שואל ומשיב/ב/ד/קפח

שואל ומשיב ‏ ב ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תניינא חלק ד סימן קפח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג מו"ה יצחק היילפרין נ"י בהרב מוהר"מ ז"ל אב"ד ד"ק קאזליב:

אשר שאל אותי בהא דפריך הש"ס חולין דף ס"ב ועגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא והא תנן נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר וע"ז אמרו דעגלה ערופה אינה משנה ואמאי לא משני לר"ש ודאי נאסרת דהא ר"ש ס"ל דכל העומד לפדות כפדוי דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ועיין תוס' בב"ק דף ע"ז דמדמה הרבה דברים לזה א"כ גם עומד לערוף לר"ש הוה כנערפה ונאסרת וכמו בנמצא ההורג אחר שנערפה דנאסרת וה"ה בזה. והשבתי בזה בתכ"ד דע"כ לא אמרינן כל העומד רק בנשפך הכוס וכדומה דהדבר מצד עצמו עומד וראוי לכך רק שלא נגמר הדבר וקרה מקרה מבחוץ אבל כאן כל שאירע שנמצא ההורג א"כ נתגלה למפרע שלא עמד לערוף כלל ועיין בתוס' שהקשו דנימא דאדעתא דהכי לא אקדשיה ועכ"פ כל העומד לערוף כנערף דמי לא שייך בזה וכמ"ש וז"ב ודו"ק:

והנה שאל שנית דאכתי תקשה ביותר דלמא לכך הוה במשנה שחיטה שאינה ראויה משום דעומד לערוף אבל בהך דנמצא ההורג דאינה עומדת לערוף לא והשבתי דהש"ס פריך שפיר דהרי אדרבא לר"ש ודאי תקשה דלמה תצא ותרעה בעדר ולמה לא תהיה נאסרת דאין לומר דאגלאי מלתא למפרע דזה אינו דהרי גם לרבנן הקשו התוס' דנימא דאגלאי מלתא למפרע דהוה הקדש בטעות וכתבו דגמר ומקדיש שלא ידע שימצא ההורג וא"כ מכ"ש לר"ש דיש לומר דגמר ומקדיש והוה כאלו נערפה כבר ושפיר מקשה הש"ס ודו"ק היטב. והנה בהך דחולין דף ל"ט בהא דאמר כבר מי אתי לידי דאצווח כתב הר"ן בחידושיו לחולין דמזה שמענו דאף דזכין לאדם שלא בפניו ה"מ היכא דלכי שמע ניחא ליה וכו' ומינה הא דאמרו אין חבין לאדם שלא בפניו אף דכי שמע ניחא ליה וע"ז הקשה מהא דאמרינן בקידושין דף מ"ד שמא נתרצה האב והלא הו"ל חוב שעי"ז אינו יכול למכרה וגם בהא דאמרו בדף מ"ה שמא נתרצה הבן והלא הו"ל חוב שמתחייב על ידי זה בשארה כסותה ועונתה ונאסר בקרובותיה וכתב הר"ן כיון דכל אדם רוצה להשיא בתו וניחא ליה במה שניחא לה וכן כל אדם רוצה להנשא אף שנתחייב בשכו"ע לא חשוב ולכך כל שנתרצה מועיל ע"ש. ובאמת שדבר גדול דיבר בזה אבל לפענ"ד צ"ע דניהו דבודאי יתרצה אח"כ להנשא מכל מקום דלמא אינו רוצה לישא כעת וכן האב דלמא אינו רוצה להשיא אותה בקטנותה ודלמא ממרדא והדרא עליה כדאמרו בכתובות דף נ"ז ע"ב ואף דשם מיירי לענין נישואין הא גם בקידושין יש לחוש לזה דלמא (לא) תרצה להנשא וביותר יש לתמוה בהא דאמרו בקידושין דף מ"ה בהא דס"ל לר"ה בנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה דאינה אוכלת ובנתקדשה וניסת שלא לדעה אביה אוכלת ואמר בש"ס שם דזה כחומץ לשינים השתא התם דקידושי דאורייתא אמרת לא הכא לכ"ש ואם איתא מה קושיא הא ש"ה דבאמת אביה נתרצה בקידושין אמרינן דלמא בנישואין לא נתרצה דלמא ממרדא והדרא עליה אבל בנתקדשה וניסת שלא לדעת אביה א"כ יש לומר דע"כ נתרצה דאי לא אמאי קא שתיק בשעת הקידושין והלא חוב לו שיוצאת מרשותו לענין מכר ואין לומר דלא חש ע"ז ונתרצה בקידושין רק שבנשואין לא רצה דלמא ממרדא ונפקא א"כ חזינן דאף דשתיק לא רתח רק שנתרצה בקידושין וא"כ מנ"ל דבנשואין רתח דלמא גם בזה נתרצה ואין לומר דלא נתרצה בשניהם ומרתח רתח דז"א דעד כמה לירתח וליזיל ועכ"פ אינו סברא כל כך לומר שרתח כ"כ ויש לומר להיפך דע"כ נתרצה דעל הקידושין בודאי נתרצה דהא ניחא ליה מסתמא במאי דניחא לבתו וה"ה על הנשואין ניחא ליה. אך בגוף קושית הר"ן לפענ"ד הר"ן בעצמו מדויל ידי' משתלם דהרי גבי פרוזבול כתב הר"ן דכל דבר שבעצמותו זכות אף שנמשך ממנו חוב שהיא יתר על הזכות לא אכפת לן וביאר בנקודות הכסף סי' קס"ב על דברת הט"ז ס"ק ח' שם דכל שהחוב אינו בא מיד רק שהחוב נמשך אח"כ ואינו בא מיד אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו אף שנמשך ברבות הימים חוב ע"ש ולפ"ז בשלמא בהך דמקבל מתנה שראינו שצווח תיכף בהגיע לידו שפיר אמרינן דאינו זכות והא דשתק סבר כשיגיע לידי אצווח והיינו קידושין הם זכות וכמ"ש הר"ן בעצמו דכל אדם ניחא ליה שישא ולהשיא בתו ואף דימשך חוב עי"ז ברבות הימים כשירצה למכרה או שארה כסותה ועונתה הא זה אינו תיכף דלא כל אדם מוכר בתו והשכו"ע אינו ג"כ בעת הקידושין שפיר אמרינן דכל שנתרצה מועיל ומקרי זכות אף שהחוב רבה על הזכות וז"ב כשמש. ומזה ראיה דדוקא פרוזבול דמקולי פרוזבול הוא דאמרינן הכא ועיין בר"ן ונקודות הכסף שם ובחו"מ בש"ך סי' ק"ה. ובזה יש ליישב קושית הנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב שהאריך להקשות על מהר"י ברזילי שכתב שאם האב קידש לבן קטן שלו אשה דהוה קידושין מה"ת כפמ"ש המלמ"ל ועל זה האריך דאיך שייך זכין לאדם שלא בפניו הא חוב הוא לו שנאסר בקרובותיה וגם מתחייב בשכו"ע ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוא בעצם זכות אף שנמשך ממנו ברבות הימים חוב דשכו"ע לא אמרינן דחוב הוא לו וכמ"ש הר"ן גבי פרוזבול. אך לפענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דסברת הר"ן בפרוזבול הוא כך דכל שהזכות לפנינו ברור והחוב הוא ספק שמא הוא חוב או לא עד"מ שם מזכהו קצת קרקע וזה זכות ברור לרוב בני אדם דרוב בני אדם רוצים שיזכה להם אחר איזה דבר והחוב הוא אינו ברור דאולי יפדה קודם השמיטה או שלא ירצה כלל להשמיט ונתן לו משכון וכדומה וא"כ אין החוב ברור וגם שם אינו חוב מה שנותן לו חברו מה שמגיע לו רק שהיה שביעית יכול לשמטו אבל מה שלא משמט אינו חוב דהרי זה אינו נותן לו כלום רק מחזיר לו חובו שהיה יכול לפטור עצמו ובכהאי גוונא לא משגיחין בחובתו כל שאינו ברור והזכות הוא ברור אבל בקידושין כשם שהזכות הוא ברור כן נודע ברור שיאסר בקרובותיה ויתחייב שכו"ע בכהאי גוונא לא שייך לומר דהוה זכות דזכות וחוב פתיך ביחד ולכך הוצרך לחדש הר"ן דזה לא מקרי חוב כלל דכל אדם ניחא ליה שיתחייב בכמו זה והנוב"י שפיר הקשה דזה דוקא בבן גדול שיש לו דעת שלימה ומחשב ההפסד כנגד הזכות אבל קטן דלמא לא ניחא ליה והו"ל חוב מרובה מזכות וז"ב ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרי"ז ב' נצבים וילך היה אצלי חתן הרב מו"ה שמואל נחום נ"י אבד"ק לובטשוב ז"ל ושאל אותי בהא דאמרו אלא אי אמרת לאחר עריפה אמאי פוטר ר"ש והקשו בתוס' ד"ה אמאי לשני דשחט אמה ואח"כ ערפה דעריפתו זו שחיטתו כדאמרו ביומא דף ס"ד דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו וע"ז הקשה הנ"ל דמה קושיא דהרי בזבחים דף ע' ע"ב אמרו ואי ס"ד עגלה ערופה טהורה היא טהורה וחלבה טמא ומשני דמערף לא אצטריכא ליה ושחיטה גם כן לא צריך קרא רק במתה מאליה וכמ"ד מחיים נאסרה ע"ש ולפ"ז אם נימא דלאחר עריפה נאסרה ונימא גם כן עריפתו זו היא שחיטתו ובודאי לא מטמא ואם כן יקשה על מה אתי קרא דכל חלב לרבות עגלה ערופה וע"כ דנאסרה מחיים או דעגלה ערופה עריפתו לאו שחיטתו ובאמת שהיא תימה רבתי ובתוס' חולין דף פ"ב יגדל התימה ביותר דהוסיפו שם ראיה מזבחים דף ע' דעריפתה מוציאה מידי נבילה וא"כ יקשה שוב קרא למאי אתי וע"כ דסוגיא זו לא סובר כן. ולענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס הוא טהורה וחלבה טמא ומה קושיא הא אם נימא דלאחר עריפה נאסרת א"כ לא מצי טומאת נבילות לחול על איסור עגלה ערופה ודלמא הברייתא ס"ל דאין איסור חל על איסור אף בקל על חמור וא"כ אף שנבלה חמורה מאיסור עגלה ערופה דמצד עגלה ערופה אינה מטמא ונבלה מטמא וטומאה הוה איסור חמור מכל מקום לענין חלב דקיל שכן הותר בחיה מצי חל על קל כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ג ד"ה אמר וצריך לומר דשם קאי הקושיא על אביי דאמר עגלה ערופה טהורה היא וקיבל מרב דימי דכפרה כתיב בה כקדשים והרי אביי ס"ל דהזמנה מלתא היא ויליף מעגלה ערופה כדאמרו בסנהדרין דף מ"ז ע"ב וא"כ שפיר מקשה הש"ס דאי אפשר לומר דהיא טהורה דלא חל על עגלה ערופה דהא עגלה ערופה נאסרת מחיים וא"כ כפרה כתיב בה כקדשים והרי בקדשים לא שייך כלל טומאת נבלות דהרי שחיטה מוציאה מידי נבילה וה"ה עריפת עגלה דהוה כמו מליקה בקדשים לא שייך כלל ענין נבלה ואף דחל על איסור קל מכל מקום לא שייך כלל טומאה כיון דכפרה כתיב בה כקדשים והרי נתקדשה מחיים ויצאת מידי נבלות אבל לדידן דקי"ל כרבא ולרבא גופא דאמר לאחר עריפה נאסרת וא"כ שוב לא חל על עגלה ערופה בעודה בחיים חיותה שם קודש רק לאחר שנערפה ואז שוב איסור נביל' דקדים עד שלא נערפה לגמרי דודאי נעשית נבילה והרי מסוכנת רצה הש"ס לומר דנעשה נבלה וכמבואר וא"כ שוב מצי חל על חלב איסור נבלה. ויתכן עוד יותר דבאמת אם נבלה קדים א"כ שפיר חל איסור עגלה ערופה על טומאת נבלות הקדום דהתורה גלתה דעגלה ערופה אסורה בהנאה וגם כיון דכפרה כתיב בה כקדשים ובקדשים איסור חל על איסור כמבואר בכריתות דקדשים חל אף בקל על חמור דמרבה מכל חלב לד' ע"ש דף כ"ג ע"ב וכיון דחל איסור קדשים על נבלה שוב לא שייך טומאת נבלות דשוב לא מצי לחול טומאה על קדשים דודאי חל מקודם וכעין זה כתב בראש יוסף אבל על חלב מצי לחול דהא החלב הוא קל שהותר מכללו וא"כ אפשר דמצי חל גם בקדשים ואתי שפיר וצ"ע בזה ועכ"פ מ"ש בראשונה יש לו מקום. ובפשיטות יש לומר דלא קשה דבאמת אם נימא דלא נאסרה מחיים א"כ לא נעשית ערופה רק לאחר שנערפה א"כ עגלה ערופה דטהורה דכפרה כתיב בה כקדשים היינו דוקא לאחר שנעשית הכפרה אבל אם לקח החלב בעוד שלא נתערפה ה"א דטמא משום נבלות או משום אבמה"ח שמטמא ועיין בחולין דף קכ"ג ובדף ע"ד וע"ה אמנם זה אינו דלאביי כפרה כתיב בה והזמנה לקדושה מלתא היא וא"כ אז נעשית קדושה ושוב לא משכחת להו וקודם ירידתה לנחל איתן לא נקראת עגלה ערופה דהא גבול נתן בה משעת ירידתה לנחל איתן אבל לדידן שפיר משכחת לה לקרא ודו"ק היטב. ודע דק"ל כעת דאם נימא דלגוף הקדושה הזמנה מלתא היא והוא מהנימוק"י שלמד מהא דאמרו גמר משמשין ממשמשין לאפוקי עגלה ערופה דהיא גוף קדושה ולפ"ז יקשה גם לרבא דהא עגלה ערופה היא גוף קדושה ולמה אינה נאסרת מחיים וגם צ"ע להתוס' בסנהדרין דף מ"ז דפירשו דמה דפריך ורבא מ"ט לא אמר כאביי היינו לשיטתו וא"כ מה משני הש"ס ומיהו התוס' לא ס"ל שיטת הנימוק"י ובתשובה הארכתי בענין זה וכבר דרשתי בזה בחינוך בהכנ"ס שלי ואכ"מ להאריך בענין זה ודע דחפשתי ברמב"ם בהלכות מ"א ולא מצאתי שמביא הך דאכל תאכלוהו ולפמ"ש אתי שפיר ובילקוט פ' צו ראיתי שהעתיק כלשון הברייתא אעגלה ערופה שמתה וקיצר לשון הש"ס ובאמת לדידן לא מיירי כשמתה ובתו"כ כתוב סתם עגלה ערופה ובק"א שם לא הביא גירסת הש"ס דילן. והנה בהא דתנן אם משנשחט נודע לו ישפך הדם והבשר יצא לבית השריפה ואם נזרק הדם הבשר יאכל כה הראני במוש"ק אור ליום א' ויחי עשרה בטבת הרב המופלג מו"ה פייביל שרייאור מ"ש הפרמ"ג בפתיחה לתערובות בחלק השלישי בדיני דשיל"מ מ"ש להשיג על הצ"ץ סי' ס"ט במ"ש דאם נודע לו לא הוה כמביא חולין בעזרה והוא כתב דלא ידענא מה נ"מ ומה ליה למעבד ואילו נודע קודם זריקת הדם אפשר אה"נ דלא יזרוק והראני דבמחכת"ה נעלם ממנו משנה זאת דקודם שנזרק ישרף ולאחר שנזרק יאכל הרי דלא הוה חולין בעזרה ויפה כיון אך לפענ"ד אין ראית הצ"ץ מאשם תלוי ראיה דשאני אשם תלוי דבא על הספק כפרה ספיקה והלכה לה אבל כאן כל שנתגלה דהוא מותר לא עביד שום איסור ועיין סוטה דף וא"ו ובתוס' שם ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ז כ' סיון עש"ק בהעלותך שאל אותי אבי מורי הרב הגאון נ"י במכתב ג"כ קושיא זו על הפרמ"ג ועיינתי בזה ולפענ"ד דברי הפרמ"ג נכונים ע"פ מ"ש התוס' בכריתות דף כ"ד ע"ב ד"ה דלמא דלרבנן לא פריך דלרבנן בדין הוא שיהיה יוצא לבית השריפה דגם קודם שחיטה הוא קדוש לדמיו ע"ש וא"כ ממילא אין ראיה ממה דלא יזרק והבשר יוצא לבית השריפה דהרי באמת קדוש וא"כ אין ראיה מזה להצ"ץ רק דאפשר לומר דגם לרבנן הדין כן והתוס' לא כתבו רק דלא הו"מ למפרך כן וע"כ כתב הפרמ"ג בדרך אפשר ודו"ק היטב. והנה בהך דחולין דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר משום כבודו דרשב"ג תמה ביש"ש כיון דהטור פסק כרבנן דרשב"ג דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ורק משום כבודו של רשב"ג חשו א"כ למה קי"ל דאסור בהנאה די בזה לאסרו באכילה ולא בהנאה ועיין ט"ז סי' ד' ולכאורה דבריו תמוהים דהכרעה זו א"י דממנ"פ אם חשו לכבודו דרשב"ג לאסור באכילה גם בהנאה יש לאסור ואף דרבינו ירוחם דעתו דגם לרשב"ג אינו אסור בהנאה הא הב"י חולק עליו ואולי כוונתו דהו"ל כס"ס בפלוגתא דרבבותא אך לפענ"ד נראה דקושיתו הוא דבאמת בספק אי כרשב"ג או כרבנן ל"ש לכאורה לאוקמא אחזקה דבשביל חזקתו של זה לא ישתנה הדין כמ"ש הכנה"ג ביו"ד סי' ח"י והפרי מגדים בסי' ד' העיר בזה ובאמת גם המלמ"ל הלכות עדות כ"כ ואף דלפמ"ש המלמ"ל פ"ז משכירות דכל דהספק תלוי באיזה מציאות גם בספק פלוגתא שייך להעמידו על הדין ע"ש יש גם כאן לומר כן אבל אינו מוכרח אך באמת כ"ז אם הספק שקול אבל כאן דבאמת קי"ל דעיקר כרבנן ורק משום כבודו של רשב"ג חשו דשמא בכ"ז סברת רשב"ג נכונה ובכה"ג שוב יש לאוקמא אחזקה ולכך באכילה יש לאוקמא אחזקת איסור אבר מן החי שהיה מקודם אבל בהנאה לא שייך לאוקמא אחזקתו וכמ"ש הכרו"פ בטעמו של רבינו ירוחם ושפיר הקשה דמהראוי לפסוק כר"י. אברא דגוף דברי הכו"פ בטעמו של ר"י לא הבינותי כמו שהעיר אחד מהתלמידים שנת תרט"ז אור ליום ה' לך כאשר למדתי עמם בי"ד סי' ה' דכל הטעם דבספק יש לאוקמא אחזקה משום דבספק מוקמינין אחזקה וא"כ כיון דהחזקה של אבר מן החי כבר נעתק רק בשביל הספק שמא כיון לע"ז וא"כ כיון דבשביל הספק אתה מכריע וכל שתחשוב ספק שמא כיון לע"ז שוב אסור גם בהנאה וכל שאין אתה מחשבו לספק לא שייך החזקה כלל דהרי באמת שחטו כהוגן ופקע החזקה ויפה טען ומה שרצה לומר דכל דהיה חזקה לא תצא מחזקתה רק כשיהיה ודאי אבל לא בספק אבל זה אינו דזה אם היה החזקה נמשך והיה נמשך גם כעת חשש בשביל אותו חזקה שייך לומר דמספק לא תצא מחזקתה אבל כאן החזקה כבר נפקע לגמרי רק שנתעורר ספק חדש וא"כ ממנ"פ אם חיישי לאותו ספק ומוקמי בחזקת איסור א"כ גם בהנאה אסורה או דל"ח כלל וגם באכילה שרי אמנם נראה דבאמת כל הטעם דמוקמינן אחזקה הראשונה והרי כבר נפקעת לגמרי וצריך לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"א ולפי שני תירוצ' לא שייך להחזיק איסור רק לאכילה אבל לא להנאה וע"ש תמצא הדברים כנים ודו"ק וא"כ דברי ר"י כפמ"ש הכו"פ נכונים:

והנה עש"ק פי בלק שנת תרט"ז הוגד לי בשם הרב הגדול מו"ה זיסקינד לנדא ז"ל האבד"ק סטריא במה שהקשו בתוס' דאמאי כל הקודם בו זכה והא הוה הפקר בטעות וע"ז חידש עפמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה דכל שכבר זכו בו אחרים ל"מ השאלה דכבר הפקירו וע"ז תמה דהא מ"מ הו"ל הפקר בטעות וע"ז חידש כיון דהשאלה היא חידוש בנדרים דהתורה אמרה שישאל על נדרו וא"כ ל"מ לענין שיהיה מקרי הפקר בטעות דהא גופא חידוש שיועיל לענין איסור הנדר ולפ"ז עד זומם דחידוש הוא ל"מ שיהיה מקרי הפקר טעות. ואני אמרתי דזה תמוה דהא עד זומם חידוש הוא ואפ"ה מועיל אף להוציא ממון על ידו ולפסול העדים ולהוציאם מחזקתן ומכ"ש שמועיל שיהיה מקרי הפקר בטעות. אך בגוף קושית התוס' הדבר פשוט דכל שכבר זכה בו אחר לא שייך הפקר בטעות וכעין שכתב בהג"א פרק איזהו נשך דף ס"ו לענין יאוש ועיין רא"ש ב"ק פרק עשירי גבי אדעתא דאריא אפקריה. ובזה מיושב היטב קושית הקצה"ח סי' ת"ו שהקשה מהא דאמרו דדנין ד"מ ואח"כ ד"נ והרי כל שהעידו שהוא שור הנסקל שוב אפקריה הבעלים והוה שור הפקר ולפמ"ש יש לומר דהוה הפקר בטעות אך זה אינו דשם מיירי באמת שלא הוזמו עדיו וא"כ אפקריה באמת. אמנם בגוף הענין דהפקר בטעות נראה לפענ"ד דכל שעפ"י רוב הדבר מופקר כמו ביאוש באבידה ברוב נכרים או בהך דשור הנסקל שבודאי עפ"י רוב העדים מגידים אמת ולא יוזמו אף שאירע שהוזמו או שיצאו מכלל ישראל מכל מקום הוא הפקירו הפקר ברור שבודאי נתייאש שפיר לא מקרי הפקר בטעות אבל היכא שסתם הפקירו או יאוש זה כל שנתגלה שבטעות הפקירו ל"מ והוה הפקר בטעות ועיין ברא"ש הנ"ל ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ז כ"ז תמוז ג' מטות הגיעני תשובה מהרב ר' יצחק שמעלקיש נ"י פה טריסקאוויטץ בענין זה אי הפקר בטעות הוה הפקר והביא מהך דכל הקודם זכה דמשמע דהוה הפקר בטעות ונפלאתי שלא זכר שהתוס' הקשו באמת דלא הוה הפקר ועיין ברא"ש בב"ק פרק עשירי גבי אדעתא דאריה ומ"ש שנחלקו בזה בירושלמי וגם לענין יאוש נחלקו בפרק השואל הנה לפענ"ד יש לומר דתלוי אי בעינן הפקר לכל העולם כשמיטה ועיין תוס' גיטין דף מ"ז וכמדומה שר"י ור"ל לשיטתייהו ואולי אפכא כי אין לפני שום ספר ועיין הגהת אשר"י ב"מ פ"ה גבי מחילה בטעות ותוס' פסחים דף נ"ו גבי בן כהן. ומה שהקשה מעלתו מהא דאמרו יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה והרי הר"ן כתב דאשה אינה רק מפקרת עצמה לבעל והוה הפקר בטעות הנה מלבד דיפה כתב מעלתו דכל דכאן לא תלוי בדעת שניהם כמ"ש התוס' דגם הבעל לא אכפת ליה במה שנעשה לאחר מיתה א"כ גם הוא זכה בטעות אבל בלא"ה הוה עכ"פ כמקדש בלי עדים דכל שהיה טעות ולא היתה מתרצית א"כ אלו יבא אליהו ויאמר דהיא תצטרך לפול לפני מוכת שחין לא היתה מתרצית אף שהוה הפקר בטעות עכ"פ העדים אינם מעידים על הקידושין כל שתצטרך לפול ואנן סהדי על כל כי האי לא היתה רצונה להתקדש א"כ הוה כמקדש בלי עדים. ומה שהאריך מהך דב"ב דף נ"ד דעכו"ם שמכר קרקע וקבל דמים ובא שני והחזיק בה דזכה ואסור לישראל לתבוע המעות דהו"ל כמסור ואמאי והא הו"ל הפקר בטעות דהנכרי לא קיבל המעות והפקיר הקרקע רק בשביל המעות לק"מ דשם כל שקבל הנכרי המעות אסתלק ליה מהקרקע והקרקע נעשית הפקר מאליה ולא הפקר בטעות דהא הנכרי לא הפקיר כלל ותדע דהרי הנכרי לא הפקיר רק לזה שנתן לו מעות ול"מ הפקר שאינו לכל העולם וע"כ דממילא נעשית הפקר וא"כ ל"ש הפקר בטעות. ומ"ש דיאוש בטעות לא שייך רק היכא דכבר אתי לרשות הזוכה דאז גוף היאוש כבר היה בטעות דאילו ידע שיכריז זה לא הי' מתייאש שייך יאוש בטעות אבל כל דלא מטי ליד זוכה שוב לא שייך יאוש בטעות דבשעת היאוש היה בטוב דשמא לא יבא ליד ישראל שיכריז ואף דאח"כ מצא איש שמכריז הוא כבר נתייאש והביא ראיה מהך דכתובות דף צ"ז דזוזא בארבע הוה קיימא יעו"ש לפענ"ד אין בזה כדי לחלק דמה נ"מ אם היה יאוש בטעות מקודם או אח"כ וזה נקרא יאוש של"מ ועיין בנתייאשתי מפלוני עבדי ובכמה מקומות ותמצא שאין לחלק. והנה מ"ש למעלה בשם הרב מו"ה זיסקינד ליישב קושית התוס' דהוה הפקר בטעות ואני נמשכתי אחריו אבל באמת בתוס' לא נזכר כלל דהוה הפקר בטעות ועיין שערי משפט סי' כ' וסי' כ"ה ס"ק ב' וס"ק י"ז. אמנם בגוף הקושיא דהו"ל הפקר בטעות לפענ"ד החילוק פשוט דשאני הפקר ברצון דאמרינן דבטעות לא רצה להפקיר אבל שם דההפקר הוא בהכרח שהרי הוא א"ה ולא שוה מידי אז בודאי אפקריה בלב שלם ואף שאם היה יודע שיוזמו לא היה מפקירו מכל מקום בעת ההפקר היה עפ"י הכרח והיה אז הפקרו בלב שלם אבל הפקר ברצון יש לומר דגם בעת ההפקרו לא גמר להפקירו כ"כ ולכך כל שנודע הטעות ל"ש הפקר ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"ב לענין מחילה בטעות ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ב' ובקצות החשן סי' י"ז ומצאתי בנימוק"י בסנהדרין פרק נגמר הדין גבי מותר המת ליורשיו שהקשה דנימא דאדעתא דידיה נתנו לו ולא אדעתא דיורשים כעין דאמרו אדעתא דאריה אפקריה וכתב דכל שכבר נתנו ליתן לאחר שוב אמרינן דכבר אסח דעתיה מיניה דלא יחזירו לו ע"ש ובזה יש לדון על מ"ש הרא"ש בב"ק שם במעשה שהביא שם גבי אדעתא דאריה אפקריה ודו"ק. והנה במה שהביא הרב מוהר"י שמעלקיש נ"י דברי התוס' בפסחים דף נ"ז ד"ה אלא דהפקר בטעות לא הוה הפקר השיב תלמידי בעהמ"ח ס' עינות מים דיש לומר דדוקא לב"ש דס"ל דהפקר לעניים לבד הוה הפקר וא"כ היינו משום דכיון דהתורה אמרה שיתן פאה לעניים ע"כ הוה הפקר וא"כ כל שאין מגיע פאה שוב לא הפקיר אבל כל שהפקיר לעניים ולעשירים שפיר הוה הפקר אף דהיה בטעות דהרי מצד הפקר עכ"פ מועיל ואף דלא הוה פאה מ"מ הפקר הוה. והשבתי דזה אינו דא"כ איך למדו ב"ש דהפקר לעניים בלבד סגי הא מכל מקום לא הפקיר לכל ושאני פאה דמצד המצוה אינו רק לעניים וע"כ לומר דגם הפקר סתם סגי כל שהפקיר לעניים לחוד וא"כ כל שהיה הפקר בטעות אף דלא הוה פאה מכל מקום הפקר מקרי דהא בין לב"ש בין לב"ה לא הוה ההפקר מצד מצות פאה ואדרבא לב"ה ודאי לא הוה הפקר מצד פאה דהרי בעי שיהיה מופקר לכל וזה פשוט וע"כ צריך לומר כך דאל"כ למה לא אמרו שם בירושלמי אותה נ"מ בין ר"ל לר"י יעו"ש וע"כ דלכ"ע הפקר בטעות לא היה הפקר. אך בגוף הדין נראה לפענ"ד כיון דהפקר הוא מתורת נדר וכמ"ש הרמב"ם ועיין כ"מ שם ובקצה"ח סי' ע"ר וא"כ עכ"פ לא עדיף מנדר ובנדר טעות פשיטא דלא מועיל כמבואר בכמה מקומות בנדרים וא"כ מכ"ש הפקר ודו"ק. והנה במה דאמרו בכריתות שם כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופא דקרקע לא סליק נפשיה ופירש"י דאמר כל הלשונות ביחד ע"ש ועל זה נשאלתי מהרב מו"ה חיים יוסף קרא אבד"ק פארדאן במדינת פרייסין דא"כ מה מקשו התוס' בכתובות דף פ"ג ד"ה ואין הא לא קשה כלל דהכא מיירי שאמר כל הלשונות ביחד ומצאתי קושיא זו בחידושי אלי' רבא על ש"ס בכתובות שם והוסיף להקשות דבכתובות פירש"י דאמר אחד מהלשונות. אמנם לפענ"ד נראה דלא קשה דבאמת צריך ביאור איך נימא דמדין ודברים קא סליק נפשיה ולא מגופא דקרקע והא פשטת הדברים מורה דקאי על שדה. אך נראה כיון דאינו לשון טוב על השדה דהשדה איך יזכה בעצמו ולכך אמרינן דמדין ודברים קא סליק נפשיה ולפ"ז זהו באמת תירוץ התוס' בכתובות שם ומצאתי בשיטה מקובצת שכתבו כן בתירוצו של התוס' וביאור הדברים דכיון דאינו לשון טוב אמרינן דמדין ודברים קא סליק נפשיה וכדאמרו בכריתות יעו"ש ודו"ק. ובזה מיושב גם דברי רש"י דאין עיקר הכוונה כיון שאמרם ביחד או שאמרם כל אחד בפני עצמו רק העיקר הוא כיון דאינו לשון טוב על השדה שוב מדין ודברים קא סליק נפשיה ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו אדעתא דאריה אפקריה והארכתי למעלה בישוב קושית התוס' ומצאתי כעת בתוספות ישינים בכריתות פרק דם שחיטה אות למ"ד מ"ש בזה ובזה מיושב כל קושיות הרא"ש בב"ק שם שהבאתי למעלה. אך בגוף דברי הש"ס נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה הפקר צריך להיות לעניים ולעשירים כשמיטה וא"כ זהו בסתם הפקר הפקיר לכל אבל כאן שהיה להם אריה והיו נותנים לו לאכול כל לילה ואם כן לא אפקריה לכל רק לזה האריה ולא מקרי הפקר וזה ברור ומיושב בזה קושית התוס' הנ"ל ודו"ק:

והנה בשנת כת"ר עש"ק נשא היה אצלי הרב המופלג מו"ה יעקב יוטעש נ"י והראני דברי הרמב"ם פ"ט מתרומות הלכה וא"ו שכתב הרי זה ספק אם זה שצווח וכו' או זה שצווח אחר ששתק חזר בו ולפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן ובין שהיה רבו ראשון ישראל וע"ז הקשה דאף אם שניהם כהנים מכל מקום הרי עכ"פ הפקיר העבד דאף שחזר בו הוה הפקר כדקי"ל בחו"מ סי' רמ"ה והרי במעוכב גט שחרור דהיינו בהפקיר כתב בהלכה שלפניה דאין אוכל בתרומה. והנה בראשית ההשקפה השבתי דנ"מ באם יש בע"ח על רבו ראשון ושני ואין מה לגבות רק זה דקי"ל בסי' רמ"ה דאין מועיל הפקירו של זה להפקיע חובו ועיין סמ"ע וט"ז שם ואם כן בכהאי גוונא לא מועיל מתורת הפקר ואם כן היה אוכל בתרומה אבל כשזה ישראל היה מועיל. ועוד השבתי דכל דהוה ספק בתפיסה לא מועיל תפיסתו של עבד בעצמו כמ"ש הקצות החשן סי' פ"ח ובכהאי גוונא שוב אינו מקרי מעוכב גט שחרור ואוכל בתרומה. ועוד השבתי דדוקא במפקיר עבדו הוא דאינו אוכל בתרומה דהא עכ"פ הפקירו ועיין בריטב"א בקידושין דף ט"ז גבי זאת אומרת עבד גופו קני ליה יעו"ש אבל כאן הא הראשון לא הפקירו רק שנתן במתנה להאחר ועדיין עבד הוא להאחר אף שלא רצו בו אבל לא מפקיר עבדו שיהיה מופקע לענין שאינו אוכל בתרומה וע"ז השיב החריף כמר צבי בער מ"ק טארני דאם כן מה פריך הש"ס כאן על ר"ל מהך דתרומה והא יש לחלק וע"ז השבתי דשם דס"ד דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ הו"ל זר גמור ובכהאי גוונא כ"ע מודו דאינו אוכל בתרומה אבל אם מפקיר עבדו צריך גט שחרור בכהאי גוונא שלא הפקיר ממש בכהאי גוונא אוכל בתרומה. עוד יש לומר דכיון דמעוכב גט שחרור מה שאינו אוכל בתרומה הוא רק ספק בעיא דלא אפשיטא ועיין כ"מ בה"ה ובמשנה למלך וגם זה הוה ספק א"כ הוה ס"ס ואפשר דמותר לאכול בתרומה ע"י ס"ס ספק שמא הוכיח סופו על תחלתו ולא זכה בו ומותר לאכול בתרומה ואת"ל שחזר בו דלמא מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ולכך הוצרך לחדש דהראשון היה ישראל או השני ודו"ק ועיין משנה למלך פ"ז מהלכות תרומות הי"ז:

והנה בשנת תרכ"ג י"ב מרחשון ראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מוהר"י ובנו הגאון רי"ט אלגזי שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף יו"ד שאמר לו ר"י לר"ג שאין לך עדים וע"ז הקשה הא שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה וגם כאן עכ"פ ר"ג רצה לשחררו והרי הפקירו וא"כ העבד זכה בעצמו והנה לפי חלוקו של הרא"ש בב"ק דף קט"ז הנ"ל בכאן הוה הפקר בטעות דכאן לא הוה איסור הנאה וגם לא שייך שזכה העבד דהא עכ"פ מעוכב גט שחרור. ובלא"ה נראה לפענ"ד דכאן כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ אף אם נימא דבכל מקום כל שהפקיר בטעות הוה הפקר אבל כאן דעובר בעשה א"כ כל שעפ"י הדין אינו משוחרר שוב בודאי ר"ג לא רצה לשחררו דהרי יעבור בעשה ובודאי הוה הפקר בטעות כן נראה לפענ"ד ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"ב ולפי חלוקו יש ליישבו בכמה פנים ודו"ק. והנה בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס"ב הובא בשערי משפט סי' כ"ה ס"ק י"ז מחלק דמחילה בטעות הוה מחילה רק כשטעה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הוה מחילה ויש להקשות לפ"ז איך אמרו בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה הא זה לא גרע מהטעהו הדיין דהעדים הטעו אותו ובכהאי גוונא לא הוה מחילה והיא קושיא גדולה לפענ"ד אמנם נראה כיון דבאמת עדים זוממין חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ ניהו דנאמנים אבל טעות לא מקרי דאולי באמת העידו עדים הראשונים ושפיר כל הקודם זכה ודו"ק. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דכאן שטעה ר"ג וחשב דמודה בקנס חייב וא"כ הוה כטועה ע"י הדיין והוה מחילה בטעות ודו"ק והבן כי נעמו:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף