כיצד אפשר ליישב את דעתו של רב שאשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה עם המבואר בברייתא ששחטו ונודע שמתו הבעלים ישרף מיד?
א. רב אמר שחטו במפורש לעולה ולא שחטו סתם. דחייה: יש מ"ד שלא צריך עקירה אלא בנדחו בעליו לפסח שני.
ב. בברייתא נדחה הפסח משלמים כיון שהופרש קודם חצות ונדחה בחצות. דחייה: דעת רב שבעלי חיים אינן נדחים.
ג. דעת רבי אליעזר שקרבן שקרב לשם פסח פסול. דחייה: רבי אליעזר סובר שטעה בדבר מצוה חייב, ואם כן מדוע במשנה נפטר שלא ידע שמתו הבעלים.
ד. דעת יוסף בן חונאי שקרבן הנשחט לשם פסח או חטאת נפסל ודעתו תהיה כדעת רבי יהושע לגבי טעה בדבר מצוה.
ה. דעת ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאכן תעובר צורתו ולא ישרף מיד וכן דעת רב. דחייה: דעת ר' ישמעאל שלומדים עון עון מנותר שצריך עיבור צורה אף בפסול גמור ולא בגלל שלא צריך עקירה. והראיה מכך שדיבר אף באופן שנטמאו הבעלים ונדחו לפסח שני שאז לכו"ע צריך עקירה.