שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קמו
|
< הקודם · הבא > |
שבת דף פ"א ע"ב תוס' ד"ה והאר"י הלכה וכו' והכא סתם בנזיר ופלוגתא פ"ק דביצה וכו', לא זכיתי להבין דהא פ"ב דביצה ליכא פלוגתא וסתמא דהתם דדבר שאינו מתכווין אסור, כדקתני ואינה נגררת אלא ע"ג כלים, דדייקינן דע"ג קרקע לא, דמני ר"י דאמר דדשא"מ אסור, ור"י דפליג דעגלה נגררת, היינו משום דלא עבדא חריץ, א"כ הוי סתם בביצה ולא יספיק תירוצם כאן, ועיין עירובין (דף צ"ג תוס' ד"ה ל"ת דנקטו הקושיא דהוי סתם בביצה, ודבריהם כאן צ"ע:
ומה דתירצו בעירובין דפרכת הש"ס מכח מאי אולמא האי סתמא וכו' קשה לי דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס ואף דבחולין (דף מ"ג) במה דפרכינן והאר"י הלכה כסתם מתני', כתבו תוס' ג"כ דפרכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא, היינו דהתם דר"י קבע להלכה, ואמר הלכה כדברי האומר כזית, דמשמע דהוי הלכה פסוקה ולא מספיקא, ובזה פריך הש"ס שפיר מאי אולמא, וביותר דאף על לשון הלכה אין להקשות כן, דא"כ תקשי בסוף שבת דאמרינן ואף ר"י אמר הלכה וכו' ר"י סתמא אחרינא אשכח עיי"ש, וקשה ג"כ דמ"א האי סתמא מהאי וצ"ל דהוי ספק, וכיון דמוקצה דרבנן ספיקו לקולא [ואף דהוי דבר שיל"מ דבספיקא דדינא גם ביש לו מתירין ספיקו לקולא, כמ"ש בפר"ח א"ח סי' תצ"ח ובשו"ת שאגת אריה ואף למה שכ' תוס' ריש ביצה דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו לחומרא, י"ל זהו אם הדין ודאי דמוקצה אסור ואנן מספקינן עתה אם נולדה בשבת או בחול אבל כל שאנו דנין על עיקר הדין אם מוקצה אסור הוי בכלל ספיקא דרבנן ולקולא,] וע"כ צ"ל דפרכת הש"ס בחולין היינו דלישנא דהלכה כזית משמע דודאי כן ואפילו לקולא לפטור מכיסוי הדם, מש"ה פריך שפיר מאי אולמא:
גם י"ל במה דמשני בשבת ר"י סתמא אחרינא אשכח ליכא לאקשויי מאי אולמא האי סתמא, די"ל דב"ה עדיף מסתם, וקיי"ל כב"ה נגד סתם משנה, ועיין בשיורי כנה"ג בכללי התלמוד סי' י"ד, ונראה דכיון לזה בשער המלך הל' גירושין פ"ג ה"ד דף ע"ח ד"ה אך ק"ל, ומה דפרכינן ריש שבועות דף ד' ע"א) מכדי האי סתמא וכו', אף דמ"מ מספיקא שפיר הדין דאינו לוקה, מ"מ י"ל מלשון אין לוקין דאר"י משמע ודאי אינו לוקה, ונ"מ אם נתגרשה אשה בעדים כאלו שנשבע שאוכל ולא אכל אם הוא ספק חיוב ספק מלקות היא רק מגורשת מספק דהעדים פסולים, אבל אי בודאי אינו לוקה העדים פסולים רק מדרבנן, מגורשת ודאי מה"ת, ואם בא עליה אחר הן אחר מיתת הבעל הוא לוקה, א"כ הכא בסוגיין יקשה מאי פריך הש"ס ממתני' דנזיר חופף ובדרך מאי אולמא, הא שפיר פסק ר"י מספק דאסור לקנח בחרס:
ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש תוס' שבת (דף מ"א ד"ה מיחם שפינוהו וכו') דגם לר"י אינו אסור דבר שא"מ בשבת רק מדרבנן, וכ"כ רש"י שבת (דף קכ"א ד"ה דלמא) ושפיר פריך הש"ס דמספק יהא מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן, כן נראה לענ"ד:
ודע דבדינא דשא"מ מצינו עוד סתמות חלוקות, דבכלאים סתם מתני' מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והיינו כר"ש ובשבת (דף נ"ד) במתני' ובלבד שלא יכרוך דמסקינן בסוגיין שם דמשום כלאים דחבלים פירש"י דאתיא כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור ועיין, ועיין בהר"ש פ"ט מ"ב דכלאים והא דאר"י וכו' ולא משני סתמא אחרינא אשכח וכו' דבתרייתא היא וכו', ומיהו איכא עוד סתמא בפרק כירה וכו', ועוד תנן בפרק במה בהמה וכו', ותמוה לי, הא גם על זה יש לתרץ דהא איכא סתמא (דף קמ"א ע"א) אבל נוטל בכברה ופירש"י דבר שאינו מתכוון מותר, והיא בתרייתא וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |