שו"ת מהרי"ט/ב/חושן משפט/כו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן ושמעון שהניח להם יעקב אביהם בתים בעיר אח' וראובן היה דר באותה העיר ושמעון היה הולך בסחורה ממקום למקום ומעיר לעיר באופן שלא היה קובע דירתו באותה העיר וראובן הנזכר היה משכיר הבתים ואוכל השכירות ושמעון הנזכר בראותו אחיו כי מטה ידו לא היה מדקדק עמו על דמי השכירות אבל היה שואל לאחיו בכל פעם ופעם כשהיה בא באותה העיר על ענין הבתים ואחיו ראובן היה משיב לו שהבתים היו מושכרים והוא היה לוקח השכירות ויהי לתקופות הימים נפטר ראובן הנזכר וכאשר שמע שמעון כי מת ראובן אחיו בא לו אל עיר מולדתו אשר היו שם הבתים נחלת אבותיו ומצא את יהודה בתוך הבתים ואמר לו מה אתה עושה בתוך שלי השיב יהודה שלקחם מלוי ולוי לקחם מזבולון וזבולון מראובן השיב שמעון איך היה יכול זבולון ליקח אותם מראובן אחי אחרי שהיו הבתים של שנינו כאשר יודעים כל שער עירנו שהם נחלת אבותינו השיב יהודה ואמר הנה באת פה העירה כמה פעמים וראית אחרים בתוך הבתים ולא מחית בידיהם השיב שמעון שהסבה שלא מחה היה בסבה שהיה חושב שהיו דרים בתורת שכירות כמו שהיה אומר לו אחיו ראובן הנזכר. עתה יורנו מורנו אם הדין עם שמעון בטענתו זאת שהיה חושב שהיו דרים בתורת שכירות ואם תמצא לומר שלא יועיל זאת הטענה היתכן שיהיה זו חזקה שאין עמה טענה אחר שאינו טוען לקחתיה ממך ואה תמצא לומר שיזכה ראובן בטענתו זאת לאמר שלא מחה הנה לא יש שטר מכירה ביד ראובן שלקחם מאחיו שמעון הנז' בהיות במקום שכותבין בשטר ולכן יורנו המורה צדק אם יזכה שמעון בבתים ומנחלת אבותיו לא יגרע ושכרו כפול מן השמים.
תשובה אם יש בבתים דין חלוקה עלתה לו חזקה במה שהיה משכירם לאחרים ומשתכר בהם ואם לאו אין לו חזקה דאמרי' בפרק חזקת הבתים השותפין מחזיקין זה על זה ופרכינן מדשמואל אדשמואל דאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי למימרא דשותף אין לו חזקה ומשני ל"ק הא דנחית לכולא הא דנחית לפלגא ואסיק רבינ' הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה והכי נקטו רבוותא דבלית בה דין חלוקה שותף אין לו חזקה.
אך יש לברר דילמא היכא דדר השותף בה לא הויא חזקה מטעם שכת' הרשב"ם ז"ל שכן מנהג לאכול זה ג' או ד' שלימות כל השדה ואח"כ זה משום דבשניהם ביחד אינו כדאי ודוקא כגון ההיא אמתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דמייתי רשב"ם שנשתמשו בה ממש אבל כשמשכירם לאחרים יכולים להשכירה שניהם או האחד בשם שניהם וזה שהשכיר בשמו לבד עלתה לו חזקה דהא השכירות עצמה הויא חזקה בלי שיקבל שום מעות כדמוכיח בההיא שמעתא קמייתא דפ' חזקת דאמרי' עדים אנן אוגרנא מיניה ודרנא ביה ג' שנין ומוקמינן לה בנקיטי אגרא בידייהו ואמרי למאן נתביה אלמא אע"פ שעדיין לא קבל שום שכר עלתה לו חזקה במה שהשוכרים דרו מכחו מאחר שזה השכיר לבדו ולא האחר עלתה לזה חזקה.
