שו"ת מבי"ט/א/רמג
|
< הקודם · הבא > |
על פסק דין שכתב החכם כמה"ר שמואל ן' וירגה נ"ר ליהודי א' כתב החכ' כמה"ר יוסף נר"ו פיתק' א' וז"ל דין זה היהודי ראוי למי שיש בידו כח לכוף לבעל דינו שישלם חייב לכופו ואפי' ע"י האומות והעול מוטל על מי שיכול להציל העשוק הזה מידו ולא ישמע ברחובותינו צעקת עינוי הדין ח"ו ואני את נפשי הצלתי נאם המר יוסף ואני ראיתי הפסק דין והש"ח באותו היום שכתב עדין היה זמן לפרעון ט"ו יום וא"כ אפי' היה הפסק דין כדין תורה לא היה ראוי לחייבו שיפרע קודם זמנו ולא לתתו רשות שילכו לאומות כ"ש שאין הפ"ד דין אמת והיה בו טעות בד' או ה' מקומות כמו שכתבתי בארוכה ולא היה מן הראוי להדרת חכמתו להאריך ולאיים כ"כ בפסקא זו כי לא היה עדין עשוק ולא חלה עדין צעקת עינוי הדין ברחובותינו גם כי היה הדין דין אמת והיה לו לחכם נר"ו לעיין קודם הפסק דין שהיה ביד התובע והיה רואה בו מה שראיתי אני ומשכוני נפשי אחריני למה ליה דהשתא מיבעי ליה לאיזדרוזי כדון היאך גיברא חרצייה כדי בעון מינ' די יהודעון ולא ישכח טעמא לאסוקי דינא דשמעתתא אליבא דהלכתא וגם כי אין זה דיני נפשו' נתחיל מן הצד ויתן כ"ת טוב טעם ודעת בפסק זה שנרא' בעניך כ"כ פשוט שנתת מיד רשות לילך לערכאות ונפסדו על זה מעות לאומות ואם לא תשיג ידך די בקשת הטעיו' שאל נא את הרב אשר אמר' כי הוא ערב את הפוסק ואליו נשא את נפשו וצאו שלשתכם אלי בפסק זה ואחר נדב' בפסק האחר כי גם את זה ערב לפי מה שכתב' שיהיה הוא למעוז ומחזיק לך ואם היי' מרא' הטעמים הערומי' בלי ראיה הוא היה משיג ראיותם ואולי לא היה דוחה אותה כי אגב שטפ' ראה הפס' שלך ודחה ואין שתיקתו לדבריך ראיה כי שתק כמסתפק ידעתי כי בדברי' לא יעתק צור ממקומו ואולם כהר נופל והם כותלי בית המדרש נטול יפול כדברי ר' אליעזר וחרוב שנעקר ק' אמה או ר' ואמת המי' שחזרו לאחוריה' יוכיחו אמנם לבו של ראשוני' כפתחו של אולם וכו' ואנן אפי' כמחט סדקית לא נוכל ליקוב חור בדל' בהבל פינו ולא חשבתי לעקור פס' שחשבתו כהר גבו' ותלול בדברים קצרי' אם לא יובנו וברוב דברים לא יחדל פי' הבנת' וגם כי יש ויש לכ"ת עסקי עיוני' אחרים כמו שכתב' קרוב היה אליך הדב' הזה מאד בפיך ובלבב' לעשותו להחזיר דברו ולהעמידה על מתכונת' וכל עם ה' נביאי' לנוב חכמה בתורת ה' להעמיד פסק דינם האמתי על אמתתו ולסל' מה שיוכל הטוען לטעו' עליו ואחר שהבטחתי לגלות אזן אנשי' חכמי' אני מבטיח ועוש' ואפי' גם בפעם הזאת אני בא בקצרה ואגל' הטענו' ולא הראיות שיש לי בהן הטעם הא' הוא כי גם שב"ד לא יחייבו הלוה לפרוע בלי הרשאה השט' שכתו' בו לכל מוציא שטר זה אם לא באו לב"ד ופרע לו הלוה במה שהרא' לו השטר שכתוב בו לכל מוציא שטר זה לא יחייבו אותו ב"ד לפרוע פעם אחר' ויש דין דומה לדין זה ידקדק הבקי וישכח הטעם הב' שאפי' שטעו ב"ד והגבוהו מה שעשו עשוי ויש דין כיוצא בדין זה ג"כ הטע' הג' שנמצא כתוב בש"ח זה שובר על מה שפרע למוציא השטר וגם כי איני צריך בעיני אני אומ' מעט ועושה הרבה כי לא הבטחתי אלא על שלשה ואו' ד' הטעם הד' הוא כי אין מנהג זה פשוט אלא לבא מחוץ לעיר לא לעומד בעיר הוא ובעל השטר ועתה חל עליך חובת ביאור הראיו' ודחייתה לפי דעתך ואם יצטרך שאני אגל' ג"כ לא תהיה נאמן אח"כ לדחותה בקש ויהיו דבריך פשוטי' וברורי' להבא יותר ממה שכתבת שהיו לשעבר. נאם המבי"ט. ועיין סי קנ"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |