שו"ת תשב"ץ/ג/שא

שו"ת תשב"ץ ‏ ג שא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

זה נסח שטר הכתובה

ענין שא:

בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני מתא דעל מקום פלוני מותבא איך החתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם מגו יצ"ו אמר לה למרת רבקה כלתא בתולתא ת"מ בת ר' בתואל יצ"ו הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואסובר ואכסה יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ומזוניכי וספוקיכי וכסותיכי ואעול לותיכי כארח כל ארעא וצביאת מרת רבקה כלתה בתולתא דא והות ליה לר' יצחק יצ"ו חתן דנן לאינתו. ודא נדוניא דאנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה לבית בעלה בין בכסף וזהב ובגדי' ותכשיטין ושימוש ערסא ושאר מטלטלין כך וכך דינרי זהב זייאגיא יפים וטובים עוברים במדינה זו היום בכל מקח וממכר וצבי החתן ר' יצחק יצ"ו הנזכר והוסיף לה מדילי' תוספת על עיקר כתובתה לרצונה כך וכך דינרי זהב מהמטבע הנזכר כך שומת הכל בין נדונייא ותוספת כך וכך דינרי זהב זייאנייה מהמטבע הנזכר וכך אמר לנו ר' יצחק יצ"ו הנזכר חתן דנן שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבילת עלי ועל יורתאי בתראי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה ממקרקעי וממטלטלי מקרקעי ואגבן מטלטלי נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדין לשטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה למגבי מנהון הכל משלם אפילו מגלימא דעל כתפאי וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כחה עלי ועל יורשי אחרי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בדבורם הקל בלבד לא נפרענו בכל סך הכתובה והנדוניא והתוספת הנזכר הן בכלה הן במקצתה ובכל עניני שטר כתובתה כשני עדים כשרים לעולם בלא שום נדר ובלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגולא ואפילו חרם סתם והדרת הראש שכך קבלתי עלי ועל יורשי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בקנין גמור מעכשו ונאמנות זו בפירוש בכל ענין זכותה ויפוי כחה ובכל לשון של זכות בלי שום תנאי ושיור בעולם ואחריות וחמר שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אחריות גמור' בקנין גמור מעכשיו ע"פ ההסכמו' והתקנות שתקנו עליהם הקהל הקדוש קהל פלו' ישצ"ו אם יש תקנה יכתוב ואם אין תקנה יכתוב באחריות וחמר כל שטרי כתובות שרירין וקיימין דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בבטול כל מודעי שמסרתי ושאמסור וקנינא מהחתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם יצ"ו הנזכר למרת רבקה ת"מ הנזכר' בת ר' בתואל הנזכר על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפירוש במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים. וחותמים החתן והשושבינים והעדים:

וזה פירוש שטר הכתובה בס"ד

אני שמעון בנו צמח אלמד לסופרים חוק ומשפט הכתובות:

ועינם אפקח' להלוך לאורה ולא ילכו כסומא בארובות:

בכך וכך בשבת וכו' מה שכותבין בכתובות ושטרו' זמן הוא שאם יצאו שטרו' אחרים על הבעל או על הלוה אם מכרו נכסיהם לדעת מי הוא הקודם ויהי' נפרע תחלה ואע"פ שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אינו נפסל בכך ואע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה היא כשרה לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין בפרק קמא דסנהדרין (ב' ע"ב) ובפ' א' דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"א) ואף לא עדי נשים משום עגונא כדברי הרשב"ם ז"ל או משום חינא כדברי הרמב"ן ז"ל בחדושיו באחרון ביבמו' ומשום הכי שטרי חוב המאוחרין כשרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל וה"ה שאם אין בשטר שם מקום שהוא כשר כדמוכח בפ' שני דייני גזרות ואם יצאו שני שטרות בפנינו באחד כתוב בו זמן ובאחד אין כתוב בו זמן יד בעל השטר שאין כתוב בו זמן על התחתונה ואפילו יצאו בחדש אחד ובאחד כתוב יום החדש ובאחד לא כתוב אלא חדש סתם יד בעל השטר שכתוב בו יום החדש על העליונ' וכמ"ש בפ' מי שהי' נשוי (צ"ד ע"ב) הנהו תרי שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף חד כתיב בי' בניסן סתמא וחד כתיב בי' בחמשה בניסן ואמר רב יוסף לההוא דכתיב ביה ניסן סתמא אמר בר תשעה ועשרין את ולא תגבה ובגטין אם אין בו (סתם) [זמן] כלל הוא פסול משום פירו' ומשום בת אחותו ואם יש בו זמן כשר אע"פ שאינו מבורר באיזה יום ואפי' כתוב שבוע סתם ולא כתב בו שנה ולא חדש ולא יום כשר דאהני לשבוע דלקמי' ולשבוע דלבתריה כדאיתא בפ"ב דגטין (י"ז ע"ב) ובכל השטרו' נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאחר זמן וכמ"ש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) אם דכירותו יומא דאקניתו ביה ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה ופירוש בפ"ק דמציעא נראה שמקום הזמן הוא סמוך לחתימת העדים אע"פ שלא פירשו כן רש"י ז"ל ור"ח ז"ל כמו שכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל והוא מטעם שהזכרתי ובגטין אי איפשר לאחר החתימה שאין חותמים בו אלא יום שצוה אותם הבעל וכן בכתובות אע"פ שאפשר לעשות כן אבל כבר נהגו לחתום השטר ביום הנישואין בפרסום גדול על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחלה ובשטרות שכותבין הזמן לבסוף צריכין להתחיל השטר יודעי' אנו עדים וכו' (לשון הכתוב') [הכתוב והוא] עד או ראה או ידע ואמרו בגמרא בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ג ע"ב) ידיעה בלא ראי' כגון שהודה בפניהם שהוא חייב לו ובכתובו' אין לפרש זה כיון שכתוב בו זמן בתחלה אינו נופל יפה לשון יודעים אנו עדים ויספיק מה שכתוב בו וקנינא מני' ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה לשון השטרות הוא דברי העדי' כאלו באו להעיד בב"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ועדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד על כן כותבים אמר לנו פלוני או זכרון דברי' שהיו בפנינו כמ"ש בפ' מי שמת (ק"ל ע"א) דוכרן פתגמי דהון באנפנא ובגטין הוא דברי הבעל שבקית ותרוכית שהבעל צריך לגרש בעצמו ולא ע"י שליח שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים שיאמרו לעדים שיגרשו את אשתו אינה מגורשת כמו שנזכר בפרק מי שמת עד שישמעו קולו ובכתובו' ובשטרו' כותבין מה שאמר להם הבעל והלוה או המוכר והנוצרים בשטרותיהם הם כותבין לשון הלוה או המוכר אני פלוני לויתי או מכרתי והערבי הוא חותם בסוף וה"ה בשטרות שלנו אם כתב הלוה אני פלוני לויתי וחתמו העדים במצותו יש לדון לו דיני מלוה בשטר כי כן כתבו הגאוני' ז"ל והישמעאלים אינן כותבין שטרותיהם אלא בשם הלוה והמוכר ולא בשם העדי' אלא פלוני העיד על עצמו ואמר לעדיו ואח"כ חותמין העדים וזה אין לו שרש אלא אם יאמרו שהוא לשון השופט המקיים השטר בנימוסיהם. ותקנת חכמים היא שתנשא הבתולה ביום רביעי ותבעל ליל חמישי כדאיתא בפרק בתולה (ה' ע"א) הנישואין יום רביעי לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמשי מתקנת עזרא כדאיתא התם (ג' ע"א) ובפ' מרובה (בבא קמא פ"ב ע"ב) ואם יהי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד קודם שתקרר דעתו ולא תקנו שתנשא בא' בשבת משום דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלש' ימי' יום א' ויום שני ויום ג' ותהא נבעלת ליל חמישי משום ברכה דדגים שנבראו יום ה' ויברך אותם אלהים ואמרו בגמ' (שם) שעכשיו (שאין) [שיש] שם בתי דינין קבועים שנשאת בכל יום ונראה מהגמרא (שם ה' ע"א) דבערב שבת אין נושאים שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הסעודה ומה שנהגו עכשו לישא ערב שבת כתב הרמב"ן ז"ל שהוא מנהג בורות וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל אלא שלא מיחו בידם חכמים והיתה מותרת להבעל ליל שבת ואינו אסור משום חבורה כמ"ש בפ' בתולה (ו') ובפ' תינוקת (נדה ס"ד ע"ב) וכן אמרו חז"ל (כתובות ה' ע"א) לאלמנה שתנשא ביום חמישי שלא ישכים למלאכתו שהוא אסור בעשית מלאכה כמו שנזכר בתוספתא ויהיה שמח עמה שלשה ימים ביום חמישי ויום ששי ויום שבת מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה שנאמר ושמח את אשתו אשר לקח ונבעלה ליל ששי משום ברכה דאדם שנברא יום ששי אבל להבעל ליל שבת אסור כמו שאמרו בירושלמי (כתובות פ"ק ה"א) הני דכנסי ארמלן ליכנסן מבעוד יום לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם בתולה ואם היא אלמנה שאין לה חופה בביאה ואם יבעול אותה בתחלה בשבת נמצא קונה קנין בשבת ואסור וכן להכניס בתולה לחופה בשבת אסור שע"י החופה קונה אותה לזכות בירושתה ובמציאתה ובמעשי ידיה. ויש מקומות שמתחילין בשם ה' אל עולם כמנהג הישמעאלים ואינו כמנהג חכמים ז"ל שהרי עשו יום טוב כשבטלו הזכרת השם מהשטרות כמו שנזכר במגלת תענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפ'. בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני הוצרכו לומר כן לפי שיש מונין ממולד וי"ד שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד וכן הם מניני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום ששי. ולפי שהבריאה היתה יום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר (ר"ה יו"ד ע"ב) בתשרי נברא העולם. ע"כ כדי שלא יניחו אותם החמש' ימי' מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ד וכן נוהגין במקומותנו ואלו לא פירש לאיזה יום מונין הי' אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר שאם כתב בו שנת חמשת אלפים ומאה ותשעי' וחמש לבריאת עולם סתם הי' איפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול. ומשום ב"ד טועין שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק כדמוכח בפ"ק דע"ז (יו"ד ע"א) על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא ובימי רבותינו היו מונין למלכות יון וכן נוהגין במזרח ואומרי' בכך וכך לשטרות ומתחיל בשנת שלשת אלפים וארבע קמ"ח שנה אחר בריאת העולם אלף שנים אחר יציאת מצרים כמו שהוא מפורש בתלמוד בפ"ק דע"ז (ט') והי' אומר ר' מאיר (גיטין פ' ע"א) שאם שינה ממטבע שטבעו חז"ל ומנא למלכות אחרת שהולד ממזר אבל אנן קי"ל כרבנן (שם ע"ב) דפליגי עליה שאפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר כשר וכ"ש לבריאת עולם שאפי' ר"מ אינו פוסל אלא אם כותב לאיזה מלכות אחרת שהיא יותר גרוע' ממלכו' יון אבל לשם מלכו של עולם שהוא בריאת העולם אפי' ר' מאיר מודה לכתחלה עבדי' הכי. ולשון מתא פלונית הוא כולל עיירות גדולות וקטנו' בפ"ק דגטי' (ז' ע"א) אמרי מתוותא דארעא דישראל קא חשיב גבי וקינה ודימונ' ועדאד והם עיירות ובפ' עושין פסין (עירובין כ"א ע"א) אמרי' אחויהו מתוותן די שולטן בתוך ע' אמה ושירים והם כפרים קטנים וכן כתבו בתוס'. דעל כיף ימא יתבא תרגום על שפת הים על כיף ימא ולומר לשון יתבא והיא אינה יושבת לשון מקרא הוא ואמרת אל צור היושבת על מבואת ים ביחזקאל יושבת העמק בירמ' וכן יושבת בלבנון ולשון רבותי' ז"ל (מגילה ו' ע"א) דיתבא בריש טורא יושבת בנחל יושבת בין החלות ואם הוא על שפת הנהר יכתו' דעל נהר פלוני יתבא כי כן לשון רז"ל בפ' כל הגט (גיטין כ"ז ע"א) ובפ"ק דמציע' (כ' ע"א) בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ואם היא רחוקה מהם מעט יכתוב דעל תחום כיף וכו'. ונהגו לכתוב בכתובו' וגטין איך אמר ר' פלוני ואינו נופל יפה על הלשון וכבר הוקשה זה להרא"ש בנסח הגט ועם כל זה כתבו הוא בנסחו שלא לשנות ובכתובו' אפשר לתקן זה שהוא לשון העדים וכאלו כתבו יודעי' אנו איך אמר לנו פלו' ואם היא בתולה כותבי' בתולתא דא ואם אינה בתולה כותבי' כלתא דא וכתב הרמב"ם ז"ל בנסח הכתוב' שאם היא אלמנה כותבים אלמנה ואם היא גרושה כותבי' גרוש' ואם היא שבויי' כותבי' שבוייה כדי שלא יכשל כהן ובקצת כתובו' ראיתי כן בגרוש' שכהני' הדיוטו' מצוים אבל באלמנה לא נהגו כן ונראה לפי שאין כ"ג האסור באלמנ' מצוי בגולה ואף בגרושה חשש רחוק הוא שהכהן הנושא אותה אחר זה שנשאה אלמנה או גרושה אם יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה (יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה) יבדוק אם נשאת לשני אלמנ' או גרוש' ואם היא אלמנה ותתאלמן מזה השני הרי הוא קטלנית ואסור' לכל העם ככהן וחשש רחוק הוא זה ואם גרושה מן הארוסין או חללה שיש לה מאתים הי' קרוב לחוש לזה. הוי לי לאנתו כדת משה וישראל שעד עכשו לא היתה אלא מקודשת ואינו חייב בשאר כסות ועונה ועכשו נעשית נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב במה שכתוב בכתובה. ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' מענין אפלח הי' מוכיח רבי' אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו וכן הי' נראה מפ' אע"פ (כתובות ס"ג ע"א) דאמרי' המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס ור"ת ז"ל היה חולק בזה דההוא בפ' אע"פ שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה ואם אינו עושה כן הוי מורד ולשון כתובה שכתוב בו אפלח אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו אלא עבוד' שצריך האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו לא להשכיר עצמו לאחרים. ואוקיר הוא לשון כבוד וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט אוהבה כגופו. ומכבדה יותר מגופו. ואזון הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע ותרגם אונקלוס זיונה וכן דעת הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' המדיר והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפ' המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ז ע"ב) והרמ"ה ז"ל כ' דאע"ג דלא מחייבינן ליה למפלח אבל היכא דעבד ושקל אגרא מחייבינן ליה לזונה ואפי' אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא ואע"פ שבע"ח אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום באשתו אינו כן שאין מסדרין לו. ולי נראה שאם לב"ח מסדרין שחיובו מן התור' כ"ש למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם דלא שייך סדור במזונות אשתו שהרי המזונות הם החוב בעצמו משא"כ בחוב הבא מצד אחר ועוד דלא גרע' אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל וכן אמרו בגמ' בפרק אע"פ. ואפרנס אין בכלל פרנס' מזונו' אלא שאר צרכים וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפי' בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה כגון להשיא בתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב) לפרנסה שמין באב (שם ע"א) ואפי' להשיא אחרים אמרי' (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונו' כגון תכשיטין ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמ"ש בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) ומדור הכל בכלל הפרנסה. ואסובר כן הוא מתרגם לכלכלך שתרגו' לסברותך וכלכלה ופרנסה הכל אחד אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים ותרגום ובן משק ביתי ובר פרנסה הדין ותרגם יונתן רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון ואונקלוס תרגם הרועה אותי דזן יתי וכן תרגם אכלכל אתכם אזון יתכון כי רעיה וכלכלה בלשון עברי הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית. ומה שנהגו לכתו' יתיכי ליכי ואין בנסח רבי' משה ז"ל אלא יתיכי אבל אינו טעות כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי זבדני אלהים אותי תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי ותוספת היוד נוהגת היא אפי' בלשון עברי המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבי'. ואכסה הוא חיוב כסות הכתוב בתורה. כהלכת גוברין יהודאין וכו' כדין חיוב כל ישראל אם מן התורה אם מדברי סופרים ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן שאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי לפי שהם תנאי ב"ד אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואסובר. וכל ספוקייכו בשופרא דשטרא כמ"ש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט ע"ב) בענין מוכר דקל לחברו שקנ' תלאין וציצין והוצין ואע"פ שנהגו לכתבם אם לא כתבם קנה דשופרא דשטרא הוא למכתבנהו ואם לא כתבם קנה כי אינו חיוב לכתבם וכן בכל חיובי האיש לאשתו אע"פ שאם לא כתבם נתחייב אם כתב' שופרא דשטרא הוא ותרגום כמשפט הבנו' כהלכת בנו' ישראל וכן כהלכת גובראין יהודאין כמשפט בני ישראל. ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי לשון הכתוב כמהר הבתולו' הוא מה שנותן הבעל לאשה משלו כמו הרבו עלי מאד מהר ומתן. כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ויש כותבין דחזו ליכי מדאורייתא ודחו זה שאין חיוב כתוב' אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ק דכתובו' (יו"ד ע"א) ופ' בתרא (ק"י ע"ב) ומאתים של כתוב' בתולה לפי קבלת הגאונים ז"ל הם משקל חמשה ועשרים דינרי זהב שמטבע מדינה אינו אלא שמיני' מטבע צורי ולא חייבו חכמים אלא מאתי' מזוזי מדינת ירושלים שהם שמיני' מטבע צורי וחזרו מאתים כ"ה דינרי זהב מכסף צרוף כל דינר משקל ששה ותשעים גרגירי שעורה או חטה ובכתוב' אלמנה כותבין מהריכי כסף זוזי מאה מחציתם שהם משקל שנים עשר דינרי זהב וחצי דינר ודין גרושה כדין אלמנה ואם היא מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה דינה כדין בעולה כדאיתא בפ"ק דכתובו' (י"א ע"א) ותרגום מאתים מאתן ואין לטעו' שיהי' פירושו מקומנו לפי יש מקום בלשון ארמי מתא שא"כ היו אומרין מאתין כי בלשון ארמית כשהם ר"ל מקומינו אומרים מאתי' תיתי ותשבע במאתין (כתובו' פ"ה א') יהב לן גברא דעל מאתין וכן גברא אתא מאתהן אבל כסף זוזי מאתן ר"ל מאתי' לא מקומינו. ואיעול לותיכי כארח כל ארעא זהו מצות עונה כדרך כל הארץ והוא לשון מקרא ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ ומצו' עונה פירשוה חז"ל הטיילים בכל יום וכו' כדאיתא בפ' (הפועלים) [אע"פ] (ס"א ע"ב) וכל זה שופרא דשטרא הוא שאפי' התנה עליה לבטל מצו' עונה אין תנאו קיים לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ומקומו' אחרי' ממציעא (צ"ד ע"א) ונזיר (י"א ע"א) ובתרא (קכ"ו ע"ב) ואין להאריך בזה כי דבר ידוע לכל. וצביאת מרת פלוני' והות לי לאנתו וצביאת לשון רצון בלשון ארמי בדניאל ולמאן די הוה צבי הוה מחי וכן לשון רז"ל לעושין צביונו של מקום כלו' רצונו וכותבין כן לפי שאע"פ שהאשה מתגרש' לרצונה ושלא לרצונ' אבל אינה מתקדש' אלא לרצונה ואפי' קטנה לכתחלה כמ"ש אין מקדשין את הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה נקרא לנערה ונשאלה את פיה בפ' האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א) ובאחרון מקדושין (פ"א ע"ב) ובפ' אע"פי. ודא נדוניא לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה כתוב' צאן ברזל שאם פיחתו לו ואם הותירו לו ולשון תלמוד הוא ההוא דאמר הבו נדוניא לברת' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד ע"א) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"ב) ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא ולפי שהכל היא לבעל נקראין צאן ברזל דרך משל כמו הצאן שאין להם צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספ' וישאר העיקר כן הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירו' לבד ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה שנפלו לה בירוש' או במתנ' שאין לבעל בהן אלא הפירו' בחייה כמו מי שמולג הצמר ולוקחו לעצמו והשאר נשאר לאשה עד שתמו' וירשוה ובירושל' (יבמו' פ"ז ה"א) וכן בב"ר פרשת ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר בעו קומי ריש לקיש מהו דתניא נכסי מלוג כמה דאת אמר מלוג מלוג. דאנעלת ליה מדנפשה אם יש לה נכסים ואם השיאה אביה מנכסיו או אחר משאר בני אדם כותבין מבית אביה או מבית פלוני לפי שאם חוזרת נדוניתה ליורשיה כגון אם מתה ותקנת חכמי' היא שתחזור נדוניתה או מקצתה ליורשי' תחזור לאותם שנתנו לה כי כן נהגו ועל דעת כן נתנו לה שיחזרה להם. ויש להסתפק אם כתוב בכתובה דהנעלת ליה מבית אביה ואמה אם יכול הבעל לטעון לאשתו אם גרשה כבר נתתי לך מקצת כתובתיך בנדוני' בתנו שהרי על שמך נכתבו כמו על שמי ויהי' מחצה שלו ומחצה שלה כמו שהוכיחו חכמים מוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"א) ובפ"ק דע"ז (יו"ד ע"ב) ובפ"ק דיומא (י"ז ע"ב). דהנעלת ליה לשון פסוק הוא בדניאל. בין בכסף הם כלי כסף או זוזי כסף. וזהב חלי זהב ודינרים. ובגדים הם בגדי צמר ופשתים כי כן דרשו חז"ל כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים לענין טומאה ולענין ציצית בפ"ק (דיומא) [דיבמות] (ד' ע"ב). ותכשיטין כגון כלי משי ורקמה חשובים שהאשה מתקשטת בהם ולשון תכשיטין לשון קשוט כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין כמו כובע וקובע ובפ' במה אשה יוצאה (שבת ס"ג ע"א) תכשיטין הם לו אין מונעין תכשיטין מן הכלה בראשון מכתובות (ד' ע"א) ושאר מטלטלין כמו יורות וקומקמוסין וכיוצא בזה מתשמישי כלי סעודה. ושמש ערסא כגון כרים וכסתות וסדינין ורדידין שהם תשמישי המטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הנשום בכך וכך וכ"פ בפ' חזקת הבתי' שדה שהכניסה לו שום משלה ויש כותבין הכל קבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו וכן הוא בנסח הכתובה להרמב"ם ז"ל ולשון ורשו הוא חוב מתרגם לא תהי' לו כנושה כרשיא משאת מאומה ורשו כל מדעם ולשון רז"ל (ב"ק מ"ו ע"ב) ממארי רשותך פארי איפרע כלו' שהבעל חובך אפי' לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך טול. וענין וזקף עליו הכל הוא לשון רבותי' ז"ל בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חברו מאיזה דבר שיהי' שטר חוב ומלוה כמ"ש בפ' איזהו נשך. (בבא מציעא ע"ב ע"א) ישראל שלוה מעו' מהעכו"ם וזקפן עליו במלוה ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ט ע"א) הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה וכן בפ' המקבל (בבא מציעא קט"ו ע"א) גבי שכר חמר שכר כתף יכול אפי' זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה בפ"ב דגטין (י"ח ע"א) כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה ב"ד ואם גבתה מקצתה ואם פגמה אותה ומה שנשאר החזירתו מלוה וזהו לשון זקיפה אם עברה עליה שמטה מאותה שעה שמטה מתור' כתובה וחזרה לתור' מלוה שהשביעי' משמטתה וכותבין כן שלא יהי' דין הנדוניא כדין הכתוב' לגבו' בפחו' שבמטבעו' ואם נכתבה כתובה במקום אחד וגובה במקום אחר כדאי' באחרו' מכתובו' (ק"י ע"ב) זהו מקולי כתובה וכו' יש קולא אחרי' בפ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) על כן כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה אלא כדין חומר מלוה וזה לא הי' צריך לענין נדוניא שמן הדין דינה כדין מלוה לגבו' לעולם בלא הזכרה ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר ך"ה שנים שלא בהזכר' כדאי' בפ' הנושא (כתובות ק"ד ע"א) והכי איתא בירושלמי (שם ה"ה) ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספ' דקי"ל כרבי יוחנן דאמר בירוש' בפ' הנזקין (ה"א) שהתוספ' הוא כדין כתובה מהאי טעמא וכמ"ש הרא"ש בפ' הנושא ולזה הועיל תנאי זה שיהי' התוספ' כדין מלוה כמו הנדוניא אבל בנדוניא עצמה לא הי' צריך תנאי זה שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבו' מן הזיבורי' וכמו שמוכח בפ' הנזקין וכ"כ הרשב"א שם בחדושיו ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפ' המקבל מקום שנהגו לעשו' כתובה מלוה שתהי' נגבית אפי' מחיים אע"פ שלא ניתנה כתובה ליגבו' מחיי' כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) א"כ הכותבים יש רשו' לאשה לגבו' מחיים אבל רש"י ז"ל לא כתב כן אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא הרי הוא חוב עליו ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה וכן הסכים עמו הרמב"ן בפי' זה וכתבו הגאונים ז"ל דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבו' מחיים היינו דוקא מיבעיא למישאל ולמפקי אבל אי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתבתא דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשוב'. ואוסיף לה מדיליה בפ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישי' לכסופא דאחרי' שאין מוסיפין ודין התוספ' כדין מאתים כמ"ש שם (שם) תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' רש"י ז"ל ודין תוספ' כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא וכבר נפל ספק בדין התוספ' אם אין לבעל נכסי' ידועים איך ישתעבדו נכסיו לאחר מכאן בתוספ' והלא דבר שלא בא לעולם הוא ואע"פ שכתב דקניתי ודאקנה ואמרי' בפ' מי שמת (קנ"ז) דמשתעבדי זהו בדבר שהוא חייב בו הואיל וגופו מחוייב משתעבדים הנכסים שיקנ' בכלל גופו וכן אם היו לו נכסי' יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד אבל זה שאינו מחיי' עצמו אלא לכשתתאלמן ותתגרש אם אין לו אותן נכסי' בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה וי"א שאין משתעבד אלא מה שיש לו בשעת הקנין ואין כן מנהג שלנו. וי"א שמצינו בענין זה כמ"ש בפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"א) מתנה שומר חנם להיות כשואל כשקנו מידו ומשמע בכל ענין אפי' אין לו נכסים ואין זה קנין דברים שהרי כשהיו לו נכסים יחול השעבוד עליהם. וי"א דכיון שהודה שהוא נותן לה כך וכך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי דומה למה שאנו כותבין והקניתי ארבע אמות קרקע בחצר אע"פ שאנו יודעין שאין לו קרקע הודאתו כמאה עדים דמיא. ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש אינו הנז' בגמרא בפ' מציאת האשה (ס"ו) שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירושלמי (שם ה"ג ע"ש) רוצה אשה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ולפחו' חומש בבגדים מאות' הטעם שנתנו גם כן בירושלמי (שם) רוצה אשה לבלות כליה ולפחו' חומש ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים אלא מנהגנו אינו נז' בגמרא וכבר אמר רשב"ג שם (שם) על זה הכל כמנהג המדינה. ואמר לן חתן דנן וכו' שאינו רשאין לחתום עד שיאמר להם חתומו אז יחתמו בפניו שאינן אלא שלוחים ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו אפי' ברי להם שלא נפרע לפי שכבר עשו שליחותו כמו שהוא מפורש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"א ע"א) ובפ' (המקבל) [התקבל] (ס"ג ע"ב). שטר כתובה דא הם מנה מאתים שהם עיקר כתובה. קבילת עלי ועל ירתאי בתראי שהמלוה קודמת לירושה כמו שנזכר בפר' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) דשעבודא דאוריית'. להתפרעא מכל שפר ארג נכסין תרגום כל כבודה בת מלך פנימ' כל שבח ארג נכסי פלכי אוצרי מלכיא דמטמרין מלגו יקרבון קורבניהון קדם מלכ' ודורונין די מרמצן בדהבא סגינא לבושיהון כן מצאתי תרגום זה כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' כתובו' בסוף המסכתא. שפר יופי ארג חמדה ולשון שפר הוא לשון גמרא בפ"ק דמציעא (ט"ו ע"א) שופרא שבחא ופירא. ארג תרגום ונחמד ומרגג. וקבל עליו שתהא נפרעת מן העידית לא מן הזיבורית כדין כתובת אשה שאינה נפרעת אלא מן הזיבורי' כדאיתא בפ' הנזקין (גיטין מ"ח ע"ב) ובפ' ארבע אבות (בבא קמא ז' ע"ב) וגם לא כדין מלוה להפרע מן הבינונית כדאי' התם (שם) וכיון שפיר' שתהי' נפרעת מן העידי' אפי' מיורשי' תגבה מן העידית אע"פ שאין נפרעין מן היתומי' אלא מן הזיבורית ואפי' בעל חוב וכ"ש כתובה שאפי' מן הבעל אינה נפרעת אלא מן הזיבורית כיון שפירש שתגבה מן השבח אפי' מן היתומים תגבה מן העידית כן כתבו האחרוני' ז"צ בפ' הנזקין. ובכלל נכסים הם עבדים ושטרו' ובהמות ועופות ותפילין כדאי' בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב קנ"א ע"א) וקרקעו' הם נכסים שיש להם אחריו' ומטבעות זהב וכסף ופירות וכל דבר הנקנה הם בכלל וקנינין כדאי' בפ' הזהב וכן ס"ת נוטלתו האשה בכתובתה כמו שנרא' ממס' בכורים (פ"ג מי"ב) וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וכן כתוב בספר התרומות בשם הרב אלברגלוני ז"ל וכ"כ בס' חשן המשפט (סי' צ"ז) וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' המקבל. וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה כן נהגו לכתוב ובנסח הרמב"ם ז"ל דאקנאי ודאנא עתיד למקני והרב בעל העיטור ז"ל לא ישר בעיניו זה אלא כמ"ש בגמ' בפ' האשה שנפלו לה נכסי' (פ"ב ע"ב) דאקנאי ודקנינא ואין לשנות המנהג שאין הכל בקיאין להבין שיהיה ודקנינא לשון עתיד ולשון התלמוד בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) דאקנה קנה ומכר וכן בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) וכותבין כן שאם אין לו עכשו נכסים וקנה אחר כן נכסים שתוכל האשה לגבות מהן ואפי' מכרם אח"כ לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אע"פ שלא היו בעולם כדאי' בפ' מי שמת (שם). ממקרקעי וממטלטלי מקרקעי ואגבן מטלטלי נכסין דאית להון אחריו' ואגבן דלית להון אחריות כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו בשעת שעבוד חל שעבוד עליהן ואם לא מכרם תגבה מהן כדאמר בפרק מי שמת (שם) מניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה ואם אין לו קרקעות עכשו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן אם לא כ' לה דקניתי ודאקנה אינה גובה מהן וכ"ש מטלטלין שאפי' כ' לה דאקנה אם מכרן אינו גובה מהן ואם כ' לה דאקנה וקנה קרקעות ומכר גובה מהן שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע משועבדת לכתובה ובעל חוב דשטרא קלא אית ליה אבל אם קנה מטלטלין ומכרן אפי' כתב לה דאקנה זכה הלוקח דאין דין קדימה במטלטלין שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על הקרקעות ואם כ' לה קרקעות ואגבן מטלטלין חל השעבוד על המטלטלין ואפי' על המטבע. אגב קרקעו' כלו' על גב קרקעות מענין על גבי חרשו חורשים וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ו ע"א) ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות ואמר' שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע כיון שנקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהן ואפי' קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה וזהו לשון הכתוב בכתובה ממקרקעי וממטלטלי שהם בידו עכשו מקרקעי ואגבן מטלטלי דאקנ' שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו ואפי' ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח והיה מן הדין שאם הבעל ימכור מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנישואין שתוכל האשה לגבות מהן באלמנו' וגרושין אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק שלא יהיה אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך להם אבל הדין בקרקעות נשאר קיים שאם ימכור קרעותיו אפי' אותן שקנה אחר הקנין תוכל לטרוף אותן מן הלוקח. ואם לא היו לו נכסים וקנה אחר כן והיו עליו שתי כתובו' או כתובה ובע"ח ומכרן זהו שאמרו בגמ' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) לוה ולוה ואח"כ קנה מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו לפי שיד שניהם שוה בו ויש אומ' שמפני ספק יחלוקו ולפי זה אם קדם האחרון ותפס אם הם מטלטלין זכה ויש אומרי' שאינו מפני הספק אלא מפני שיד שניה' שוה בו ולפי זה לא מהניא תפיסה ויחלוקו וי"א יחלוקו לפי ממון וי"א יחלוקו בשוה וכן נראה וכבר הארכתי בזה בתשובה בחל' ב' סי' ק"מ. ומ"ש נכסין דאית להון אחריו' ואגבן נכסין דלית להון אחריו' אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי שקרקעו' יש להם אחריו' שהם קבועים במקומן והמטלטלין אין להם אחריו' ויכול להשמיטן ולשון אחריו' הוא מלשון אחר שיכול לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח. כלהון יהון אחראין. בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ' ע"ב) אמרו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם (פ"ב ע"ב) שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח וכיון שכתוב כלהון נכסין בכלל זה כל המטלטלין אפי' חטי ושערי כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"א) ובפ' אלמנה נזונת (כתובות ק' ע"ב) אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושכרא. וערבאין הוא לשון תלמוד בפ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"א) נכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ליה ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלוה תחלה כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב ולשון ירושלמי הוא דאמרי' בפ' שבועת הפקדון (ה"א) שנים שלוו מא' הם אחראין וערבאין זה לזה והביאה הרי"ף בהלכותיו. ומשועבדין לשון עבדות והשתחוואה דעבד לוה לאיש מלוה תרגום ישתחוו לך לאומים ישתעבדון לך מלכין ותוספ' השי"ן הוא נהוג בלשון ארמית אומרים גט שחרור מלשו' כי לא חופשה שתרגומו ארי לא אשתחררת ושכלולי מל' ויכלו שתרגמו ואשתכללו והוא לשון הכתוב בעזרא ושוריא אשתכללו ולשון תלמוד הוא בפ' קמא דקדושין (י"ג ע"ב) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) שעבודא דאוריית'. למגבי מנהון הכל משלם כך כותבין והוא טעות נפל בפי הסופרים ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם בוא"ו אחר המ"ם אבל כיון שנפל הטעו' אין כח בשום אדם לסלקו דשבשתא כיון דעאל עאל. ואפילו מגלימא דעל כתפאי. לשון התלמוד הוא. בראשון מקמא (י"א ע"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ודע כי הרי"ף ז"ל פסק דמסדרין לב"ח בפ' המקבל כמו שמסדרין להקדש שהמקדיש כל נכסיו אין נוטלין ממנו מה שצריך לו שנאמר ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך כן לב"ח מסדרין דגמר מיכה מיכה מערכין נאמר כאן וכי ימוך אחיך ונאמר להלן ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין ור"ת ז"ל חלק עליו ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין ואפילו מגלימא דעל כתפאי והרמב"ן ז"ל כתב דהא ודאי לאו ראיה היא שאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוייה לו קאמר כגון שהיה לבוש אצטלא של מאה מנה שמפשיטין אותה ממנו ואע"פ שלא היה צריך להתנות שמן הסתם כך הוא הדין שופרא דשטרא הוא כן כתב רבי ז"ל והכי מוכח בנדרים בפ' ר' אליעזר וכן כתב הרא"ש ז"ל שם. ולענין שינוי המטבעו' אם פיחתו אותן בעת הפרעון ממה שהיו בעת הנשואין אם היה יותר מחומש שעשו מארבע יותר מחמש צריך לפרוע אותה כמו עת כתיב' הכתובה כדעת הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל עצים וכן כ' הרמב"ם ז"ל בהלכו' מלוה ולוה בפי' וכן הסכמת האחרונים ז"ל. וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה בדלא קרוע שאם היה קרוע קרע ב"ד שהוא שתי וערב כלו' קרע אחד באורך וקרע אחד ברוחב הוא בטל שאם לא היה בו אלא קרע אחד אין הוכחה שנקרע על ידי ב"ד אלא מעצמו שכן דרך השטרו' להתקרע באורך או ברוחב כשהן נכרכין אלא אם נפסק לשנים שהוא בטל וכן שני קרעים אחד באורך ואחד ברוחב נעשה על ידי אדם כדי לבטלו כדאיתא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע שאם היה כתוב על גבו שהוא פרוע הוא בטל כדאי' בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא כ"א ע"א) סמפון היוצא לאחר חתום שטרו' אי לאו דפרוע הוא לא הוה מרע לשטריה ובפ' השואל (ק"ג ע"א) אמרו אם איתא דפרעיה הוא הוה ליה למכתב על גביה וכו'. תהא נאמנת היא ויורשיה והבאים מכחה הבאים מכחה הם יורשים שלה או אם אדם קונה כתובתה ולשון התלמוד הוא הבאין ברשותה בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) מדין התלמוד נרא' בפ' הכותב (שם) דנאמנות זו תועיל לגבו' בלא שבועת אלמנה ולא נהגו כן ונתנו טעם בזה שיש מפרשים דאבא שאול דאמר (שם פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פליג אמתני' דלא מהני נאמנו' לגבי יורשים וכבר אפסיקא הלכתא כוותיה בפ' הכותב (שם) ואע"פ שאין זה הפירוש נכון לאחרונים ז"ל על פיו נהגו כן וכיון שנקבע המנהג חזר להיו' דין גמור שכל הכותב נאמנו' אינו כתבו אלא על סמך מנהג זה ומיהו אם מתה האלמנה ולא נשבעה אע"פ שאם לא היה שם נאמנו' היו יורשין מפסידין כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כלו' ממון שאינו נגבה אלא בשבועה אין היורשין יורשין אותו כדאי' בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) בהא מהני נאמנו' ליורשי' שלא יפסידו כתובתה לפי שזה הדבר שלא יגבו יורשין אם לא נשבעה קולא לנתבע היא כי יש אומרי' שם שיגבו וכיון שיש בו נאמנו' לא עבדינן להו תרתי קולי לבטל הנאמנו' ולהפסיד הכתובה וכן כ' הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל ונשבעין היורשין שבוע' היורשין שלא אמר לנו אבא ולא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ואם גרשה ברצונו גובה בלא שבועה כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכו' אישו' וכן כתו' בס' חשן משפט בסי' ק"ו והוסיף כי אם האמין גם ליורשין נוטלין בלא שבועה בשני עדים כשרים שלא יהיו פסולים מפני קורבה ולא מפני עבירה. בלי שום נדר וכו' שלא יאמרו לה היורשין לא נפרע אותך עד שתאסרי עליך פירות פלוני אם נפרעת מכתובתיך ולשון התלמוד בפ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים והוא פוטר אותה מזה הנדר וכן פוטר אותה משבועה בין שתהא קלה וזו היא שבועת היסת שהיא בלא נקיטת חפץ והזכר' השם כמו שכ' רש"י ז"ל בפ' הכותב אלא כעין קללה בארור. בין שבועה חמורה וזו היא שבועת התורה כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת ושבועת השומרים או שבועת המשנה כגון פוגמ' כתובתה ושאר הנזכרי' בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) ושבועו' אלו הם בנקיטת חפץ ובהזכרה כדאיתא בפ' הדיינין (שבועות ל"ח ע"ב) מן הכל הוא פוטר אותה. וגלגולא שאם תתחייב שבועה מפני תביעה אחרת שלא יגלגל עליה על. פרעון זה שלא נפרעה וגלגול שבועה הוא מן התורה (קדושין כ"ז ע"ב) שנאמר ואמרה האשה אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר שאע"פ שאין לו טענת ברי על אותו האיש יכול לגלגל עליה אם זינתה עמו וזהו ענין גלגול ומזה היא פוטר אותה ואפילו חרם סתם שהוא מתקנת הגאונים ז"ל בכל טענת ספק שמחרימין ב"ד חרם סתם כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין שב"ד מחרימין על כל מי שכופר בתביעה זו והחרם חל עליו בין בפניו בין שלא בפניו ואין צריך לענו' אמן כמו שכ' הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל גם מזה החרם הוא פוטר אותה וכל זה הוא אם אין להם ראיה עליה שגזלה אבל אם יש להם ראיה עליה לא פטרה שלא האמינה לגזול וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל. והדרת הראש הוא לשון משנה בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) דור לי בחיי ראשך כלו' אני פוטרך משבועה אבל אני רוצה ממך שתדור לי בחיי ראשך כלו' בחיי ראשי לא גזלתיך אפילו מזה הוא פוטר אותה. שכך קבלתי וכו' נאמנו' זה בפירוש. שאם לא הזכיר בפירוש שהוא מאמינה אין להם רשו' לכתבו כשאר דברים הנהוגים לכתבם בשטרו' שהם רשאים לכתבם אע"פ שלא שמעו כן ממנו לפי שכל אדם משעבד עצמו על דעת מה שהוא נהוג לכתוב בשטרו' והסופרים כותבין כן מעצמן כמו שכ' הרא"ש ז"ל בתשובה ואפילו אחריו' רשאין לכתוב אע"פ שלא צוה אותם הבעל והלוה וזהו מה שאמר בפ"ק דמציעא (י"ד ע"א) אחריו' טעו' סופר הוא כלו' אע"פ שלא שמעו כן מפיו אם לא כתבוהו הוא טעו' סופר לפי שאין אדם נותן נכסיו אלא אם כן קבל עליו אחריו' וכן פי' הראשונים ז"ל אבל בענין נאמנו' אינו כן שאם לא שמעו מפיו כן אינן רשאין לכתבו וכן כ' הרב בעל העטור ז"ל על כן כותבין שהוא קבל עליו נאמנו' זו בפי' ובסוף השטר כותבין וקנינא מינייהו וכו' ועל הנאמנו' בפי'. בכל ענין זכות' שאם יש ספק בכתובה בדברי הבעל לעדי' אם זכות אם חובה דנין באותו לשון המסופק לזכותה. ויפוי כחה. הוא ענין נוסף על לשון הכתובה וכמ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ע"א) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ב ע"ב) בענין מתנ' שכיב מרע שכתוב בה קנין שהי' בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה שאם כתוב לשון יפוי כח כגון שכתוב בה וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא שאין הקנין אלא ליפוי כח היא קיימת ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד ע"א) בענין שתי שטרות אמרו שאם הראשון לשון מכר והשני לשון מתנה לא בטל השני את הראשון שלא כתב לשון מתנה אלא ליפות כחו משום דינא דבר מצרא וכן בכל לשון שיש לטעון עליו בכתובה שהוא לגרעון כחה אנו דנין אותו ליפוי כחה ובכל לשון זכות אינו אלא שופרא דשטרא לפרש ענין זכותה ויפוי כחה הנזכרים לומר שאפילו בלשון השטר דנין בכל לשון המסופק לזכות כמו בדבריו לעדים. בלי שום תנאי. שאם יבאו עדים ויאמרו תנאי פלוני היה בשטר זה שהם נאמנים כמ"ש בפר' שני מכתובו' (י"ט ע"ב) הוא מעיד על עצמו שאין שם שום תנאי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא נאמנין העדים שאמרו תנאי היו דברינו. ובלא שום שיור לפי שהמוכר דבר לחברו יש דברים שאינן נמכרין באותו דבר לפי שאנו דנין שישיירם לעצמו כמ"ש נזכר בפ' המוכר את הבית עד שיאמר לא שיירתי בזביני אלין כלום בכאן הוא מעיד על עצמו שלא שייר כלום אלא כל נכסיו שעבד בכתובה זו. ואחריו' וחומר וכו' אחריו' גמורה בקנין גמור מעכשו צריך שיאמר מעכשו שבקנין סודר אם אין בו מעכשו ואינו מקנה אלא לאחר זמן הקנין בטל כדאית' בנדרי' בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) על כן כותבין כל הנכסים שיקנה מכאן ולהבא הם משועבדים מעכשו לא לאחר שיקנה אותם והאחריו' הוא מקבל עליו שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה על כן הוא מקבל עליו אחריו' שתקן שמעון בן שטח כדאיתא בכתובו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) כחמר כל שטרי כתובו' דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל זה נמסר לדיינין לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייה בין ממנו בין מן היורשין בין היא בין יורשיה על פי התקנו'. יש מקומו' שיש להם תקנו' להפקיע ירושת הבעל בכולה או במקצת או לגרוע זכותה בתוספ' הכל הוא קיים ורשאין הם בכך כמו שהוא מוכיח בפ' המקבל (ק"ד) והרי הוא כתנאי ב"ד שיכולין להפקיע לירושת הבעל כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) דאמרי' תנאי ב"ד שאני הוא הדין לתקנ' מקום וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זל"הה על כן הוא מקבל עליו התקנו' לגרע זכותו ואף בגרעון זכותה שהרי לא שעבד עצמו ביותר מכן ואם התקנה היא בגרעון זכותה בתוספ' וכיוצא בו שאינו מחיוב תנאי ב"ד רשאי הוא לומר אי איפשי לשעבד עצמי אלא בתקנה זו ואין צריך בזה להודאתה. (הג"ה אמ"ה מה שכותבין בכתובה על פי ההסכמו' והתקנו' שתקנו וקבלו עליהם קהל אלגזייר כתב הרב המחבר ז"ל בפירוש תקנו' בתקנה ט' שאין צריך לפרש על אי זה קהל הם אומרים זה אם על קהל הבא מארץ אדום אם על הקהל הקדום כיון שהוא נודע להחתן והכלה אם מהקהל הבא מארץ אדום ושהוא פורע מס עמהם והאריך ז"ל שם בראייה):

דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי זה הלשון נזכר בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) והוא דכתיב לה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וענין אסמכתא הוא אדם שקבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשו איני יכול לקיימו וק"ל דאסמכתא לא קניא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ט ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"א) ואם קבלו ממנו בקנין בב"ד חשוב קניא כדאיתא בפ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) ובמעכשיו קניא אפילו בלא ב"ד חשוב כן הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו. ודלא כטופס' דשטרי. נרא' שרצה לומ' שלא יוכל לטעון שכל מה שכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם הוא רואה וכותב כל מה שהוא כותב שם על כן הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסי דשטרי וה"ר ר' יונה ז"ל פי' שלא יוכל לטעון לא לשעבוד גמור נתכונתי אלא לשופרא דשטרא ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעו' בני חורין וזה שכתבתי בשטר הוא כמו הסופרים שכותבין בטופסי דשטרי מה שלא שמעו מהלוה על כן פי' שלשעבוד גמור נתכוון. בבטול כל מודעי. שלא יטעון ויאמר אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ולפלוני עדי וכמ"ש בפ' ב' דכתובו' (י"ט ע"ב) עדים שאמרו מודעא היו דברינו על כן הוא מבטל כל אותם הדברים שמסר לעדיו ולשון מסירה נזכר במודעא בפ' חזקת מאן דמסר מודעא אגטא וכן בערכין (כ"א ע"ב). ושאמסור הוא לשון מיותר שלאחר קנין איך ימסור מודעא. וקנינא שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון והלא לשון עתיד הוא כמו ושמענו ועשינו שהוא כמו ונשמע ונעשה שהו"או הופכתו לעתיד וא"כ וקנינו ר"ל ונקנה ועדיין לא קנה והשיב כי הפרש יש בין שהוא תחלת הדבור בין שהוא באמצע דבור כי ועשה בצלאל הוא"ו הוא וא"ו ההפוך ויעש בצלאל אבל מי פעל ועשה הוא וא"ו העטף נמשך להתחלת הדבור שהוא פעל שהוא עבר וכן ועשה הוא עבר וכן וקנינא הוא נקשר עם אמר לנא פלוני וקנינא עבר עם עבר. וקנינא מר' פלוני וכו' ועל הנאמנו' בפי' כבר נתפרש למעלה למה צריך לומר כן וענין זה הקנין למדנו מבועז שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ונחלקו רב ולוי בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"א) מי נתן למי הגואל שהוא המקנה נתן לבועז ובההיא הנאה דקביל מניה אותו נעל הקנה לו אותה נחלה שהית' ראוייה לו או בועז שהוא הקונה נתן לגואל וכיון שקבל הגואל אותו נעל נקנית הנחלה לבועז ולזה נקרא זה הקנין קנין חליפין שבאותו כלי שמשך המקנה מיד הקונה החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה וקי"ל דבועז נתן לגואל ונקרא זה הקנין קנין סודר ובזה הקנין אדם קונה קרקעו' ועבדים ובהמה וכל המטלטלין כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח) ובשלהי חולין (קמ"א ע"ב) אמרינן מטלטלין נקנין בסודר ובקרא דבועז לקיים כל דבר כתיב אבל מטבע אינו נקנה בסודר אלא באגב כדאית' בפ' (כל) הזהב (מ"ו ע"א) ובנדרים בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) אמרי' דסודרא קני על מנת להקנו' הוא שהוא מתנה על מנת להחזיר ואם תפס אותן המקנה ולא החזירו לא מתפי' ליה שצריך להחזירו ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו והכי מוכח בפ"ק דקידושין (ו' ע"ב) דאמרי' התם דמתנה על מנת להחזיר אע"פ ששמה מתנה אין אשה מתקדש' בה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין פי' משום דחליפין מתנה על מנת להחזיר הוא ומה שאמרו בפ"ק דמציעא (ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפס שלש אצבעו' על שלש אצבעו' כמאן דפסיק דמי לאו למימרא שאם רצה הלה שיפסקנו ויתנהו לו ששומעין לו אלא כמאן דפסיק על מנת להחזיר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ"ק דמציעא ובהלכו' נדרים פ' השותפין וצריך לתפוס שלש על שלש או יותר שזהו בגד לענין טומאה והסופר או העדים שהם מקנין בסודר שלהם הרי הוא כאלו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו וכן תקנו הגאונים ז"ל ואחר שנעשה הקנין חוזר אליהם דמתנה על מנת להחזיר היא בין שיהי' הסודר של הקונה עצמו בין שיהי' של אחר וקי"ל (ב"מ מ"ה ע"ב) דמטבע אינו נעשה חליפין שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ובכלי קונין אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל בפירות לא דקי"ל כרב נחמן (שם מ"ז ע"א) דאמר פירות לא עבדי חליפין שאם נעשה הקנין בפירו' לא קנה ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא לאפוקי מדרב ששת (שם) דאמר קונין בפירות שצריך כלי. דכשר למעוטי איסור הנאה שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה כגון כלי של ע"ז ושל עיר הנדחת אינו קנין כלל. למקניי ולא לאקנויי לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה שצריך שיהי' כליו של קונה ויתפסנו המקנה. ביה למעוטי מטבע שאין מטבע נעשה חליפין ולמעוטי מריקה שהוא כלי הנעש' מצפיעי בקר לא צריך דפשיטא שאינו נעשה קנין לגריעותו. וקנין דברים אינו כלום כדאית' בפ"ק דבבא בתרא (ג' ע"א) שאם אמר קנו ממני שאחלוק חצר זו המשותפ' בינינו הוי קנין דברים ואינו קנין שאין הקנין נתפס אלא בדבר שיש בו ממש אלא אם אמר קנו ממני שרוח פלוני' תהי' לפלוני ואני אטול רוח אחרת הוי קנין לפי שהקנין חל על הקרקע כדאית' התם. ולא נזכר בנסח כתובה לראשונים ז"ל כתבנו וחתמנו ומסרנו אבל נהגו שהחתן מוסר ביד הכלה בפני העדים הכתובה ושרש דבר זה הוא כי הרי"ף ז"ל סובר ששטר מתנה בקנין לא קני עד דמטי שטרא לידו והביא ראיה מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) דאמרי' התם מי שמת ונמצאת דאיתיקי פי' מתנת שכיב מרע חגורה ביריכו אינה כלום ומפרש לה הרב ז"ל אפי' כתוב בו קנין דאע"ג דאית בה קנין כיון דלא מטיא לידיה לא זכה בה וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה דעת ר"ח ז"ל בפ"ק דמציעא שהכותב ללות ולא לוה לא משתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה ולענין עיקר כתובה לא צריך מסירה משום דתנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי וכן לענין נדונייא כיון שקבלה משעת קנין נשתעבד אבל לענין תוספ' שהיא מתנה לא נשתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידה. ולפי דעת זה נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגש פירשה להדיה דיאתיקי בלא קנין דבקנין משעת קנין לה נשתעבד וכן נרא' דעת רש"י ז"ל בההיא שכתב ללוות ולא לוה בפ"ק דמציעא וכן הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולפי זה לא נמצא בנסח הכתובה ומסרנו בידה ולחוש להרי"ף ז"ל ולהרמב"ם ז"ל הנהיגו למוסרה בידה בפני העדים ביד הכלה ובכתובה שאין בה תוספ' לא הי' צריך ואע"פ שנהגו ואין למחו' בידם. ואם יש מחקין והוא שנמחק הדיו בעודו לח או גרד שגרדוהו יבש והכי מתפרש במנחו' פרק הקומץ רבה (מנחות ל' ע"ב) מחק או גרד או תלויו' על השטה הראשונה או בין השטין יקיימו אותם ויאמרו תיבה פלוני' היא על המחק או על הגרד או על השטה העליונה או ביני שיטי או ביני חטי שהו' לשון תלמוד תלייה ליה רב לר' ביני חטי בכתובו' פ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) ופי' רש"י ז"ל בין השטין וזהו לשון תלה ליה דבר התלוי בין דברים אחרים ויש מפרשין ביני חטי שהיתה האגרת תפורה ובין החוטין של התפירה תלה ליה. ואחר שיקיימו הכל יכתבו כך וכך מתוקן והכל שריר וקיים כלו' אלו התקונין עם הכל הוא שריר וקים וזהו לשון והכל שהוא ענין מצורף עם אחר ולשון שריר הוא חוזק כמו לשרורי מנא קא מכוון ובנסח הרמב"ם ז"ל והכל בריא ושריר וקים כותבין וקים ביוד אחת מל' קימו וקבלו עליהם וכאשר קים הכתוב במגילת אסתר ויש אומרים ששטר שאין כתוב בו שריר וקים שהו' בטל ואינו נראה כן דעת הרי"ף ז"ל שהוא לא כתב זה בהלכותיו שלא נזכר בגמר' אלא לענין גט מקושר וצריך שלא יהיו הקיומין בשטה אחרונה שמא הרחיקו העדים חתימתן שטה אחת ואחר שחתמו מחקו וגרדו ותלו ועשו קיום והרמב"ן ז"ל היה מכשיר אם כתוב והכל שריר וקים על פי המנהג וצריך להחזיר בסוף השטה בשטה אחרונה שהיא מענינו של שטר שאם יש בשטה אחרונה ענין שאינו נזכר בתוך השטר אין למדין ממנו שאנו חוששין שמא אחר שחתמו העדים הוסיף אותה שטה לפי שדרך העדים להתרחק מעט מהשטר על כן אין למדין ממנה אבל כל השטר הוא כשר זולת אותה שטה ואם יש בו הכל שריר וקים למדין משטה אחרונה על כן למדין מקיום מחקין וגרדין ותלויו' משטה אחרונה כמו שכתבתי ואחר הכל שריר וקים יחתמו השטר וצריך שיקראו העדים השטר קודם שחתמוהו ולא הכשירו לחתום מפני שמיעת הקריאה אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני משום דמרתתי מניה אבל רב נחמן וספרי אחריני ואי נמי ספרי דדייני ולא רב נחמן לא יחתום עד שיקראנו או יקראנו הסופר לפניו כדאי' בפ' ב' דגטין (י"ט ע"ב). ויכול לקרות הסופר וקנינא קוד' קנין ולא חיישי' למחזי כשקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר כגון ההיא דפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) כי קיימיתו בהיני כתבוהו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מלי בשילי משו' מחזי כשקרא שהרי יכול להתברר שקר זה אם כתבו המקו' שנמסרו להם הדברים ולא כתבו המקום שחתמו אבל בכל דבר שאחר גמר מעשה הוא אמת אע"פ שבשעת הכתיבה אינו כן לא חיישי' למחזי כשקרא אחר שנגמר הדבר נראה שהוא אמת וכן כתבו המפרשי' ז"ל בחדושי גטין בפ' כל הגט וכן בכאן אע"פ שבשעת הקריאה לא קנו ממנו עדיין כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו יכולין לקרותו ולא מחזי כשקרא ואלו היינו חוששין למחזי כשקרא היה אסור לכתבה עד שקנו ממנו וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשקרא כ"ש בקריאה. ונהגו שהחתן חותם קודם העדים וכתב הרשב"א ז"ל ה"ה שיש תקון גדול שאם לא מצאו קיום בחתימ' העדים ויש עדים באי זה יום ראוהו בחתימת החתן הרי הוא כאלו התקיים באותו יום ואינו נאמן לומר פרעתי וטורפת מן הלקוחו' כדין שטר מקויים והביא ראיה ממה שאמרו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"ב) שכיב מרע שאמר מנה יש לפלוני בידי תנוהו לו נותנין לו ומוקמינן לה התם שיש בידו שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו אבל אם צוה לסופר לחתום או לאחר אין חתימה זו כלום אפי' מדין עד אחד שהרי נהגו שאפילו קרוב חותם בשביל החתן ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר וצריך להתיישב בדבר אם היה רחוק אם יש לו דין עד אחד. ונהגו לחתום השושבינים ושאר העם בין קרובים זה לזה בין קרובי' לחתן ולכלה וכבר נשאל הרשב"א זל"הה מזה והשיב שכיון שחותמין העדים באחרונה פלוני עד פלוני עד כשר שהרי אמרו (ב"ב קס"ב ע"ב) (מילייהו) [מילאהו] בקרובים כשר והשם ברחמיו ימלא כל משאלותינו לטובה אמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף