שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קסד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קסד

סימן קסד

לידידי הרב רבי יעקב בדאברין

מה דהוקשה לרומעכ"ת בסוגיא דכתובות ריש פרק ג' וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם עפ"י התוס' יבמות (דף ל"ט):

כבר הקשה כן הגאון הגאון מה' בערוש זצ"ל בהקדמתו לספר פני יהושע ואעתיק לרומעכ"ת מה דכתבתי על זה בחידושי על כתובות וז"ל שם. מה דהקשה החכם מה' בערוש זצ"ל למ"ש תוס' בחד תירוץ ביבמות (דף נ"ט) דלא מחייב קנס על העראה, ואפי' למ"ד העראה זו הכנסת עטרה. א"כ לימא דהמלקות על העראה והממון על גמר הביאה ותירץ הוא דמ"מ על הגמר יש חיוב מלקות. ולא פקע מיניה המלקות עד גמר הביאה. וכדאיתא בירושלמי במדליק גדיש דעל כל מעט ומעט חייב מיתה עיי"ש:

ולענ"ד אינו דומה. דבמדליק גדיש שפיר אמרינן דיש חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת. ואף דאין הב"ד מחייבים אותו על שבולת שנייה שכבר נתחייב על שבולת הא'. מ"מ הוי כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים משא"כ לענין מלקות לר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגים חייבים. למאי הוצרך לאוקמי מתני' בלא אתרו, הא אפילו אתרו כיון שהערה נתחייב מלקות על התראה זו,. ושוב הוי גמר ביאה כמו חיוב מלקות בלא התראה:

אמנם נ"ל דאין התחלה לקושייתו. דהרי בסנהדרין גבי ניתן להצילו בנפשו פרכינן אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל. אף דהתם ג"כ שייך לומר על העראה חייב מיתה דניתן להצילו בנפשו והקנס על גמר ביאתו. דהתם לא שייך סברת הירושלמי. וזהו באמת קושיית תוספות ביבמות שם והניחו בתימה, עכ"פ לא ידענא מה הוקשה להרב זצ"ל על סוגיין יותר ממה דקשה על סוגיא דסנהדרין:

ובאמת נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל ביבמות ברווחא. דהרי הדבר ברור דאם אחד הערה בה בהכנסת עטרה. אח"כ בא אחר ובא עליה ליכא קנס. כיון דכבר הושרו הבתולים ע"י הא'. אלא דבאדם א' המערה והגומר חייבי' רחמנא על הגמר, כיון דהוא בעצמו השיר הבתולים. כמ"ש תוס' להדיא ביבמות שם. וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובשמעתין. כיון דבשעת העראתו היה חייב מיתה אי אפשר שיהיה העראתו זו מביאתו לידי חיוב ממון. כאלו הוא לא עשה מעשה העראה זו וכאלו הושרו הבתולים מעצמם ע"י אחר. וממילא א"א לחייבו על הגמר. כיון דכבר נעשית בעולה מקודם. וכיון דאתה בא לחייבו ממון על הגמר מכח שההעראה היה ממנו. א"כ מעשה העראתו גורם החיוב ושפיר פרכינן דא"א מת ומשלם. וכסברא זו ממש כתבו תוס' גיטין (נ"ג ד"ה מנסך) בסוף דבריהם עיי"ש:

ואף דקיי"ל כרב דאמר מנסך חייב מטעמא דבעידנא דאגבהה קניא. הרי אף דאילו נסכו אחר היה פטור. מ"מ מחייב על מעשה דידיה נלענ"ד דודאי סברת תוס' נכונה דמכח קלב"מ א"א דמעשה שלו דחייב עליה מיתה יגרום לו חיוב ממון. אלא דטעמא דרב כך הוא למ"ש תוס' גיטין שם דהא דס"ל לשמואל דמנסך קלב"מ ול"א דמ"מ חייב משום קנס דשלא יהא כל אחד כו' היינו משום קנס לא עשו רבנן יותר מאילו היה באמת ההיזק ניכר ולזה ס"ל לרב דקנסו אותו במעשה ניסוך דידיה שיהיה כאלו ניכר וממילא היה חייב דלא היה מהני קלב"מ. דאף אם הזיק אחר בהיזק אחר דהוי כמו שינוי חייב דאי"ל הש"ל. כמבואר בסוגיא שם. ושמואל ס"ל דמ"מ אילו הנסוך הזה עשאו אחר לא היינו דנין אותו להיזק ניכר לחייב לזה שהגביה. מש"ה גם בניסך הוא משום דקלב"מ הוי כאלו עשאו אחר ודוק:

תו הקשה הרב הנ"ל לעולא דס"ל ממונא משלם מלקי לא לקי י"ל דאידי ואידי באחותו נערה. אלא דבהעראה ליכא חיוב ממונא חייב מלקות ובגמר דבעי חיוב ממון דחייבינן ממון. דאף דעדיין חיוב מלקות עליו גם על הגמר. הא אמרינן ממונא משלם מלקי כו' והניח בצ"ע ולענ"ד בפשיטות י"ל דעולא סבר כהך לישנא לעיל במעביר סכין וקרע שיראין ג"כ פטור. אף דמצי לאהדורי מ"מ כיון דא"א להנחה בלא עקירה פטור א"כ ה"נ כיון דא"א לגמר ביאה בלא העראה. החיוב ממון מתחיל מיד:

גם נ"ל לומר ע"פ סברא הנ"ל דהכא א"א לחייבו מלקות על העראה, דהרי אם תחייבהו א"א תו לחייבו ממון על הגמר. כיון דנתחייב מלקות על העראה א"א שהעראה יגרום חיוב ממון. וכהעראה אחרת דמי דאינו חייב ממון על הגמר דהוי כבעולה. וכיון שכן דע"י מלקות דהעראה פטור מממון דהגמר. שוב הדרינן לכללא דמלקות אינו דוחה ממון. אלא בהיפוך דממונא משלם ודוחה למלקות והא דאצרכינן לעיל גבי זרק חץ לטעמא דא"א להנחה בלא עקירה. היינו דבלא"ה היה מחייב ממון על השיראים כיון דעדיין לא נתחייב מיתה. ומ"מ היה מחוייב מיתה על הגמר דהיינו ההנחה דהא לא מצינו בשום מקום דממון פוטר ממיתה. גם יש מקום לומר דמה בכך דכיון דע"י חיוב ממון דשיראים א"א דמעשה קריעת שיראים יגרום חיוב מיתה דעיקר חיוב מיתה על העקירה והנחה ומה בכך דבאמצע בין העקירה ובין ההנחה בשעת קריעת השיראים ליכא מעשה לענין חיוב מיתה. ואולי באמת אם קרע השיראים בשעת העקירה. בלא סברא דא"א להנחה וכו' ג"כ פטור משום דאלו תחייבהו ממון א"א דיגרום רגע זו חיוב מיתה. וכאלו עקר אחר. וכיון דאי אפשר לחייב שניהם ממון ומיתה. הדרא לדינא דקם ליה בדרבה מיניה דחייב במיתה ופטור מממון:

ולכאורה עדיין יקשה מהא דפרכינן גבי גונב כיס בשבת נימא עקירה צורך הנחה. אבל בלא"ה היה ניחא. הרי דחיוב ממון דשעת עקירה לא פקע על ידי שהעקירה תגרום מיתה:

אמנם י"ל דאין החיוב ממון רק על שעת עקירה. דגם אח"כ כ"ז שהוא מוגבה בידו או בחצירו קונה עתה ונעשה עליו חיוב גנב. ואף דחזינן דבהוקר אחר הגזילה ונאבד דמשלם כשעת הגניבה. י"ל דכיון דבשעת גניבה קנה לכל חיובים ומיד קם ברשותיה ולא ניתוסף חיוב אח"כ. אבל הכא כיון דמכח קלב"מ לא חל עליו חיוב דגניבה. בזה אח"כ כשהוא בידו חלה אז משא"כ הכא במלקות דגם לר"ל מצינו דמלקות פוטר ממון דהרי אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם. אלא דבאונס ומפתה הדין דממונא משלם. אבל עכ"פ אם תחייבתו מלקות על העראה א"א ששעת העראה יחייבו ממון, וכיון דיודחה א' מהחיובים הדרינן לכללא דממונא משלם ודוק:

אולם לדידי תמיה בהיפוך. למה דס"ל לתוס' בחד תירוצא דהחיוב קנס על העראה. א"כ ממילא לפום הך סברא החיוב רק על העראה ולא על הגמר. דהא בגמר היא בעולה. ומה"ת לומר גזה"כ. א"כ יקשה על עולא לוקי הכל באחותו נערה, אלא דבשעת העראה מתחייב ממון ולא מלקות דממונא משלם ואח"כ בשעת גמר ביאה דפקע חיוב ממון מתחיל חיוב מלקות. דבזה ליכא למימר. כיון דבשעת העראה נתחייב ממון. א"א דאותו רגע יגרום לו חיוב אחר. דהוי כהערה אחר דהא בהערה אחר ובא הוא וגמר מחייב מלקות על הגמר. וא"כ אין העראה גורם כלל לחיוב מלקות. וצע"ג. ע"כ בחידושי. ידידו:

עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף