ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רנח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דחות מן קהל פצוע. וכרות. כתיב (בפרשת תצא) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל השם. ורבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שכל הפרטי' הנפרטים בלאו אחד הוא מונה כל פרט ופרט בלאו בפ"ע. וכן גם כאן אע"פ שפצוע דכה וכרות שפכה בלאו אחד נאמרו. מנאן שתים. וכן עשו הסמ"ג והרמב"ן ז"ל דקיימי ג"כ בשיטה זו. אלא שיש כאן מקום עיון לפי מאי דאמרינן (בפרק הערל ע"ה ע"ב) אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן. כרות בכולן. פצוע בכולן בין שנפצע הגיד. בין שנפצעו הביצים. בין שנפצעו חוטי בצים. דך בכולן בין שנידך הגיד. בין שנידכו ביצים בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי ביצים עיי"ש. ומזה ג"כ פירש"י (בפרשת תצא) פצוע דכה שנפצעו או נדכאו בצים שלו עיי"ש. וא"כ יש לנו כאן שלשה פרטים בכלל לאו זה. פצוע. ודכה. וכרות. ושלשה לאוין הם לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ואמאי לא מנה אלא שנים. פצוע וכרות בלבד. והשמיט דכה לגמרי. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) לא מנה אלא פצוע וכרות בלבד עיי"ש. איברא דחזינא לאונקלוס שתרגם לא ידכי דפסיק ודמחבל למיעל בקהלא דיי. הרי שמתרגם פצוע דכה בחדא מילתא. וכן מבואר בירושלמי (פרק הערל ריש ה"ב) דדכה הוא כינוי לבצים מלשון נמיכות. שאין לך נמוך באדם כשהוא יושב אלא בציו בלבד עיי"ש. וכן פירשו הראב"ע והר"ש פרתון ז"ל במחברת הערוך שלו. אבל ודאי לא יתכן לדחות מימרא דרבא בתלמוד שלנו שנאמרה כדבר מוסכם בלא שום מחלוקת מקמי הירושלמי והתרגום. אע"פ שגם יונתן תרגם כן. לא ידכי דמסרס ודפסיק גידא למיסב איתא וכו'. הרי שגם הוא תרגם פצוע דכה בחד. ודלא כרבא:

וראיתי בתשו' בשמים ראש (סי' ש"מ) שכתב דודאי גם לתלמודא דידן דכה הוא כינוי לבצים. והא דקאמר רבא דך בכולן. היינו רק דרשא בעלמא. מדהו"ל למיכתב פחדיו או אשכיו ואפקי' בלשון דך להכי דריש מיני' נמי לדיכה. אבל לעיקר פשטי' דקרא ודאי פצוע דכה חדא מילתא הוא. ודכה אינו אלא ביצים. והא דאמרינן בגמרא שם א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דהאי פצוע באותו מקום אימא מראשו וכו' עיי"ש. אפשר לומר דהא גופא קשה לו מנ"ל לפרש כן דכה דקרא. וכדאשכחן כהאי גוונא דקשאיל גבי אתרוג וגבי סנפיר וקשקשת וכיו"ב הרבה עיי"ש בדבריו. ובודאי דהכי משמע. כדי שלא להשוות פלוגתא בהכי בין תלמודא דידן להירושלמי והתרגומים. ונראה ראי' לזה מדתנן התם איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו ואפי' אחת מהן. ואיזהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד וכו' עיי"ש. וכתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל תמיהא לי אמאי לא תנא נמי איזהו דך. וי"ל דלא תני הני אלא לחידושא דאית בהו. פצוע דכא כל שנפצע אפי' אחת מהן. כרות שפכה אם נשתייר מהעטרה אפי' כחוט השערה כשר עכ"ל. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. והדבר תמוה דלפ"ז אמאי נקט דכא במתניתין כלל. כיון דלא מפרש בי' מידי. ולא הו"ל למיתני אלא איזהו פצוע. דהא דכא מילתא אחריתא הוא דלא איירי בי' במתניתין. וגם אינו מובן אמאי לא הו"ל למינקט הך חידושא גם בדכא. ולמיתני כל שנפצעו או נידכו אפי' אחת מהן. שהרי ודאי גם בדכא הכי דינא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפט"ז מהלכות איסורי ביאה ה"ג) ובשאר הפוסקים. וגם תמוה מאי דבכל דוכתא נקט בגמרא פצוע דכא כחדא מילתא. כמו בההיא דאמרינן התם אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר. והרי כיון דפצוע ודכא דקרא תרי מילי נינהו הכי הו"ל לומר. פצוע ודכא בידי שמים כשרים. וכן בההיא דאמרינן התם לקמן (ע"ו ע"א) פצוע דכא ישראל מותר בגיורת ובנתינה עיי"ש. וגם קשה במש"כ התוס' שם (ע"ה ע"א) בד"ה כרות שפכה וכו'. וז"ל תימא לר"י אמאי נקט פציעה בביצים וכריתה בגיד. והא אמרינן בגמרא פצוע בכולן דכא בכולן כרות בכולן. ואור"י דמשום דגיד ע"י כריתה שופך. דבלא כריתה מקלח. נקט כרות שפכה בגיד עכ"ל עיי"ש. ומלבד הדוחק בתירוצם. אכתי קשה אמאי נקט פציעה רק בביצים ולא בכולן. וע"כ גם בזה צריך לדחוק לפי דרכם ז"ל דאיידי דכריתה נקט רק בגיד. נקט נמי פציעה רק בביצים:

ולכן נראה בזה עפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ר') וז"ל תניא (ביבמות פרק הערל) ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שהוא חוזר להכשירו. פי' פסול. הולד שנולד מאשתו ממזר הוי. דדבר ברור הוא שאינו מוליד. אבל האדם כשר לבוא בקהל וכו'. שאינו אלא עקור ולא כרות שפכה. והמפרש שהוא כרות שפכה טועה. שהרי שנינו נסתם כשר מפני שחוזר להכשירו. וכרות שפכה תניא בספרי פצוע דכא יש לו רפואה וחוזר. כרות שפכה אינו חוזר וכו' עכ"ל עיי"ש. והביאו בסמ"ג (לאוין קי"ט) עיי"ש. והרש"ל ז"ל שם בביאורו כתב על דברי הסמ"ג וז"ל. אין להקשות דילמא הך ברייתא קאי לעולם על האיש. ופסול משום פצוע דכא. דהשתא לק"מ דשפיר חוזר להכשירו דהא יש לו רפואה. זה אינו. משום דפצוע דכא לא שייך אלא בביצים ולא בגיד. וחילופו בכרות שפכה. ואע"ג דאמר לעיל כרות שפכה בכולן וכו'. ושייך נמי בביצים. מ"מ סתמא דכרות שפכה האמור בתורה אינו אלא בגיד. וכן פצוע דכא אינו אלא בביצים עכ"ל הרש"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתמיהים הרבה לכאורה. דמה בכך דסתם פצוע דכא אינו אלא בביצים. הרי מ"מ בהך ברייתא לא נקט לא פצוע דכא ולא כרות שפכה. אלא דינא דניקב הגיד קתני. ואמאי לא נוכל לומר דפסולו היינו משום פצוע דכא ואסור לבוא בקהל. מאחר דפצוע הוא נוהג בכולן בין בגיד ובין בביצים או בגידי ביצים. ומנ"ל להרא"ם ז"ל להקל ולהתירו בקהל משום הוכחתו זו. וקושית הרש"ל ז"ל היא תמיהא קיימת לכאורה על הרא"ם ז"ל והסמ"ג ושאר כל הראשונים ז"ל שהביאו דבריו. אמנם נראה דס"ל להרא"ם ז"ל וסייעתו דודאי אין פציעה אלא בביצים ובגידי ביצים בלבד. וכן כרות שפכה אינו אלא בגיד בלבד. וכדתנן במתניתין ובברייתא דמייתי התם בגמרא. ולא קאמר רבא פציעה בכולן וכן כרות בכולן. אלא לענין דלא תימא דלא פסלה פציעה אלא בביצים משום דפצוע דכה כתיב. ודכה היינו ביצים. אלא גם בגידי ביצים ובגיד נמי פסלה. וכן בכרות שפכה אע"ג דשפכה היינו הגיד. כדאמרינן התם בגמרא לקמן עיי"ש. מ"מ כל שנכרת אפי' בביצים וגידי ביצים נפסל בקהל. אבל מ"מ פציעה דגיד אין פסולו אלא משום שהוא בכלל כרות. וכן כריתת ביצים וגידי ביצים אינה פוסלת אלא משום דהו"ל בכלל פצוע. דאין לנו בקרא אלא פציעה דביצים וגידי ביצים וכריתה דגיד. אלא דילפינן להו בהיקישא מהדדי דה"ה דפסולי גיד פוסלים בביצים וגידי ביצים ופסולי ביצים פוסלים בגיד. וכה"ג מבואר במתניתין דסוף פ"ו דתמורה (ל' ע"א) דאע"ג דכתיב אתנן זונה ומחיר כלב. מ"מ אי לאו דגלי קרא מיעוטא שנים ולא ארבעה ה"א דה"ה אתנן כלב ומחיר זונה עיי"ש. והיינו משום דאיתקישו להדדי. וכמש"כ התוס' (בפ"ו דיבמות נ"ט ע"ב) ד"ה שנים עיי"ש. והא דאמרינן בספרי ובירושלמי דפצוע דכא יש לו רפואה וחוזר. היינו אפי' בכריתת הביצים וגידיהן. משום שלהם מהניא רפואה. וכן לפציעה דגיד לא מהניא רפואה כמו לכריתתו. שהכל תלוי רק באיזה אבר. דלזה מהניא ולזה לא מהניא לי' רפואה. וכן נמי לענין דך. דאע"פ שדיכה פוסלת בכולן. מ"מ חילוק יש בדבר שבביצים וגידיהן יש לה דין פציעה לכל דבר. ובגיד דין כריתה יש לה. ובכלל כרות היא לכל דבר. וא"כ שפיר נקט במתניתין ובברייתא לפרושי רק איזהו פצוע דכא ואיזהו כרות שפכה. משום דאין לנו בקרא אלא הנך תרתי בלבד. וכל מאי דאיתרבי לענין פסול בביצים הו"ל בכלל פצוע. ודין פציעה יש לו. וכל מאי דאיתרבי לענין פסול דגיד בכלל כרות שפכה הוא. ודין כריתה יש לו:

ועפ"ז אתי שפיר נמי ברייתא דספרי שם דקתני מה בין פצוע דכא לכרות שפכה אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר עיי"ש. ואמאי לא אשמעינן נמי דין דכא. ובודאי דמאי דקאמר פצוע דכא היינו פצוע לחוד. דקרי לי' פצוע דכא בכל דוכתי. דאין לומר דהכוונה לפצוע ולדכא. דא"כ הול"ל מה בין פצוע ודכא לכ"ש. וגם הו"ל לימר שפצוע ודכא חוזרין. אבל עפמש"כ ניחא שפיר. משום דדך אינו פסול בפ"ע. אלא קצתו בכלל פצוע וקצתו בכלל כרות שפכה. ולא איתרבי אלא מדרשא מדשני קרא וכתב לשון דכה. והו"ל למיכתב פחדיו או אשכיו. אבל מעיקר פשטי' דקרא אין לנו אלא פצוע וכרות בלבד. אלא דאיתרבי לן דיכה דביצים וגידיהן בכלל פצוע. ודיכה דגיד בכלל כריתה. וממילא ניחא נמי תמיהת התוס' ודברי הרא"ם וסייעתו ז"ל וגם קושית הרשב"א והריטב"א ז"ל. וגם ניחא שפיר מאי דנקטינן בכל דוכתי פצוע דכא בחדא מילתא. משום דודאי הכי הוא לקושטא דמילתא. דפצוע דכא חדא מילתא הוא. ופירושו פצוע בביצים כדקאמר בירושלמי וכמו שתרגמו המתרגמים. ועפ"ז ממילא ניחא ג"כ דברי רבינו הגאון ז"ל שלא מנה אלא שני לאוין. משום שאין לנו בקרא אלא תרתי. פסול דביצים ופסול דגיד. ולא הביא דכה כמו שלא הביא שפכה. דדכה נמי כמו שפכה. שאינו אלא מקום הפסול דפצוע דהיינו ביצים. ואינו פסול בפ"ע. ואין לנו בקרא אלא שני לאוין. וכן מתבאר מדברי הספרי שם. דקתני לא יבא פצוע דכא וכו' אין לי אלא כולו מנין אפי' מקצתן ת"ל דכא עיי"ש. כן הוא גירסת הגר"א ז"ל. הרי להדיא דדכא קאי אפצוע. וחדא מילתא הוא. ואע"ג דמ"מ לפי מאי דדרשינן מדכה דיכה נמצא דדיכה כתיבא באנפי נפשה. מ"מ אין למנותה לאו בפ"ע. משום שכבר ביארנו בכמה דוכתי דאפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין שני פרטים שבלאו אחד נמנין שתים אלא כשהם מפורשים בהדיא בקרא לפי פשוטו. אבל היכא דלפום פשטי' דקרא ליתא אלא מדרשא נפקא אין לנו אלא לאו אחד כפשטי' דקרא. וכן כתב בדינא דחיי (לאוין מ"ד) לדעת הסמ"ג עיי"ש ובשאר דוכתי. וכאן נמי הרי לא נתפרשו בקרא לפי פשוטו אלא פצוע בבצים וכרות בגיד. וממילא מובן דבהכי ניחא נמי להסמ"ג והרמב"ן ז"ל. שגם הם מה"ט לא מנו כאן אלא שני לאוין. מיהו הרמב"ן ז"ל בסוף ספרו חזר בו. ולא מנה כאן אלא לאו אחד משום שהם מענין ושם אחד. ויתבאר לפנינו:

עוד אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן התם אמר ר"י א"ש פצוע דכא בידי שמים כשר. אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע. כך היא גירסת רש"י ז"ל שם. ופי' דאי הוה כתיב הפצוע הוה משמע הפצוע מעיקרא. כגון ממעי אמו עכ"ל עיי"ש. והסוגיא קשה לגירסא זו. וכבר עמד קצת באגרת בקורת להר"י יעבץ ז"ל (סי' א'). אבל מה שתי' שם אינו מספיק כלל עיי"ש. ועי' ג"כ בברכות (ל"ח ע"א) ובעירובין (י"ט ע"א) ובמו"ק (י"ד ע"ב) ובריטב"א שם עיי"ש היטב ואין להאריך. ורבינו חננאל ז"ל יש לו שם גירסא אחרת. והביאו בערוך (ערך פצע) עיי"ש היטב. וגם לגירסא זו קשה טובא דלא אשכחן דוגמא לדרשא כזו בשום דוכתא. אבל ראיתי להבה"ג (בהלכות מיאון) שכתב וז"ל והני מילי דהוה לי' פצוע דכא או כרות שפכה בידי אדם. אבל בידי שמים כשר. אמר רבא דיקא נמי דכתיב פצוע דכא. למימרא דבידי אדם הוא ולא כתיב פצוע למימרא דפצוע ממעי אמו כשר שמע מינה עכ"ל עיי"ש. ומבואר שהיתה לפניו גירסא אחריתא בסוגיא שם. ולפי גירסתו דייק מדהו"ל למיכתב פצוע סתם וכתיב פצוע דכא משמע דדוקא בידי אדם. דדכא משמע לי' שנפצע ע"י דיכה ודחיפה וכיו"ב. אבל פצוע מתולדתו כשר. וכן הוא גם בה"ג כת"י רומי עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דמאי דקאמר רבא גופי' לקמן בסמוך פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן וכו'. היינו לא כמו שפירשו שאר ראשונים ז"ל דדך הוא פסול בפ"ע. דהרי רבא גופי' ס"ל דפצוע דכא היינו פצוע ע"י דיכה דהיינו ע"י מעשה ולא בידי שמים מלידתו. וא"כ היינו פצוע. אלא הכי קאמר פצוע בכולן. כלומר פצוע סתם דהיינו בידי שמים כשר בכולן. וכדקאמר רבא בסמוך דפצוע סתם. דהיינו בידי שמים. אימעוט להכשירא. דך בכולן. כלומר פצוע ע"י דיכה בכולן פסול. איברא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה בדברי הבה"ג שם לקמן בסמוך. שכתב ואם עמד פצוע הגיד או שנפצעו ביצים ונשא אשה ומת ויש לו אח אסורה לבעל ומותרת ליבם. ואם עמד אחיו ונשא אשה ומת ויש לו אח בין שנפצע הגיד בין שנפצעו ביצים וכו'. או שיש לו אח בין שנידך הגיד בין שנידכו ביצים וכו' או שיש לו אח בין שנכרת הגיד וכו'. אסורה ליבם ומותרת לבעל וכו' עיי"ש. הרי מבואר דפצוע הוא פסול לעצמו ודך הוא פסול לעצמו. ודברי הבה"ג סותרים זא"ז. אבל נראה שיש שם ערבוב וט"ס בדברי הבה"ג אלו. שהרי מיד אח"כ נשנו שם דברים אלו עצמן בשינוי לשון. וז"ל שם אח"כ. ואם עמד נידך הגיד או שנידכו ביצים או שנכרת הגיד או שנכרתו ביצים או גידי ביצים ונשא אשה ומת אסורה לבעל ומותרת ליבם. ואם עמד אחיו ונשא אשה ומת ויש לו אח פצוע דכא וכרות שפכה אסורה ליבם ומותרת לבעל וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי כאן דברים אלו עצמן בנוסחא אחרת מתוקנת יותר מהראשונה. ולפי נוסחא האחרונה נמצינו למדין דאין לנו פסול פצוע סתם כלל. אלא פצוע דכא הוא שפסלה תורה. וזו היא באמת שיטת הבה"ג כמו שנתבאר. ונוסחא הראשונה אינה מדברי הבה"ג עצמו. אלא שהכניסוה בתוך דבריו ממקום אחר. ונמצא הרבה כיו"ב בדברי הבה"ג כידוע. וע"פ שיטה זו מיתרצא שפיר קושית הרשב"א והריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. וגם דברי התרגומים לא יסתרו לתלמודא דידן כמבואר. ואפשר דזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל ולהכי לא מנה לאו דדכה. משום דודאי ליכא בדכא לאו מיוחד בפ"ע אלא בפצוע דכא. ומש"כ פצוע סתם. אף דסתם פצוע היינו בידי שמים לשיטה זו וכשר. היינו כדי שלא יהא משמע שבא למנותן בשלשה לאוין פצוע ודכא וכרות. ולכן קיצר וכתב פצוע כמו שקיצר וכתב כרות ולא כתב שפכה. אף דכרות לחוד שלא במקים שפיכה אינו פוסל כלל. ובודאי דכרות סתם אינו במקום שפיכה דוקא:

אלא דעדיין צריך ביאור גם בפצוע וכרות שמנאן רבינו הגאון ז"ל בשני לאוין דלכאורה לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דכל ששני הלאוין הם משם אחד וענין אחד אפי' היכא שבאו בהם לאוין מיוחדים בכל אחד בפ"ע אין נמנין אלא מצוה אחת. וא"כ כאן נמי הו"ל למנותן מה"ט באזהרה אחת. כיון שהם משם אחד. שע"י שנסתרס ונפסדו איברי הזרע שלו נאסר לבוא בקהל. ומהאי טעמא גם מסקנת הרמב"ן ז"ל שלא למנותן אלא באזהרה אחת. אע"ג דבעלמא בכל כיו"ב מונה אותן שתים. ואפי' היכא שאינו לוקה על שתיהן אלא אחת. וכמו שביאר בשורש תשיעי עיי"ש. וכן הרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהלכות סנהדרין) במנין הלוקין לא מנה אלא מלקות דפצוע דכא בלבד. ולא מנה לא מלקות דדכא ולא מלקות דכרות שפכה. אע"פ שדרכו שם למנות אפי' אותן שנאמרו בלאו אחד כל אחד בפ"ע. והיינו משום דפצוע ודכה וכרות שפכה כולם שם אחד וענין אחד הם. וכן דרכו של הרמב"ם ז"ל במנין הלוקין. שבכל ענין וענין אינו מונה אלא מלקות אחת. אע"פ שיש בענין כמה לאוין מיוחדין שלוקין על כל אחד בפ"ע. שלא כדרכו במנין המצות. כמו שלא מנה שם בביעור חמץ אלא מלקות אחת. אע"פ שבמנין המצות מנה בו שני לאוין. לא יראה ולא ימצא. ובכל חד יש בו מלקות כמש"כ (בפ"א מהלכות חמץ) עיי"ש. וכן באיסורי נזיר לא מנה שם אלא מלקית אחת ביוצא מן הגפן. אע"פ שיש בו חמשה לאוין שבמלקות ומנאן כולן במנין המצות. וכן בטומאת נזיר לא מנה שם אלא מלקות אחת. אע"פ שיש בה שני לאוין מיוחדים שלוקין עליהם כמש"כ (בפ"ה מהלכות נזירות). וגם במנין המצות מנאן שנים. וכן בטומאת כהנים לא מנה שם אלא מלקות אחת אע"פ שיש בה שלשה לאוין שבמלקות ובמנין המצות מנאן כולן. ועוד הרבה כיו"ב. וכבר ביאר בזה הר"ב פר"ד (בדרך מצותיך ח"ג) עיי"ש בדבריו. והילכך הכא נמי פצוע ודכה וכרות כולם משם אחד וענין אחד הם. ולזה לא מנה בהם הרמב"ם שם אלא מלקות אחת. וא"כ גם רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו במנין המצות לא הי' לו למנותן אלא באזהרה אחת. ומיהו אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כמו שהוכיח הב"ח (באה"ע סי' ה') מהירושלמי וממשמעות תלמודא דידן דאף דפצוע דכא בידי שמים כשר. מ"מ כרות שפכה אפי' בידי שמים נמי פסול. והביא שם שכן דעת קצת ראשונים ז"ל עיי"ש. ולכך חשיבי כשני ענינים חלוקין ונמנין שתים. שוב ראיתי לקצת אחרונים שכבר הקשו על הסמ"ג והרמב"ן ז"ל שלא מנו דכא והניחוה בתימא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.