ותדע דהא נמי אריס אין לו חזקה באריסי בתי אבות דעבידי למכלינהו שתים ושלש שנים ואח"כ אכלי הבעלים ואפ"ה אמרינן אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה מ"ט לא עביד איניש דנחתי אריסיה לארעיה ושתיק ה"נ לא עביד איניש שישכירנו לאחרים ושותק שיש שוכרין שמחריבין הבית כמ"ש הראב"ד ולהכי אין השוכר בתים רשאי להשכיר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' שכירות ומיהו איכא למימר שאעפ"י שהא' לבדו השכיר לו עלתה לו חזקה דשותף כיורד ברשות דמי כדאמרינן התם ועוד דלא בעי הרשאה כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי תרי שותפי דאזל חד מינייהו לדינא לא מצי למימר אידך לאו ב"ד דידי את דמגו דנחית לפלגא נחית לכולא וכן הבעל בנכסי אשתו לא בעי הרשאה דמגו דנחית לפירי נחית לארעא ולכך אין צריך לימצא שניהם כשמשכירים אותם דמסתמא מה שעשה הא' חבירו נתרצה ולא עלתה לו חזקה ולא דמי לאריס שהוריד אריסיו תחתיו שכל עצמו של אריס אינו אלא להשגיח על השדה ולעבדה ולשמרה ומאחר שאריסין אחרים נכנסין נמצא שנסתלק הוא מאריסותיה ומאי עבידתיה להוריד אריסין אבל ממה שהיו פורעים השכירות לראובן ולא פרעו לעולם לשמעון בהא ודאי מוכחא ששלו היה ועלתה לו חזקה דלא עביד איניש שיקח חבירו כל השכירות ושותק וכ"ת א"כ שדה שאין בה דין חלוקה אמאי לא עלתה לו חזקה באכילת כל הפירות ולא חלקו הא לא איריא דבשדה צריך לטרוח בכמה מלאכות ואין דרך לעשות בשותפי דאמרי אינשי קדירה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא לפיכך אחד זורעה ואוכלה מקצת שנים ואח"כ חבירו וא"ת כי פרכינן מדשמואל אדשמואל אדפליג רבינא בין יש בה דין חלוקה לאין בה נפלוג באין בה גופא מהיכא דמחזיק בדירה להיכא דמחזיק באוכל שכרה וי"ל דאכילת שכר היינו יש בה דין חלוקה שיכולים לחלוק במעות ואין לומר דהכא שהם אחי' לא היה אחיו מדקדק עמו כמו שבא בשאלה והיה מוותר לו השכירות בראותו כי מטה ידו שהרי כתב הרב בעל העיטור דאחין מחזיקין זה על זה ואינן כשותפין וכמו שכתב הטור בסי' קמ"ט והוא הדין אחין ושותפין שדבר שאין השותפין מחזיקין לא מפני שהם אחים תתבטל חזקתן אם לא שיביא עדים איך הוא בתורת וותרנות וגמילות חסד היה מניח לאחיו שיקח כל השכירות אז ודאי לא עלתה לו חזקה. ומיהו אחר שמכר ראובן לאחרים ושמע שמעון ולא מחה עלתה חזקה ללוקח כל ששהתה בידו ג' שנים בשופי אלא שמצאנו להרשב"א ז"ל בתשובה סימן כ"ג שנשאל בב' אחין שמכר א' מהם קרק' ליהודה שטען שהיה שלו שאביו נתנה לו ומחה בו אחיו ואח"כ מכרו המחזיק והחזיק הלוקח שני חזקה והשיב שלא עלתה לו חזקה שלא אמרו צריך למחות בסוף כל שלש אלא כשעמד בתוכה אותו האחד אבל אם מכרה אותו הא' לאחר אינו צריך למחות בלוקח לפי שהלוקח אינו בא אלא מכח האחד וכבר מחה באחד ויכול לומר לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שמכרתי לך אלא מחמת האחד וכבר מחיתי. והראיה דההיא דדר בקשת' דעיליתא ג' שנין וכו' אתא לקמיה דר' חייא וכו' ואי איתא נימא ליה כיון דלא מחית בי' מוכחא מילתא דזבינתא לההוא דזבנא ניהליה וכן מההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וכו' עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה וה"מ דאכלי זיין שנין וכו' עכ"ל וא"כ אפילו שית נמי דהא אחזיק ביה לוקח בתר הכי ואיכא למידק בה טובא חדא מ"ש מכל לוקח דאייתי ראיה דדר ביה ההוא מקמי חד יומא ואכלה שני חזקה דעלתה לו חזקה בכך דחד יומא לא עדיף משלשה שנים במחאה ומאחר שאכלה הלוקח שלש שנים בשופי ולא מחה מוקמינן ליה בידיה ולא מצי מערער לומר לא חששתי למחות בך לפי שאינך בא בטענה שאני מכרתי לך אלא מחמת האחד והאחד לא עלתה לו חזקה. ועוד מהא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו"ם משמע הא אילו היה בא מחמת ישראל אף על פי שלא עלתה לו חזקה לראשון עלתה לשני מדלא מחה ולא אמרינן שלא חשש למחות לפי שאינו בא בטענת עצמו. ועוד מהא דאמרינן ג' לקוחות מצטרפין בשטר דאית להו קלא דלשמע מרי ארעא ואי לא מחה הויא חזקה ואי איתא לימא לא חששתי למחות וכי תימא היכא דמחה שאני דלוקח הוא דאפסיד אנפשיה שלקח קרקע שיש עליו ערעור והשתא עכו"ם אחזירנה ליה דאף על גב שלא מחה בעכו"ם מיד עלתה חזקה ללוקח קא משמע לן דבא מחמת עכו"ם הרי הוא כמוהו אלא דהא ליתא דאטו מאן לימא לן בשמע לוקח במחאה דמערער נהי דאמרי' חברך חברא אית לי' לגבי לוקח דכיון דחיישי אינשי למגלי ליה שיזהר מערעורו של זה וישמור ראיותיו אבל לגבי איניש דעלמא דלא איכפת ליה לא הוה ליה למנדע כלל ואז כשמחה לא היה נוגע בדבר ולא ידע כן תדע דהא גבי ג' לקוחו' אמרי' וכלן בשטר אבל עדים לית להו קלא אע"ג דגבי מחאה אמרי' אע"ג דא"ל לא תימרון ליה אמרי' לדידיה לא תימרון ליה לאחריני אמ' להו חברך חבר' אית ליה כת' המפרשי' דהכא דרך להוציא הקול וכו' והתם גבי מחאה דאמרי' כל מילתא דאתאמר' באפי ג' לית בה משום לישנא בישא כת' התוס' אע"ג דמלוה ע"פ אפי' בעדים אינו גובה מן הלקוחות התם אינן יודעי' מי יקח שיגבו לו הכא נמי אע"ג דמחה אין חוששין שיגיד לזה קודם שהיה לוקח ואח"כ מי יגיד לו ותו מחאה סגי דלא ידע בה מחזיק הרי שאמרו העדי' לא אפקי' שותף ולא הגדנו לשום אדם אעפ"כ לא עלתה לזה חזקה שהרי מחה כדכתב הרא"ש דלא קפדי אלא דכי עברו ג' בסוף בלא ערעור שזה הוכחה דמוד' בה אבל כשערער בענין שיוכל להגיע אל המחזיק אע"ג שלא הגיע בטלה חזקתו א"כ כיצד נאמר ללוקח דלא הו"ל למזבן הך ארעא מפני מחאתו שלא נשמעה אפי' לא' והא דמייתי ראיה מההו' דדר בקשתא דעיליתא ג' שנין דאצרכיה ר' חייא סהדי דדר ביה ההוא מקמיה חד יומא ואי לאו לא הוה מוקמיה בידיה התם ודאי לא חשיב לוקח אא"כ מברר שהיה דר בה אותו שמכרה אפי' חד יומא שאל"כ לאו לוקח הוא ובעיליתא קאי ולא ידע שום טענה לטעון תלה עצמו באחרים והו"ל חזקה שאין עמה טענה וכן פי' רשב"ם אייתי עדים וכו' כדי לאמת דבריך ושוב לא תצטרך להביא עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך שטועני' ליורש וטועני' ללוקח ואותה שהביא מההוא עובדא וה"מ דאכלה שבע שנין דעברו שני חזקה קודם שמכר' לזו אבל שית לא הוי משום דבשתי שנים הראשונ' מודה לאחר ואין לך מחאה גדולה מזו. ודייק הרב ז"ל ותהוי ליה חזקה ממה ששהתה בידו ד' שנין בתר דזבנא אידך ולא מחה הקונה אלמא אין ראיה ממה שלא מחה בלוקח דמשום שלא היה בא בטענה שקנאה ממנו לפיכך לא חשש למחות. וזו היא שהזכיר' הרמב"ן ז"ל בחדושיו דאיכא דקשיא ליה ובאיכא חזקה בתר מחאה ואמר ולאו מילתא היא דכי אמרי' הכי הני מילי כשלא מכרה לאחר שהמחזיק סבור נזכר שיש לי שטר שמכרה לי ולא יתבעני אבל הכא וכולי וכך הם דברי הנמוקי יוסף וניכרין דבריהם ז"ל דשאני התם שאין הלוקח מחזיק ובא מכחו של זה השני שיש לו שטר עליה אלא מהראשון וכבר קדמה קניתו חזקתו של זה אבל היכא דהמחזיק מכרה לאחר כלהו כחד חשיבי וכי היכי דצריך למחות אם היתה ביד א' כך צריך למחות כשהיה ביד השני מכחו של ראשון והרמ"ה הוסיף ואמר דטעם דכשלא מחה באחרונה עלתה למחזיק דהו"ל כמאן דאודי ליה שמכרה אבל התם שקנאה מאת הבעלים מסתמא לא ידע שמכרה לזה שאילו ידע לא היה לוקח דלא שדי איניש זוזי בכדי ובהכי אין לומר דכיון שלא מחה הוד' דמה יודה אדרב' בטוח הוא על שטרו שקנאה. גם הרב המ"מ בפט"ו מה' טוען כתב כלשון הזה ותירצו דהתם דקנה כשלא מכרה המערער לאחר דהתם כל זמן שעמד ג' שנין ולא מחה נזהר הל' בשטרו ומדקאמר דהתם משלא מכרה המערער ולא אמר כשלא מכרה המחזיק אלמא כשלא מכרה המערער אעפ"י שמכרה המחזיק צריך למחות בפני הלוקח ואם לא מחה עלתה לו חזקה. הרי שמדברי הרמב"ן והב"י והרב המ"מ מוכח שלא כדברי אותה תשובה להרשב"א ז"ל ואם היינו זוכין לראות דבריו בהרחבה היה מוסיף לנו לקח בטוב טעם ודעת בכוונת דבריו וראיתי לרב מהר"י קארו ז"ל כתבה לתשובה זו דהרשב"א דפסקי' בהלכה פסוקה שלא אמרו צריך למחות בכל שלש אלא כשעמד בתוכ' אותו הא' הא אם מכרה לאחר אינו צריך למחות ואני רואה שדברי הרמב"ן והמ"מ והנ"י ואבי העזרי חלוקים עליהם והתימ' שהמ"מ והנימוקי לא משתמע מנייהו סברת הרשב"א ז"ל והיה מברר דעתו בחדושיו באותה הלכה ואי איתנהו להנהו מילי לא הוו שתקי מנייהו ובס' מאירת עינים מצאתי שכת' בטעמו של דבר דדוקא כשהודה הלוקח שקנאם מהא' שאל"כ היאך הוא מובטח שלא יטעון הלוקח ממך קניתי' ולמה לא מחה.
והך טעמא לא מחוור אצלי דכל היכא דלית ליה חזקה ואין צריך למחו' אע"ג דה"מ למטען מינך זבנת' כל שלא טען לא אמרי' ליה הו"ל למחות דהא הבא מחמת עכו"ם אי אמר מינך זבינתה נאמן ואעפ"י כן לא מזקקי' ליה למחות ואם לא מחה לא הפסיד ובההיא דאכלה שבע שנין שהביא ממנה הרשב"א ז"ל שאעפ"י שעברו ד' שנין לא עלתה חזקה למחזיק צ"ל ג"כ שהיה ידוע בעדים שקנאה מהא' שיהי' לבו של זה בטוח ולפי' לא מחה והלא הביא הנמוקי יוסף שכתב ר"ח ורשב"ם שצריך ראיה על חזקת שבע והסכים הרשב"א ז"ל לדעתם משום דליכא למימר שיהא נאמן דאחזיק דבמגו דאי בעי אמר מינך זבינתא שהרי באותה שעה שא"ל מאי בעית בהאי ארעא לא היה יודע שהו' לקחה שיטעון לו ממך זבנתא משמע להרשב"א שאם היה יודע שהוא לקחה היה נאמן במגו ואם איתא דדוקא היכא שהודה כבר שלקח מאחרים הוא דעלת' לו חזקה דמ"ה לא מחה המערער מאי מגו איכא הא לא מצי למימר מנך זבנתה שכבר הודה שקנאה מאחר אלא ודאי כל היכא דאיכא טענה שלכך לא הוצרך למחות אעפ"י שאם היה טוען מנך זבינתה היה מועיל למחזיק מ"מ המערער לא הפסיד במה שלא מחה.
איברא דאיכא למימר שכל שאותו שלקחה זה ממנה לא היה לו חזקה אפי' היתה בידו שנים רבות כגון השותפי' וכל הנך דחשיב במתני' הבא מכחן אין להם חזקה ואין צריך למחות דהו"ל כבא מחמת עכו"ם דהרי הוא כנכרי ואין לו חזקה שפי' רשב"ם ז"ל איהו דאפסיד אנפשיה דלא הו"ל למזבן ארעא דישראל מעכו"ם עד דאמר ליה הב לי שטרא דזביני כי דין חזקה לית ליה וכתב עוד וישראל זה הבא מכח עכו' אעפ"י שהחזיק אין חזקתו כלום וחזקה שאין עמה טענה היא שהרי הוא טען העכו' מכרה לי אבל אינו יודע איך באה לידי העכו' שיוכל למכרה אף כאן מאחר שהוא טוען שלקח מראובן אחיו של זה והאחין השותפים אין להם חזקה אעפ"י שהלוקח החזיק שני חזקה אין מועיל לו דהו"ל חזקה שאין עמה טענה וכיוצא בה מוכח מדברי הנמוקי יוסף שם ולאו עיקר טעמא דאיהו דאפסיד אנפשיה משום דידע דארעא דישראל היא ולהו"ל למזבן דאפי' שיטעון שלא ידע וסבור היה שהיתה של העכו' מעולם דהו"ל חזקה שאין עמה טענה שכל טענתו אינה אלא שלקחה מהעכו"ם והעכו"ם אין לו חזקה ולא שייך ביה לו' דטועני' ללוקח שאפי' היה קמן לא היה נאמן אלא בשטר.
והא דכתב רשב"ם איהו דאפסיד אנפשיה היינו דלא הו"ל למזבן ארעא עד שידע מהיכן באתה ליד העכו"ם ואם היה חוקר היה מתברר לו שמישראל לקחה ואין לו חזקה ועוד דבכל לוקח אמרי' אינו צריך טענה הא ראיה דדר ביה ההוא מקמיה חדא יומא צריך וזה הבא מכח אלו שאין להם חזקה כגון שותף לא מצי לאתויי ראיה דדר בה בחזקה שהיה שלו דכיון דאין בה דין חלוקה מכח חלקו היה דר.
ועוד ראיה מהא דאמרי' גבי אלו שאין להם חזקה בן אריס יש לו חזקה בן גזלן אין לו חזקה ופרכי' אי דאתו בטענה דאבוהון אף הנך נמי לא ואי לא אתו בטענה דאבוהון אפי' בן גזלן נמי ופי' רשב"ם אי דאתו בטענ' שאומר' אבינו הוריש' לנו ואיהו לא טעין דזבינה ממך קמי דידי דנהימניה במגו דאנ' זבינתא מינך הו"ל חזקה דאין עמה טענ' שהרי אין לאביו חזקה גם הבא מכחו אין חזקתו חזקה.
והשתא דאתינא להכי אמינא שהנדון של הרשב"א שכתוב בד' אחין שמכר הא' קרקע ליהודה כי טע' שהיה שלו כי אביו נתנו לו ומחה באחיו כל זה היה כשעש' מכר שכן מוכיח שמכר בטענה זו ואז מחה בו אחיו בפני הלוקח ואעפ"כ מכרו וקנאו לוקח והחזיק הלוקח שני חזקה בזה אמר שלא עלתה לו חזקה שלא אמרו בכל ג' שני' אלא כשעמד בתוכ' אותו הא' אעפ"י שמח' בו כיון שאחר עמד בה ג' שנים אחרות בשופי עלתה לו חזקה דביש בה דין חלוקה מיירי מדאצטריך למחות וכל שעברו ג' שני' ולא מחה עלתה לו חזקה אבל כשמכר' לאחר אין צריך למחות בלוקח הזה שאינו בא אלא מכחו של ראשון וכבר מחה הראשון בפניו ולוקח הוא דאפסיד אנפשי' שקנ' קרקע ידוע לאביהן של אלו כי ידעו שהיה אחיו מערער שהרי לא היה יכול לומר אבי נתנה לי אלא בראיה והיינו ההוא דדר בקשתא דעילית' דאמרינן דאי לא אייתי עדים דדר ביה ההוא מקמיה חד יומא לא מוקמינן בידא דלוקח הכא נמי לא היה ביד ההוא מקמיה כלל דכיון דבשעת המכירה מחה בו ירושה היא לנו מאבינו חזקה שאין עמה טענה היא ועל זה הביא ההי' דה"מ דאכלה ז' שנין אבל שית לא דטעמ' משום דהוי חזקה שאין עמה טענ' כך נראה בעיני ליישב דינו של הרשב"ם ז"ל אליב' דהלכתא ואם יש קצור בלשון או שינוי קצת אין לתמו' שידענו שאין זה לשון הרב ז"ל אלא לשון המחבר שקיצר תשובתו אבל מה נעשה שהרב מהר"י קארו ז"ל כתבה סתם בפסקי' לא אמרו למחות בסוף כל ג' אלא כשעמד בתוכה אותו הראשון ולא הזכיר שמכר' בטענה שהיה של אביו דהלה מכחישו דאיהו דאפסיד אנפשיה ולא מקרו דדר ביה אפי' חד יומא.
ובר מן דין בנ"ד אין אנו צריכין לזה שזבולן זה שלקחה מראובן חזר ומכרה ללוי ולוי ליהודה ובהא ודאי טענינן ללוקחים האחרונים שלקחה הלוקח הראשון גם מראובן כל חלק וזכות שהיה לו בה דאילו הוה קמן והוא טעין הכי הוא מהימן השתא נמי טענינן ליה אף על גב שזה האחרון מודה שתחלת קנייתה של בית זו באה משמעון אחיו של ראובן ואין לו חזקה טענינן ליה שאחר כך קנאה גם מראובן וראיה מההיא דאמרינן בפרק הנזקין הלוקח מסקריקון אכלה ג' בפני הבעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעל על לוקח שני כלום דאף על גב דלא טעין מינך זבינתא כגון זה טוענין ליורש וללוקח שהראשון קנאה מאת הבעלים.
ועוד ראיה מדאמרי' בפ' חזקת בנו של גזלן אין לו חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה דטוען מאבי ירשתי והוא היה יכול לטעון מינך זבינתא הכא נמי לוקח מלוקח דשותף אע"ג דלוקח קמא חשיב שאין עמו טענה לוקח בתרא זכה בטוענין ליה הנלע"ד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |