ליקוטי מוהר"ן/ב/לז: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

"ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' אני בצדק אחזה פניך" וכו' (תהלים י"ז). הכלל - שעקר התכלית הוא רק לעבד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו. כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות עולם הזה, כדי למלאות בטנו וכרסו בתאוות עולם הזה. ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא, וגם זהו נקרא מלוי בטן, שרוצה למלאות בטנו ותאותו עם עולם הבא. וזהו בחינות, "חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם". 'חלקם בחיים וצפונך' - הינו הן אותן שבוחרין חלקם בחיים, דהינו למלאות תאותם בחיים, חיותם בעולם הזה, והן אותן שבוחרין ברב טוב הצפון, דהינו עולם הבא, וזהו 'וצפונך', שבוחרין בטוב הצפון, דהינו עולם הבא - ושניהם הם בחינת מלוי בטן כנ"ל: וזהו 'חלקם בחיים וצפונך - תמלא בטנם', שאלו שתי הכתות, הן הבוחרין בעולם הזה והן העובדין בשביל העולם הבא, שהם בחינות 'חלקם בחיים וצפונך', כנ"ל, - שניהם הם בבחינת 'תמלא בטנם', שרוצים למלאות בטנם ותאותם; זה - בעולם הזה, וזה - בעולם הבא. רק שזה הבוחר בעולם הבא הוא חכם יותר, שבוחר בעולם עומד, הקים והנצחי, וממאס עולם הזה, שהוא עובר וכלה. וגם באמת בודאי טוב יותר הרבה לעבד ה', אפלו אם עובד בשביל עולם הבא, אך אף על פי כן גם זה נקרא בחינת מלוי בטן כנ"ל. וזהו: 'ישבעו בנים' - שהשביעה שלהם הוא בנים, כדרך העולם, שכל עבודתם הוא כדי להשאיר ירשה לבניו. ובאמת מי שאינו איש קדוש, ורודף אחר תאוות, ומניח ממונו לבניו, הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטנוף, ולוקח טנוף ומכסה על הטנוף. כי באמת ממון דקדשה הוא גבוה מאד, ויש בו כמה בחינות גבוהות וקדושות עליונות מאד, כמבאר במקום אחר. אבל הממון של תאות עולם הזה הוא מותרות, שנשאר מן האדם מותרות, אחר שמלא תאותו בעולם הזה, והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו. גם הבנים שאינם נולדים בקדשה, הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ, ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות פרק ג) 'טפה סרוחה', סרחון ממש. ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף, כי "עולל" פרש רש"י (תהלים ח): 'טנוף ולכלוך', וכנ"ל. ומי שמניח בנים כאלו, הוא גנאי ובזיון. כי הם בחינות מותרות וטנוף, על כן הוא רוצה לכסות אותם וליפות אותם עם הממון, שהוא גם כן מותרות גמור, שנשאר אחר כל התאוות כנ"ל, וזהו הירשה שמשאיר להם אחר מותו, נמצא שמכסה בטנוף על טנוף. וזהו: "ישבעו בנים" - שהשביעה שלהם הוא בנים, שבשבילם הם מבלים את ימיהם. והניחו יתרם לעולליהם - שמכסים במותרות על העוללים, שהם גם כן בחינות מותרות כנ"ל, הינו הירשה שמניחים לבנים, שבשביל זה מבלים ימיהם כנ"ל. אבל אני, אין בוחר לעצמי משתי הכתות הנ"ל, כי אם לזכות לחזות בנעם ה', וזהו: "אני בצדק אחזה פניך"; שדוד המלך, עליו השלום, אמר, שבחר לו רק לזכות בצדקות שלו, לחזות פני ה' ולהכיר הבורא יתברך, וגם הבנים שהוא חפץ להשאיר, כונתו רק בשבילו יתברך, כדי להשלים, כביכול, צלם דמות תבניתו, כי הבנים דקדשה הם גבוהים מאד. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות סג:): 'כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאלו ממעט את הדמות'. כי כשבא ונולד בן בעולם, נולד ובא צלם אלקים, כביכול, ונשלם צלם דמות תבניתו.