רש"י/סנהדרין/סז/א

סימנא בעלמא. ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר דתחלת חלול מיהא הוה:

מתני' המסית זה הדיוט. מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא:

המסית את ההדיוט. הוא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב (דברים יג) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק:

אמר לשנים. יחד הן עצמן נעשו עדים ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לבית דין דכתיב (שם) לא תחמול ולא תכסה עליו:

אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם:

ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם. כלומר אומר איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

מכמינין לו. דמתרגמינן וארב לו וכמן ליה (דברים יט) מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו:

ביחוד. כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרת לי:

האומר אעבוד וכו'. באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב:

גמ' הא נביא. אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים:

טעמא. דמסית את ההדיוט כלומר את היחיד הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת לאו בסקילה הוא אלא בחנק דהא ליכא למידק דהא דקתני והמסית את ההדיוט למעוטי מסית את הנביא קאמר דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל בין נביא המסית להדיוט המסית אשכחן חלוק כדמפרש ואזיל:

טעמא דר"ש ורבנן מפרש באלו הן הנחנקין:

מדיחי עיר הנדחת שנו. במשנתנו זאת ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא במדיח עיר הנדחת קאמר וה"ק המדיח דתנן לעיל (דף נג.) בהדי נסקלין זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים:

רבינא אמר גרס ולא גרסי' אמר רבינא דאיהו ורב פפא לא פליגי אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כר"ש ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן והכי פירושה רבינא תרצה לחדא ואמר רישא נמי רבנן והמסית את ההדיוט לאו למעוטי מסית את הרבים אתא אלא תרוייהו תנא להו תנא רישא מסית את היחיד והדר תנא סיפא המדיח זה האומר לרבים נלך ונעבוד עבודת כוכבים:

ולא זו אף זו קתני. כלומר אי קשיא לך ליתני מסית את הרבים ולא ליתני מסית את היחיד דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה אורחא לתנא למתני הכי תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה והדר תנא רבותא ולא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר' שמעון ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני המסית זה הדיוט לאו למעוטי נביא המסית קתני אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלין נוהג בו שמקילין בחייו שכל חייבי מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה:

בבית הפנימי. בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי:

הן רואין אותו. לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא:

ושומעין קולו. שהוא אומר דברי הסתה:

מתני' המדיח זה האומר וכו'. בגמרא מוקים לה במדיח עיר הנדחת:

העושה מעשה. ממש בסקילה:

ולא האוחז את העינים. מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום:

שנים מלקטין קשואין. במכשפות לפנינו אחד מהן לוקט וחייב וחברו לוקט ופטור:

העושה מעשה. שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב:

האוחז את העינים. מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד והקשואין לא זזין ממקומן פטור:

גמ' מכשפה אחד האיש ואחד האשה. דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב (ויקרא כ) איש או אשה:

לא תחיה כל נשמה. בשבע אומות כתיב:

מה להלן בסייף. דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במדבר כא):

מה להלן. בסיני:

בסקילה. דכתיב (שמות יט) כי סקול יסקל או ירה יירה:

שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה. ומצינו בסיני שנבחרה בהן סקילה:

מיתה

שולי הגליון

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף