שואל ומשיב/א/ג/קצג

שואל ומשיב ‏ א ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק ג סימן קצג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד. במה שהארכת בענין תובעת כתובתה אין לה מזונות אם לא פרעוה אח"כ אם יש לה מזונות והבאת דברי הרש"ך בתשובה והב"ש סי' צ"ג שכתבו דיש לה מזונות והבאת דברי אחרונים שחלקו ע"ז והנה כבר הארכתי במק"א אך כעת נתעוררתי בהא דאמרו בערכין דף כ"ב בתובעת כתובתה דאמר ר"י דאין לה מזונות ופריך א"ה אזדקוקי לא מזדקקינן לה ומשני כיון דאזדקוקי לה מעיקרא מזדקקינן לה לבסוף ומאי קושיא הא אם לא נזדקק לה לענין כתובה שוב ממילא יהי' לה מזונות ויהי' הפסד ליתומים ומשום מזוני נזקקין וע"כ דכל שתבעה כתובה שוב אבדה מזונות אף שלא גבתה וכן מורין דברי רש"י שם ע"ש. ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל בהא דאמר שם כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה ריבית נמי לא לשקול וצ"ע דניהו דקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל מ"מ מגיע לו ריבית גם בדיני ישראל דלמה לא יגיע לו ריבית וצ"ע ובמ"ש יש לישב מה שהקשו האחרונים בהא דאמרו בערכין שם ואפילו ר"י לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדה מזונות אבל בגרושה לא אמר ותמהו הם דלשיטת הירושלמי כל שלא גבתה הכתובה יש לה מזונות אף בגרושה ואף דהב"ש בסי' צ"ג ס"ק ד' כתב דלכ"ע אם מת אין לה מזונות מן היורשים בגרושה אבל אכתי צ"ב מה חילוק יש בין מת ללא מת ולפמ"ש א"ש דבאמת הא דנזקקין הב"ד לכתובה הוא בהכרזה ששים יום וקשה קושית הש"ס דאיך שבקינן דודאי קא מפסדה ונקטינן הכרזה דלא קא מפסדא בודאי וצ"ל דמיירי בתובעת כתובתה דאין לה מזוני וקשה קושית הש"ס א"ה לא מזדקקינן לה וצ"ל כיון דאזדקוקי לה מעיקרא השתא נמי מזדקקינן לה ומעתה זה דוקא באלמנה דאין בית מנוס לפטור ממזונות כ"ז שלא תבעה מזונות דאנן קי"ל דניזונות תנן כאנשי גליל וא"כ שוב צריכין להזדקק כשתובעת ולכך מזדקקינן לה אח"כ אבל בגרושה דעכ"פ רשות ביד היורשים לסלקה בכתובתה וכ"ז שלא תתבע בודאי אין לה מזונות רק כשתתבע ולא יסלקו אותה יש לה מזונות ועב"ש סי' צ"ב ס"ק ה' וא"כ שפיר הקשו למה נזדקק לה ובהכרזה והא ודאי מפסדא והי' יכולים לסלקה מקודם כ"ז שלא תבעה ולא היו מפסידין מזונות ודו"ק היטב.

והנה במה שהקשיתי למעלה על מה דאמרו א"כ ריבית נמי לא לשקול ונדחק כגון שקיבל עליו לזו ולא לזו והקשיתי מאי דוחקא דניהו דקיבל לדון בדיני ישראל אבל ריבית מגיע לו ע"פ דין כיון שחייב עצמו בריבית למה לא יגבה כעת עיינתי דל"ק דכוונת הש"ס כיון דעיקר הקושיא דאי ב"ח עכו"ם מי ציית היינו שלא יקבל ריבית כל ימי הכרזה דאל"כ ל"ש הכרזה כיון דיפסיד הריבית וכמ"ש בתוס' ד"ה תנן ולפ"ז בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל וקיבל עליו שימתין עד ימי ההכרזה אם כן אם נימא לו שבדינינו אין מגבין מיתומים קטנים ס"ד דישמע לנו ולא יקבל הריבית ושוב א"צ לזקק לו ומשני דע"ז לא קיבל שימתין עד הזמן הלז בלי ריבית רק עד כלות הכרזה ימתין כיון שרואה שרוצים למכור רק שאין מזדמן קונה וז"פ וברור ועיין בר"ן פ' אלמנה ניזונות ובש"ך סי' ק"י אברא דלפ"ז צריך להבין הא דפריך הש"ס אי בב"ח ישראל מי שבקינן לי' דאכיל ריבתא הא אף אם נשבוק לי' קשה דעכ"פ איך מכריזין והא יקבל ריבית וכמו דפריך גבי עכו"ם וצ"ל דבאמת לא יתנו לו רבית להבא וישראל מוכרח לציית ורק בעכו"ם פריך מי ציית אבל ישראל ציית וציית וע"ז שפיר מקשה כיון דציית שוב מי שבקינן ליה דאכיל ריבתא ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ בהלכות מלוה לשיטת רש"י דע"י שליח מותר שוב יקשה לוקמא בישראל וע"י שליח דשפיר שבקינן ליה ולפמ"ש א"ש דאם מיירי ע"י שליח ושוב מותר ליקח ריבית א"כ שוב יקשה איך מכריזין והא יפסיד ע"ז הכרזה וא"ל דלא נתן לו דז"א דכל דמותר ליקח ריבית שוב לא יציית לנו ויתבע הריבית והמלוה יתבע הריבית ליתומים וז"ב מאד ובזה מיושב קושיות הרבה שהקשה שם בשם תשובת מיימוני דנוקי במעות של צדקה או במעות של יתומים וכדומה ולפמ"ש דכל דמותר שוב יקשה איך מכריזין וא"ל דנוקי דקיבל עליו להמתין דא"כ לא יקח ריבית כלל וצריך לומר בשקיבל לזה ולא לזה א"כ זה שייך בעכו"ם טפי מבישראל דלמה לא יקבל הישראל בכלו ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו אדפריך לר"א ממתניתין נפרך עליו ממלתא דר"א גופיה דהיאך משכחת דנזקקין דאי בב"ח עכו"ם מי ציית ואי בישראל מי שבקינן דלקח ריבית ולפמ"ש א"ש דבאמת משכחת לה ע"י שליח וכדומה הרבה היתירים ועיקר הקושיא הוא משום היתומים דמכריזי כמבואר במשנה ואיך ממתינין על הכרזה וכמ"ש.

ובזה מיושב קושית התוס' בגיטין דף נ' דאיך משכחת לה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה והא ר"א אמר דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ ריבית אוכלת בהן ועכו"ם אינו נשבע ולפמ"ש משכחת לה בריבית ע"י שליח או במעות יתומים וכדומה ובזה הי' מקום לפרש מה שציינו התוס' בגיטין שם הקושיא במסקנא דמסקינן דבין מיתומים גדולים או קטנים אין נפרעין אלא בשבועה ולא הקשו למעלה ולפמ"ש הי' מקום לומר דאם נימא דיתומים מיתומים נפרעין שלא בשבועה וכדעת קצת הפוסקים א"כ שוב במעות של יתומים שוב נפרע שלא בשבועה ולא משכחת לה במעות של יתומים וגם הקדש דינו כיתומים וא"כ למסקנא דאין חילוק בין גדולים לקטנים א"כ ל"ש שבועה ושפיר מקשה דס"ל להתוס' דע"י שליח אסור וכמ"ש כל האחרונים ביו"ד סי' ק"ס ולא משכחת לה רב במעות יתומים וביתומים א"צ לשבע וא"ל דמיירי כשהמעו' של היתומים גדולים והם קטנים דאין חילוק בזה ודו"ק כי יש לפקפק בזה והנה בהא דאמרו רב אסי מ"ט לא אמר לכתובת אשה דהא תקינו לה מעשה ידיה ואידך זימנין דלא ספקה וראיתי באבני מילואים סי' ע' שהקש' לדברי הרמב"ם דאין מחשבין עמה על מעשי ידיה אף באלמנה כמבואר ברמב"ם פח"י מאשות א"כ אמאי אין נזקקין לנכסי יתומים הא יש להם הפסד דלא תעשה והב"ד יפסקו לה מזונות ומזה הביא ראיה למ"ש רבינו שם דאם היו היורשים קטנים ב"ד מחשבין עמם ופוסקין מע"י כדרך שמחשבין על מזונות והה"מ לא מצא מקורו כתב שסברת רבינו נכונה משום דהב"ד אביהן של קטנים ע"ש והרי ש"ס מפורש כדבריו דלכך אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דאין להם פסידא דהב"ד מחשבין עמה ע"ש. והנה דבר גדול דיבר בזה והתימה על הרמב"ם והה"מ שכתב בלשון ואני אומר והרי הוא מפורש בש"ס ולא חידש רבינו מדעתא דנפשיה ולפע"ד נראה דהנה בהא דאין מחשבין עמה על מע"י הקשה בהפלאה ובק"א סי' ע' דלמה לא נחשב עמה דהא שבת לבעל אם חבל בה אחר וה"ה מה שמתבטלת ממלאכה הוה כמו אהדקי' באנדרונא דחייב בשבת באדם אבל באמת ז"א וכמ"ש בתשובה א' בשם הא"מ בסי' ע' שם דמבואר בש"ע סי' ת"כ סי"א דדוקא הכניסו בחדר וסגר עליו הדלת אבל אם היה בחדר וסגר עליו הדלת לא הוה רק גרמא ופטור בדיני אדם וא"כ שוב זה שהיא לא עשתה הוה כמו שכבר ישבה בחדר וסגר עליה הדלת דאינו רק גרמא בעלמא ודוקא חובל דעשה מעשה בידים ע"ש והיטב אשר דיבר בזה והארכתי בזה בתשובה שם וכעת ראיתי מבואר כן בהדיא ברמ"א סי' ע' סי"ב דמנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור אדם שיעשה לו המלאכות ואף דלשיטת הרמב"ם דאין מחשבין על מע"י עיין בח"מ דלכתחלה מנכין לה ול"ש לכתחל' ודיעבד לענין ממון אך הוא הדבר אשר דברנו דכל שכבר בטלה הו"ל רק גרמא בעלמא כמו כל מבטל כיסו של חברו אבל הוא יכול לנכות לה מה שצריכה שתעשה דבאמת כ"ז שלא ביטלה הוא מחוייבת בדבר ויכול לנכות לה וכמו דמבואר בסי' רצ"ב בחו"מ דלענין הרווחים שמכאן ולהבא צריך לשלם במבטל כיסו של חבירו וז"ב ופשוט. אברא דגוף הדבר שכתב דמה שמתבטלת ממלאכה אינו רק גרמא ופטור מדיני אדם זה אמת אבל כיון דמ"מ חייב לצי"ש ואם דתפס לא מפקינן מיניה לדעת רבים מהפוסקים ובפרט כל שטוען ברי וא"כ כאן שהיא מודית שהיתה יכולה לעשות רק שלא רצת' לעשות א"כ עכ"פ למה לא ינכה לה ממה שחייב לה מזונות דהו"ל כתפס אך ז"א דאנן קיי"ל דזה גובה וזה גובה וא"כ המזונות הוא חיוב בפ"ע וצריכה לגבות והוא צריך לגבות ממנה ולא מקרי תפיסה בכה"ג ובפרט דמזוני עיקר וא"כ נתחייב לה חוב והו"ל כמו פקדון והלואה דא"י לתפוס בעד זה וגם כאן כיון דצריך לחשוב עמה על מע"י הוה כמו פקדון והלוא' דכתב הראב"ד והובא בב"י חו"מ סי' ע"ה דכיון שזה יכול לטעון נאנסו דא"י לתפוס בעד חובו וה"ה כאן כיון דצריך לחשוב על מע"י ואם תברר שלא הי' לה מה לעשות פטורה א"כ א"י לתפוס המזונות בעד מע"י דאינם ברורים ומזונות חייב והו"ל דינא דזה גובה וזה גובה וז"ב ולפ"ז הא אמרו בכתובות דף ק"י גבי פלוגתא דזה גובה וזה גובה דכל דאיכא יתומים קטנים ל"ש זה גובה וזה גובה דהא יתמי לאו בני גבי' נינהו ולפ"ז ביתומים קטנים שפיר אין נזקקין דהא יש לה מע"י וכאן ודאי צריכין לחשוב עמה על מע"י דהו"ל שבת ואף דגרמא הוא הא לצי"ש הוא וא"כ יכולין היתומים לנכות המזונות בעד מעשה ידיה דיתמי גבו ואגבוי' לא מגבינן מינייהו ושפיר תפסו על חובם וא"כ אין להם הפסד.

ובזה מיושב היטב קושיות הא"מ שם דלר"א דלא ס"ל משום מזוני דהא יש לה מע"י והרי בכתובות דף צ"ז אמרו דמן הנשואין מוכרת שלא בב"ד משום מזוני והיינו שלא יפסידו היתומים מזונות ולר"א למה תמכור דאין להם הפסד ולפמ"ש א"ש דשם דמיירי ביורשים גדולים וא"כ שוב שפיר יש להם הפסד דהא נזקקין לנכסיהם משא"כ ביתומים קטנים וכ"כ הוא בעצמו לפי דרכו ודו"ק היטב והנה בהא דמבואר בטור אהע"ז סי' צ"ה באלמנה שהשביחה הנכסים והשבח לעצמה אם מנכין לה המעשה ידיה שבטלתה ודעת הראב"ד והרשב"א דאין מנכין לה כי המע"י הוא דוקא אם עשתה אבל אם לא עשתה אין מנכין וכמו באשה שלא עשתה דמחויב הבעל לשלם עבורה אף שלא עשתה ולפמ"ש יש לחלק הענינים דבאמת כבר הבאתי דקשה למה לא תתחייב הא הוה כאהדקי' באנדרונא דחייב בשבת והבאתי דברי הא"מ דמה שלא עשתה ע"ז אינו חייב והוה כמו היה בבית וסגר הדלת בעדו ולפ"ז זהו כשלא עשתה כלל אבל כשעשתה והשביחה רק דהשבח לעצמה אבל עכ"פ הוה כבטלה בידים שע"י שעשתה בשדה עי"ז נתבטלה מהמלאכה א"כ פשיטא דמנכין לה בחובה של מע"י וז"ב ובלא"ה נראה לי דכיון דעכ"פ לצי"ש חייב במבטל כיסו של חברו א"כ כל שלא נתנו לה מזונות יכולין היורשים לתפוס דכ"מ שחייב לצי"ש אם תפס לא מפקינן מיניה לשיטת רבים מהפוסקים ועיין מלמ"ל פכ"א ממלוה בהתשובה שם ואף לפמ"ש שם בגליון בשם היש"ש דדוקא בקלב"מ דאיכא חיוב רק שהב"ד אין מחייבין בשתי רשעיות הוא דיכול לתפוס כיון דלצי"ש חייב משא"כ בשאר לצי"ש דפטור אבל כ"ז לגבי בעל בעצמו אבל לענין היתומים דלא נתחייבו בעצמם רק מחמת אביהם וכל שלצי"ש היא חייבת פשיטא דיכולים לנכות לה ועכ"פ אף שהוא ספק אי גם בזה תועיל תפיסה או לא כבר כתבתי במק"א דלענין היורשים הו"ל א"י אם נתחייבתי ובזה נראה לפע"ד מ"ש הב"ש סי' צ"ה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ולפמ"ש י"ל דלענין היורשים הו"ל א"י אם נתחייבתי ואף דבש"ס אמרו דנכסי בחזקת אלמנה קיימי היינו דכיון דעכ"פ להבא נתחייבו במזונות א"כ החיוב בודאי רק על לעבר הספק בפרעון אבל לענין מה שחידש הב"ח דכל שיכולין לסלקה אין מע"י שלהן ומספקינן אי כאנשי יהודא או כאנשי גליל וא"כ איך שייך שהנכסים בחזקתה הא עיקר הוא בשביל דיכולין לסלקה א"כ הוה כא"י אם נתחייבתי ודו"ק.

והנה שאלני עלם משכיל בהא דפריך הש"ס דלא משכחת לה בריבית דאסור וע"ז הקשה לפי מה דמבואר ביו"ד סי' קע"ז סעיף וא"ו בהג"ה דאם קבל כל האחריות מותר אף בריבית דאורייתא ועש"ך שם ס"ק כ"א וא"כ משכחת לה בכה"ג שקבל עליו כל האחריות ולק"מ דבכה"ג לא נזקקין דכל הטעם דנזקקין כשריבית אוכלת בהם משום פסידא וכאן הרווחה להם דהא זה מקבל כל האחריות ושוה כמו הריבית ובפרט דיש לומר דכל הטעם דמותר ריבית בקבל כל אחריות משום דלא שקיל אגר נטר רק אגר אחריות שמקבל וא"כ שוב ל"ש דריבית אוכלת בהם וז"ב ופשוט. והנה בהא דאמרו בערכין שם א"ל ר"ה ברי' דר"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בשבועה וכו' והקשו התוס' לקשי ר"ה בר"י לנפשי' לחוש לצררי וע"ש בר"נ פ' אלמנה ניזונות מ"ש בזה ולפע"ד נראה דהנה בהא דאמרו שם א"ב דשמתי' ומת בשמתי' וחייב מודה ונשאלתי למה לא חשבו גם בתו"ז כמבואר בחו"מ סי' ס"ט וסי' ק"ח דבכה"ג גובין אף מיתומים אמנם הדבר נכון דהא כל הטעם משום דאאפבת"ז והרי אמרו בב"ב דף ה' דר"פ ור"ה ברי' דר"י ס"ל דאדם פורע בתו"ז כי היכא דלא לטרדן ואף בתו"ז יש לחוש ג"כ שמא פרע (ומצאתי אחר זמן רב הקושיא והתירוץ בבעל התרומות שער י"ד ח"א סי' י"א ושמחתי) ולפ"ז נראה לפע"ד הדבר ברור דזה דוקא כשהוא כאן יש לחוש שמא פרע בתו"ז כי היכא דלא לטרדן אבל היכא דלא היה כאן והי' במדה"י אם לא תקנו התקנה שיהי' נפרעין מנכסיו שוב ל"ש כי היכא דלא לטרדן דהא בודאי לא אתפסי' צררי דהא לא נטרדי' כלל כל שהוא בתו"ז וגם אין נפרעין אף שעבר זמנו וא"כ מכ"ש שלא פרע בתו"ז ול"ש חשש כלל ולכך לא אקשי' לנפשיה רק דעכ"פ לא לטרדן ודאי ל"ש ומה"ת שיתפיס צררי בתוך זמנו אבל לשובר שפיר יש לחוש ושמא פרע לאחר זמנו ויש לו שובר ודו"ק. והנה בתוס' ב"ק דף ל"ט ובר"ן פ' אלמנה הקשו בהא דפריך הש"ס מעליית יתומים והא אין נזקקין והרי שם ל"ש חש שצררי וכתבו דשם אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד והר"ן האריך בזה ולכאורה ק"ל דלמה לא מקשה טפי דהרי הרמ"ע מפאנו סי' קי"ג כתב דמלוה הכתובה בתורה אף דלא ככתובה בשטר דמי מ"מ א"נ לומר פרעתי דהו"ל כמעשה ב"ד ואם כן יקשה הא נזקין הו"ל מלוה הכתובה בתורה ולא שייך צררי.

אמנם אחר העיון הדבר נכון דבאמת צ"ב הרי הרמ"ע מפאנו כתב בעצמו דאין גובין מיתומים וקשה אמאי והא ל"ש צררי ושובר וכדומה דהא אינו נאמן לומר פרעתי אך מזה ראיה לשיטת הר"ן שכתב דביתומים יש לחוש שמא לכי יגדלו יבררו ששמרו שמירה מעולה וא"כ לכך אין נפרעין מנכסי יתומים ודו"ק היטב.

והנה מריש הוה קשיא לי למה לא אוקמא ביתומים גדולים דשפיר נזקקין ולמה נדחקו בש"ס ומצאתי בגד"ת שער י"ד ח"א שהעיר בזה וע"ש ועיין מהרי"ט חלק יו"ד סי' ט"ו ובראשונות סי' קמ"ד שהקשה בסוגיא הלז דלמה לא משכחת לה דנזקקין במעות יתומים וכדומה ומה שהאריך באין משתכרין בשל הקדש ועיין שעה"מ פ"ד ממלוה ופ"ה הנה מצאתי בתורת כהנים פ' בהר שאמר כספך לא תתן בנשך כספך ולא כסף אחרים או אינו אלא כסף של מעשר כשהוא אומר נשך כסף הוה אף כסף מעשר במשמע ובילקוט בהר ובפ' תצא מובא הת"כ הנ"ל וראיתי בזית רענן שפירש דס"ל מעשר ממון גבוה הוא וסד"א דהוה כמו הקדש שאין בו משום רבית קמ"ל כיון דעכ"פ הבעלים אוכלין אותו יש בו משום ריבית ע"ש שכ"כ בפ' בהר מדעתא דנפשי' ולא הזכירו דברי ב"א ובפ' תצא הביא בשם ספר ב"א דאפ"ה אסור להלוותו בריבית כיון דיכול להעלותו לירושלים ולאכלו כספך קרינן ביה ע"ש וראיתי בספר מקו"ח שנדפס מחדש על יו"ד בסי' ק"ס הביא הספרי הלז והקשה דהיאך אפשר דבמע"ש קאי א"כ יקשה הא מבואר במשנה דאין מוכרין אותו ואין מחליפין וא"כ פשיטא שאסור ללוה מעות מע"ש אפילו במעות אחרים של מע"ש א"כ למה לי קרא משום ריבית ת"ל דבלא"ה אסור ללות ובאמת שלק"מ מכמה טעמים דמלבד דאיכא נ"מ לעבור עליו בשביל רבית ג"כ וגם אולי הך דאין להלוות אינו רק דרבנן אף גם דאשמיטתי' דברי הרמב"ם פ"ג ממעשר שני ה"כ דאם הלוון שלא יעלו חלודה מותר והוא מהתוספתא וא"כ בכה"ג הי' מותר להלוות בריבית קמ"ל דאסור ודו"ק.

אח"כ מצאתי במהרי"ט אלגזי הלכות חלה דף ל"ח דפוס פ"ב שהביא ג"כ הת"כ הנ"ל והקשה דהא סתם סיפרא ר"י והרי ר"י ס"ל דמע"ש ממון הדיוט הוא וע"כ דמיירי בגבולין וכמ"ש ר"ח דבגבולין כ"ע מודו דלא מקרי שלו ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד נראה דהנה ביאור מחלוקת ר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה הוא או ממון הדיוט נראה לפע"ד דהנה התוס' בפסחים דף מ"ו ד"ה לא כתבו דנדונ"ד אי קריבים ביו"ט או לא הסברא הוא כך דמ"ד דאסור ס"ל כיון דעקרו לגבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכי אסור לשוחטן ביו"ט אף שיש בהם היתר להדיוט ומ"ד קריבים ס"ל עיקר שחיטה לצורך הדיוט ע"ש ולפ"ז נ"ל דגם מע"ש באמת הדיוט אוכלו רק שאוכלו בקדושת מעשר וא"כ ס"ל לר"מ כיון דממון גבוה הוא אף שהדיוט אוכלו עיקר גבוה ומשלחן גבוה קא זכי ור"י ס"ל דכיון דהדיוט אוכלו הוה ממון הדיוט ובזה מובן היטב סברת ר"ח דדוקא בירושלים דיכול לאוכלו שם א"כ שייך לומר דממון הדיוט הוא כיון דאוכל אדם הוא והדיוט אוכל אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה אלא בפדיון כיון דעכשיו אין מקום לאכילת הדיוט שוב בוודאי כיון דעיקרו לגבוה וכעת אין מקום לאכילת הדיוט שוב אסור ומקרי ממון גבוה ועיין במ"א סי' תק"ז ובהגהת דג"מ שם ותראה שהדברים מכוונים ולפ"ז נראה לפע"ד דזה במע"ש עצמו אבל כסף של מע"ש דהיינו מה שפדו בו המע"ש דזה לא הוה עיקרו גבוה דהא המעות קודם שנפדה הי' חולין רק שנפדה בו מע"ש א"כ עכ"פ הוה כפירי שני של שביעית שקיל מהראשונה כדאמרו בסוכה דף מ"ם וכן קיי"ל בפ"ו משמיטה ה"ח וא"כ שוב הוה ודאי ממון הדיוט אף בגבולין כנלפע"ד דבר חדש ואם חומ' הוא מיושב בזה היטב מה דהקשה שם המהרי"ט אלגזי בהא דאמרו במנחות פ"ב המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף שני חומשין וע"ז הקשה דהא פדי' ע"כ בגבולין דבירושלים אין פודין וכן דייקו התו' בקידושין נ"ג והרי בגבולין אף ר"י מודה דממון גבוה הוא א"כ היאך מוקי שם כר"י ולפמ"ש א"ש דבמעות לא שייך זאת ובזה נראה לפע"ד ההבדל שבין מעות לפירות מ"ש שכתב הרמב"ם פ"ג דמע"ש משנה ד' דמעות מותר לחלל אף בירושלים משא"כ פירות עצמן ולא נודע הטעם ולפמ"ש א"ש דשאני פירות כיון דהם קודש והו"ל כשלמים שהם קדושת הגוף ואינו נפדה אבל מעות דאינו רק קדושת דמים שפיר נפדה אף בירושלים ואף דבגבולין דמקרי ממון גבוה לכ"ע אפ"ה נפדה הא זה גזה"כ שהקלה התורה לפדות כיון שכאן אינו ראוי לאכילה הו"ל רק קדושת בדה"ב אבל בירושלים שפיר יש חילוק בין מעות להפירות ובזה נראה לפע"ד דלכך אם נטמא בירושלים פודין והיינו משום דכל הטעם דאין פודין בירושלים הוא משום דהוה קדושת הגוף ולפ"ז כל שהטמא עכ"פ קדושת הגוף פקע שאינו ראוי לאכיל' והרי כל שאין לו היתר אכילה הוא דומה לגבולין דכשם דבגבולין אף דיש עליו קדושת הגוף מ"מ הקלה התורה לפדותו כיון ראוי שאינו לאכילה שם ה"ה בזה וזהו דיליף מלא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה והיינו כמו דבגבולין כיון שאינו ראוי לאכילה מותר לפדותו וה"ה בזה ולכך גם הלקוח בכסף מעשר שנטמא יש לו פדיון ור"י דאמר יקבר י"ל דאזיל לשיטתו דהוא ס"ל דמשבא לירושלים הוה ליה ממון הדיוט וא"כ בדין שיוכל לפדות כשנטמא אבל הלקוח אפשר דאין לו פדיון עכ"פ טעמי' דרבנן בודאי ניחא ובזה מיושב מה דאמרו בסנהדרין קי"ב כגון דנפל מחיצות והקשה הר"ן דאם כן הוה ממון גבוה כיון שאינו ראוי לאכילה שנטמא אם כן הוה כמו בגבולין דהו"ל ממון גבוה ולפמ"ש איש דשאני גבולין בטהור כיון דאינו ראוי לאכילה א"כ עיקר הוה של גבוה אבל כאן בירושלים הרי נעשה הדיוט דראוי לאכילה ושפיר יגנזו דלא מקרי ממון גבוה וז"ב ובמ"ש נתישבו הרבה קושיות של מהרי"ט אלגזי מהירושלמי ולפמ"ש כל שנפדו במעות ר"מ מודה דאף בגבולין הוה הדיוט שוב ראיתי במהריט"א דף מ"ם שהביא בשם מהר"י קורקוס דס"ל דאף לר"מ כל דנלקח במעות מע"ש לא חמור כמע"ש והו"ל ממון הדיוט ע"ש ועיני לשמיא נטלית שעכ"פ לר"י ודאי דמודה במעות ות"ל שהראיתי טעם לדבר וזכיתי לכוין לסברת מהר"י קורקוס שכתב בלי טעם ועיין שעה"מ הלכות חמץ ומצה פ"ו מ"ש בזה הענין ובשו"ת ש"א סי' צ"ו ואולי עוד אזכה לבאר בזמן אחר עוד יותר כי לא נפניתי כעת ומה שהאריך מהריט"א שם בדף ל"ח ע"ג לענין רבית בהקדש תמהני שלא הזכיר דברי הגהמ"ר בשניות במציעא והובא במלמ"ל פ"ד ממלוה לענין ריבית בממון הקדש.

והנה במ"ש התוס' בגיטין דף נו"ן ע"ב ד"ה יתומים שהקשו דהיאך משכחת שבועה ביתומים קטנים לר"א דאמר דאין נזקקין אא"כ ריבית אוכלת בהן וע"ז מקשים העולם דאמאי לא מקשים התוס' לעיל דאמרו ה"מ לענין שבועה הי' להם להקשות והיאך משכחת לה שבועה וע"ז שמעתי בשם גדול אחד דהא משכחת לה דלהס"ד דלענין זיבורית יש חילוק בין קטנים לגדולים א"כ זה הוה כריבית אוכלת בהם דהא נ"מ בין בינונית לזיבורית לענין אם יהי' גדולים יצטרכו לשלם מהבינונית ואם כי דפח"ח אבל אינו אמת דשם מכח רבית אוכלת בהן דההפסד בכל יום משא"כ בזה וגם הא יש ספק שמא לא יהיו להם אח"כ בינונית ואם נימא דבכ"ע שיימינן ג"כ לא נודע הדבר ולפע"ד בפשיטות ל"ק דהא יכול לתרץ דלא ס"ל כרב אסי אבל על ההלכתא מקשה הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל כרב אסי וז"ב ופשוט.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף