של"ה/עשרה מאמרות/מאמר שביעי

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

של"ה עשרה מאמרות מאמר שביעי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המדות

דע כי מצות המעשיות דהיינו עשיין ולא תעשיין הם במספר ובמפקד תרי"ג, וכתר תלמוד תורה בראשון, כי תלמוד תורה כנגד כולם. אמנם ענייני המדות הם רחבים מני ים כגון מדות התלויות בלב. לב טוב או רע. כעס או רצון. אהבה או איבה. שמחה או יגון. זריזות או עצלות. והסתפקות או מותרות ואלף אלפים כאלה, ומי מנה אותם ואין איש יכול למנות אותם. ואבאר מהם כטיפה מהים:

והנה המדות נחלקים לחלקים. חלק אחד ממדותיו של הקב"ה הם הם המדות התרומיות במה שאפשר לאדם לדבק בקונו ולאחוז במדותיו. חלק ב' מדותיו של בשר ודם, רצוני לומר הם המדות הישרות שאינם שייכות בהקב"ה וילבוש מדות אלו האדם, ואלו הם נחלקים לב' חלקים. חלק א' מדות שיעשה האדם והם נוגעים לדין של מצות המעשיות. חלק ב' מדות תכונות הלב שאין נוגעים בדינים:

חלק א' מדותיו של הקב"ה שיתדמה להם האדם. בסוף פרק קמא דסוטה (יד, א) א"ר חמא בר חנינא מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, ואי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה, והלא כבר נאמר (שם ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. אלא הלוך אחר מדותיו של הקב"ה, מהו מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה תלביש ערומים. הקב"ה ביקר חולים דכתיב (שם יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (שם כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים עד כאן לשונו:

ובפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלג, ב) תניא (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר, ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום, עד כאן לשונם. פירש רש"י, הוה דומה לו לשון ואנוהו, אני והוא אעשה עצמו כמותו לדבק בדרכיו, עכ"ל:

וכן פירשו רז"ל במדרש ז"ל (ספרי עקב יג) ללכת בכל דרכיו, אלו הם דרכי המקום (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, ואומר (יואל ג, ה) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה'. אלא נקרא המקום רחום וחנון שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה הוי חנון ועושה מתנת חנם. נקרא המקום רחום שנאמר (דברים ד, לא) כי אל רחום ה' אלהיך, אף אתה הוי רחום. נקרא המקום צדיק שנאמר (תהלים יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, אף אתה הוי צדיק. נקרא המקום חסיד שנאמר (ירמיה ג, יב) חסיד אני נאם ה', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, ואומר (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו, עד כאן לשונם:

וכתב ראשית חכמה פרק א' משער הענוה וזה לשונו, ושמעתי בשם הגאונים כי על כוונה זו אמרו במסכת ר"ה (יז, ב) על (שמות לד, ו) ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ והראהו למשה [סדר תפלה]. אמר לו שכל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, עד כאן לשונם. והדבר קשה שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים:

אלא אומרים הגאונים, כי כוונת יעשו לפני כסדר הזה אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקב"ה למשה שהוא אל רחום וחנון, דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו' וכל הי"ג מדות עד כאן לשון ראשית חכמה:

ועל דרך זה נראה לי לבאר פסוקים בפרשת שלח לך (במדבר יד, יז-כ), ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר. ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. ויאמר ה' סלחתי כדברך. יש להתעורר מה זה שאמר ועתה יגדל וגו', שהוא לכאורה תמוה, כי גדול כח אדני לעולם אמן ואמן:

על דרך הפשט בהמשך הפרשה היא כך, הקב"ה אמר למשה (במדבר יד, יב) אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול. פירש רש"י ואם תאמר מה אעשה לשבועת האבות, אעשה אותך לגוי גדול. אח"כ התפלל משה ואמר עשה למען שמך שלא יחולל, כי יאמרו מצרים מבלתי יכולת ח"ו לא יוכל לעמוד נגד ל"א מלכים, וחשב משה בלבו הלא יתגלה יכולת ה' לאחר זמן שיהיה למשה גוי גדול יוצאי חלציו והמה יירשו את הארץ ויראו יכולת ה'. על זה אמר משה ועתה יגדל נא כח אדני, כלומר אמת הוא שלאחר זמן כשיצאו מחלצי עם רב ויירשו את הארץ יהיה נודע יכולת ה', אבל ביני וביני יאמרו מבלתי יכולת, כי בודאי יהיה זמן רב קודם שיצאו מחלציו עם רב, וזהו שאמר ועתה יגדל נא כח אדני, כך הוא על דרך הפשט:

עוד יש להתעורר מה זה שאמר כאשר דברת לאמור, תיבת לאמור הוא מיותר. עוד יש להתעורר במה שהזכיר קצת מי"ג מדות, וקצתם לא הזכיר. עוד יש להתעורר למה היה מקטין בקשת החסד שאמר סלח וכו' כגודל חסדך בכף הדמיון, היה לו לומר בגודל חסדך בבי"ת. עוד יש להתעורר במה שאמר וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, אדרבה הסברה להיפך מאחר שנשא כמה פעמים לא ישא עוד, וכענין שכתב רש"י במחלקותו של קרח (במדבר טז, ד) וישמע משה ויפול על פניו, כי זהו סרחון רביעי כו'. עוד יש להתעורר סלחתי כדברך תיבת כדברך מיותר. ורש"י פירש מה שפירש:

ביאור הענין, פשט הגאונים אמת כל זמן שבני עושין כסדר הזה, שילכו ויעשו מעשה י"ג מדות. מכל מקום גם זה אמת שהזכרת המדות הוא טוב כפי משמעות הפשוט מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' שזה קאי על הזכרת המדות כו', ומשה רבינו ע"ה לא עלתה על מחשבתו להתפלל עתה שימחול להם הקב"ה עונם לגמרי, כי ראה עונם גדול מנשוא, רק תפלתו היתה שלא יכלה אותם כרגע רק יהיה מאריך אף ויגבה דיליה, לכך הזכיר אלו המדות, כמבואר ברמב"ן וזה לשונו, והזכיר במדות ארך אפים ורב חסד, ולא הזכיר אמת, כי במדת אמת יהיו חייבים מיתה. ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו. ולא הזכיר בתפלה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל, והטעם בעבור שהארץ נתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא חפיצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, ואמר (שמות לב, יג) אשר נשבעת להם בך כו' וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם, והם אומרים אי אפשנו במתנה זו. ולא הזכיר וחטאה, בעבור שאלו מזידים ופושעים:

ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון. אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, על כן לא ביקש רק אריכת אפים, שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה. ובעבור שלא ביקש עתה רק אריכת אפים, אמר לו סלחתי כדבריך, שאהיה להם ארך אפים ורב חסד. והזכיר פוקד עון אבות, לומר שאם יראה שלא למחות עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם, ומזה היתה הגזירה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם. ואמר רבי אברהם כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ (במדבר יד, כג) אחר סלחתי כדברך, ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף, וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה. והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלס הקרבנות מעלין עונש השוגג מעליו. וכן (תהלים פו, ה) טוב וסלח. ואמר סלחתי כדברך לעם בכללו, שלא יכם בדבר ויורישם, ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו, והם וזרעם יאבדו מן הארץ, אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה, וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו כל אחד בבוא יומו. והג' במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם ואמר (דברים ט, יח) ואתנפל לפני ה' כבראשונה וגו', ופירש שם תפלתו (שם כו) ואתפלל אל ה', והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (שם כ), ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל, וכל זה מהטעם שהזכרתי, כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שביקש שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם, ועל כן לא הזכירם להם כי היו יכולין לטעון עליו, עד כאן לשון הרמב"ן:

ומה שלא הזכיר שם ידו"ד רק פעם אחת, זהו מבואר מעצמו, כי ידו"ד ידו"ד פירשו רז"ל (ר"ה יז, ב) אחד קודם שחטא, ואחד לאחר שחטא. וכאן היה לאחר החטא. זהו שהתחיל ואמר ועתה יגדל נא כח אדני, מה שאני מתפלל שיגביר כח אדני דהיינו שיגביר מדת הרחמים על מדת הדין כמ"ש במדרש (במב"ר טז, כב) אמר אינני מבקש זה רק על זמן של עתה, דהיינו שלא תכלה אותם עתה, אבל תגבה דילך בפרטיות. וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, שתמיד נתת להם עונשם על חטאתם, גם על דרך זה בקשתי עתה ליתן להם עונשים. ואם עונשם יותר גדול, מאחר שהוא סרחון ג', צא תן להם אך באריכות אף, ועתה יגדל כח הרחמים שלך. ואמר כאשר דברת לאמר, רבש"ע אמרת וכרת ברית לאמור המדות ואז אינן חוזרות ריקם, והנה באתי לאומרם אמר משה הגם כי יודע אני שהפשט הוא כל זמן שבניך עושין ממש, אני מבקש אותך שתבקש האמירה שגם היא חביבה לפניך, ובפרט שאיני מבקש הרחמנות והחנינות למחול לגמרי, יהיו לרצון אמרי פי זה לאמור:

והנה אף שמשה לא ביקש הויתור רק אריכת אף, על כל זאת מתוך חיבתו לישראל היה מעורר מדת החסד, כי הזכיר ורב חסד. וטעמו היה, כי רב חסד קאי אף לאותן שאין להם זכות כל כך, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא (שמות לד, ו) ורב חסד לצורכי חסד שאין להם זכיות כל כך, וא"כ בהתעורר חסד חזר הענין לדוכתיה לומר כל זמן שעושה חסד יתעורר חסד. על זה התחיל לבקש ולהתחנן בתחנונים גדולים סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, רצה לומר כאלו היו מתדמים לך במדת החסד להשוות אליך במדה זו. על כן אמר כגודל בכ"ף הדמיון, כי קאי על העם, ואף שאין בהם מעשה חסד כל כך, תהיה האמירה במדה זו עולה לברית כרותה, ובפרט כי מידה זו היא לשאין להם זכיות כל כך. השיב לו הקב"ה סלחתי כדברך, שלא יחרה אפי לכלותם עתה, ואולם חי אני כו':

נשמע מכל אילין צורך האדם להתדבק במדותיו יתברך. ובספרי אמרו והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט (יואל ג, ה), וכי אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקב"ה, אלא נקרא הקב"ה רחום שנאמר (תהלים קג, ח) רחום וחנון ה', אף אתה עושה מתנות חנם. נקרא הקב"ה צדיק כו', אף אתה הוי צדיק. נקרא הקב"ה חסיד כו'. הכוונה היא כי סבירא ליה להספרי י֝ק26ר21א י֝ק21ר24א קרי. ועל זה אמר וכי אפשר לו לאדם להיות נקרא בשמו. הרי מבואר ענין מדת תרומיות ממדותיו של הקב"ה:

חלק ב' מדותיו של בשר ודם, והוא נחלק לב' חלקים. הראשון נוגע לענין דינים. כלל גדול אמרו רז"ל בגדר הקדושה (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך. ועם המאמר הזה יתבאר מה דאיתא סוף פרק האומנין (ב"מ פג, א) רבה בר רב חנן תברי ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקול לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה הב להו גלימייהו. א"ל דינא הכי. אמר ליה [אין, (משלי ב, כ) למען תלך בדרך טובים, יהיב להו גלימייהו]. אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולא יומא, וכפינן, ולית לן מידי. א"ל זיל הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר ליה אין, (שם) וארחות צדיקים תשמור. ומאוד יש להפליא רב שהיה דיין איך יכול לכפות את רבה בר רב חנן שיתנהג בחסידות:

ובפרק הגוזל עצים (ב"ק) דף ק' (ב'), ובפרק אלו מציאות (ב"מ ל, ב) תנא ר' יוסף (שמות יח, כ) והודעת להם, זה בית חייהם. את הדרך, זו גמילות חסדים. ילכו, זה ביקור חולים. בה, זו קבורה. את המעשה, זה הדין. אשר יעשו, לפנים משורת הדין. ויש להקשות מאחר שציווי המקום הוא כן לפנים משורת הדין, אם כן יהיה דין, ולמה לא בא בתורה בהדיא בתורת תורה ואזהרה:

וקודם ביאור אקדים מה שכתב הרמב"ן בפרשת קדושים תהיו וזה לשונו, קדושים תהיו (ויקרא יט, ב), הוו פרושים מהעריות, שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פירושים תהיו, וכך שנו שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' (שם כ, ז), כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזאת לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות הוא המוזכר בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים (חגיגה יח, ב). והנה כי התורה הזהירם בעריות ובמאכלים האסורים, והיתר הביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו, או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זו בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

ולפיכך בא הכתוב הזה אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מהמותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב, א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולים, ולא ישתמשו בו אלא כפי הצורך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש (במדבר ו, ה), ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ולוט. וכן יפרוש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח, ב) בגדי עמי הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש לשמרו מטומאת המת ג"כ (במדבר ו, ח). וכן ישמור פיו ולשונו מהגאל בריבוי האכילה הגסה, ומן הדבור הנמאס, וכענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט, טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות מה שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו:

באלו ובכיוצא בהם באה המצוה הזאת הכללית, אחר שפרט כל העבירות שהאסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו ובגופו, כמו שאיתא (ברכות נג, ב) והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ, ז), והתקדשתם אלו מים הראשונים, והייתם קדושים אלו מים האחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אעפ"י שאלו המצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה מזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכין עצמם במותרות ובכיעורים:

וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרות פרטי הדינים וכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגזול (ויקרא יט, יג), ולא תגנוב (שם יא), ולא תונו (שם לג), ושאר אזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב שיכנס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו. וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו (שמות כ, י), והטרחים בעשה כללי, שנאמר (שם יב) תשבות. וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים, עד כאן לשון הרמב"ן ושפתים יושק פה קדוש:

ואני באתי לבאר הענין יותר בארוכה. הנה בודאי כל המותרות אף שהוא מן המותר הוא אסור, כגון אכילה או ביאה יתירה או דיבור יתר וכיוצא בו, ומה שלא הזהירה התורה על זה בפרטיות כמו שאר אזהרות, כי בלתי אפשרי להודיע הכל, כי כל אדם משתנה לאלף אלפי אלפים השתנות, א"כ כל אדם היה צריך לתורה בפני עצמו. וגם אדם אחד בכל עת ובכל שעה ישתנה:

למשל לענין אכילה, לזה נקרא מותר כשאוכל יותר מחצי לטרא, ולזה מצד טבעו אינו מותר רק כשיאכל יותר מלטרא. ולפעמים באדם עצמו משתנה הכל לפי הזמן והעת והשעה. ואלו היו כל טבע בני אדם שוין, וכל העתות שוות, היה התורה כותבת באזהרה כזה השיעור תאכל ולא יותר. אבל מאחר שיש השתנות, הוצרך התורה להודיע דרך כלל אני מצוה לך להיות קדוש ופרוש בכל מה שתתבונן בך שהוא מותרות לפי העת והשעה תפרש ממנו. וכן לענין היתר הביאה, יש השתנות בטבעי בני אדם, אם טבעו חם או קר, גם השתנות העתים. וכן לענין הדיבור של חול שאין בו איסור רק שהוא דבור מותרות, איך אפשר להתורה לפרוט לומר זה תדבר וזה לא תדבר, כי לפעמים לזה יש איזה נפקותא מדבור זה, ולחבירו לא יש נפקותא, נמצא אצל חבירו הוא דבור מותריי, ולא אצל עצמו. ובחינות כאלה הם בלי ערך וסוף. כלל התורה בקדושים תהיו, כלומר כל מה שהוא מותריי באיזה פעולה בעולם שתהיה תהיה קדוש ופורש ממנה, ואלו היה כל העולם שוים בענין אחת בזה, היה התורה כתבם באזהרה:

ועל ענין זה אמרו רז"ל (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, אע"פ שהוא מן המותר, כשתרגיש שהוא מותריי קדש עצמך. והנה השומע סבר העושה כן הוא פרוש, כלומר עושה יותר ממה שמחויב לעשות, ובאמת אינו אלא חיוב, ולא כתבה התורה בחיוב לפי שאי אפשר לכתוב מאחר שאין דעות בני אדם וטבעם שוה כדפירשתי. וכן בענין אשר יעשה האדם, כתבה התורה חזק ואמץ, כי הזריזות אינן שוה בכל, ולא בכל פעם, והמשכיל יבין:

וכן בכל מקום שאמרו רז"ל (עי' ברכות יט, א) אדם חשוב שאני, הכוונה מצד החיוב יעשה כן. כי אלו יהיו כל העולם שוה במזגם, לזה היה הדין נכתב כן בתורה לכולם. נמצא עניינים כאלה וכאלה נקראים לפנים משורת הדין, והוא דין גמור לההוא גברא:

ועל זה אמר בהגוזל עצים (ב"ק צט, ב) בעובדא דר' חייא דההיא איתתא חזיא ליה דינר ואמר לה מעליא היא והוה בישא, ופסיק ליה רב שיחליפנו לאשה. ואע"ג דמדינא הוה פטור, כמו נכו ואסרי דפטירי משום דלא הוי צריכי למגמר, ור' חייא נמי לא צריך למגמר, מכל מקום משום לפנים משורת הדין. דהענין אף שלא היה צריך למגמר ממנה מכח רוב דביקותו בתורה ומחשבתו אינה דבוקה בעניינים אחרים, לא היה לו לראות הדינר, כי נחשב בבחינתו לענין עיון הדינר כמו צריך למגמר:

וכיוצא בזה בענין ר' ישמעאל בר יוסי בפרק אלו מציאות (ב"מ ל, ב) דאמר שם ר' ישמעאל בר יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא הוי דרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מתפח. אמר ליה דלי לי. אמר ליה כמה שוין. אמר ליה פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכי בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. חזיא דהוה כו', עד והא ר' ישמעאל בר יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה. ר"י בר יוסי לפנים משורת הדין הוה עביד, עד כאן. בודאי אלו היה מזדמנים תמיד בענייני המציאות כמו הך עובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי שיכול בזוזא לקיים מצות התורה, ובפרט איש אמוד כמוהו, לא היתה התורה כותב (דברים כב, ב) והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו כו' (ב"מ ל, א). אלא שהתורה אמרה כן בענין אחר, ועל זה הענין נאמר לפנים משורת הדין. אבל הלפנים משורת הדין הוא דין, כי מאחר שצותה התורה לעשות לפנים משורת הדין, ממילא הוא הדין, רק שאינו כך אלא בענין כזה:

ועוד יש ענין שאפילו היה ענין כל העולם בשוה לזה, רק היה הדין נותן כך, אלא מכל מקום הוא קרוב לדין, כפסק שפסק רב לרבה בר רב חנן בענין הנהו אגירי (ב"מ פג, א), לומר לאיש כמוך חונן וחומל דל. ומצד החמלה עניינך למחול על הפסד כזה נגד פועלים עניים, ומחילה בלב מחילה היא, על כן תחזיר גלימא שלהם ותן להם שכרם. ואע"פ שעתה נתגלה שלא מחל להם בלב, שהרי תפס גלימייהו, מכל מקום אני רבך ומלמדך להועיל לך למען תלך בדרך טובים כו', כלומר מאחר שטבעך כן, לא תשנה עתה טבעך כו'. ובזה הדבר לא שייך לומר לפנים משורת הדין, אלא בדבר שאנו אומרים אם היה כל טבע בני אדם כך היה דין תורה כן, וזה לא שייך בכאן, כי באמת רבה לא מחל בלבו אלא שייך למען תלך בדרך טובים כדפירשתי:

ואז מתורץ היטב קושיית התוס' בהגוזל עצים (ב"ק ק, א) שמקשים, למה פעם אומר לפנים משורת הדין, ושם נאמר למען תלך בדרך טוב, והתוס' כתבו מה שכתבו, והקשו על תירוצם, עיין שם. ולדידי ניחא כמו שכתבתי הא קמן דדבר גדול הוא להתלבש בקדושה, דהיינו בפרישות מה דאפשר לו, ומחויב כן מן התורה. גם לאזור חלציו להיות גבור כארי בזריזות בדברים שהם בקום ועשה:

וראיתי קרוב לזה בספר הפרדס שחובר על שם רש"י זכרונו לברכה בענין ד' צומות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שראוי היה לנהוג בכולם כמו בתשעה באב, רק שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בו. וכתב ז"ל על כן למי שאפשר לעמוד בו מחויב לנהוג כן, ואתה דע לך:

השני במה שאינו נוגע לדינים, והיא המעלות המדות ממדותיו של בשר ודם, כגון הרחקת העזיות, והרחקת השנאה והקנאה והתאוה והמותרות, ומעלות ההסתפקות, ומעלת הבטחון בו יתברך ולהשליך על ה' יהבו, וליראה את השם הנכבד והנורא, ולהיות לב נשבר ונדכה בזכרו את עונותיו וחטאתו יהיה לנגד עיניו תמיד והלב יהיה מלא חרטה וצער ודאגה, וכיוצא בזה אלפים מדות, הוא הדבר אשר דברתי עשר המדות אין לו שיעור ולא מספר:

עוד יש ענין הנכנס בסוד המדות הוא הענין הנקרא דרך ארץ, איך יתנהג האדם בכל דרכיו וענייניו, ושמירת גופו בשבתו ובלכתו בצאתו בבואו, גם במאכליו ובמלבושיו, גם הנהגת בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים גם איש שיבה, והנהגת תלמידי חכמים והמון עם, הכל בא בארוכה בדברי רז"ל ובדברי המחברים, ויהיה קבוע לזה אות בפני עצמו, הוא אות דרך ארץ לקמן יתבארו בו מאלה העניינים:

עתה נבחן ונתבונן ונאמר בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאי, רצוני לומר שלימות האמיתי הוא נכלל בשלשה חלקים:

תלמוד מעשה מדות מעשה, היא תרי"ג מצות כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן. תלמוד הוא תלמוד תורה כנגד כולם, כמו שאמרו רז"ל (קידושין מ, ב) תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. מדות הוא שער המדות וחלוקיו שזכרתי. על זה בא הרמז בפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך. תמ"ם ראשי תיבות תלמוד מעשה מדות. ותי"ו של תמים גדולה לרמז על מה שאמרו רז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ותי"ו דתמים רומז לתלמוד, על כן היא גדולה. וביאור הפסוק תמים תהיה, כלומר שתהיה תמים, אז אתה עם ה' אלהיך במחיצתו. ויו"ד של תמים היא פנימיית ונעלמת היא נחה ואינה נעה, רומזת על דבר פנימיי ונעלם, כי נוסף על מה שזכרתי להדבק במדותיו של הקב"ה רחום וחנון וארך אפים וכו' ואלו הם מדותיו של הקב"ה שהם בנגלה, עוד יש פנימיי להתדמות האדם במה שאפשר לעשר ספירותיו, והם מדותיו של הקב"ה היותר פנימיית, וזהו י' הפנימי הנעלמת בתיבת תמים. ובהתדמות האדם אליהם, אז הוא בדמות ובצלם ונעשה מרכבה:

ונסדר ענין הספירות מלמטה למעלה, ואחיזת האדם השלם בהם, וכפי אשר סידר החכם השלם האלהי בספר תומר דבורה:

א' מלכו"ת עיקר השכינה לאדם מצד הנקיבה, והאדם עומד בין ב' נקיבות, נקיבה תחתונה נקיבה גשמיית שהיא נוטלת ממנו שאר וכסות ועונה, והשכינה עומדת עליו לברכו בכלן שיתן ויחזור ויתן לאשת בריתו, כענין התפאר"ת שהוא עומד בין ב' נקיבות אימא עילאה להשפיע לו כל הצורך, ואימא תתאה לקבל ממנו שאר וכסות ועונה, דהיינו חסד דין רחמים כנודע, ולא תבא אליו השכינה אם לא ידומה למציאות העליון:

והנה האדם פורש מאשתו לאחת מג' סיבות, האחד להיותה נדה. הב' שהוא עוסק בתורה ובודל ממנה כל ימי החול. הג' שהוא הולך בדרך ושומר עצמו מהחטא. ובזמנים אלו השכינה דביקה וקשורה עמו ואינה מנחת אותו כדי שלא יהיה נעזב ונפרד, אלא לעולם אדם שלם זכר ונקבה, והרי שכינה מזדווגת לו, צריך אדם ליזהר שלא תפרד שכינה ממנו בהיותו יוצא לדרך, ויהיה זהיר ונשכר להתפלל תפלת הדרך ולאחוז בתורה, שבסיבה זו שכינה שהיא שמירת הדרך עומדת לו תמיד בהיותו עוסק בתורה ג"כ שכינה עומדת עמו בהיותו זהיר מן החטא ועוסק בתורה. וכן בהיות אשתו נדה, שכינה עומדת לו כששומר הנדה כראוי, אח"כ בליל טהרה, או בליל שבת, או בבואו מן הדרך כל אחד מהן זמן בעילת מצוה הוא, ושכינה תמיד נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות. גם אשתו ראוי לפקוד אותה, ובזה שכינה תמיד עמו, כן פירש בזוהר פרשת בראשית (מט, ב) הפקידה לאשתו צריך דווקא בזמן שהשכינה במקומה, דהיינו כשהוא בין ב' זרועות. אמנם בזמן צרת הצבור שאין שכינה בין ב' זרועות, אסור. וכן פירש בתקונים פרשת בראשית (תקון ס"ט צט, ב):

הרוצה להזדווג עם בת המלך ושלא תפרד ממנו לעולם, צריך תחלה שיקשט עצמו בכל הקישוטים ומלבושים נאים, והם תקוני המדות הנזכרות כולם. ואחר שתיקן עצמו בתיקונים וכיון לקבלה עליו בהיותו עוסק בתורה ונושא עול מצות בסוד כוונת היחוד, תמיד ומיד היא נשאת לו ואינה פורשת ממנו, וזה בתנאי שיקדש ויטהר עצמו. ואחר שהוא קדוש וטהור, יכוון לקיים לה שאר כסות ועונה שהם ג' דברים שחייב האדם לאשתו. האחד להשפיע לה בכל מעשיו שפע מן הימין מזונה. הב' לכסות עליו מצד הגבורה שלא ישלטו בה החיצונים, שלא יהיה צד יצה"ר בעסק מצותיו, כגון להנאת הגוף ולתקות הכבוד המדומה וכיוצא, שיצה"ר מצוי באותה מצוה והיא בורחת ממנו מפני שהוא ערוה, א"כ צריך לכסות הערוה ולהסתירה תמיד שלא ישלוט בה. כיצד, כל מעשיו יהיו לשם שמים בלי חלק ליצה"ר. וכן תפילין וציצית הם מגינים גדולים בעדה שלא ישלטו החיצונים בה, ויהיה רגיל בהם כל היום. הג' לייחדה עם התפאר"ת בעונת קריאת שמע, ובקביעות עתים לתורה. וכשיקבע עונה לכל דבר, יכוין שזהו עונת השכינה בת מלך, ויש רמז לזה בתקונים:

ב' יסוד צריך האדם ליזהר מהדבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבואו לידי קרי. אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבור טהור המביא לידי הרהור צריך להשמר ממנו, והכי דייק (זוהר ח"א ח, א) לישנא דקרא (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש אות ברית בקרי, וכתיב (שם) למה יקצוף אלהים וגו'. ואם הוא נבלת הפה מאי להחטיא, הרי הוא בעצמו חטא. אלא אפילו שהדבור לא יהיה חטא אלא דבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר ממנו, ולזה אמר לחטיא את בשרך [וגו'] למה יקצוף, ירצה אחר שמחטיא, יקצוף על אותו קול אפילו שיהיה מותר, כי ע"י פעולה רעה הנמשכת ממנו חזר הקול. והדבור רע כל כך צריך זהירה לאות ברית שלא להרהר ולא ישחית:

ועוד צריך להזהר שהיסו"ד הוא אות ברית הקש"ת, והקשת אינה דרוכה למעלה לשלח חצים למדת המלכו"ת שהיא מטרה לחץ שומרת הטפה היורה כחץ לעשות ענף ולשאת פרי, וכשם שמעולם לא ידרך הקשת העליון אלא לנוכח המטרה הנזכרת, כן האדם לא ידרוך הקשת ולא יקשה עצמו בשום צד אלא לנוכח המטרה הראויה שהיא אשתו בטהרתו שהוא עת הזיווג, ואל יותר מזה יפגום המדה הזאת שהיא ברית המעור ח"ו, ומאוד מאוד צריך זהירות, ועיקר השמירה בהיותו שומר עצמו מן ההרהור:

ג' ד' נצח והוד המה למודי ה' (ישעיה נד, יג) מרכבה לשניהם להחזיק התלמידים בלימודם, ולהשגיח על סיפוקם ועל כל צרכם, ולהזמין להם ספרים צורך עסקם ובית המדרש וכל כיוצא שהוא חזק וסעד לעוסקי התורה, הכל תלוי בב' מדות הללו כל אחד כפי כחו, הן רב הן מעט. סוף דבר, כל מה שירבה בזה לכבד התורה, ולהחזיק בדבור בגופו בממונו, ולעורר לב הבריות אל התורה שיתחזקו בה הכל נאחז ונשרש בשתי ספירות אלה, מפני שהם נקראים מחזיקים בה ותומכיה:

אמנם צריך העוסק שילמד מכל אדם כדכתיב (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי, כי אין התורה משתלמת אצל רב אחד. וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל, זוכה להיות מרכבה אל נצ"ח והו"ד לימודי ה', והמשפיע אליו תורה במדריגה התפאר"ת, והרי בהיותו יושב ולומד זוכה אל התפאר"ת שישפיע בנצ"ח והו"ד והוא במדריגתם ממש. והנה בהיותו לומד מקרא שהוא מימין, יש לו יחוס פרטי אל הנצ"ח. ובהיותו לומד משנה שהיא משמאל, יש לו יחוס פרטי אל ההו"ד. והגמרא הכלולה בכל, שמביאה ראיה לדיני המשנה מן הכתוב, הרי זה תקון לשניהם יחד:

ה' תפארת הוא העוסק בתורה צריך זהירות גדול שלא יתגאה אדם בדברי תורה שלא יגרום רעה גדולה, שהרי כמו שהוא מתגאה, כך גורם שמדת התפארת שהיא התורה תתגאה ותסתלק למעלה ח"ו. אלא כל המשפיל עצמו בדברי תורה, גורם לתפארת שירד וישפיל עצמו להשפיע למלכות, והרי למטה מתפארת ד' ספירות, ולהן ג' מידות:

ראשונה המתגאה על תלמידיו, גורם שהתפארת יתגאה ויתעלה מעל נצ"ח והו"ד שהם למודי ה' תלמידי תפארת. והמשפיל עצמו ומלמדם באהבה, גם התפארת ישפיל עצמו אל תלמידיו וישפיעם. לפיכך יהיה האדם נוח לתלמידיו, וילמדם כאשר יוכלון שאת:

שנית המתגאה בתורתו על העני ומבזה אותו כההוא עובדא דאליהו (תענית כ, א) שנדמה לר' שמעון בן אלעזר כעני מכוער נבזה ונמאס להכשילו שזחה דעתו עליו וגינה את העני, והוא הוכיח על פניו מומו. המתגאה על העני גורם שהתפארת יתגאה על היסוד ולא ישפיע בו. ואם תהיה דעתו של חכם מיושבת עליו עם העני, אז התפארת ישפיע ביסוד. לפיכך יחשב העני מאוד אצל החכם ויקרבהו:

שלישית המתגאה בתורתו על עמא דארעא שהוא כלל עם ה', גורם שהתפארת יתגאה על המלכות ולא ישפיע בה. אלא יהא דעתו מעורבת עם הבריות, וכל עם הישוב חשובים לפניו מפני שהם למטה בסוד הארץ, וח"ו אם קורא אותם המורים מורידם אל הקליפות. לכן לא יזכה לבן שיהיה בו תורה כדאיתא בגמרא (נדרים פא, ב), אלא יתנהג עמהם בנחת על פי דרכם, כענין התפארת שהוא משפיע למלכות ומנהיגם כפי עניות דעתם שהנשים דעתן קלות (שבת לג, ב). ומכל זה שלא יתגאה על כל חלושי הדעת שהן בכלל עפר הארץ. ומפני זה הקדמונים לא היו מתגאים בתורה, כעובדא דרב המנונא בזוהר פרשת בראשית (ח"א ו, א), וכעובדא דר' חגאי (עי' זוהר ח"ג קנח, א), ובתקונים (תקון כ"א מג, ב) ההוא סבא דבעא לנשקא ליה פרח, שלא היה רוצה להתגאות בדברי תורה:

עוד יהיה רגיל בהיותו נושא ונותן בדברי תורה, לכוון אל תקוני שכינה לתקנה ולקשטה אל התפארת, דהיינו הלכה אל האמת, וזהו מחלוקת לשם שמים, דהיינו חסד וגבורה לבא אל התפארת שמים ולהסביר הלכה עמו. וכל מחלוקת שיצא מן השורה הזאת, יבדל ממנו כי לא ירצה התפארת להתאחז בחוץ, אפילו שיהיה בדברי תורה, אם הוא לקנטר סופה גיהנם ח"ו, ואין לך מחלוקת שלא יפגום התפארת, אלא מחלוקת התורה לשם שמים שכל נתיבותיה שלום ואהבה בסופה. והאוכל הגאות מדברי תורה, פוגם במדה הזאת שהיא קודש ומוציאה אל החול. וכאשר יעסוק בתורה להנאת גבוה, אשרי חלקו. ועיקר הכל הוא לצרף דעתו במבחן המחשבה, ולפשפש בעצמו דרך משא ומתן אם ימצא שמץ ערות דבר יחזור בו ולעולם יודה על האמת, כדי שימצא שם התפארת מדת האמת:

ו' גבורה כל פעולות התעוררות היצה"ר הם ממש מעוררות הגבורות החזקות, ולא יתנועע היצה"ר שלא יעורר גבורה. והטעם שהאדם נוצר בשני יצרות יצר הטוב ויצר הרע זה חסד וזה גבורה. אמנם פירש בזוהר בראשית (מט, א) שיצר הטוב נברא לאדם עצמו לצרכו, ויצה"ר לצורך אשתו, ראה כמה מתוקים דבריו, הרי התפארת בעל החסד נוטה אל הימין וכל הנהגותיו בימין יצר הטוב, והנקיבה שמאלית וכל הנהגותיה בגבורה, א"כ ראוי שלא יתעורר יצה"ר לתועלת עצמו שהרי מעורר אדם העליון בגבורה ומאבד העולם, ומכאן יראה כמה גדול עון הכעס וכל כיוצא בו שהוא מגביר הגבורות הקשות. אמנם לצורך אשתו, יעורר יצרו בנחת לצד הגבורות המתוקות כגון להלבישה ולתקן לה בית, ויאמר הרי בזה שאני מלבישה אני מתקן השכינה שהיא מתקשטת בבינה שהיא גבורה דכליל כולהו גבורות והם מתמתקות בהמון רחמים, לפיכך כל תקוני הבית הם תקוני השכינה שהיא מתמתקת מצד יצה"ר הנברא לעשות רצון קונו לא זולת. לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלום אלא כשאשתו מתנאות לפניו. ובדירה נאה יכוון לתקוני שכינה שהיא מתמתקת בגבורות השמאלית הטובות שמשם העושר והכבוד, ומצד זה יעורר היצה"ר לאהבתה, ואז יכוון אל השמאל המתעורר לקרבה בסוד (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי אינה מתקשרת תחילה אלא מצד השמאל, ואח"כ וימינו תחבקני יכוון למתק כל אותן התקונים ביצרו הטוב ולתקן אותה ממש לשמחה בדבר מצוה לשם היחוד העליון, הרי המתיק כל הגבורות ותקנה בימין. ודבר זה יהיה לכל מיני חמדה הבאים מצד היצה"ר יהיה עקרם לתקוני האשה אשר הוכיח ה' לו לעזר כנגדו, ויהפוך כולם אח"כ לעבודת השם לקשרם בימין:

ז' חסד המרכבה אל החסד לאהבה את ה' אהבה פנימית כדפירשתי לעיל, ואיזה חסיד המתחסד עם קונו כמבואר לעיל, ויאהוב את ה' בכל מדה ומדה שמודד לו, עם היות שהוא פעולת דין יקשרם בחסד ויקבל באהבה, כמו שאמרו (תענית כא, א) נחום איש גם זו היה אומר תמיד גם זו לטובה, כלומר גם ענין זה מקושר בטוב בחן ובחסד. אח"כ נודע כל מיני החסדים הן בגופו הן בממונו הן בדבורו הן בשכל החסד והטוב שנמשך מהם הוא מרכבה לחסד:

ח' בינה המרכבה אל הבינה הוא התשובה, שאין דבר חשוב כמוה, מפני שהיא מתקנת כל פגם. וכמו שדרך הבינה למתק כל הדינים ולבטל מרירות, כך האדם ישוב בתשובה ויתקן כל פגם. מי שמהרהר תשובה כל ימיו גורם שתאיר הבינה בכל ימיו, ונמצאו כל ימיו ימי תשובה, דהיינו לכלול עצמו בבינה שהיא תשובה, וימי חייו מעוטרים בסוד התשובה העליונה:

וראה כמו שהתשובה יש בה שורש כל הנמצאות בסוד היובל, והרי שורש החיצונים סוד נהר דינור הנכלל בקדושה בסוד הגבורות נשרש שם ויתפשט משם ויקרא ההתפשטות חרון אף בסוד (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח יחזיר ההתפשטות ההוא אל מקורו וימתקו הדינים וישקוט החרון וינחם ה' על הרעה, כך האדם בסוד תשובתו עושה סוד זה, שלא תאמר שהתשובה טובה לחלק הקדושה שבאדם, אלא גם לחלק הרע שבו מתמתק כעין המדה. תדע, שהרי קין רע היה ומנחש היה, ונאמר לו (שם ד, ז) הלא אם תיטיב שאת, אל תחשוב מצד שאתה מן הרע שאין לך תקנה, זה שקר. הלא אם תיטיב ותשריש עצמך בסוד התשובה שאת, תסתלק שם בסוד הטוב המושרש שם, שכל מר עליון שרשו מתוק ויכול ליכנס דרך שרשו ולהטיב עצמו:

ולזה הפעולות עצמן מטוב האדם וזדונות נעשים לו כזכיות, כי הנה אותם הפעולות שעשה היו מקטרגות מסטרא דשמאלא, שב בתשובה שלימה הרי מכניס ומשריש אותן הפעולות למעלה וכל אותם המקטרגים אינם מתבטלים אלא מטיבים עצמן ומשתרשים בקדושה כעין הטבת קין. והרי אם קין שב בתשובה ונתקן הנה זדון אדם הראשון שבו הוליד את קין קינא דמסאבותא היה נחשב לו זכות בסוד (סנהדרין קד, א) ברא מזכה אבא. אמנם לא רצה לשוב, ולכן כל סטרא דשמאלא נמשך משם, וכל ענפיו עתידים להתמתק והם שבים ומתקנים. והיינו ממש מן הטעם שפירשתי שהאדם משריש בעצמו סוד הרע וממתיקו ומכניסו אל הטוב, לפיכך האדם מטהר יצה"ר ומכניסו אל הטוב והוא משתרש בקדושה שלמעלה, וזוהי מעלת התשובה שהאדם המתנהג בה צריך שבכל יום ויום יהרהר בה ויעשה תשובה בצד מה, כדי שיהיו כל ימיו בתשובה:

ט' חכמ"ה הנה החכמה העליונה פירשה על כל הנמצאים כולם, עם היותה נעלמה ונשגבת מאוד ועליהם נאמר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, כך ראוי לאדם חכמתו תהא מצויה בכל, ויהיה מלמד להועיל לבני אדם לכל אחד ואחד וכפי כחו כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו:

והנה אל החכמה שני פנים. הפן העליון הפונה אל הכתר, ואין אותן הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה. הפן הב' התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות, שהיא מתפשטת בחכמתו אליהם. כך יהיה אל האדם שני פנים. הפן הראשון הוא התבודדותו עם קונו כדי להוסיף בחכמתו ולתקנה. הב' ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו. ועוד מדרך החכמה להיות משגחת על כל המציאות שהיא המחשבה המחשבת בכל הנמצאות, ונאמר (ש"ב יד, יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, וכתיב (ירמיה כט, יא) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. כך צריך אדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו תהיינה לקרב הנדחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות ולייעץ עצות טוב. והיוצא מהנהגה טובה ינהלהו אל הנהגה ישרה, ויהיה לו כמו שכל ומחשבה להנהיגו ולנהלו אל המנהג הטוב והיושר. וכמו שהחכמה נקרא אב, כי הוא אב לכל הנמצאות כמו שכתוב (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית כך יהיה האדם לכל יצוריו של הקב"ה ובפרט לישראל ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם ויהיה תמיד מתפלל בצרה המצירים כאלו היה אביהם וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם כאב הרחמן העליון הסובל כל:

י' כת"ר המרכבה הוא מדת הענוה שהיא כוללת כל המדות, ולפי גדולתו של הקב"ה ענוותנותו, כי הכתר גבוה רם ונשא מכתיר כל האצילות, והוא מביט בהם כביכול משפיל עיניו להשגיח בהם תמיד. עוד יש שם כל תקוני הראש טהרת עינים ואזנים וסילוק חרון אף וקדושת הפה, ויתבאר לקמן בארוכה (בשער האותיות) באות קדושה:

הרי מבואר סוד (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך. ועל תמים זה בקש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, פ) יהי לבי תמים בחקיך, כי כל המדות וההנהגות תלוים בהתעוררות הלב, כי רבות מחשבות בלב איש, והתורה אמרה (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וצריך להיות לב טהור וגבור כארי לעורר רצון ומחשבה לדבק במדותיו יתברך. וזה שאמר (דה"א כח, ט). בלב שלם ונפש חפיצה כי כל לבבות דורש את ה':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף