אוצר:בית המדרש/ספרי מחברים/זכרון אפרים/ערכין/ו/ב

< אוצר:בית המדרש‏ | ספרי מחברים‏ | זכרון אפרים
גרסה מ־20:04, 30 במאי 2022 מאת זכרון אפרים (שיחה | תרומות) (באדיבות הרב בעל זכרון אפרים - זכות היוצרים על גוף הטקסט שהועלה שייכים לו)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

בית המדרש TriangleArrow-Left.png ספרי מחברים TriangleArrow-Left.png זכרון אפרים TriangleArrow-Left.png ערכין

גמ'. שאני רבי ינאי, דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו. הב"י (בסי' רנ"ט) כתב וז"ל "ומ"מ איני יודע בענין הא דרבי ינאי, מה צורך היה לו ללוות מעות צדקה כדי לכוף הצבור באמרו דלית ליה מעות, הלא אפילו בלא שילוה אותם היה יכול לומר לצבור שאין לו מעות, ולכופם על ידי כך לעשות צדקה. ואפשר שעל ידי שכשהיה לוה אותם היה כופה לצבור לעשות צדקה, הוה ניחא להו לעניים לעשות לו נחת רוח שילוה אותם לעצמו. אי נמי לא היה רוצה להוציא שקר מפיו לומר שאין לו אם היה לו".

וכתי' הב' דהב"י כ"כ ג"כ הרדב"ז (פ"ח ממתנות עניים ה"ה) וז"ל "היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד הגבאי וכו'. שם בפ"ק דערכין וכו'. והתירו לו להלוותם לעצמו דאי לאו הכי לא היה משקר דכתיב דובר שקרים וגו'".

אלא דאכתי צ"ב, דהאיך הי' ר"י לוה ואח"כ ביקש עוד צדקה מהציבור, הא לכאו' אית בה אונאת הציבור.

שם. הנה המהרי"ק (שורש ז') הביא ראי' מסוגיין דפדיון שבויים אינו נכלל בכלל צדקה. וז"ל "וגם יש להביא ראיה על זה לפי הנלע"ד, מהא דגרסינן בריש ערכין (ו:) וכו'. ואמר התם דר' ינאי הוה יזיף ופרע וכו'. ומשם יש ללמוד דבלשון בני אדם האומר סלע זו לצדקה אין פדיון שבויים בכלל, ואלו נזדמנו שבוים לפדות אין לפדותם בסלע זו, אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם לשנות לכל מה שירצו לדברי ר"ת, או לכל הפחות למצוה אחרת לשאר פוסקים, אבל בלא דעת כל הקהל או חבר עיר אין יכולים לשנות מעות שהתנדבו לצדקה סתם אפילו לפדיון שבויים, דאלת"ה היכי קאמר התם דהאומר סלע זו לצדקה דמותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן ואפי' היכא דבאת ליד הגבאי בר עשויי הוא כר' ינאי משום דעניים ניחא להו כדפי' שם רש"י וכו'. ואמאי ניחוש דילמא מתבעו להו הנך זוזי לפדיון שבויים, דפשיטא דכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים, חדא דלא שייך טעמא דהרוחה, שהרי אין להם אלא כדי פדיונם. ועוד אדרבה מסתכנים אם יבוא הדבר לידי שהייה ודחיי' עד אשר יעשו הציבור להוציא מעות אחרות, שהרי כפסע בינם ובין המות, ועל כל רגע ורגע שמאחרים לפדותה היכא דאפשר להקדים הוי כאלו שופך דמים, וא"כ אמאי מותר לשנות המעות שהתנדבו לצדקה סתם, אי איתא דפדיון שבויים הוי בכלל צדקה סתם. אלא ודאי צ"ל דאין פדיון שבויים בכלל צדקה סתם, דלשון בני אדם והאומר סלע זו לצדקה אין משמעות לשונו אלא צרכי עניים כמאכל וכמשתה וכסות וכיוצא בו אבל לא פדיון שבויים. וכו'".

אמנם הט"ז (יו"ד סי' רנ"ו סק"ד) דחה ראייתו מכאן, וז"ל "ואף כי ממקום קדוש באו, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך, כי לא נראין דברי הרב בזה, דהא בלאו הכי יש להקשות על ר' ינאי שהלוה לעצמו ממעות צדקה וסמך על מה שיכוף הצבור לכשיתרמי צורך עניים, והלא משנה שלימה מביאה בכתובות (קו:) מותר שירי לשכה מה היו עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים. הקדש מ"ט לא אין עניות במקום עשירות. בשל עניים מ"ט לא, דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה. ופשוט דהלכה כר"ע מחבירו וכו'. ותו, דכאן אפשר דר' ישמעאל אינו חולק על בשל עניים, דלא מיירי מזה. וא"כ אמאי לא חש רבי ינאי לחששא זו, דילמא מתרמי עניא, והא אף במתניתין איכא רווחא לעניים על ידי השכר שיהיה ביינות שמנים וסלתות. ע"כ לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתכף שיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי עיכוב, וא"כ אזלא לה הוכחתו של מהרי"ק". ועי"ש עוד בדבריו גבי פדיון שבוים אי הוי בכלל צדקה.

ת"ר ישראל שהתנדב. עי' בתוס' וברגמ"ה דפליגי אי בישראל שנדב לבית הכנסת, שרי לשנות לדבר הרשות היכא שנשתקע שמו. דהרגמ"ה סובר דשרי לשנות. [וכן נקטו הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים ה"ו) הכלבו (סי' פ"ב) והר' ירוחם (תא"ו ני"ט ח"א עמ' קס"ו), וסמ"ג (עשין קס"ב), וסמ"ק (עשה רמ"ח). ושו"ע (סי' רנ"ט ס"ג). ועי' בביאור הגר"א (שם סקי"ב) שכתב דלפי"ז מיושב קושית התוס' (ד"ה אילימא) דמשמע מיני' דאפי' אם נשתקע אסור לשנות לדבר הרשות. ועי"ש שהביא דברי הירושלמי דמבואר דלאחר שנשתקע שמו מותר לשנות אפי' לדבר הרשות]. והתוס' סוברים דאסור לשנות. [ואע"ג דהתוס' מיירי בעכו"ם, נראה דכ"ש הוא גבי ישראל]. וצ"ב במאי פליגי.

וכתב הגרמ"ל שליט"א דיש לבאר, דהרגמ"ה ושאר הראשונים סברי, דכל זמן ששמו עליו נחשבת הנדבה כשל הבעלים, אבל לאחר שנשתקע שמו מהנדבה פקע השייכות שלו לנדבה, ולכן יכולים לשנות את הנדבה. אבל דעת התוס' היא שמכח הבעלים חל ההקדש לעולם, ולכן א"א לשנות לדבר הרשות, דא"א להפקיע את כח ההקדש שחל לעולם מחמת הבעלים.

שם. כתב הרדב"ז (פ"ח ממתנות עניים ה"ו) "מי שהתנדב מנורה או נר וכו'. ואיכא למידק הרי שהיה שם בעליה חקוק עליה, אם מותר לשנותה או לא. וי"ל כל זמן שמזכירין את שמו מתוך מה שחקוק עליה ומכירין אותו שזה הכלי איש פלוני הקדישו אסור לשנותו, אבל אם אין מכירין אותו הרי נשתקע שם בעליה ומותר לשנותה".

שם. כתב המרדכי (ב"ב סי' תצ"ב) דהא דתניא בפ"ק דערכין ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. פירש רבינו מאיר (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סי' רצ"ט) דצ"ל שכבר נשתמש בהם והדליקו בבית הכנסת, דאי לא הדליקו בהם אפילו לדבר הרשות מותר לשנותן, לדידן דקיי"ל (סנהדרין מז: מח:) הזמנה לאו מילתא היא. ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקצהו להדליק בו לבית הכנסת דנעשה נדר, ודאי איהו מיבעי לקיים נדרו ולמיתביה לבית הכנסת, ומשנתנו לבית הכנסת רשאים הצבור לשנותו אפילו לדבר הרשות.

אכן הש"ך (סי' רנ"ט סק"י) הביא דברי המרדכי, וכתב להעיר וז"ל "וצ"ע בזה, כי שאר פוסקים לא חילקו בכך, ואדרבה מדחילקו בין נשתקע, משמע דבלא נשתקע בכל גווני אסור לשנות. ואפשר לזה השמיטו המחבר והרב האי דינא. ונראה דהמרדכי מיירי כשהבעלים מסכימים בדבר, וקמ"ל דמדקתני אסור לשנות משמע דאיסורא איכא במלתא אפי' הבעלים מסכימים, והיינו דוקא בנשתמש בהן, דאל"כ הזמנה לאו מלתא היא".

מתני'. ר' יוסי אומר נודר ומעריך. הנה פשטות המשנה משמע דהא דאמר ר' יוסי נודר ומעריך דקאי בין איוצא ליהרג ובין אגוסס. וכן מתבאר מדברי הרא"ש (קידושין פ"ד סי' ט"ז). דהנה הרא"ש הביא פלוגתת ראשונים אי גוסס אית לי' תורת קנינים להקנות וליתן במתנה ולקדש ולגרש. דשי' הר"ח דגוסס לאו בר קנינים הוא. ושי' הרשב"ם והרא"ש דגוסס המדבר (ואית לי' דעת) הרי הוא בר קנין לכל דבר. ועי"ש שהקשה הר"ח גופי' על שיטתו ממתני' דידן (ערכין ו:) דמבואר דגוסס נודר ומעריך. ותי' הר"ח "דשמא התם משום חומרא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

אמנם הרא"ש (שם) תמה על תי' הר"ח, וז"ל "ומה שדחה ההיא דערכין משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לאו כלום היא, שהרי לדבריו אין להדיוט כלום דחשיב כמת". ומבואר דפליגי בטעם אמאי גוסס נודר ומעריך, דהרא"ש ס"ל כיון דגוסס בר קנין הוא לכל דבר, לכן הוא נודר ומעריך. אבל הר"ח ס"ל דאע"פ שגוסס אינו בר קנין, מ"מ משום חומרא דהקדש מחמירינן לדונו כחי ויחול נדרו וערכו. [ומשה"ק הרא"ש על הר"ח, יש ליישב, דהר"ח למד דהוי רק חומרא בעלמא מחמת הקדש. וכ"כ המפרשים על הרא"ש שם].

אמנם מדברי הרמב"ם (פ"א מערכין הי"ד) משמע לכאו' דס"ל דגוסס אינו נודר ומעריך כלל, והא דאמר ר"י דנודר ומעריך, אי"ז קאי רק איוצא ליהרג ולא על גוסס. דהא הרמב"ם הביא האי דינא רק על יוצא ליהרג ולא על גוסס. משמע דס"ל דגוסס אין נודר ומעריך. [ואפשר משום דס"ל דגוסס לאו בר קנין, ולא ס"ל כתי' הר"ח הנ"ל, ולכן הוכרח לפרש כן]. ועי' בתוס' לעיל (ד.) דג"כ נראה מדבריהם שלמדו, דהא דאמר ר"י דנודר ומעריך, דלא קאי רק איוצא ליהרג ולא על גוסס, דהא התוס' כתבו דגוסס נודר ומעריך מברייתא במסכת שמחות (שלא נמצא לפנינו), ואמאי לא הביאו מהאי מתני', ומוכח שלמדו דאין הכרח במשנה דגוסס נודר ומעריך, דאפשר דקאי רק על יוצא ליהרג ולא על גוסס.

אכן יעי' בלחם משנה שכתב דאפשר דלדינא גם הרמב"ם מודה לתוס' דגוסס נודר ומעריך מחמת הברייתא דמסכת שמחות, אלא שלא כתב כן משום דס"ל דמתני' קאי רק איוצא ליהרג מחמת הדין דאם הזיק, אבל אה"נ דגם גוסס נודר ומעריך. ועי' באור שמח (שם הי"ג) שג"כ נקט בדעת הרמב"ם דס"ל דגוסס נודר ומעריך, ועי"ש שתי' אמאי הרמב"ם לא הזכיר גוסס.

גוסס לא נידר דלאו בר דמים. עי' רמב"ם (פ"א מערכין הי"ג) שכתב טעם דאין לו דמים דהרי היא כמת ומת אין לו ערך ואין לו דמים. וקשה למה לא הביא טעם הגמ' דאין לו דמים. ועי' גרי"ז (ב.) שהוכיח מדברי הרמב"ם דגם חיוב דמים אינו מפני שזהו שויו, אלא חיוב מחודש של דמים.

יוצא ליהרג. גם בזה כתב הרמב"ם (שם) טעם שאין לו דמים או ערך. וצ"ע כנ"ל שכתב אחרת מהגמ'.

גוסס וכו' לאו בר דמים. עי' חזו"א (סי' כ"ט סק"ז) אם אח"כ הבריא, דכפשוטו חייב בדמים כיון דאזלי' בתר שעת נתינה לענין דמים, [אם לא שנאמר שלא הי' דעתו לזה].

מנין היוצא ליהרג וכו'. עי' ברמב"ם (פ"א הי"ג) דמיירי בנידון בב"ד של ישראל ולא של עכו"ם. ובכס"מ פי' דב"ד של עכו"ם לפעמים מתחרטים. ועי' מל"מ שהקשה עליו דלכאו' הטעם הוא דרק ע"י פסק ב"ד ליהרג אינו בר ערכין, ובעכו"ם ליכא פסק דין. ועי' פיה"מ כאן דבתחילת דבריו נראה כמ"ש המ"ל, ובסו"ד נראה כמ"ש הכס"מ, וצ"ע. [ועי' ת' שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ב) שכתב דאפי' בדיני ישראל הוא בחזקת חי, והא דאינו נידר ונערך היינו משום דגזירת הכתוב הוא כל חרם מן האדם לא יפדה וגם אין לו דמים, אבל לענין שאר דברים הוא כחי. וכ"פ מהרש"ל (ב"ק פ"א סי' ל') לענין פדיון הבן דחייבין לפדותו].

האי כל חרם מאי עביד ליה, לכדתניא וכו'. כתב הרמב"ן (ויקרא פכ"ז פכ"ט) וז"ל "כל חרם אשר יחרם מן האדם. היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום. "מות יומת", הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך, לשון רש"י. ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו:), ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן. ויתכן שהזכיר זה בכאן, לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר".

כי פליגי אם הזיק. עי' קצוה"ח (סי' שנ"א סק"ב) שהקשה מכאן על דברי הסוברים דכיון שחייב מיתה אמרי' קלב"מ. ועי' ערוך לנר (סנהדרין עג: ד"ה בגמ' ממונא).

תוד"ה כי פליגי. ובנודר ומעריך שמא יחול מיד. עי' תוס' רעק"א ושעה"מ (פי"ט ממלוה ולוה ה"ה) שתמהו עליהם דמבואר להדיא לקמן (כ.) דגם בנודר וערכין תליא אם מלוה ע"פ נגבית מן היורשים. ועי' באור גדול וברש"ש ובחק נתן. ובברכת כהן הביא מהמהרי"ל דיסקין (כתבים סי' צ"ח) דמיירי במפריש כלי או כסף לערכו, וכמבואר בסנהדרין (טו.) ברש"י דשייך הפרשה כזו. ועי' משמר הלוי חולין שהאריך בזה. ועי' ספר זכרון לבעל הפחד יצחק (עמ' שי"ט).

בא"ד ונודר ומעריך איצטריך וכו'. עי' אור גדול שהקשה ע"ד דודאי איצטריך, דקמ"ל דחייב אע"פ שמת. ופי' דפשיטא להו דאין חידוש המשנה דחייב, דבאמת אינו חייב אם מת ורק כשנתן כבר. ולכן פירשו שהחידוש הוא דאע"פ שאינו נידר ונערך מ"מ נודרין ומערכין.

בא"ד. עי' קצוה"ח (סי' ר"צ סק"א).

מלוה הכתובה בשטר. עי' ברשב"א (קידושין יג:) שכתב וז"ל "מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא התם בשלהי גט פשוט, ואין לומר דה"ק מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינא כמלוה הכתובה בשטר, אלא דהאי דאורייתא והאי מתקנת חכמים, דהא מדקאמר בהא קאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולתה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דאלמא משמע דאלו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא. ואפשר לומר דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אי שעבד נכסיו בפירוש בשטרא גביא מדאורייתא". ועי"ש עוד בזה. וע"ע בקצה"ח (סי' ל"ט סק"א) בענין זה. ואין כאן המקום להאריך.

אחרים שחבלו בו. עי' רש"י דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל. ועי' סנהדרין (פה.) דמבואר הטעם דכגברא קטילא ואפי' המקללו פטור. ועי' חי' מרן הגרי"ז הלוי (עמ' קל"ו) ובסטנסיל כאן.

עי' יד רמה (סנהדרין לה), ודבר אברהם (ח"ב סי' ל"ד). ובספר זכרון לבעל הפחד יצחק (עמ' שכ"א).

רגמ"ה ד"ה שלא ניתן. אלא לאחר שנגמר דינו ליהרג לאלתר יהרג משום צער בעלי חיים. לכאו' מבואר מדבריו דאיכא איסור צער בעלי חיים באדם (ולא רק בבעלי חיים). וכן משמע דנקט הס"ח (סי' מ"ד) והר' יונה (בספר היראה) שכתב וז"ל "השמר מלצער בעלי חיים הן בהמה הן עוף, וכל שכן שלא לצער אדם שהוא עשוי בצלם המקום". וכ"מ בתשובת הרשב"א (ח"א סי' רנב וסי' רנז). אולם יעי' בת' חוות יאיר (ססי' קצ"א) דמתבאר דס"ל דאין משום צבע"ח באדם. ועי' בת' הרדב"ז (סי' תשכ"ח). וע"ע בזה בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' רפ"ה) מש"כ להוכיח מכמה דוכתי בש"ס דלעולם איכא צבע"ח אף באדם. יעו"ש. וראה גם בדבריו בתשובותיו שם (ח"ד סי' רל"ט) שעמד נמי התם בענין זה אי איכא צבע"ח באדם, ואף התם עמד לצדד בענין זה דאיכא צבע"ח דאורייתא בצער אדם. עי"ש.


·
מעבר לתחילת הדף