כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/פ: הבדלים בין גרסאות בדף

<big>'''(ספרי בפ' וזאת הברכה)'''</big> <big>'''דבר אחר וזאת הברכה'''</big> (דברים לג א). <big>'''זה מוסף על ברכה ראשונה שברכו יעקב אבינו, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם'''</big> (בראשית מט כח). <big>'''נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו, משם התחיל משה וברכן, שנאמר וזאת הברכה. הרי זה מוסף על ברכה ראשונה, ואיזו זו תפילה, שנאמר תפלה למשה איש האלקים'''</big> (תהלים צ א). <big>'''ועדיין דבר תלי בדלא תלי, ואין אנו יודעים אם תפילה קודמת הברכה, ואם ברכה קודמת לתפילה, כשהוא אומר וזאת הברכה. הוי תפילה קודמת את הברכה ואין ברכה קודמת לתפילה. אילו אחרים ברכו את ישראל כדאי היא ברכתם, אלא שבא משה וברכן, נמצינו למדין שכדאי היה משה לברך את ישראל וכדאי ישראל שיברכם משה.'''</big> עכל"ה.

'''עם היות''' הברכות תלויות בכושר ואושר האדם המתברך ובמעשיו הטובים, וכמו שנאמר בפירוש את הברכה אשר תשמעון וכו' (דברים יא כז). והקללה אם לא תשמעון (שם כח). עם כל זה כשהמברך יהיה איש שלם בשלימות הנפש, אותה הברכה תועיל להשפיע ולהערות ממרום רוח חן ותחנונים על המתברך באחת משתי בחינות או משתיהן יחד: הבחינה האחת מצד המברך, היותו שלם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, כי אז בלי ספק איש אלקים אשר אלה לו, לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וכל אשר ידבר לא יפול דברו ארצה, ועליו נאמר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור (איוב כב כח). אשר תיבת "אומר" מיותרת, די שיאמר ותגזר ויקם לך, אבל הודיענו מעלת השלם דומה לבוראו, שכמו שהוא ית' ברוך אומר ועושה באמירתו, על דרך בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו). וכמו שאני מפרש בסמוך בההוא אמר ולא יעשה (במדבר כג יט). שהאמת הוא שאומר ועושה מיד, ולכך לא שייך בו ית' חלילה שיכזב, כי תכף שאמר נעשה ונגמר הענין, וזהו אומרו ותגזר אומר, שאפילו האומר אשר יצא מפיך שלא בכוונה יקם לך, ומכל שכן הגזירה שתגזור בכוונה נכונה. ז"ש ותגזר אומר. שיחשב בגזירה האומר, דהיינו אמירה בעלמא יקם לך, מה טעם שעל דרכיך נגה אור תורה, וקללת חכם על חינם היא באה, ומכל שכן ברכתו דמרובה מדה טובה. "'או יאמר"' ותגזר אומר, שאתה בענוותנותך לא ימלאך לבך לגזור ולומר יהי כך, אבל הגזר לפני ה' שהוא ית' יתן אומר המבשר צבא רב, ז"ש ותגזר אומר. ר"ל שהב"ה יאמר נא אומר ויקים גזרתך, ועל כל דרכיך בלשון רבים נגה אור, שלא עליך בלבד אלא על דרכיך נגה אור, טוב לצדיק וטוב לשכניו ולחביריו, ובלי ספק שזה נמשך לצדיק מהיות קדוש בדיבורו, אשר עולה ונבלה לא נמצאת בשפתיו, מזה יחייב שלא ישיב דברו אחור. ועל זה נאמר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל ג). שכוון הפסוק לזרז על קיום הדיבור היוצא בכוונה, ועל הדיבור היוצא בלי כוונה, על היוצא בכוונה אמר לא יחל דברו, ועל היוצא שלא בכוונה אמר ככל היוצא מפיו דייקא, שלא היו פיו ולבו שוין אלא מפיו לבדו יצא, ואפילו הכי ככל היוצא מפיו יעשה, ועל זה בעצמו כוון בפסוק מוצא שפתיך תשמור (דברים כג כד). ר"ל גם היוצא כשילוח משפטיך לבדם שלא בכוונת הלב, צריך שתשמור אותו המוצא שפתיך, וכל שכן על מה שנדרת שצריך שיהיה עשוי כבר. ז"ש ועשית כאשר נדרת. שהנדר שהוא בלב שלם צריך שיהיה עשוי כבר, וזהו אומרו ועשית ולא כתיב ותעשה אשר נדרת, אבל אמר ועשית כאשר נדרת, שכ"ף כ'אשר מורה על תכיפות העשייה, שתכף לכאשר נדרת יהיה עשוי. או יאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית המוצא שפתיך כאילו הוא נדר גמור. ז"ש כאשר נדרת. דלא קאמר ועשית אשר נדרת שהיה מובן על הנדר, ועכשיו שאומר כאשר בכ"ף לדמות המוצא שפתיך לנדר, זהו מה שהזהיר בככל היוצא מפיו יעשה. ואמר ככל היוצא בכ"ף דמיון, לומר דרך דרשה שמעין היוצא מפי האדם ככה עושה רושם למעלה ובכל העולמות, ככל היוצא מפיו ודוגמתו ככה יעשה, וכפי (נקיותו) מחילול דברו בנבלות פה וכיוצא, ככה יגזר אומר ויקם לו. ולז"א לא יחל דברו בשום חילול, כי ככל היוצא מפיו ככה בדוגמתו יעשה רושם למעלה, וגם מזה ימשך לו מעלה זו של ותגזר אומר ויקם לך. ומעין זה הוא אומר למען יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידיך. לומר שכמו שאתה זוכה בידך, שאתה עושה בה צדקה, ככה יתחייב שתהא ידך מוכנת לשתתברך בכל מעשה ידך אשר תעשה בה. והבחינה הזאת עצמה מצאנוה בברכת כהנים אשר שם נאמר: כה תברכו את בני ישראל אמור להם. כי תיבת "אמור להם" מיותרת, כי די שיאמר כה תברכו את בני ישראל יברכך ה' כו'. ומיתור זה דרשו חז"ל בפסיקתא: מכאן לברכת כהנים פנים כנגד פנים, כאדם האומר לחבירו דבר ופניו כנגד פניו. ולזה אמר "אמור להם" כדרך אמירה שהיא פנים כנגד פנים. ועל דרך הפשט שאין צריך כל כך כוונה לברכם אלא "אמור להם", באמירה בעלמא יספיק. וזהו "אמור להם" באמירה כל דהוא. והיינו דמסיק ושמו את שמי על בני ישראל. ר"ל בשימה כל דהו שישימו שמי על בני ישראל, בין בכוונה ובין של בכוונה, ותכף ומיד אני מסכים עמהם ואני אברכם, כי אני אני הוא הוא המברך, אלא שצריך קצת הכנת הכהנים שנבחרו מזרע אהרן קדוש ה' אשר היה אוהב שלום ורודף שלום בדיבורו, לכך נבחרו בדיבורם שיברכו את ישראל, ויוצאי חלציו נבחרו בזכותו של אהרן, לשאפילו שלא בכוונה יגזרו אומר ויקם להם ועל דרכם נגה אור, וזהו אמור להם כדפרשית. "'והבחינה השנית"' היא בהכנת המקבל בהיותו כלי כושר מוכן הוא לקבל כל מין ברכה, וזה נלמוד מבני יוסף כשבא אבינו יעקב לברכם וראה דלא איסתייעא מילתא, אז אמר מי אלה (בראשית מח ח). כי ראה שלא הצליח לברכם, ולא ראה סיבה מונעת מצד המברך, אלא תלה הקלקלה במתברכים ושאל מי אלה, אולי במתברכים צד פסלות, הוא אומרו "מי אלה", ויוסף השיב ואמר בני הם (שם ט). ר"ל כשרים והגונים בערך זה הזמן, ז"ש "בזה". כי אע"פ שעיניך לנוכח יביטו ולרחוק, שעתיד לצאת מהם פסלות, שיאמרו אלה אלקיך, מ"מ "בני הם", הם דייקא אלו אשר בהווה, וזה כוון ג"כ בתיבת "בזה". ר"ל במצב זה אשר הם בני הם וראויים לברכה. וזהו ויברכם ביום ההוא לאמר (שם כ). ר"ל ויברכם מצד כשרותם אשר בהווה ביום ההוא שהם כשרים, ולא פנה אל העתיד. והוא על דרך כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם (בראשית כא יז). אם טוב ואם רע. ובסדר ויחי השני ביארתי הפסוקים האלה, עיין עליהם. "'וזה"' כוון אבינו יעקב באומרו הקבצו ושמעו בני יעקב (בראשית מט ב). שאמר "ושמעו" סתם ולא פירש למי ישמעו, אכן הכוונה להציע ראשונה (הפינה) במתברכים שישמעו אל השי"ת ולא מצותיו, כדי שעל ידי כן יהיו כדאים לקבל הברכות מפי ישראל אביכם. ז"ש הקבצו ושמעו. ובשכר זו תזכו לשתשמעו "אל ישראל אביכם" המברך אתכם כאב המרחם אל בניו ומייעצם אל העצה הנכונה, שצריך הכנה במתברך לקבל הברכות. ובזה נבוא אל ביאור הפסוקים (האו') וזאת אשר דבר להם אביהם כו'. דיש לדקדק קרי ליה "דיבור" וזאת אשר דבר כו'. וקרי ליה "ברכה", וא' מהם מספיק, והייתי יכול לפרש כי לפי שהברכות האלו מורכבות משני עניינים יחד, האחד הגדת עתידות, והשני מציאות ברכה, שבכלל הברכה היתה הגדת העתידות, וכמו שהקדים "ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). הוא הענין האחד, והשני עליו אמר הקבצו ושמעו כו' על ענין הברכות, שמכלל הברכות יובנו הגדת העתידות. ועל שני עניינים אלו נראה שאמר וזאת אשר דבר כו'. שכוון לומר שבכלל הברכה הזו היה להם דיבור וגילוי אוזן מאביהם מהגדת עתידות, ועליו צדק לשון דיבור והמפורסם הוא הברכה, ויברך אותם. "'אמנם"' לפי הצעת דרושינו יאמר כי מצד הכנת המדבר והמברך שהוא יעקב אביהם איש שלם, בדיבור בעלמא היוצא מפיו, ואפילו שלא בכוונה ראוי שיספיק לשכל היוצא מפיו יעשה, יגזר אומר ויקם לו ועל דרכיו נגה אור. ז"ש וזאת אשר דבר להם אביהם, דיבור כל דהו מספיק, זהו מצד המברך, ומצד המקבלים המתברכים אמר ויברך אותם. אותם דייקא, שהצליח מצד הכנתם, ז"ש איש אשר כברכתו בירך אותם (בראשית מט כח). ר"ל כשבירך אותם וזאת אשר כו', הנה נמצאת הכנה באיש ואיש מהם המקבל ברכתו, הכנה פרטית בו לפי ברכתו וכשיעורה, שאלמלא לא היתה בו הכנה אליה לא זכה בה. ז"ש איש אשר כברכתו. בתיבת "אשר" רמז אל ההכנה אשר בו, להיות כדאי לש"כברכתו בירך אותם", באופן שהן מצד המברך הן מצד המתברכים היו ראויים ומוכנים (לברכם). "'ואלו"' השתי בחינות יחד נמצאו ביצחק כשבירך ליעקב ושילח אותו פדנה ארם, אשר שם נאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו כו' (בראשית כח א). אשר יש לדקדק מה טעם כתב "ויברך אותו" ולא הזכיר בפרטות מה היא הברכה אשר ברכו. גם צריך לדקדק שהיה לו לסמוך הברכות זו לזו ולכתוב "ואל שדי" כו'. גבי "ויברך אותו". ולא יפסיק בין הברכות בענין "ויצוהו ויאמר" וכו' "קום לך פדנה" כו'. אבל במה שהצענו היות הכנת המברך והמתברך גורמים לחול הברכה, והנה בברכה שבירך יצחק ליעקב, כשהביא לו המטעמים לא היתה מועילה כלום כי היתה בטעות, שכוונתו של יצחק בעשו היתה ולא ביעקב, שעל זה נ"ל שאמר הכתוב ואברכהו גם ברוך יהיה (בראשית כז לג). שר"ל ואברכהו בטעות ושלא בכוונה, ועתה שידעתיו שהוא יעקב גם ברוך יהיה בידיעה ולב שלם כדי שתחול בו הברכה בעצם וראשונה. וזוהי כוונתו של יצחק במ"ש ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כח א). ר"ל הסכים אל הברכה שברכו אז כשהביא המטעמים, אלא שרצה לקיימה שנית בידיעה ופנים בפנים, שהם דברים מועילים מאד לחול הברכה, וכמו שפי' בסדר ויחי גבי ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מח י). וזהו "ויברך אותו" וסמיך ליה צווי "ויצוהו ויאמר לו" כו'. שהוא תולדת ויברך אותו, לומר שמאחר שהוא ברוך ומבורך, אין לו לידבק עם כנען הארור, לכך צוהו לא תקח מבנות כנען. ולהיות הכנת המתברך ג"כ מוכרחת לשתחול בו הברכה, וידוע שהשרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה, וכמו שלמדו חז"ל מפסוק להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד ל). שם בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ב:), אשר זה מורה שהאשה הכשרה גורמת לבעלה כל טוב שבעולם, לז"א וקח לך משם אשה. שר"ל הנאותה וראויה לך, משם ולא ממקום זולתו, וניבא ולא ידע מה ניבא באומרו "מבנות לבן", א"ל שיקח יחד שתי בנות לבן מדלא קאמר בת לבן, והגיד לו כי שתיהן יחד יבנו את בית ישראל בכשרות שתיהן יחד, ואז כשיזכה אל הנשים הכשרות תחול בו הברכה. וז"ש ואל שדי יברך אותך כו' כשתקח מבנות לבן תחול בך ברכת אל שדי, וג"כ יתן לך את ברכת אברהם, דהיינו והיה ברכה (בראשית יב ב). הנאמר באברהם, באופן שכשרות הנשים יועיל לשיחולו ברכות לראש צדיק, לך ולזרעך אתך, כי בהיות זרעך אתך בשוה עובדי השי"ת יסייע לחול כל אלו הברכות שלשה, גם סיוע לזו ההצעה כתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא כו' (בראשית כו יב). אשר קשה שהיה לו להקדים "ויברכהו ה'" ל"וימצא בשנה ההיא מאה שערים", מאחר שברכת ה' היא הגורמת למצוא מאה שערים, אכן הכוונה כי השלם כמו יצחק, אלהיו עמו וההצלחה עמו בטבע עד שנתברך מתחילה במאה שערים, דהיינו ריבוי חיטה בשיעור, ואחר כך ברכו ה' באיכות שמעט מזה הזרע יספיק ויזון, וזהו ויברכהו ה'. מעין הנאמר גבי ותאכל ותשבע ותותר (רות ב יד). שאחז"ל ברכת שרתה כו'. ומה נכון יבוא ענין זה בשיטת חז"ל שפירשו ב"ויזרע יצחק בארץ ההיא", שזריעה זו היינו שעשה צדקה עם הארץ ההיא, על דרך זרעו לכם לצדקה (הושע י יב). והגיד שעם שזרע בארץ ההיא שאינם כ"כ צדיקים, זכה שקצר לפי חסדו מאה שערים בזכות הצדקה שזרע כנז'. ונוסף עוד שויברכהו ה' בכמה וכמה ברכות נוספות על המאה שערים, והם הם הברכות הכתובות בהלא פרוס לרעב כו' (ישעיה נח ז). ומלבד הבחינות הנזכרות הנה עוד יש: