ברכת שמואל/פרשת שלח: הבדלים בין גרסאות בדף

אין שינוי בגודל ,  20 בנובמבר 2020
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 21: שורה 21:
'''ועפ"ז''' מבואר מאמר תמוה במגילת תענית פרק ח' וז"ל: כ"ז ביה (במר-חשון) תבת סולתא למיסק על מדבחא, מפני שהיו הצדוקים והמינים אוכלים מנחת בהמה, ניטפל להם ריב"ז א"ל שוטים מנין לכם זה, ולא הי' אדם אחד בהם שהחזיר לו חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שמשה רבינו היה אוהב את אהרן אחיו וא"ל אל יאכל סולת לבדה אלא יאכל סולת ובשר, כאדם שאמר לחבירו הילך רקיק הילך בשר, קרא ריב"ז עליו המקרא הזה: ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שמות טו כז). א"ל הצדוקי רבי מצחק אתה בנו, א"ל הכתוב הוא אומר ומנחתם ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה' (ויקרא כג יח). עכל"ה. והנה אם נדקדק כל הדקדוקים תקצר היריעה, ונעורר רק מה שהוא מן ההכרח גדול, די"ל חדא למה לא הביא ריב"ז תיכף הראיי' מן פסוק ומנחתם ונסכיהם וגו'. וע"ק מה הי' כוונת ריב"ז בפסוק ושם שתים עשרה עינות מים, וכמ"ש הצדוקי בעצמו ר׳ מצחק אתה בנו. והנלע"ד לפרש דהצדוקים ס"ל דאין לך מנחת ישראל שכולה כליל כ"א בקרבן עולה דומיא דעולה גופא שהוא כולה כליל, כמו כן המנחה היא כולה כליל, משא"כ בשלמי חובה או נדבה כשם שחזה ושוק הוא לכהנים לאכול הבשר כך המנחה היא נקמצת והשירים הוא לכהנים, ומ"ש הכתוב אשר לה'. קאי אקומץ ואשיריים שייך לכהן. והנה ידוע ליודעי חן מ"ש בס' עשרה מאמרות מאמר המדות מדה י"ב. הוא דבר הלמד מעניינו וכו'. והיא מדת עטרת, מדת ירושלים, והיא נכללת עם שאר האצילות, ולפי שאינה באחדותו מפני שאנחנו צריכין לדבר הלמד מסופה שהיא סוד הקרבנות שמקריבים לתתא, היא נתקרבת לבעלה ת"ת ע"י המזבח שבו הקריב אדה"ר ואברהם ויצחק ויעקב וכו', ואולם קרבנות הצבור שבכל שנה עולים כמנין אלף ר"ץ וסימנך אר"ץ נוטריקון א'לף ר"ץ. ר"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, ומנין העשרונות של נסכים של בהמה וכבשים ואילים עולין כמנין אש"ר אל"ף ת"ק, והוא בסוד מלך שלם דאי"ק בכ"ר. ולפ"ז ע' פרים שהקריבו בחג נגד שבעים אומות דאינם עולים בחשבון עשרונות, ולכל פר הי' שלשה עשרונות וג' פעמים ע' עולה ר"י, וכשתקח ר"י מן אלף ת"ק נשאר אר"ץ עכ"ל הרב ז"ל. וא"כ נוכל לומר דקרא כולה רומז למספר העשרונים ארץ אשר, כי אר"ץ עולה למספר אלף ר"ץ כשלא תחשוב העשרונים של הע' פרים שהם ר"י עשרונין, ואש"ר הוא עולה מספר אלף ת"ק לכל הקרבנות ואף העשרונים של ע' פרים, וזהו ה' אלהיך דורש אותה: ועפ"ז יתפרש הכתוב פ' זו, ככה יעשה לשור האחד או לאיל או לשה וגו' (במדבר טו יא). כמספר אש"ר תעשו ככה תעשה לכל קרבן כמספר שכתוב בפרשה בפרטות, לשור ג' עשרונות, לאיל ב' עשרונות, לכבש עשרון א', וא"כ סכום כל העשרונות הוא כמספר אש"ר שהוא אלף ת"ק, ולכן נ"ל דסמיך לי' בפרשה זו ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' (במדבר טו כז). וארז"ל ונפש כאלו הקריב נפשו, כי העשרונות הן מכפרין על ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם באדם שעולה מספר אלף ת"ק, ויהו"ד במספר כ"ו בניכוי. וכן השם בעצמו הוא נכנס בסוד אלף ת"ק, כי ה' פעמים י' עולה נ', ו' פעמים נ' עולה ג' מאות, ה' פעמים ג' מאות עולה אלף ת"ק כמספר העשרונות. והנה כבר כתבתי לעיל פ' וישב דף כ"ז. בבריאת העולם הציב ה' למספר בני ישראל י"ב שבטים י"ב צירופי הוי"ה י"ב אלכסון י"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה י"ב חדשים י"ב מזלות י"ב מדות הרחמים, וכששבט יוסף נחלק לב' שבטים אזי הוא י"ג מדות ע"ש מ"ש ותמצא נחת, ושבעים זקנים שבסנהדרין הן נגד ע' אומות, ועיין במכילתא בפסוק ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים (שמות טו כז). זה תורה שבכתב ותורה שבע"פ שנתחברו יחד כדאיתא בזוהר בפ' בשלח ע"ש. ומשם זכו לירידת המן ובשר לאכול מהשמים, ובזה נבוא אל הביאור שהצדוקי אמר דלעולם היכא דאיכא מנחת בהמה שנאכלת לכהנים גם המנחת קמח נאכלת עם הבשר, וראייה מן המן שניתן להם בשר עמו לאכול. ואם הי' ריב"ז משיבו תיכף הפסוק דאשה ריח ניחוח לה' הי' הצדוקי משיב דילמא קאי זה אקומץ מנחות ובהמה נאכלת, ולכן הי' ריב"ז משיב לו הפסוק ובאלים שתים עשרה עינות מים (במדבר לג ט). ואיתא במכילתא דכשברא הקב"ה העולם יסדו על י"ב שבטים כנ"ל, ונתייסד י"ב אלכסון צירופי הוי"ה שעולין למספר אלף ת"ק למנין ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם ב'אדם, ועשרונים שהיו מקריבים אצל הקרבנות עולים ג"כ אלף ת"ק עשרונים שהן מכפרין על הנפ"ש וכו'. וא"כ כשעולין כל העשרונות לגבוה כמספר א'שר ונתקן ה' מלא והי' עם ע' תמרים שהוא מדת המלכות כידוע ליודעי חן, ואז הוא מתוקן הכל משא"כ כשנאכל המנחות לא יעלו מספר ה' שהוא רמז לה' רביעית דם לה' נפשות, ר"ל לה' נפשות, ר"ל לה' שמות שיש לנפש ואלו הן: נ'פש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה. והצדוקי לא הבין דברי ריב"ז שמלת אש"ר הוא רמז לאלף ת"ק עשרוני' כנ"ל, ולכן אמר ר' למה אתה מצחק בנו וחזר ר' יוחנן ופרשו, והילא הכתוב הוא אומר ומנחתם והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה'. ר"ל שהנסכים הוא תיקון ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) ואשה לה' כמ"ש דאלף ת"ק עשרוני' היו מכפרין על הנפש שעולה במספר אלף ת"ק כמנין א'ש"ר, וא"כ כיון דאשר הוא רמז לאלף ת"ק, אינו נוכל לומר דאשה קאי אקומץ מנחה שאינה נאכלת והשאר הוא לאכילת כהנים כמ"ש הצדוקי, אלא כל מנחת קומץ אינה נאכלת, ושפיר הוכיח ריב"ז מפסוקי' האלו שאין מנחת בהמה נאכלת ודו"ק:
'''ועפ"ז''' מבואר מאמר תמוה במגילת תענית פרק ח' וז"ל: כ"ז ביה (במר-חשון) תבת סולתא למיסק על מדבחא, מפני שהיו הצדוקים והמינים אוכלים מנחת בהמה, ניטפל להם ריב"ז א"ל שוטים מנין לכם זה, ולא הי' אדם אחד בהם שהחזיר לו חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שמשה רבינו היה אוהב את אהרן אחיו וא"ל אל יאכל סולת לבדה אלא יאכל סולת ובשר, כאדם שאמר לחבירו הילך רקיק הילך בשר, קרא ריב"ז עליו המקרא הזה: ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שמות טו כז). א"ל הצדוקי רבי מצחק אתה בנו, א"ל הכתוב הוא אומר ומנחתם ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה' (ויקרא כג יח). עכל"ה. והנה אם נדקדק כל הדקדוקים תקצר היריעה, ונעורר רק מה שהוא מן ההכרח גדול, די"ל חדא למה לא הביא ריב"ז תיכף הראיי' מן פסוק ומנחתם ונסכיהם וגו'. וע"ק מה הי' כוונת ריב"ז בפסוק ושם שתים עשרה עינות מים, וכמ"ש הצדוקי בעצמו ר׳ מצחק אתה בנו. והנלע"ד לפרש דהצדוקים ס"ל דאין לך מנחת ישראל שכולה כליל כ"א בקרבן עולה דומיא דעולה גופא שהוא כולה כליל, כמו כן המנחה היא כולה כליל, משא"כ בשלמי חובה או נדבה כשם שחזה ושוק הוא לכהנים לאכול הבשר כך המנחה היא נקמצת והשירים הוא לכהנים, ומ"ש הכתוב אשר לה'. קאי אקומץ ואשיריים שייך לכהן. והנה ידוע ליודעי חן מ"ש בס' עשרה מאמרות מאמר המדות מדה י"ב. הוא דבר הלמד מעניינו וכו'. והיא מדת עטרת, מדת ירושלים, והיא נכללת עם שאר האצילות, ולפי שאינה באחדותו מפני שאנחנו צריכין לדבר הלמד מסופה שהיא סוד הקרבנות שמקריבים לתתא, היא נתקרבת לבעלה ת"ת ע"י המזבח שבו הקריב אדה"ר ואברהם ויצחק ויעקב וכו', ואולם קרבנות הצבור שבכל שנה עולים כמנין אלף ר"ץ וסימנך אר"ץ נוטריקון א'לף ר"ץ. ר"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, ומנין העשרונות של נסכים של בהמה וכבשים ואילים עולין כמנין אש"ר אל"ף ת"ק, והוא בסוד מלך שלם דאי"ק בכ"ר. ולפ"ז ע' פרים שהקריבו בחג נגד שבעים אומות דאינם עולים בחשבון עשרונות, ולכל פר הי' שלשה עשרונות וג' פעמים ע' עולה ר"י, וכשתקח ר"י מן אלף ת"ק נשאר אר"ץ עכ"ל הרב ז"ל. וא"כ נוכל לומר דקרא כולה רומז למספר העשרונים ארץ אשר, כי אר"ץ עולה למספר אלף ר"ץ כשלא תחשוב העשרונים של הע' פרים שהם ר"י עשרונין, ואש"ר הוא עולה מספר אלף ת"ק לכל הקרבנות ואף העשרונים של ע' פרים, וזהו ה' אלהיך דורש אותה: ועפ"ז יתפרש הכתוב פ' זו, ככה יעשה לשור האחד או לאיל או לשה וגו' (במדבר טו יא). כמספר אש"ר תעשו ככה תעשה לכל קרבן כמספר שכתוב בפרשה בפרטות, לשור ג' עשרונות, לאיל ב' עשרונות, לכבש עשרון א', וא"כ סכום כל העשרונות הוא כמספר אש"ר שהוא אלף ת"ק, ולכן נ"ל דסמיך לי' בפרשה זו ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' (במדבר טו כז). וארז"ל ונפש כאלו הקריב נפשו, כי העשרונות הן מכפרין על ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם באדם שעולה מספר אלף ת"ק, ויהו"ד במספר כ"ו בניכוי. וכן השם בעצמו הוא נכנס בסוד אלף ת"ק, כי ה' פעמים י' עולה נ', ו' פעמים נ' עולה ג' מאות, ה' פעמים ג' מאות עולה אלף ת"ק כמספר העשרונות. והנה כבר כתבתי לעיל פ' וישב דף כ"ז. בבריאת העולם הציב ה' למספר בני ישראל י"ב שבטים י"ב צירופי הוי"ה י"ב אלכסון י"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה י"ב חדשים י"ב מזלות י"ב מדות הרחמים, וכששבט יוסף נחלק לב' שבטים אזי הוא י"ג מדות ע"ש מ"ש ותמצא נחת, ושבעים זקנים שבסנהדרין הן נגד ע' אומות, ועיין במכילתא בפסוק ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים (שמות טו כז). זה תורה שבכתב ותורה שבע"פ שנתחברו יחד כדאיתא בזוהר בפ' בשלח ע"ש. ומשם זכו לירידת המן ובשר לאכול מהשמים, ובזה נבוא אל הביאור שהצדוקי אמר דלעולם היכא דאיכא מנחת בהמה שנאכלת לכהנים גם המנחת קמח נאכלת עם הבשר, וראייה מן המן שניתן להם בשר עמו לאכול. ואם הי' ריב"ז משיבו תיכף הפסוק דאשה ריח ניחוח לה' הי' הצדוקי משיב דילמא קאי זה אקומץ מנחות ובהמה נאכלת, ולכן הי' ריב"ז משיב לו הפסוק ובאלים שתים עשרה עינות מים (במדבר לג ט). ואיתא במכילתא דכשברא הקב"ה העולם יסדו על י"ב שבטים כנ"ל, ונתייסד י"ב אלכסון צירופי הוי"ה שעולין למספר אלף ת"ק למנין ה'נפש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה צ'לם ד'יוקן א'דם ב'אדם, ועשרונים שהיו מקריבים אצל הקרבנות עולים ג"כ אלף ת"ק עשרונים שהן מכפרין על הנפ"ש וכו'. וא"כ כשעולין כל העשרונות לגבוה כמספר א'שר ונתקן ה' מלא והי' עם ע' תמרים שהוא מדת המלכות כידוע ליודעי חן, ואז הוא מתוקן הכל משא"כ כשנאכל המנחות לא יעלו מספר ה' שהוא רמז לה' רביעית דם לה' נפשות, ר"ל לה' נפשות, ר"ל לה' שמות שיש לנפש ואלו הן: נ'פש ח'יה י'חידה ר'וח נ'שמה. והצדוקי לא הבין דברי ריב"ז שמלת אש"ר הוא רמז לאלף ת"ק עשרוני' כנ"ל, ולכן אמר ר' למה אתה מצחק בנו וחזר ר' יוחנן ופרשו, והילא הכתוב הוא אומר ומנחתם והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה'. ר"ל שהנסכים הוא תיקון ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) ואשה לה' כמ"ש דאלף ת"ק עשרוני' היו מכפרין על הנפש שעולה במספר אלף ת"ק כמנין א'ש"ר, וא"כ כיון דאשר הוא רמז לאלף ת"ק, אינו נוכל לומר דאשה קאי אקומץ מנחה שאינה נאכלת והשאר הוא לאכילת כהנים כמ"ש הצדוקי, אלא כל מנחת קומץ אינה נאכלת, ושפיר הוכיח ריב"ז מפסוקי' האלו שאין מנחת בהמה נאכלת ודו"ק:


'''ונחזור''' לביאור הפרשה וליישב איזה דקדוקים שבו, רק בהקדים ירושלמי בסוטה פלוגתא ר"י ורע"ק, דר"י ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם, והא דכפל בפרשה זו איש אחד לשבט איש אחד לשבט י"ל דדברי תורה הוא כלשון בני אדם, ורע"ק ס"ל דלא אמרינן ד"ת כלשון בני אדם, וא"כ הא דכתיב כפל ע"כ היו כ"ד מרגלים, ופירש הרב בעל יפה מראה, והא דלא חשיב בקרא רק י"ב מרגלים שהן היו העיקרים והחשובים שבהם עכ"ל. ותימא לי דהא בפ' אלה הדברים מקרא מלא כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט (דברים א כג). וצ"ע. והנראה ליישב היטב בדרך נכון למה חשיב בקרא רק שנים עשר מרגלים, ויובן הכל פלוגתא הנ"ל ואגב ניישב ג"כ משרז"ל בפרק חלק. בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים וכו'. והא לשבטו של לוי לא היה מרגל, והוא תמוה בעיני, ואין לומר דכוונת יעקב הי' רק על שמעון, קשה הלא גם שארי שבטים היו להם ג"כ מרגלים, ולמה הי' אומר בסודם אל תבא נפשי רק אשמעון לחוד. ואמנם נ"ל דהכל יובן בהקדמה אחת שמצאתי בכוונות האר"י ז"ל, והוא שנשמת השנים עשר שבטים נתלבשו עם השנים עשר מרגלים והלכו עמהם, ונשמת לוי הי' נתלבש ביהושע, ולכן הי' ניתוסף לו אות י' שהוא נגד לוי, בסוד העשירי יהיה קדש, ונשמתו של יוסף נתלבש במנשה, ואח"כ כשחטאו נסתלקו מהם נשמת השבטים ולא נשתייר כ"א כלב ויהושע, וזש"ה איש אחד לשבט. לשב"ט דייקא ר"ל לשבט עצמו. ונ"ל לכן אמר למטה ראובן עצמו היה שמוע בן זכור וכן כולם, וא"כ לפ"ז הן ביחד כ"ד מרגלים דהיינו י"ב שבטים עצמם וי"ב אנשים ששלח משה. ולפ"ד זהו דעת ר' עקיבא שס"ל שהיו כ"ד עם נשמת הי"ב שבטים כנ"ל, ונשמת יהודה הי' בכלב, וזהו הטעם נ"ל ששלח יהושע אח"כ לרגל את יריחו לכלב ופנחס, מאחר שאלו השבטים הי' מתוקנים כבר ולא הי' פגם בחטא המרגלים, פנחס משבט לוי ויהודה בכלב, ולזה כיון הכתוב לפי דעתי ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. ר"ל שהיתה נשמתו של יהודה תדיר אצלו, ולכן הי' ניצל מאותו עון משא"כ שארי השבטים הי' מסתלקי' נשמותיהן מן המרגלים, וא"כ בזה יובן הגמרא הנ"ל, בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, בקהלם אל תחד כבודי אלו חטא קרח. דיש לדקדק למה אמר אצל מרגלים אל תבא נפשי, ובמעשה קרח אל תחד כבודי. ולפי מ"ש א"ש והכי קאמר, בסודם ר"ל כל היכא שיהי' נשמתן של שבטים בסוד העיבור וחיבור נשמותיהן, כמאמר הכתוב כלם ראשי "בני ישראל" ממש, דייקא שמה אל תבא נפשם של שבטים, שלא הוזכרו רק האנשים ששלח משה, (עיין בציוני פ' ויחי ותראה שדברי כינים הם) ורימז למעשה מרגלים ששם היו נפשותיהן ונשמתן של שבטים כנ"ל, ובקהלם אל תחד כבודי זה קרח ועדתו שבקשו לעשות פירוד במדת מלכות ח"ו, והוא ע"פ מ"ש הרא"ם ז"ל, דמעשה קרח הי' קודם מרגלים והי' בחצירות במקום שנצטרע מרים, והנה נ"ל לתת טעם למה באמת הי' מעשה קרח קודם מרגלים, בשלמא מעשה מרים הי' קודם כדי שילמדו המרגלים כח לשון הרע כמ"ש רש"י ז"ל, ורשעים הללו לא לקחו מוסר. אמנם מעשה קרח למה הי' בא קודם מרגלים, וכי מה ענין קרח למרגלים, ונ"ל בהקדים מ"ש הציוני פ' זו: דמרגלים הוציאו דבה על הארץ העליונה, מדה אחרונה, עטרת מלכות, שכביכול קצצו בנטיעות שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו, ובשביל שהוציאו דבה על הארץ זו ארץ החיים בגלל כן נענשו שלא באו ג"כ לא"י שהיא ארץ התחתונה, וז"ש וימותו מוציאי דבת הארץ הידוע, רמז לארץ עליונה (בינה), וזהו שאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. וכוונתם לארץ שהיא בשמים. ואיתא בזוהר בענין קרח דהי' פליג פלוגתא לקצץ במדה הז' שמא קדישא שלום דא שבת, והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש חילול השבת למטה וקרח הי' רוצה לחלל בשבת דלעילא ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח הנועדים על ה' כי באטאו מת. ר"ל כי חטא קרח הי' על אלהינו ה' אחד, וביקש לעשות פירוד הד' של אחד מן ט' ספירות הראשונות וכמ"ש לעיל פ' נח דף ו' ע"ד. ולכן אמרו בנות צלפחד כי אבינו לא הי' בחטא עדת קרח הנועדים על ה', כי צלפחד בחטאו מת שחילל את שבת דלתתא, ולכן הי' משה מסופק אם יירש הארץ או לאו וק"ל. ועפ"ז נ"ל לבאר המדרש רבה. לא ידעו ולא יבינו (תהלים פב ה). ללמוד ממרים העונש לשון הרע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז למה כפל הכתוב במלות שונות לא ידעו ולא יבינו, אכן למ"ש א"ש דהנה המרגלים הי' להם ללמוד משני מעשים הללו מן מרים ומן קרח, והיה טח עיניהם מראות החטא של קרח והם קצצו ג"כ בנטיעות כקרח ועדתו הנועדים על ה' ממש, ולזה נ"ל כיון סמיכת הפרשיות שסיפר לנו הכתוב מעשה מרים ואח"כ ויסעו מחצירות. ודרשו רז"ל בפרשת אלה הדברים. וחצירות זה מעשה קרח, ואח"כ כתיב שלח לך אנשים זו מעשה מרגלים וק"ל. וא"כ הכלל העולה מזה שקרח הי' חולק על השכינה דאיתקריאת כבוד, כד"א בני איש עד מה כבודי לכלימה (תהלים ד ג). וכמד"א אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב ח). א"כ כבוד הוא השם המיוחד להקב"ה והתפלל יעקב שלא יזכר נפשו ונפש השבטים בני ישראל "ישראל סבא" בחטא מרגלים כי נשמותיהן של שבטים הי' עולים עם המרגלים כמש"ל ואל תחד כבודי במעשה קרח. כי הי' רוצה להפריד הד' של אח"ד ולעשות רי"ש אח"ר כב-יכול. כי באפם ברוגזו של קרח גרמו להרוג ר"ן איש. וברצונם עקרו שור. ר"ל בחטא המרגלים גרמו לעקור החומה ושור של ב"ה וירושלים, שעי"ז נחרב הבית המקדש כמ"ד רז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכייה לדורות שע"י נחרב הבית כנודע. והשתא מיושב ג"כ הא דלא חשיב הקרא רק י"ב מרגלים, דהואיל והתפלל יעקב בסודם אל תבא נפשי לא חשיב בקרא כ"א אותן י"ב אנשים ששלח משה, אבל אותן י"ב נשמות השבטים שנתלבשו אתם לא שלח משה כי מעצמם הלכו עמהם וכמ"ש לעיל בשם כוונות האר"י ז"ל. ולכן כתיב בפ' אלה הדברים ואקח מכם דייקא שנים עשר איש, וזהו הי' רק איש אחד לשבט משא"כ לפי האמת הלכו הי"ב נשמות השבטים ג"כ עמהם וקל להבין:
'''ונחזור''' לביאור הפרשה וליישב איזה דקדוקים שבו, רק בהקדים ירושלמי בסוטה פלוגתא ר"י ורע"ק, דר"י ס"ל דדברה תורה כלשון בני אדם, והא דכפל בפרשה זו איש אחד לשבט איש אחד לשבט י"ל דדברי תורה הוא כלשון בני אדם, ורע"ק ס"ל דלא אמרינן ד"ת כלשון בני אדם, וא"כ הא דכתיב כפל ע"כ היו כ"ד מרגלים, ופירש הרב בעל יפה מראה, והא דלא חשיב בקרא רק י"ב מרגלים שהן היו העיקרים והחשובים שבהם עכ"ל. ותימא לי דהא בפ' אלה הדברים מקרא מלא כתיב ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט (דברים א כג). וצ"ע. והנראה ליישב היטב בדרך נכון למה חשיב בקרא רק שנים עשר מרגלים, ויובן הכל פלוגתא הנ"ל ואגב ניישב ג"כ משרז"ל בפרק חלק. בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים וכו'. והא לשבטו של לוי לא היה מרגל, והוא תמוה בעיני, ואין לומר דכוונת יעקב הי' רק על שמעון, קשה הלא גם שארי שבטים היו להם ג"כ מרגלים, ולמה הי' אומר בסודם אל תבא נפשי רק אשמעון לחוד. ואמנם נ"ל דהכל יובן בהקדמה אחת שמצאתי בכוונות האר"י ז"ל, והוא שנשמת השנים עשר שבטים נתלבשו עם השנים עשר מרגלים והלכו עמהם, ונשמת לוי הי' נתלבש ביהושע, ולכן הי' ניתוסף לו אות י' שהוא נגד לוי, בסוד העשירי יהיה קדש, ונשמתו של יוסף נתלבש במנשה, ואח"כ כשחטאו נסתלקו מהם נשמת השבטים ולא נשתייר כ"א כלב ויהושע, וזש"ה איש אחד לשבט. לשב"ט דייקא ר"ל לשבט עצמו. ונ"ל לכן אמר למטה ראובן עצמו היה שמוע בן זכור וכן כולם, וא"כ לפ"ז הן ביחד כ"ד מרגלים דהיינו י"ב שבטים עצמם וי"ב אנשים ששלח משה. ולפ"ד זהו דעת ר' עקיבא שס"ל שהיו כ"ד עם נשמת הי"ב שבטים כנ"ל, ונשמת יהודה הי' בכלב, וזהו הטעם נ"ל ששלח יהושע אח"כ לרגל את יריחו לכלב ופנחס, מאחר שאלו השבטים הי' מתוקנים כבר ולא הי' פגם בחטא המרגלים, פנחס משבט לוי ויהודה בכלב, ולזה כיון הכתוב לפי דעתי ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. ר"ל שהיתה נשמתו של יהודה תדיר אצלו, ולכן הי' ניצל מאותו עון משא"כ שארי השבטים הי' מסתלקי' נשמותיהן מן המרגלים, וא"כ בזה יובן הגמרא הנ"ל, בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים, בקהלם אל תחד כבודי אלו חטא קרח. דיש לדקדק למה אמר אצל מרגלים אל תבא נפשי, ובמעשה קרח אל תחד כבודי. ולפי מ"ש א"ש והכי קאמר, בסודם ר"ל כל היכא שיהי' נשמתן של שבטים בסוד העיבור וחיבור נשמותיהן, כמאמר הכתוב כלם ראשי "בני ישראל" ממש, דייקא שמה אל תבא נפשם של שבטים, שלא הוזכרו רק האנשים ששלח משה, (עיין בציוני פ' ויחי ותראה שדברי כינים הם) ורימז למעשה מרגלים ששם היו נפשותיהן ונשמתן של שבטים כנ"ל, ובקהלם אל תחד כבודי זה קרח ועדתו שבקשו לעשות פירוד במדת מלכות ח"ו, והוא ע"פ מ"ש הרא"ם ז"ל, דמעשה קרח הי' קודם מרגלים והי' בחצירות במקום שנצטרע מרים, והנה נ"ל לתת טעם למה באמת הי' מעשה קרח קודם מרגלים, בשלמא מעשה מרים הי' קודם כדי שילמדו המרגלים כח לשון הרע כמ"ש רש"י ז"ל, ורשעים הללו לא לקחו מוסר. אמנם מעשה קרח למה הי' בא קודם מרגלים, וכי מה ענין קרח למרגלים, ונ"ל בהקדים מ"ש הציוני פ' זו: דמרגלים הוציאו דבה על הארץ העליונה, מדה אחרונה, עטרת מלכות, שכביכול קצצו בנטיעות שאין בעל הבית יכול להוציא את כליו, ובשביל שהוציאו דבה על הארץ זו ארץ החיים בגלל כן נענשו שלא באו ג"כ לא"י שהיא ארץ התחתונה, וז"ש וימותו מוציאי דבת הארץ הידוע, רמז לארץ עליונה (בינה), וזהו שאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. וכוונתם לארץ שהיא בשמים. ואיתא בזוהר בענין קרח דהי' פליג פלוגתא לקצץ במדה הז' שמא קדישא שלום דא שבת, והוא ממש כחטא מקושש שיצא מק"ו ש"ש, אלא שמקושש חילול השבת למטה וקרח הי' רוצה לחלל בשבת דלעילא ונ"ל דזהו כוונת בנות צלפחד (פי' צלפחד הי' המקושש) אבינו מת במדבר והוא לא היה בעדת קרח הנועדים על ה' כי בחטאו מת. ר"ל כי חטא קרח הי' על אלהינו ה' אחד, וביקש לעשות פירוד הד' של אחד מן ט' ספירות הראשונות וכמ"ש לעיל פ' נח דף ו' ע"ד. ולכן אמרו בנות צלפחד כי אבינו לא הי' בחטא עדת קרח הנועדים על ה', כי צלפחד בחטאו מת שחילל את שבת דלתתא, ולכן הי' משה מסופק אם יירש הארץ או לאו וק"ל. ועפ"ז נ"ל לבאר המדרש רבה. לא ידעו ולא יבינו (תהלים פב ה). ללמוד ממרים העונש לשון הרע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז למה כפל הכתוב במלות שונות לא ידעו ולא יבינו, אכן למ"ש א"ש דהנה המרגלים הי' להם ללמוד משני מעשים הללו מן מרים ומן קרח, והיה טח עיניהם מראות החטא של קרח והם קצצו ג"כ בנטיעות כקרח ועדתו הנועדים על ה' ממש, ולזה נ"ל כיון סמיכת הפרשיות שסיפר לנו הכתוב מעשה מרים ואח"כ ויסעו מחצירות. ודרשו רז"ל בפרשת אלה הדברים. וחצירות זה מעשה קרח, ואח"כ כתיב שלח לך אנשים זו מעשה מרגלים וק"ל. וא"כ הכלל העולה מזה שקרח הי' חולק על השכינה דאיתקריאת כבוד, כד"א בני איש עד מה כבודי לכלימה (תהלים ד ג). וכמד"א אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב ח). א"כ כבוד הוא השם המיוחד להקב"ה והתפלל יעקב שלא יזכר נפשו ונפש השבטים בני ישראל "ישראל סבא" בחטא מרגלים כי נשמותיהן של שבטים הי' עולים עם המרגלים כמש"ל ואל תחד כבודי במעשה קרח. כי הי' רוצה להפריד הד' של אח"ד ולעשות רי"ש אח"ר כב-יכול. כי באפם ברוגזו של קרח גרמו להרוג ר"ן איש. וברצונם עקרו שור. ר"ל בחטא המרגלים גרמו לעקור החומה ושור של ב"ה וירושלים, שעי"ז נחרב הבית המקדש כמ"ד רז"ל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכייה לדורות שע"י נחרב הבית כנודע. והשתא מיושב ג"כ הא דלא חשיב הקרא רק י"ב מרגלים, דהואיל והתפלל יעקב בסודם אל תבא נפשי לא חשיב בקרא כ"א אותן י"ב אנשים ששלח משה, אבל אותן י"ב נשמות השבטים שנתלבשו אתם לא שלח משה כי מעצמם הלכו עמהם וכמ"ש לעיל בשם כוונות האר"י ז"ל. ולכן כתיב בפ' אלה הדברים ואקח מכם דייקא שנים עשר איש, וזהו הי' רק איש אחד לשבט משא"כ לפי האמת הלכו הי"ב נשמות השבטים ג"כ עמהם וקל להבין:


'''ועפ"ז''' יש לתרץ מדרש רבה: עלו זה בנגב עם שהם עולים עכ"ל. והוא תמוה ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי משום מפרש ששם לבו בזה, ולדרכינו הוא מובן, והוא הדבר דזכרנו לעיל דהי"ב שבטים נשמותיהן נתלבשו והלכו עם המרגלים וא"כ לפ"ז א"ש והוא דקשה להמדרש במאמר הכתוב, דלמה אמר משה עלו זה בנגב היל"ל לכו זה בנגב, לכן אמר דמשה רימז להמרגלים עלו כי בוודאי יהיה לכם עלייה בהליכה זו ותצליחו בדרכיכם, ולכן אמר עלו ז"ה, ר"ל זה גי' י"ב רימז לי"ב שבטים שהולכי' עמכם, ולכן אמרו עלו זה שהם עולים וק"ל. ולפ"ז נ"ל לתרץ קושיא גדולה דקי"ל בגמרא דעדה נקראת עשרה, וילפינן לה ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה וגו'. ויהושע וכלב לא נטלו מפרי הארץ כלום זהו דווקא לדעת ר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, משא"כ דלדעת ר' עקיבא דס"ל דהיו כ"ד מרגלים, דלדידיה משמע דהעדה הוא כ"ד איש דווקא, והוא בעצמו אמר בגמרא דידן דקהל ועדה מקרי עשרה, וכל אנשי חיל לא מצאו תי' והניחו בצ"ע. ולפי מ"ש א"ש דאף דס"ל לרע"ק דהיו כ"ד כנ"ל, מ"מ אח"כ כשחטאו הי' מסתלקי' נשתותיהן של שבטים היו נשארים רק עשרה, ואעפ"י הי' אומר עד מתי לעדה הרעה, וא"כ משמע דאף לרע"ק העדה הוא עשרה ודו"ק.  
'''ועפ"ז''' יש לתרץ מדרש רבה: עלו זה בנגב עם שהם עולים עכ"ל. והוא תמוה ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי משום מפרש ששם לבו בזה, ולדרכינו הוא מובן, והוא הדבר דזכרנו לעיל דהי"ב שבטים נשמותיהן נתלבשו והלכו עם המרגלים וא"כ לפ"ז א"ש והוא דקשה להמדרש במאמר הכתוב, דלמה אמר משה עלו זה בנגב היל"ל לכו זה בנגב, לכן אמר דמשה רימז להמרגלים עלו כי בוודאי יהיה לכם עלייה בהליכה זו ותצליחו בדרכיכם, ולכן אמר עלו ז"ה, ר"ל זה גי' י"ב רימז לי"ב שבטים שהולכי' עמכם, ולכן אמרו עלו זה שהם עולים וק"ל. ולפ"ז נ"ל לתרץ קושיא גדולה דקי"ל בגמרא דעדה נקראת עשרה, וילפינן לה ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה וגו'. ויהושע וכלב לא נטלו מפרי הארץ כלום זהו דווקא לדעת ר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם, משא"כ דלדעת ר' עקיבא דס"ל דהיו כ"ד מרגלים, דלדידיה משמע דהעדה הוא כ"ד איש דווקא, והוא בעצמו אמר בגמרא דידן דקהל ועדה מקרי עשרה, וכל אנשי חיל לא מצאו תי' והניחו בצ"ע. ולפי מ"ש א"ש דאף דס"ל לרע"ק דהיו כ"ד כנ"ל, מ"מ אח"כ כשחטאו הי' מסתלקי' נשתותיהן של שבטים היו נשארים רק עשרה, ואעפ"י הי' אומר עד מתי לעדה הרעה, וא"כ משמע דאף לרע"ק העדה הוא עשרה ודו"ק.