שערי ישר/ז/א
|
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
קיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני משום דאין דבר שבערוה בלי עדים, דילפינן דבר דבר מממון, ולא מצאתי ביאור נכון ע"ז, כיון דבממון כל קנין מהני בלא עדים, כמו דהעלה הש"ס במס' קדושין ד' ס"ה ע"ב, וכן נקטינן להלכה בטוש"ע ח"מ סי' רמ"א, ומאין למדו חז"ל שבקדושין לא יתקיימו בלא עדים, כיון שענין זה ליתא כלל בממון דהתם לא איברו סהדי אלא לשקרי, וכבר עמד ע"ז גם בקצוה"ח סי' רמ"א ומה שתירץ הקצוה"ח ובאר דגם בממון בעינן עדים לקיום הדבר, אלא כיון דבממון מהני הודאת בע"ד, מהני ידיעת בעל=דבר במקום עדים, דהוא במקום עדים, עיי"ש, אינו מתקבל כ"כ על הלב, דהא תינח בקנין שעושה לחובתו, אבל לזכותו כמו במציאה ומתנה איך מהני אם זוכה בלי ידיעת עדים ובלי ידיעת מקנה, אלא ודאי פשוט דבכל קניני ממון, מהני הקנין בלא עדים, ומה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא רק לענין בי"ד, ומהיכן למדו חז"ל לחדש שיהיו עדים מועילים לעיקר חלות הקדושין, וכבר זכרנו קצת ענין זה לעיל בכמה מקומות, אבל לא נתבאר בדברינו כראוי וכאן נבוא בס"ד לבאר ענין זה בפרטות יותר, וראשונה נביא בזה דברי הרשב"א הובא בשטמ"ק ב"ק ד' צ' וז"ל, ואפי' את"ל דר"י הנשיא מומחה הי', ודן יחידי הי', וראה ביום, ועפ"י ראיתו הי' דן, לא מסתברא שיהא דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו עצמו, דעפ"י שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ודי אם יהי' מומחה דן יחידי עפ"י עדים, או דיינים עפ"י ראיית עצמם, כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל שתהא ראי' של דיין מומחה כשמיעה עפ"י שנים עדים להוציא ממון אינו בדין עכ"ל. וכן כתוב גם בחי' הרשב"א למס' ב"ק בשנוי לשון קצת. ולכאורה דבריו אינם מובנים, כיון דגם ביחיד מומחה איכא האי ק"ו שלא תהא שמיעה גדולה מראי', למה מהני ביחיד מומחה אם שמע מעדים, ואם ראה בעצמו לא מהני, ובס' קצוה"ח ס' ז' סק"ה כתב בזה ועי' בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון יחידי, אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו, משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבע"ד להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחוד, כ"א עפ"י שנים עדים יקום דבר ע"ש עכ"ל. ודברים אלה שכ' הקצוה"ח שהטעם שיכול הבע"ד להכחישו לא נזכר בדברי הרשב"א, רק הקצוה"ח חשב להטעים בזה דברי הרשב"א, ולענ"ד נראה שדברי הרשב"א הם מדויקים שהורה לנו יסוד גדול בעיקר משפט העדות בדיני ממונות, והוא דמה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, אין כונת התורה שהעדים יבררו רק האמת לפני בי"ד, אלא שהעדים פועלים לחדש אצל בי"ד כח חדש לחתוך הדין ולכוף לקיימו כשורת הדין, וביחיד מומחה שיכול לדון יחידי עפ"י שמיעת עדים, לא מהני לדון אם ראה יחידי ביום, אף דלענין בירור האמת איכא ק"ו דלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל לענין קיום הדבר, אין מתחדש אצל בי"ד כח לחתוך את הדין, ולכוף את הנתבע לקיים הדין, רק עפ"י עדים, משום שהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שלא יתחדש אצל בי"ד כחם רק עפ"י עדים, ואם בי"ד של שלשה ראו ביום הם דיינים ועדים יחד, דלענין זה אין לדון שאין עד נעשה דיין, דרק לענין הגדה שייך ענין זה, שאין לדיין לדון עפ"י הגדת עצמו, אבל לענין קיום הדבר ע"י ראי' שפיר נעשה עד ודיין:
ואחרי שגלתה לנו תורה בהאי קרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ופועלים ענין מחודש, הי' ראוי לומר שכל ענין מחודש בממון ובדבר שבערוה, לא יחול רק עפ"י עדים, ואם יעשה אדם ענין זה בינו לבין עצמו לא יועיל, אבל כיון שילפינן מקרא אחרינא מהאי קרא "דכי הוא זה", דגם ע"י בעל=דבר בעצמו מתחדש כח אצל בי"ד, דלו יהא דנתברר אצל בי"ד בירור האמת ע"י הודאת בע"ד שהוא כמאה עדים, אבל הלא נחסר בזה עדים לקיום הדבר דהרי לא עדיף הודאת בע"ד מראי' ממש שרואה יחיד מומחה, מזה למדו חז"ל כלל חדש, והוא דמה שאמרה תורה להצריך עדים לקיום הדבר, הוא רק אם קיום הדבר נוגע לאחרים חוץ מעושי הדבר, אבל אם אינו נוגע רק לעושי הדבר אז לא הצריכה תורה עדים לקיים הדבר, ומשו"ה היכא שהבע"ד מודה לפני בי"ד והודאתו אינה נוגעת לאחרים, מהני הודאתו לבירור וכן לקיום הדבר לחדש אצל בי"ד כח חדש ג"כ, שכח זה המתחדש אצל בי"ד הבע"ד פועל ועושה רק לחוב לעצמו, ומה"ט בכל הקנינים אי"צ עדים לקיום הדבר ולא איברו סהדי אלא לשקרי, דכשאדם מוכר או נותן, בדבר שהוא שלו, ואינו פוגע בשל אחרים כלום, וכן כשזוכה מן ההפקר הוא עושה ענין לעצמו לזכות, ואף שלענין המגבי' מציאה לחבירו חשבינן כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, הוא רק לענין זה לבד, ובכה"ג חל הדבר בלי עדים, ורק במקום שהאדם מחדש ענין הנוגע גם לאחרים אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ענין חדש אצל בי"ד לחוב להנתבע, ומזה למדו חז"ל לענין חלות של קדושין, שלא יחולו בלא עדים, דקנין קדושין אינו כשאר קנינים, שעיקרו לאסור האשה על העולם, וכיון דילפינן דבר דבר מממון, שדין עריות יהי' שוה לממון, ממילא גם עשיית הקדושין לא מהני בלא עדים. וענין זה למדתי מדברי הרשב"א בחי' לקדושין שם בסוגיא בהא דאמרינן התם דקדושין הוי חב לאחריני, דהקשה הרשב"א מה זה חב הלא בדעתה תלוי, מסיק בזה"ל, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מיקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר, וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והילכך עריות דכתיב בהו דבר על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מילתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני, אקשינהו לצד ממון דאית בי' חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן, ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואילו הכא אילו אמרה נתקדשתי בפני שנים עדים והלכו להם למ"ה או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת, דהא לא מיחייבי ממש לאחריני, ומיהו עיקר מילתא לא מיקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה אעפ"י שהיא נאמנת שנתקדשה לו. כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל. ויסוד זה שאמרנו בדיני עדות שיש בו ענין נוסף לבד בירור האמת, מוכח מכמה פרטים בהלכות עדות וביותר בדין צירוף עדות, דקיי"ל דמצרפינן עדות שכ"א מעיד על מעשה בפ"ע, שאין לנו בירור על שום מעשה, דהרי על כל מעשה ליכא רק ע"א, ומש"כ בנ"מ סי' קמ"ה לבאר דמשו"ה מהני צירוף, דאם לא נאמין לשניהם אנחנו חושדים שניהם לשקרנים, והתורה לא חשדה רק אחד ולא לשנים, הוא דבר זר ותמוה, דלפי"ד בשלשה עדים שמעידים כ"א על מעשים נפרדים הי' ראוי לגבות בעד שני מעשים, ובאמת גובים רק בעד מעשה אחת, ושם בנה"מ הקשה בעצמו קושיא זו, יעו"ש. ועפ"י יסוד הנ"ל מתבאר הענין בדרך אחר לגמרי, והוא דמה שאמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, קבלו חז"ל שהוא חצי קיום עפ"י עד אחד וחצי קיום עפ"י עד השני, כמש"כ רש"י בכתובות ד' כ"א ע"ב, בהא דאמרינן התם דהיכא דנפק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד לא מהני משום דאי טעמא דעפ"י שנים עדים יקום דבר חצי עפ"י זה וחצי עפ"י השני. יעו"ש. והיינו דידיעת בי"ד מה שמתברר אצלם ידיעת האמת שראובן חייב לשמעון עפ"י הגדת העדים, עדיין אינו מועיל שיהי' להם הכח לכוף את ראובן לשלם, ורק ידיעת העדים גורם להצטרף עם ידיעת בי"ד לחדש כח אצל בי"ד לחתוך הדין ולכוף את הלוה לשלם, וענין זה שאמרנו שצריך להתחדש אצל בי"ד כח חדש ולא מהני ידיעת האמת לחוד מובן מהא דקיי"ל דמדין תורה בעינן לענין כפי' בדיני ממונות ובדיני דבר שבערוה שיהיו בי"ד מומחים, ובדיני איסור והיתר יכול כל אדם לכוף לקיים דין תורה, כמו דמפורש במס' ב"ק ד' כ"ח ע"א, ומשו"ה י"ל דכיון דענין זה של כפי' הוא דבר מחודש אצל בי"ד, גדרה תורה שלא יקום ענין זה רק עפ"י עדים היודעים בדבר זה, והעדים בשעה שמגידים לפני בי"ד פועלים שני דברים, בירור האמת לפני בי"ד ולחדש בזה כח חדש אצל בי"ד, לחדש הכח להם לחתוך הדין ולכוף את הנתבע לקיימו. ובזה נוכל לבאר ענין צירוף, דכיון כשמעיד ע"א נתחדש אצל בי"ד חצי כח על כפית ממון, וכשמעיד אח"כ עד שני נתוסף אצל בי"ד עוד חצי כח על ענין זה, ונצרף אצלם כח שלם לחייב את ראובן במנה, אף שלענין בירור האמת אין כאן בירור של שני עדים, דעל חצי כח לא הצריכה תורה רק בירור של ע"א, ועפי"ז כתבנו לעיל בשע"ו פ"ז ליישב מה דמוכח בטוש"ע ח"מ סי' ל' דעדי צירוף אינם מחייבים שבועה על השאר. יעו"ש. וכן מתבאר ענין זה בהא דפסק בטוש"ע חו"מ סי' ל"ד דעד פסול שיודע האמת אסור לו להעיד לפני בי"ד, ומה"ט גם עד הכשר שמצטרף עמו אסור להעיד יעו"ש, והיינו משום דמכשיל את בי"ד שחותכין הדין שלא במשפט, כיון דהעדים פסולים אין לבי"ד כח לכוף את הנתבע אעפ"י שהדבר אמת, ומשו"ה גם עד הכשר עושה איסור, אף אם לא יהי' פסול בהגדתו כיון דבי"ד עושים מעשה ע"י שניהם בהצטרפות, הרי גם עד זה גורם מכשול לבי"ד. ובחנם מתקשה שם הש"ך בס"ק ג' בדין זה יעו"ש. והוא פשוט. וכ"ז שייך רק אם נאמר דמה שלמדה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא לקיומו של דבר, אבל אם נאמר דלא הקפידה תורה רק לידע האמת עפ"י העדים קשה להבין ענין זה, למה אסור להעד להעיד ולרמות את בי"ד כיון דעכ"פ יהי' דין אמת, ועי' ש"ך שם שרצה לפרש דין זה בעדות של קדושין, יעו"ש, ולפי מש"כ כל עדות בדיני ממונות ודשב"ע דומה לקדושין, וכן יש לפרש בהא דפסלה תורה עדות הקרובים, דהוא לענין קיום הדבר דלענין בירור האמת והשקר קשה להבין ענין זה, כיון דגם לפי מה דפסלה תורה, עדיין לא חשדינן אותם למשקרים, כמו דמוכח בסוגיא דגט פשוט, בשטר שחתם עד שלא נעשה חתנו, ובטוש"ע ח"מ סי' מ"ו סעיף ל"ה ובש"ך שם ס"ק צ"ב, וענין זה קשה להבין שיהי' גזיה"כ שיהי' חשודים לשקר ואנן לא חשדינן אותם למשקרים, ועפי"ד י"ל דכל גזיה"כ בעדות קרובים הוא לענין קיום הדבר שלא יועילו שיקום דבר עפ"י עדות כאלה, ולקמן בדברינו יתבאר עוד ענינים מחודשים המתבארים עפ"י דרך זה. ומה שכתבנו לענין עדי צירוף שכל ע"א מועיל לחדש כח אצל בי"ד חצי דבר, נלענ"ד מוכח מדברי תוס' מכות ד' ו' ע"א בהא דאיתא שם במשנה דר' יוסי אומר דרק בדיני נפשות נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ופירש"י משום דבדיני נפשות כתיב והצילו העדה, והקשו בתוס' שם דהרי משפט אחד יהי' לכם כתיב והוי לן למילף מנפשות, ועוד דבדיני ממונות נמי כתיב עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ונקיט שלשה לשנים, ותירצו בזה"ל דבדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים דעדותן בטלה, משום דמה שנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי ומעתה אינה מועלת כלום, הילכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי, אבל בדיני ממונות דשנים נמי כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה, לכך שלשה נמי נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנים דמה ענין שבועה לממון, דמ"מ לענין ממון יש להקיש שלשה לשנים, וגם לא תרצו כלום על קושיא ראשונה, ועפ"י מש"כ י"ל דשאני ענין שני עדים בממון משני עדים בנפשות, דבממון שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הכונה חצי עפ"י ע"א וחצי עפ"י עד השני, ואצל בי"ד מצטרף שני חצאים לכח שלם, וי"ל דגם ענין חיוב שבועה שע"א מחייב או לישבע או לשלם הוא ע"י דין המחצה שפעל ע"א וחייבה תורה כעין פשר שישבע או ישלם, ומה"ט אין ע"א קם לשבועה רק אם שנים כיוצא בזה מחייבים ממון, וקרוב או פסול דלא מהני לענין ממון לא יחייב גם שבועה ול"ד לע"א באיסורים, דהרי ענין השבועה הוא כעין פשר מחמת דין החצי כח שמתחדש ע"י, ע"א וראיתי בכמה ספרי אחרונים שחתרו למצוא טעם למה שאני ע"א לענין שבועה מכל הענינים שע"א נאמן שגם קרוב ופסול נאמן ולענין שבועה דוקא עד כשר, ולפי מש"כ הוא פשוט, ובנפשות העדות של שני העדים פועלים ביחד בכולו וע"א לחוד אינו פועל כלום, ומה"ט בעינן שיעידו שניהם כאחד שאין בזה שום ענין הצטרפות, ולפי"ז מורגשים היטב דברי התוס' הנ"ל, דבנפשות אם נקיש שלשה לשנים יוצא הדין דמתבטל העדות כמו בשנים אם נמצא אחד קו"פ, דגם השני אינו כלום דע"א בנפשות הוא כמאן דליתא, אבל בממון שכל אחד פועל חצי הדין אם נקיש שלשה לשנים, יוצא הדין דמהני עדותם, כמו בשנים אם נמצא קו"פ, נשאר כחו של האחד לפי חלקו, כ"כ בשלשה ישארו כח השנים לפי חלקם וישאר עדות שלמה, ולפי"ז ל"ק גם קושיא ראשונה דאיך שייך בזה למילף מנפשות כיון דממון חלוק מנפשות בעיקר יסוד העדות, ואדרבה מהך הקישא של שלשה לשנים יוצא הדין שלא יתבטל העדות, וזה דבר נכון ומסתבר בעזה"י. ועפ"י דברי אלה כתב אלי רב גדול אחד שאפשר בזה להטעים מה דאמרינן במס' מכות משלשים בממון ואין משלשים במכות, דבממון כ"א פועל לפי חלקו, ולכן אם הוזמו משלם כ"א לפי חלקו אבל במכות כל העדים פועלים ביחד ואינו מתחלק לחלקים כלל, אבל לדעתי הוא רק דבר נאה אבל אינו מתקבל להלכה, דהרי אם מעידים שלשה עדים או יותר כ"א פועל החצי, דהרי אין כח של כל עד מתמעט ע"י הוספת עדים הרבה, ולפי"ז הי' ראוי שנשלם כ"א חצי התשלומים, ובע"כ עלינו לפרש כפשוטו, דבממון אמרה תורה לשלם למי שרצו לחייבו ויקבל המקבל כפי שהי' מפסיד אילו היתה מתקיימת העדות. ואם ישלמו כ"א כל התשלומים יקבל הנפסד יותר מהפסדו, וכמו שכ' רש"י בפ"ק דמכות ד' ה' בד"ה ממון מצטרף וז"ל והרי קבל מה שרצו להפסידו בין כולם, ומשו"ה משלשים, אבל במכות לא שייך זה, והתורה חייבה את המוזמים לסבול כ"א כאילו הי' נגמר הדין על פיו לבד. וזה פשוט:
ועפי"ד יפתח לנו פתח לפרש סוגית הש"ס החמורה בקדושין לענין מקדש בע"א, דאיפליגו אמוראי שם בקדושין ד' ס"ה דאיכא מ"ד שחוששין לקדושיו ואיכא מ"ד אין חוששין לקדושיו, ומסיק שם מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו, אמר לו רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"ל התם לא חב לאחריני הכא חב לאחריני, והנה כל הענין בזה סתום דמלשון חוששין לקידושין הי' ראוי לפרש שהוא איזה חשש דרבנן, אבל ממה דא"ל רב אשי לרב כהנא מוכח להדיא דפליגי אי חוששין מה"ת דהרי אמר מה דעתיך דילפת דבר דבר מממון, ואם מה"ת הוא מה זה ענין חוששין דמשמע שהוא ענין מסופק, ועוד קשה טובא דמשמע דמ"ד חוששין לא יליף דבר דבר מממון, והרי גם למ"ד זה רק במקדש בע"א חוששין אבל אם מקדש בלא עדים כלל ליכא למ"ד, כדפריך הש"ס בסוגיא זו לענין מקדש בע"א למ"ד דאין חוששין, מהא דאומר לאשה קדשתיך דאסור בקרובותי', אי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותי', וברש"י שם כתב בזה"ל, ואי ליכא עדים ואפי' מודה אמאי אסור בקרובותי' עפ"י עצמו הלא אינם קדושין אפילו לדבריו, דאי נמי אמר בע"א הוו קדושין בששניהם מודים, היכא דאין ע"א לא אמרת, דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות, הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין בפני' ובלבד שיהיו שניהם מודים:
אלא לאו בע"א וקתני הוא אסור בקרובותי' אלמא זה שמודה לו נאסר דחשיב לאתפוסי קדושין קמי' עכ"ל. ולכאורה הוא דבר פלא מה ענין ע"א לענין התפסת קידושין, לדמות לדין ע"א בממון לענין שבועה, ועפימש"כ שבממון שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, קבלו חז"ל שכל אחד מהשני עדים פועל לחצי דבר, וע"א שקם לשבועה הוא ג"כ מיסוד זה, שמחמת שהועיל בעדותו על חצי דבר חייבה תורה, כעין פשר לישבע או לשלם, לפי"ז אם ילפינן דבר דבר מממון שיתקיימו קדושין עפ"י שני עדים, הוא ג"כ כעין הקיום שמתקיים דבר של ממון אצל בי"ד, היינו חצי קדושין עפ"י ע"א, וחצי עפ"י עד השני, ועי"ז חלין הקדושין בהצטרפות של שני העדים, ומשו"ה יש לדון אם נתקדשה בפני ע"א לחוד שנתפס עי"ז חצי קדושין, אם נאסרת מחמת זה באיסור אשת איש, דבדין התפסת קדושין מצינו דגם התחלת חלות של קדושין מהני לאסור על העולם שלא תנשא בלא גט, דבמקדש מעכשיו ולאחר ל' סובר ר' יוחנן דמפרשינן הלשון דמעכשיו מתחילים ונגמרים לאחר ל' יום, ואם קדשה אחר בתוך ל' תופסים קדושי שניהם, דכיון דחיילי קצת שוב לא פקעי, וכמש"כ בתוס' ב"מ ר"פ המפקיד, ולכן סוברים כמה אמוראי דמקדש בע"א חוששין לקדושין, היינו דמחמת שחצי חלות נעשה עפ"י ע"א יש לחוש לאסור, אף שלא נגמרו הקדושין, ואם תתקדש לאחר יתפסו קדושיו ג"כ וכמש"כ אליבא דר"י, ואם תזנה לא תתחייב קטלא, ומדויק לשון חוששין, אף שהוא מדין תורה, אבל כיון שאינם קדושין גמורים ורק איסור קצת ה"ז כעין חששא. והא דפריך רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון, אף דלכו"ע ילפינן דאם מקדש בלא עדים לכו"ע לא מהני כלום, נלענ"ד דהך ילפותא גז"ש דבר דבר מממון, יש לפרש בשני אופנים, אופן הפשוט דילפינן דבר שבערוה מדין ממון, וכל הדינים המתחדשים ע"י עדים בממון מתחדשים גם בדבר שבערוה, וכל מה דלא מהני בממון לא מהני גם בדבר שבערוה, ועוד יש לפרש באופן אחר, דמה דכתיב בתורה ומצא בה ערות דבר מפרשינן כאילו הי' כתוב בהאי קרא עפ"י שנים עדים יקום הדבר, והנפ"מ בין הני שני אופנים הוא, דאם נפרש כאופן הראשון ראוי להיות דבמקדש בע"א אין לחוש לשום איסור בזה, דכמו דבממון לא נתחדש שום דין בפועל ע"י ע"א רק חיוב שבועה היכא דשייכא, אבל חיוב ממון בפועל ליכא, כ"כ הכא אף שראוי להיות קצת התפסה ע"י ע"א, זהו רק לענין הצטרפות לחלות של קדושין ע"י עד השני, אבל אם ליכא מה להצטרף, ה"ז כמאן דליתא, אבל אם נפרש כאופן השני דלא כונה תורה לדמות שני דינים אלה, אלא שאמרה תורה שיהא קיום הדבר של דבר שבערוה כעין הקיום של עדים בממון שהוא חצי על פיו של זה וחצי על פיו של זה. וכ"א כפי דינו, ובממון דחצי קיום אינו יכול להועיל לאיזה דין ממון בפועל, היכא דלא שייך דין שבועה, הוי כמאן דליתא, אבל בקדושין דחדי חלות שייך להועיל לאיסור מהני קדושין עפצי ע"א לאתפוסי קדושין קמי', וכן איכא נפקותא לענין שאר ברורים, כמו הודאת בע"ד, דאם הקישה תורה בגז"ש זו של דבר דבר מממון, דין דבר שבערוה לדיני ממון, כ"כ יש ללמוד גם לענין הודאת בע"ד, אבל אם נימא שלא הקישה תורה שני הדברים האלה זל"ז, אלא דהוי כאילו נכתב בתורה ומצא בה ערות דבר עפ"י שנים עדים מקיימי הדבר, אין שום קושיא להקשות שיועיל בדבר שבערוה הודאת בע"ד, כיון שלא גלתה לנו תורה להשוות שני ענינים אלה זל"ז, וזהו דפריך רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דסברת דאין חוששין לקדושין במקדש בע"א, דילפת דבר דבר מממון, שהגז"ש ניתנה להשוות שני דינים אלה זה לזה, א"כ צריך להיות דגם לענין הודאת בע"ד יהיו שווים זה לזה, וכיון דלא מהני בקדושין הודאת בע"ד מוכח דהך גז"ש לא ניתנה להשוות זה לזה, רק לגלות דגם בדבר שבערוה מתקיים הדבר עפ"י שנים עדים, וכ"א כדינו, וכיון דבקידושין שייך להיות איסור על העולם גם אם לא נצרף עוד חצי הקיום, ומשו"ה מסתבר לחוש לקדושין שנעשה בפני ע"א, ומשני רב אשי דאף דילפינן דבר שבערוה מממון ל"ק דגם בממון לא מהני הודאת בע"ד רק היכא דקיום הדבר אינו נוגע רק לעצמו, ובקדושין שאוסר על העולם יש להשוות לממון היכא שחב לאחרים דלא מהני הודאת בע"ד. ובתשו' נוב"י מ"ת סי' ע"ה ראיתי שהאריך שם בענין זה ודעתו מכרעת דלמ"ד חוששין במקדש בע"א הוא חשש דרבנן, וכן הביא בשם מהרי"ט, וכן העלה בס' שעה"מ ה' אישות, אבל כל השקלא וטריא בסוגית הש"ס תמוה כמש"כ ועפ"י מש"כ הדברים מובנים בלי שום גמגום, ומקום הניחו לנו להתגדר. בעזה"י
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |