יערות דבש/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

<big>'''המלך דוד'''</big> פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ וכו׳. ודרש במדרש: הרים הם גדולים, נשיאי ישראל, שאין לך חטא הדור שאינו מהם, כדכתיב אשר נשיא יחטא וכו׳. וכן אמרו שמעו הרים את ריב ה׳. ולהבין זה נראה להבין ג״כ דברי ירושלמי בפ״ב דשבת, דדרשינן מנין שאין השטן מקטרג אלא בעת הסכנה, דכתיב בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא יצא רשע, מכאן שאין שטן מקטרג וכו׳. והדבר תמוה, אין לו מובן כלל, דוד שקילל שונאיו יאמר בהשפטו יצא צדיק, וכבר חתר היפ"ע לפרשו בדוחק, אבל הדבר יובן במ׳׳ש בגמרא דר״ה דף י״ו: דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תפקדנו. ור״י אמר (דאדם נידון) בכל יום. וקאמר ר׳׳ח הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/מלכים א/ח#נט|מ"א ח, נט]]}}). ואר״ח מלך וצבור, מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום עד דאמר ואר״ח מלך וצבור וכו׳. ובדרך פשוט י״ל כך דמהך קרא דבר יום ביומו אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע פשיטא דיצדק מאמר הפסוק לעשות משפט עמו דבר יום ביומו. ויש בכלל מאתים מנה, ולכך הוסיף לומר ואר״ח מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא. וא״כ הדבר שנידון בכל רגע, א״כ איך שייך תחלה אם הוא ברגע א׳ תחלה ברגע שניה בא אחרי הצבור, ועדיין לא כלתה הריתחא דרגע באפו, וע"כ דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר״ח ואתי  שפיר. זהו בדרך פשוט, ונאמר בזה אי"ה ענין אחר.

אבל מזה נלמוד דיותר טוב שיהי׳ צדיק נידון תחלה ורשע אחריו, משיהי׳ רשע נידון תחלה דאז הוא הקב״ה בכעס, אך יש סברא להיפוך כמאמר האשה צרפית לאליהו כי באת אלי לפקוד עוני. דזולת אליהו היתה נידונית כצדקת, אבל בערך אליהו לא היתה צדקת ופקד ה' עונה, וא׳׳כ יותר שיהי׳ הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהי׳ נתפס בעונו, משא׳׳כ כשיהי׳ צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו, אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמי׳ דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון-פה, וזהו אמרם השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחלה דלא ליפוש ריתחא כלל.

ובזה יובן דברי ירושלמי הנ׳׳ל בהשפטו יצא צדיק אין כתיב. הרצון דהוה-ליה לדוד לקלל אויביו שקודם שיהיו אויביו נגשי׳ למשפט יצא צדיק א׳ תחלה, וא׳׳כ בערכו ודאי יפקוד עונם של האויבים בתכלית הדקדוק, כמאמר האשה צרפית הנ״ל, אבל הוא לא אמר כן רק בהשפטו יצא רשע תחלה, טרם שיהיו הם נשפטי׳ ויהי׳ נפיש ריתחא עליהם, והשטן מקטרג בשעת הסכנה, ואם היה נשפט צדיק תחלה לא יהיה ריתחא עליהם כ״כ, ומוכח שפיר שהשטן מקטרג בשעת סכנה ואתי שפיר. אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא דלכך המלך נכנס תחלה, דאם המלך יצא זכאי זכותו מגין על כל העם כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב הרי דור מנוצל דלכך חטאו כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו מושל מקשיב על דבר שקר וכו׳. וא״כ בממ״נ מנוצלים הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחלה דלא ליפוש ריתחא כ״כ על שאר הצבור, כי בממ״נ הם מנוצלים כנ״ל, והנה סברא זו מבואר במדרש דלכך ברא ה׳ שמים קודם לארץ כדי שיעמדו שמים תחלה בדין, היותם ראשון ליצירה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה. וא״כ יושבי ארץ מנוצלים כי אם הם משוללים מיצר-הרע לא זכו, מה יעשו אנשים אשר יצר-הרע גובר עליהם, והוא הדבר שאמר אשא עיני אל ההרים הם נשיאי ישראל, מאין יבא עזרי, כי איך יהיה זכותם מגין, גם הם פקו פליליה וחטאו, וע׳׳ז אמר עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ ויהיה עזרם כנ"ל, ואתי שפיר והבן:

והנה עיקר זה הדרוש לא לדרשא ולומר פשטי ד״ת, כי לאו הזמן גורם, רק המשל עלינו ימשול, הגיע יום הדין יום נורא במה נבטח, מאין יבא עזרי, ומה נענה ליום פקודה. עזרנו מה׳ כי הוא יעשה לנו חסד חנם כי חפץ חסד הוא. וכבר אמרו {{ממ|[[בבלי/שבת/פט/ב|שבת פט:]]}} כי אברהם ויעקב יאמרו ימחו על קידוש השם, אבל יצחק יאמר שנותיו של אדם הן ע׳, דל עשרים שאינו בן עונשים למעלה, פשו להו חמשים, דל כ״ה דלילות פשו להו כ"ה, פלגא עלי ופלגא עלך. ואם-תאמר כולי עלי, הא קריבת קמך. וכבר אמרתי בזה דברים רבים בתוכחת מוסר, ונאמרה עתה בשביל שנתחדש בו דבר, כי יש להבין מאי פלגא עלי ופלגא על קב״ה, ומי חלק בזה וחליקה זו מה טיבה, ומהכ׳׳ת לומר כולו עליו, ומה זה שאמר הא עקיד׳ קמך, אם באנו לחשוב כזה כמה עקידות ארכו בגלות אשר בעוה״ר רבו חללי חרב שנהרגו על קידוש-השם הגדול והקדוש, והפיוטי׳ והסליחו׳ בימי׳ אלו ירבו לספר מגודל חוזק לבב שהי׳ לקדושי ישראל, והכתוב צווח כי עליך הורגנו כל היום. והעיקר מה שקשה למה אמר דל פלגא דלילות ואח״כ אמר פלגא עלי, ולא תיכף מן חמישים שנה פלגא עלי, ולמה פלגא מכ״ה שנים יכול לנשוא ולא פלגא מחמישים שנה, אבל כבר נודע מה שאמרו במדרש כי הקב״ה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשו של עשו, וטען שר של עשו - מה כחי לסבול כל החטאים וכו׳. ויש להבין וכי חלילה אל יעות משפט ליתן חטאי ישראל בראשו של עשו, ומה זה טענה שאין כחו לסבול כל חטאים, הלא באמת הרצון לפניו לכלותו ולהעבירו, ומה כח צריך לזה:

אבל הענין כך, וכבר אמרתי דבר זה בדרוש הקדום, רק הואיל דצריך להאי ענינא עתה אשר יתחדש בו דבר כנ״ל, נאמרה ונשנית, והוא כי באמת יש לישראל התנצלות גדול בחטאים, מחמת כובד הגלות א״א לקיים מצות כדקא יאות, והרבה עבירות בעוה״ר עי״כ אשר נחנו בגולה ויד גוים היו מושלים בנו, וקשה עול מדהבה ואין לנו שדה נחלה וכרם, ובנפשנו נביא לחמנו ולא אפשר בלי גזל ואבק גזל וריבית ועין הרע ושנאה ומסירה והשגת גבול, וכהנה אבות הטומאה שהן תולדות עבירות רבות, ובטולי מצות שמסתעפים עי״כ ביטול תורה וביטול תפלה. והרמב״ם כתב בפירוש המשנה לע״ז שנתקיים בנו בגולה בעוה״ר ונדחתם בגוים וכו׳. וזהו כתריס בפני הפורענות. וכבר אמרו {{ממ|[[בבלי/עירובין/סד/ב|עירובין סד:]]}} יכול אני לפטור העולם מהדין, שנאמר שכורת וכו׳. אבל באמת לאו כל עבירות תלויים בגולה, כי עבירה שיחולל במחול בחורים וגם בתולות ושעירים ירקדו, כי יעברו על הרהור, ועבירה גוררת עבירה בחיבוק ונישוק, ואצ״ל בתערובות אנשים ונשים, וגם כי בלילה ישחקו נשים ואנשים וידברו ניבול פה וליצנות, ורגלים לעבירה לקישוי לדעת והוצאת ז״ל, מה יעשו בחטאים הללו, מה גרם יש לזה הגלות, אדרבה בכובד הגלות אשר בעוה״ר אזלת יד ואפס עצור ועזוב ראוי לנו תמיד להתאונן, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואיך יערב לנו קול שמחה וקול שיר, בזכרנו כי פסקו שירים ומזמרים לפני ה' בחצרות אלהינו ישוררו בקול וערבה כל שמחה, ואיך ישמחו בגוים ויהי׳ תערובות אנשים ונשים בראותנו כי נשים בציון ענו, והלא זו חטאנו לנו כי גבהו בנות ציון. ואויבינו הרימו קרן ושפחה תירש גבירתה, ואיך נעשה כהנה איסורים רבים באנשים ונערים הלובשים בגדים נאים ומסלסלים בשערות, ומכ״ש בפיאה נכרית ועומדים נגד המראה שיהי׳ נכון שלא יראה שער ראשם, וכהנה דברים רבים המתכווני׳ לקישוט, כל עושה אלה עובר על לאו דאורייתא לא ילבש גבר שמלת אשה. ומה אמתלא יש בזה מחמת גלות, אדרבה לא היה לנו להתקשט ולילך ולעשות בגדי אלמנות כאהלי קדר, ציון תתכס שק, ולבישת בגדים כאלה מביאים אותנו לשנאה וקנאה בעיני נכרים, וכהנה רבים החטאים, שיחה בבה״כ דברים בטילים ובפרט בעת התפלה, לשמוע בקול מזמרים, ונתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה נאמר, וצוחקים בלומדי תורה, מה גורם לזה הגלות, אדרבה לפי כובד ורוב הענוה היה לנו להתפלל מרב שיח וכעס בשברון לבב, ראשנו בין ברכינו ועפעפינו יזלו מים באין הפוגה כלל, ולשמחה של שטות כזו מה עושה, וברוב דברים לא יחדל חטא ופשע, וכל אומות העולם ישחקו בנו והיינו ללעג וקלס בעוה״ר ביניהם, ואיך יתייחס ענין רע כזה שיהי׳ מסיבת הגלות, וכן עבירות רבות, וזהו מאמר המדרש כי הקב״ה לרב רחמיו וחמלתו הגדולה על ישראל עמו ממליץ בגינם כי הכל היה בסיבת הגלות ושעבוד והעול מהגוים בגולה, ועיקר הגלות המר הזה מיוחס לעשו, כי הוא החי׳ הרביעית דחילא ואימתנא שראה דניאל כנודע, ולכך נוטל הקב״ה כל עונות ונותנם בראשו של עשו, כי הוא הגורם לכל החטאים ופשעים, והכל מחמתו ע״י הגלות, והכל הולך אחר הגורם, ועליו להשיא עון אשמה, אמנם שרו של עשו טוען מה כחי לסבול כל החטאים, אמת הרבה בסבתי אבל לא כולו, וכי יש לי כח בגלות לגרום כל החטאים, אדרבה הרבה חטאים שראוי היה ע״י גלות לעכבם ומבלי לעשותן כנ״ל, ואם הם מ"מ העוו ופשעו אין אני הגורם ולא אני אשא אותם ואסבלם, וזהו טענתו והבן. ובאמת עיקר גרם של שליטת עשו היה יצחק שאהבו, וע״י שכיבד אותו ויצחק קרבו וברכו והי׳ כאשר תריד וכו׳. ומזה נסתבב גלות עשו כנודע, וא״כ החטאים שהם בסיבת הגלות יצחק היה בגרמא בעלמא, משא״כ שאר החטאים, וזהו כוונת יצחק פלגא, ר״ל חלק חטאים שהם באים ע״י גלות עלי, כי אני הייתי בעוכרם בגלות עשו, ופלגא עלך כי הם מפאת יצה״ר ואתה בראת יצה״ר וגרמת לקלקול הזה, אבל כבר אמרנו ג״כ בדרוש הקודם כי העון כרוך בשורש הנולד, הואיל ותחלת יצירתו היה ע״י יצה״ר, כמאמר דוד הן בחטא יחמתני אמי וכו׳. ולכך אין צדיק בארץ כאשר האריך בזה בכתבי האריז״ל, וכבר אמרתי ג״כ כי יצחק בשעה שהי׳ נעקד נעקר יצה״ר כלו ממנו, והי׳ כמו לאחר תחית המתים אי״ה שלא יהי׳ עוד יצה״ר אצל בני אדם, ולכך הוצרך להתפלל לזווג, כדכתיב ויעתר יצחק וכו׳ כמבואר בזוהר. וזה אמרו אם-תאמר כולו עלי, הטעם כי הכל היה מחמת הלידה וההריון, דנתקע יצה״ר בטבע האיש, וטען הא עקידת קמך, א״כ לא היה יצה״ר בסיבתי כלל, א״כ א״א לסבול כולם:

אך מה שראה למעט ולהקטין החשבון הוא כך, דהא דלקח יצחק העונות על עצמו הוא מחמת שנותיו שחי ולא חטא בהם כלל, הם המגינים עלינו ומכפרים, וזכות אבות לבנים יזכור, ומן עקידה ואילך שלא היה יצה״ר ליצחק כלל אין לו כ״כ זכות, כי באפס יצר-הרע אין עלול לחטא, כדאמרינן כלום יהבית לן להרבות שכרו. וא״כ העיקר זכות הקודם, ויצחק הי׳ בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. ובעת עקידה נולדה רבקה, והתוספות ביבמות דף ס״א ע״ב ד״ה וכן כו׳. הביאו מדרש מסכים לדברי הגמרא שם, דרבקה היתה בת י״ד שני׳ כשנשאה יצחק, וא״כ היה יצחק בעקידה בן כ״ו שנים, וצא י״ג שנים שאינו חייב במצות, א״כ פשו להו י״ג שנים שחייב במצות, דאף דאין בן עונשים עד כ׳, מ״מ חייב במצות בן י״ג כנודע, ועיין תשובות חות יאיר מ״ש וע״ז יקבל שכרו משלם, וא״כ לא היה ליצחק שנים להגין על ישראל רק י״ג שנים, ולכך הוצרך להקטין החשבון שיעלה רק כ״ו שנים, ואז יעלה י״ג שנים על יצחק דלא חטא, משא"כ אלו עלה החשבון ביותר לא היה אפשר ביצחק להגין, וא״ש וזה ברור ונכון:

לכן נחנו שגם בלילה חוטאים בכמה דברים, א״כ מאין יבא עזרנו, זה צעקת דוד מאין יבא עזרי. ואין לנו עזר רק מה׳ אשר לא ינום ולא יישן. והוא יגן בחסדו, כי באמת לולי חסדי ה׳ כמעט אבד תקותנו ח׳׳ו, והוא בעזרתנו, ולכן עלינו להיות נעורים ולא להיות ישנים בשינת האולת בעו״ה, כי אין עיקר הדבר במה שמשכימים להתפלל באשמורת הבוקר וכל היום לא יאכלו ולא ישתו, כי באין תשובה שלימה שהוא עזיבת חטא ורוח נשברה בחרטה גמורה מוחלט על העונות העוברים וגדרי׳ גמורים לבל ישובו לכסלה, טוב להם לישן כי שינת הרשעי׳ נאה וכו׳. וכן התענית הוא לריב ומצה וכח לסט״א, כדכתי׳ מדוע צמנו ולא ראית. וע״ז יש לאדם העיקר אלא לשוב בימי׳ האלו, וכאשר יעברו ימים שיש בהן חפץ הללו ויגיעו ימים ומועדי׳, וימים אלו ימי בכורי ענבים, אז אין זכר לכל המעשים אשר נעשו, אשר היה מטפחים ומענות אשמנו וכו' ויצעקו אל ה' בחזקה. וכבר דברתי זה בדרוש פעמי' רבות מבלי לעשות דבר, כי עי"כ ניתן ביותר כח לסט"א ופתחון פה לשטן לקטרג.

ולכן לו בניי שמעו אלי, יראת ה׳ אלמדכם בימי׳ אלו ימי חשבון, יעשה כל אחד גדרי׳, וגדר של קיימא שלא יעבור, כי הכל תלוי בגדר, וראשון לכל הגדרים הוא לימוד תורה, ובפרט שיעור שעה או חצי שעה ספרי מוסר בכל יום הוא סם חיים שנותנים הרופאים ליקח ממנו כל יום גרעין או חצי בבוקר ובערב, ואם יאמרו שהוא טוב לחיי זמן, ידעתי כי אין אחד שנמנע מלוקחו אפילו במחיר, אף כי מה שאני אומר הוא טוב לחיי עולם-הזה, כי ימנע לאדם לרדוף אחר מותרות ולהתעדן ביותר, וזהו ששומר לאדם בריאותו, והעיקר חיי נצחי שמביא לאדם, ולכן מאוד יזהר אדם בו, וספרים כאלה מצוים רבו גם רבו, ואח״כ בלימוד תורה כאשר אמרתי, כי הוא מבער יצה״ר ומגין, ואח״כ גדרים, מי שעושה חטא בעסקו עם נשים, יעשה גדר מבלי לילך בחבורתם וכדומה בכל ענינים גדרים, וביותר דבר מועיל אם יראה חבירו עושה כן, יוכיחו ויאמר אל אחי, לא טוב הדבר, נבול תבול ולא תקום למשפט לפני ה׳, וא״כ אח״כ יכנס בעצמו לומר לחבירי מחיתי ואיך אעשה אני הרעה כזה, ויתנחם ויתעצב אל לבו מבלי לעשותו ושב ורפא לו, וכהנה רבים בגדרים כפי שנפרץ יצה"ר באדם כן צריך אדם ליותר גדרים, וביותר מה שמורגל בעבירות שהם בגדר התאוה, כי זהו טבעו ומזגו של אדם עלול לכך ונשקע תיכף בעו״ה מעת אכילת עץ הדעת, באמר׳ תאוה לעינים נשקע תאות הגוף לריבוי המותרות באדם מיום הולדו עד יום מותו, וזהו שמביא אדם לכל דברים רעים, ולכך בעשרת הדברות שנעוץ סופן בתחלתן כנודע, היה סוף המאמר לא תחמוד ולא תתאוה. והוא נגד דיבור הראשון אנכי וכו׳. כי כל הרודף אחר תאות וחמדת זמן של שוא סופו לשכח ה׳ מכל וכל, ואין אלהים לנגד עיניו, ויאמר עולם כמנהגו נוהג, לית דין ודיין בעוה"ר, גם עיקר החמד׳ והתאוה יהיה שצריך לאדם להיות מתאוה וחומד לדעת את ה׳ ולהכיר עוצם יכלתו, ומה רבו מעשיו בחכמה נפלאה אשר יסד בכל חלק וחלק מן היצורים, וחומד להתדבק בה׳ וללכת בדרכיו זהו התאוה הנרצית.

ולכך יו״ד ימי תשובה הן כנגד י׳ דברות, דיבור אנכי - יום ראשון דראש-השנה, ולכך תוקעים בשופר להמליך מלך כמ״ש רבינו סעדיה גאון, כי זהו מצות אנכי לקבל מלכות שמים ולהמליכו בכל עולם גדול וקטן, ויום ב׳ דראש-השנה נגד לא יהי׳ לך. כי בחוץ-לארץ היושבים תחת השרים ומזלות יושבי חוץ-לארץ הם חוגגים יום השני והם אלילים אחרים, כאמרם כל הדר בחוצה-לארץ כאלו עובד עכו"ם. כי הם אלהי ארץ, ולכך נאמר לא יהיה לך אלהים אחרים, מבלי לעבוד לצורה עליונה, והואיל ואנכי ולא יהי׳ לך בדיבור אחד נאמר, לכך שני ימים של ראש-השנה כיומא אריכתא וקדושה אחת הן, כי הן כדבר-א', והואיל דדיבור אחרון ודיבור ראשון שייכי אהדדי כמ״ש, לכך יום-הכיפורים וראש-השנה מישך שייכי, ויום ג׳ דתשרי נגד לא תרצח, ולכך בעו״ה כשגברו העונות וקלקול הרשעים נהרג בו גדליה, ותמיד שבת בתוך ימים אלו היא לתקן קלקול שבת, ובאמת צריך תשובה רבה לקלקול הלזה, כי באמת רבו מחללים בעו״ה בחילול שבת מלאכות דאורייתא ודרבנן, דרך-משל המנער אבק או פודרא מן הבגד שחור או כובע, אם הוא בגד חדש לרש״י אב מלאכה, ומי ישער על זמן מה יקרא בגד חדש, כי נוטים הדברים כל זמן שמקפיד שלא יהי׳ עליו אבק, ובעו״ה רבים שמנערים בגדיהם וכובע שלהם, ומכ״ש מן הגשם והטל והוא חילול גמור, ובעו״ה רבים לובשים דוקא בשבת בגד שחור, והוא בעו״ה מעשה שטן שעל ידי-כן יבוא מהר לחלל שבת. וכדומה ההולכים לטיול חוץ לעיר מוקף חומה עוברים על הוצאת מרשות-היחיד לרשות-הרבים, וטלטול ד׳ אמות ברשות-הרבים. כי לא יתכן ולא סגי ששוכח דבר אחד על בגדיו או בכיסו מה שיש בו איסור הוצאה וטלטול ד' אמות ברשות-הרבים, ולדעת מהרש״ל והרבה מחברים אף בזמנינו יש רשות-הרבים. וכדומה דיני צידה, הצדין תרנגולת לתוך הבית יש בו חשש לספק איסור צידה וכן חתול, והרבה דינים בצידה, ובעו״ה רבים נכשלים כי יש בו דינים רבים וצריך לימוד מתוך הספר, כמו כן האוכלים בשבת בגינה א״א להזהר שלא ישפוך שם מים או שאר משקה המגדל זרעים ובאים לידי חילול שבת. רבים ששוחקים באגוזים בחצר שאינו מרוצף, ועוברים על אשויי גומות בלי פקפוק, הרוקק ברוח ורוח נושאו חייב חטאת דהוה-ליה זורה, הרוקק על קרקע שאינו מרוצף ומוחהו ברגל למרחו שלא יהי׳ ניכר כדרך העולם חייב משום ממרח. דיני מוקצה שהם חמורים כשל תורה, רבו גם רבו המתפרצים, וכל המקבלים כתבים בשבת על הפאסט, ובתוכן ח״כ שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, ומטלטלים אותם וקורים בו ומראים לחבירו, ואיסור מוקצה לית דחש בעו״ה ורבו כמו רבו אסורים בעו״ה בשבת, ובפרט שוכני כפרי׳ בתחומי׳, כי מלבד כי ארוכה מארץ מדת תחום, אף כי דינים רבים בערובי תחומים, לזכות לכל אחד וקיבל עליו מבעוד-יום, ואין מערבין אלא לדבר מצוה, ואנשי עיר גדולה מהלכין קטנה ולא קטנה גדולה, וכהנה רבות, וזהו שישים איש בזה השבת ללבו לשמור ולעשות, ועיקר להגות בשולחן-ערוך א״ח הלכות שבת, ויזהר בו ושכרו הרבה מאוד, ערב יום-הכפורים הוא כנגד לא תגנוב, כי זהו תכלית התשובה עבירות שבין אדם למקום, ואמרינן בזמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, מאן רשעים גנבי, לכך יש לעורר ערב יום הכפורים לסלק אף וחמה, לכן מסיימים בחתימת תפלות יום-הכפורים למען נחדל מעושק ידינו. ולכך בערב יום-כפורים שוחטים תרנגולים, לומר כי אם כלה ונחרצה לעשות דין בנהנים מגזל, ישפוך חרונו על עופות שמתפטמי׳ מגזל משדות וכרמים וכהנה, כי לכך זורקים בני מעיים שלהם כנודע בש״ע, וכן שאר ימי תשובה העיקר לפשפש במעשיו ולעשות גדרים וגדרי גדרים לבל ישוב ויהי׳ חס ושלום ככלב השב על קיאו, ובפרט בימי תענית צריך תיקון וגדרים להחוטאים במאכל ומשתה ולעשות גדר למעט התאוה, ואין לך אדם שסובל יסורים וכאב וצער בעה״ז יותר ממי שנוטה אחרי התאות, ושבע כל ימיו כעס ומכאוב.