שו"ת דברי חיים/א/יורה דעה/כד

סימן כד

שאלה דיר צאן הי' לאחד ומסרן לרועה נכרי על אופן באם יטריפו מהם בשדה ישלם הנכרי ואם יטרפו בהיותם בגדרות הצאן בלילה פטור השומר ועתה בא הנכרי לעיר ואמר להישראל בעל הבית איך ששני צאן נטרפו בלילה ע"י זאבים ואחד איננו והב' הי' בידו קצת מעורו ובשרו ואמר דזה הוא מהנדרס ושארי הצאן הלכו לשדה לרעות לא ידענו אם נטרפו או לא ופסק מורה א' שהמה טריפה כולם רק מותר להשהותן ומורה א' פסק להתיר והנה מורה הא' אמר שלא כך שאלו ממנו רק שבא הנכרי והראה להישראל המתים בהדרוסה מונח' בהדיר ולזה הטריף כולם מחשש שמה נדרסו כולם שהרי הי' זאב בהעדר את"ד האוסר:

תשובה י"ל דבאמת מותר כל העדר דנכרי לא מהימן היכי דיש לו נגיעה לכ"ע וכמבואר גבי אותו וא"ב והגם דנראה מדברי מהרמ"ם ז"ל בתשו' [סי' ס"ו מביאה הנה"כ סי' מ"ח סקי"ט] דהיכי דרגלים לדבר דלא הוי רק (בגילוי) [כגילוי] מילתא נאמן מ"מ הכא מאי רגלים לדבר איכא הרי יש סברא טובה לומר כיון דהעכו"ם ידע שנתחייב לשלם אם יטרפו בשדה לזה לקח הנדרס והניחו בהעדר לאמור שכאן בהגדרות צאן נדרס כדי לפטור מתשלומין ובלא"ה אפי' נאמר שנדרסו בהגדר מאן נימא לן שנדרס בעודן שארי הצאן שמה אדרבה הלא לכולן חזקת היתר וי"ל שלא נדרס רק ביצאו כולם לשדה והמה נשארו לבדנה אז נדרסו וא"ל מטעם דמזמן לזמן אמרי' דהי' קודם כמו דאמרינן בא"ח בה"פ וכן רצה א' מחכמי העיר לומר אבל אין הנדון דומה לראי' דהתם הי' בח' כיון שידעינן שנמצא חמץ הרי כולה נאסר אבל כאן שכ"א בפ"ע לא מחזקי' מהא' להשני' גם בלא"ה מבואר שם במק"ח דהיכי דהו"ל חזקה טובה ונבדק מקודם דגם שם כשר ומכ"ש כאן דיש להם רובא וחזקה שלא נדרסו דתלי' שלא נדרסו כלל כ"ז שאין לנו ידיעה ברורה שהי' בחזקת ס"ד ולכן ודאי כשרים כולם אך באמת גם אם נימא כדברי המורה שהי' בהעדר בשעת הדריסה מ"מ הא ודאי שלא כולם נדרסו וכמבואר בתשו' מהרמ"ם ז"ל [סי' ק"ד] דאדרבה רובא כשרים וא"כ השתא בהיותם בשדה מותרים מטעם דכל דפריש מרובא קא פריש ואיך לאסור רק שנים אחרונים לדעת הרמ"א ז"ל בסי' ק"י והגם ששוב חזרו לגדרות הצאן מ"מ מבואר בפר"ח דכיון דפירשו כולם והותר דשוב אינם חוזרין לאיסור וגם מהש"ך ז"ל נראה דעכ"פ מותרים שוב בהנידם שנית זולת שנים אחרונים דז"ל הש"ך ז"ל בסי' ק"י ס"ק ל"ז ועוד הקשה הב"ח דא"כ למה כ' הטור שנים האחרונים אסורים הלא נעקרו כולם ונתפזרו כולן וכנ"ל עכ"ל ולפע"ד דעת הרב דאעפ"י שחזרו ובאו יחד למקום אחד כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא כמ"ש בס"ק י"ד בשם הר"ן ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון וכן משמע להדיא מלשונו בד"מ וז"ל האמת מה שתירץ מו"ח הגאון מו' שכנא וכו' [ע"ש עכ"ל הש"ך ז"ל ובאמת כי דברי הש"ך ז"ל תמוהים כיון דהוא רוצה לתרץ קו' הב"ח ז"ל על הרמ"א שהקשה הב"ח ז"ל למה אסורים שנים האחרונים בפירשו כולם ותירץ הש"ך ז"ל דאיירי דשוב נקבעו בהדיר ולכן אסורים שנים האחרונים וקשה ממ"נ אם זה לא מקרי הדרא לניחותא ולקביעותא במה שהמה עתה קבועים יחד א"כ כבר הותרו כולם ואי מקרי קבוע הרי כולם אסורים והח"ד רצה להעמיס בדברי הש"ך ז"ל דכיון דא"א להתיר כולם דעכ"פ אחד מהם טריפה ע"כ אסורים שנים האחרונים וכעין שכ' התב"ש בסי' ט"ז בתירוץ דברי הרמ"א ז"ל אך באמת הש"ך ז"ל שסובר בזה כהב"ח דאם פירשו כולם מותרים גם אם שוב נקבעו נמי הי' להיות מותרים כדברי הגמ' וכי מגיסא אסרי' ואי שע"כ א' אסור הלא הש"ך ז"ל ס"ל בזה דכולם מותרים אם עדיין לא נקבעו שנית א"כ מה יוסיף תת כח לאסור במה שהדרי לקביעות ואם נימא דזה מקרי הדרא לניחותא והוי מעתה קבוע גמור א"כ כולם אסורים ודברי הח"ד בכאן לא נתבררו בעיני והנה באמת גם דברי הפר"ח קשים לכאורה שכ' וז"ל ועוד ראי' מהא דאמרי' במס' נזיר פ"ב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ופרכי' עלי' ממתני' דקן סתומה ומשני' שאני אשה דלא נייד' ואקשי' דהכ' נמי נייד דאימור בשוקא אשכח וקדיש ומשני דאשה הדרא לניחותא ופרש"י כיון דעיילא לביתא הו"ל קבוע אבל גבי קן מי הדרא אלמא דנייד דאיקבע מקרי קבוע וז"פ עכ"ל ואח"כ כתב וז"ל ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו פעם אחרת עם שאר התערובות שמכירן וכן אם נתפזרו כולם בפנינו וחזרו והוקבעו מותרים דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין לאסור עוד וכדמוכח ברי' פ' התערובית כמ"ש הרא"ש בר"פ גיד הנשה ע"ש כ"ל וקשיא הלא בנזיר כבר הותרה האשה אם הבעל קדשה בשוק לחד גירסא וא"כ [אמאי] תחזור לאיסורא אך בזה י"ל באשה כיון דדרכה ליהדר לקביעותא לא הותרה מעולם אבל בבהמה כיון שכבר הותרה לאוכלה שוב לא תחזור לאיסור גם אם איקלע שחזרה והנה כדי להבין הדבר היטב אציע לפניך דברי הגמ' בזבחים דף ע"ג ע"א וז"ל ונימשוך ונקרב חד מנייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש נימשוך הו"ל קבוע וכל קבוע כמעמ"ד אלא ניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרו"פ אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקרבו גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקרבו א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסורה משום שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו בי' כהנים בב"א מי אפשר אלא אמר רבא משום קבוע וכ' התוס' וז"ל דהואיל דאין התערובות ניכר אסור אפי' פירש ממילא ור"ת חולק והנה הטור פוסק כדברי הרא"ש ז"ל והתוס' לאסור באין התערובות ניכר אך בסי' ט"ז באותו וא"ב כתב להתיר ע"י ניכבשינהו והקשו כולם עליו ומתרץ הד"מ וז"ל [בסי' ק"י] ע"כ אומר לך שהאמת הוא מה שתירץ הגאון מו"ח מ' שכנא שין ביישוב קושיא זו דמ"ש הטור כאן היינו בעוד שהדברים חשובים נשארו במקומן רק שפירש אחד מהן או ב' ולכן לא אמרי' דפריש מרובא קא פריש דהואיל ועדיין מונחים במקומן הו"ל עדיין קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי אבל אם פירשו וניידי כולם ממקומם שלא נשאר שם קבוע דהרי פירשו כולן עכ"ל הד"מ ולכן כ' בהג"ה דאם פי' כולן וכו' והקשו האחרונים דא"כ מאי מתרץ הגמ' בזבחים חיישינן שמא יקח מקבוע הא התם הוי פי' כולו ותו הקשו דלמה שנים אחרונים אסורים אם פי' כולן על כל אחד מהם שם היתר ותו דאם איתא ששנים האחרונים אסורי' א"כ שוב שייך החשש שמא יקח מהם והוי כולם להיות אסורי' ועוד הקשו על הרמ"א ז"ל דראייתו מאו"ח בהל' שבת אינו ראי' כלל דהתם לענין פיקוח נפש דוקא וכדאמרי' ביומא דבפ"נ אין הולכין אחר הרוב ומאי זה לנ"ד יעויין בפר"ח והנלע"ד ליישב כ"ז בהקדים דברי הגמ' יומא דף פ"ד ע"ב (ושם) א"ר יוסף אר"י אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ה"ד אי נימא דאיכא ט' ישראל וע"א בינייהו רובא ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ס' נפשות להקל אלא דאיכא וכו' ל"צ דפריש לחצר אחרת מ"ד כל דפריש מרו"פ קמ"ל לא הלכו בפ"נ בתר הרוב איני והאר"א אמר ר"י תשעה נכרים וישראל אחד באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ומשני ל"ק הא דפריש כולהי הא דפריש מקצתייהו ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק וכו' ואמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל וכו' אמר שמואל ולענין פ"נ אינו כן אם רוב עכו"ם עכו"ם למאי הלכתא אר"פ להאכילו נבילות כו' עכ"ל הגמ' והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב מהל' שבת הל' כ' וכ"א היתה חצר שיש בה ע"א וישראל אפי' ישראל א' ואלף עכו"ם נפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני הישראל פי' אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותו החצר מפקחין עליו שמא זה שפי' הוא ישראל והנשארים עכו"ם נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פי' אחד בהם ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת וא"י מי הוא אין מפקחין עליו כיון שנעקרו כולן אין כאן ישראל וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפי' מן הרוב לפי' אם הי' הרוב ישראל אעפ"י שנעקרו כולם ופי' א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עכ"ל ובפ' ט"ו מהל' א"ב הל' כ"ה כ' וז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם בין שהי' רוב עכו"ם או רוב ישראל הרי זה ספק ע"א ולענין קידושי אשה צריכה גט מספק ומי שהרגו אינו נהרג עליו עכ"ל. וז"ל הכ"מ שם בה"ש שאלו חכמי לוני"ל וז"ל נראה מן הכתוב בספר בעיר ישראל וע"א דרים בה מחצה ע"מ מפקחין אבל ברובא עכו"ם לא ומימינו לא שמענו חידוש גדול כזה וכו' והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש יותר מקום ספק בעולם הלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפי' רוב עכו"ם מפקחין אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהם באותו החצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחי' ואוקמי' בשפי' כולם שהרי לא נשאר שם קבוע לפיכך אם פי' א' מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפרש מרו"פ (והרי הוא) [והוא הדין] לזה שפירש מעיר שרובא ע"א שאין מפקחין עליו עכ"ל. והנה באמת דבריו בתשו' תמוהי' מאד דאם נימא דעיר הוי כניידי כולה א"כ מאי מקשה מיני' (לר"י) [דשמואל אדשמואל] הא התם ניידי כולה (וגם א"כ לא פליג שמואל ור"י כלל) ואי נימא דלא ניידי כולו א"כ [להמסקנא דשמואל ארישא אתמר ל"פ שמואל ור"י א"כ] למה השיב בתשו' דשמואל פליגי על ר"י ויעוין בלח"מ גם קשה על הה"מ שפי' דמש"ה ליוחסין ולקידושין הוי ספק משום דהוי קבוע וזה סותר ממש לדבריו שבתשו' והיותר קשה וכי יהי' ליוחסין חמור מפ"נ ויעוין בלח"מ וגם למה מותר בנבילות ברוב עכו"ם הא הוי קבוע והלבוש ז"ל העיר ע"ז ותירץ דהוא עצמו אוכל וזה בלתי מובן כלל ויעו' בעצי ארזים שתמה על הלבוש ז"ל בזה ותו קשה על הראב"ד ז"ל שכ' וז"ל אם רוב עכו"ם ונתגייר קרוב אני להכשיר ע"א הוא ונתגייר עכ"ל וכתב המ"מ וז"ל והראב"ד ז"ל כתב בהשגו' א"א וכו' ואינו כן דעת רבינו והטעם משום דכל קבוע כמעמ"ד וכיון שכן מיעוט ישראל שהי' שם הרי הם כמחצה וכיון דשאר אסופי ספק הא נמי ספק ולדברי הר"א ז"ל האיך מחזיקין אותו בגר ומתירין אותו בממזרות הא שמא ישראל הוא וכל קבוע כמעמ"ד ומ"מ הי' נראה שהוא מותר בב"י ואסור בממזרת כו' עכ"ל וקשה מ"ש דמותר בב"י משום שספק ממזר מותר ה"נ יהי' מותר בממזרת מה"ט גופ' דספק מותר יעויין בב"ש סי' ד' והנלע"ד דהנה באמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דבני העיר מקרי ניידי כולו וכנראה מדבריו בתשו' רק דלפי מאי דמבואר בנזיר דהדרי לניחותא מקרי קבוע ומש"ה חייש לענין יוחסין וקדושי אשה מספיקא משום דהדל"נ אך לענין פ"נ אינו הדל"נ כלל דממ"נ אם ימות בהגל לא יהדר לניחותא ומש"ה אם נפל עליו הגל על תינוק הנמצא אין לפקח עליו דהא כולו בני עיר ניידי והיכי דפי' כולם גם בפ"נ הולכים אחר הרוב ואי דהדל"נ הא אם ימות לא יהדל"נ ומש"ה אזלי' בתר רובא ואין מפקחין ואין להקשות ע"ז דהא אמרי' אין מפקחין ברוב עכו"ם משמע לעולם אין מפקחין גם אם יגדל התינוק הנמצא והדר לביתו והרי עתה מקרי הדל"נ והוי קבוע אך זה לא קשה כלל דהנה כבר הבאתי בשם הפר"ח ז"ל דהיכי דכבר הותר גם אם יוקבע לא חזר לאיסורו והקשתי ע"ז מ"ש מאשה דאמרי' הדל"נ הא כבר הותרה ותרצתי משום דכיון דיהדל"נ לא הותרה מעולם ולא הותר לו לעולם אשה זו להמקדש הגם שניידי עתה הלא ידעינן שתשוב לניחותא ולא הותרה מעולם רק בבהמה היכי שהותרה לו לשוחטה דלא תיהדר לניחו' בהתירא עומדת גם אם הדל"נ וא"כ לפי"ז א"ש לענין פ"נ דבשעת הולדת הספק אמרינן דאין מפקחין עליו משום דאזלינן בתר רוב בני עיר העכו"ם משום דכולם ניידי ואמרי' שהוא עכו"ם ואין מפקחין עליו וימות שם בהגל ולא יהדר כלל ולכן גם אם הזדמן ששב לניחותא כבר הותר זה האיש שלא לחלל עליו שבת ונקרא עליו שם מהרוב שהוא נכרי ולכן גם אם הדר לניחותא לא שב להעשות ישראל לענין זה וכמ"ש הפר"ח ז"ל דכבר דיינינן עליו שהוא מהרוב ומכירין אותו ה"ה כפירש ולא מקרי שוב קבוע אבל לענין יוחסין וקדושי אשה דתיכף אנו צריכים לחוש דיהדל"נ ואין להתיר לו בת ישראל ולכן באמת כי הדל"נ הוי קבוע מש"ה הוי כספק ישראל לענין יוחסין וזה ברור:

והנה לפי"ז יש לומר כוונת הלבוש ז"ל כך במ"ש שהוא עצמו אוכל נבילות מש"ה אזלינן בתר רובא דזה כוונתו דהנה הא דאזלינן בתר רוב דאיתא קמן הוא מסברא ואפי' בלתי גזה"כ כן הוא והסברא מחייבת כן אבל הא דקבוע הוי חידוש שחידשה לנו התורה מוארב לו כו' והנה ברוב נכרים דאמרי' שהוא מרוב בני עיר ומותר לו לאכול טריפות דאינו מצווה על טריפה כמו כן אינו מצווה לילך בתר קבוע דזה חדשה התורה לנו בני ישראל אבל לא לנכרים וא"כ לו לעצמו מותר לאכול טריפות דאזלי' בתר רובא (ואי דהוי קבוע ע"ז אינו מצווה כלל) מסברא בעלמא וא"כ הוא נכרי שוב אינו חייב לחוש לזה שגזרה התורה לחוש לקבוע וכיון שמותר לו לאכול טריפות גם אנו מותרים להושיט לו לאכול כיון שאינו מצווה אין אנו עוברים על לפני עור אך לענין קידושי' אם קידש בודאי חיישי' אנו ומוזהרים לחוש לקבוע ולכן אם קידש אשה היא ספק מקודשת ולפע"ד זה ברור:

ועפי"ז לא קשה קושית הב"ש על המ"מ ז"ל דלמה מותר בבת ישראל ואסור בממזרת דשפיר יש לחלק דהנה בס' הפלאה [כתובות דט"ו ד"ה והנה לשי' הרמב"ם] וב"כ הקשו דלמה אסור שתוקי בב"י דחיישינן דאזלה איהי לגבי' הא מ"מ עתה הוא פי' והוי לן למיזל בתר רובא ומה לנו דבשעת ביאה הוי קבוע הא עתה הוי פירש ותירץ ההפלאה ז"ל משום דהאשה ידעתה בשעת לקיחתה והוי כלקח מן הקבוע דלא אזלינין בתר רובא והנה לפי"ז באסופי שנמצא בעיר שרוב עכו"ם דלאחר שנתגייר הוא פריש מרוב דבני העיר ניידי א"כ מותר בב"י דמרובא ואינו ממזר ואי דיהדר לקביעתו נהי דיהדר לקביעתו יתערב בתוך בני העיר ויהי' בספק ישראל ויהי' עליו דין שתוקי נמי עדיין רוב כשרים עליו וכמו שהקשה בס' הפלאה ז"ל דהא עתה פי' לפנינו ואי דאמן ידעה הוי לקח מן הקבוע דעדיין שם קבוע עליו זה ליתא דהא כבר פירש מזה הקבוע והוי נמצא מושלך בשוק ורק החשש דתיהדר לקביעות לזה הקביעות ודאי לא תהדר לעולם דלא ידעינן מאמו ומי היא ולעולם ישאר עליו שם הרוב דהוא מרובא נכרים דכשר לבא בקהל לאחר שנתגיירו ומש"ה מותר בב"י ואי דמדרבנן עכ"פ שתוקי אסור בכה"ג לא גזור כיון דמה"ת מיתר וכדברי הה"מ ז"ל אבל בממזרת אסור משום דהדל" ויהא קבוע ויהי' ספק בן ישראל ושפיר אסור עכ"פ מדרבנן בממזרת ודו"ק:

ומעתה כיון שזכינו לזה דעיקר טעם הרמב"ם ז"ל דבני עיר מקרי פירש משום דניידי כולהו ורק משום הדל"נ מחמרינן עלה לענין יוחסין אבל לענין פ"נ לא שייך הדל"נ כיון שעבר ובטל מן העולם כנ"ל א"כ י"ל דשפיר פריך הגמ' על [שמואל דהכא דס"ל כר"י] (ר"י) משמואל [דתנוק] דכיון דר"י [ושמואל דהכא] ס"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דאם פירשו כולם (מותרים) [אין מפקחין] ואם מקצתן נשארו קבוע אין הולכין בפ"נ אחר הרוב א"כ מקשה הגמ' שפיר דלמה ניזיל בפ"נ אחר הרוב (לר"י) [לשמואל דתינוק] הא הדרי שארי בני העיר לניחותא ועליהם שם קבוע ונהי דהנופל בגל לא יהדר מ"מ כיון ששאר בני העיר יהדרו לניחותא שם קבוע עליהן וא"כ הוי רק כפי' מקצתן והשאר נשארים קבוע דלר"י [ושמואל דהכא] בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ושפיר פריך הגמ' ומשני כי אתמר דשמואל (אסיפא) [ארישא] ולענין פ"נ אינו כן וכו' והנה לכאורה קשה דאמאי דוקא לענין פ"נ הא גם לענין קידושין ושאר דברים אינו כן כיון דחיישי' שיהדל"נ כנ"ל ומ"ש פ"נ שחידש בו שמואל דמשמע דפ"נ דוקא הא בכ"מ שחיישי' שיהדל"נ חיישי' ומש"ה הדר בי' השתא הש"ס ואמר אלא היינו כגירסת הרמב"ם ז"ל שעתה מתרץ לו התרצן וחזר ממאי דהוי ס"ד דלא פליגי שמואל ור"י ורק השתא מתרץ לו דפליגי באמת ולשמואל אפי' בפי' כולם לא אזלי' בתר רובא דבאמת הכי הוי ניידי כולהו וכנ"ל ורק דכתבנו הטעם דהרי בני העיר הדרי לניחותא וישארו בקביעותן אך באמת לפי סברת התו' כתובות והרשב"א ז"ל דהיכי דהדל"נ לא נפקא מיני' לענין המעשה לא אמרינן הדל"נ דז"ל התו' כתובות דף ט"ו ע"א ד"ה דלמא אזלא איהי לגבייהו ושם ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדל"נ האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהי לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל וז"ל הרא"ה ז"ל [לשון זה נמצא בש"מ דט"ו ע"א הולכין אח"ר העיר ע"ש] י"ל דהכא כשפי' מביתם ובעל בשוק אסרוה וכשחוזרים לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאח"כ אין האיסור תלוי בהם אבל האשה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת לבעלה בקרובותי' עדיין תלוי' בה ומש"ה משני לי' הדל"נ והוי קבוע עכ"ל וא"כ הכא גבי מפולת דאין לנו שוב לקביעותם לאחר מיתת הנופל בגל דמאי דהוה הוה וא"כ לא אמרינן בזה הדרל"נ וא"כ מקרי פירשו כולם הו"ל לן למיזל בתר רובא ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא וזה הוא חידוש מה שאין זה החידוש לענין יוחסין דהתם הדרל"נ והוי קביעות אבל הכא דלעולם לא יהדר והוי ממש כמו לענין להאכילו נבילות וכנ"ל ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא ושפיר אשמעינן שמואל חידוש בזה שהוא רוב גמור דלא שייך כלל הדל"נ ואפ"ה לא אזלינן לענין פ' בתר רוב ופליג על ר"י דס"ל דבכה"ג אזלינן בתר רוב גם בפ"נ וכ"ז לפי סברת המתרץ אבל המקשה ס"ד דגם בכה"ג אמרינן הדל"נ ושם קביעות עליהן ולא כסברת התוס' והרא"ה הנ"ל ומש"ה הקשה על ר"י אך כשמתרץ לי' דשמואל קאמר ולענין פ"נ א"כ יקשה מ"ש פ"נ שזכר שמואל הא גם ליוחסין כן הוא דחוששין להדרל"נ וצ"ל כסברת התוס' והרא"ה ז"ל דכה"ג לא שייך הדרל"נ וכיון דלא שייך הדרל"נ א"כ הרי פירשו כולהו ובזה לר"י אזלינן בתר רובא ש"מ דשמואל פליג אר"י ודו"ק:

היוצא לנו מכ"ז דבאמת הו"ל בכה"ג לומר דבני העיר חוזרין לקביעותן וא"כ מקרי נעקרו מקצתן דלא אזלינן בתר רובא דרק משום דמה לנו לזה שיהי' לאח"כ דאז לא נ"מ בזה המעשה וכסברת הרא"ה והתוס' ז"ל וא"כ שפיר מביא הרמ"א ז"ל ראי' דהיכא דפירשו כולם מותרים הגם ששנים האחרונים יהי' אסורים והו"ל למיחש דלמא יקח מהם מ"מ לא חיישי' בזה כמו דל"ח בכאן בשבת למה שיוקבע לאח"כ והבנת דבר זה הוא כך דהנה באמת למה שנים אחרונים אסורים וכבר צווחו ע"ז הב"ח והפר"ח ז"ל אולם לפע"ד אחרי מחילת כ"ת הרמה דאשתמיטתי' מינייהו תשו' מהרי"ל סי' קצ"ט וז"ל מה שכתבת תשו' מהר"ח וקא מדמית לה לראשי טריפות באחד מהם דנימא אותה ראש טריפה הוי מן הרוב אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצי לדמות לפי סברתך אבל כיון דפי' כולהו כמ"ש מ"ש דהטריפה פריש ולא נימא אכל כשר וכשר מרובא פריש דהתם באתרוגים אכל הני דפרשי אמרינן מרובא פריש וממיעוטא לא פריש כלל משא"כ בנ"ד דע"כ ממיעוטא נמי פריש עכ"ל הרי דהיכי דפרשי כולן לא שייך כל דפריש דהרי ממיעוטא ג"כ פריש דנשארו כולם באיסורן רק אם שוב פי' מהם אמרי' דעכשיו פי' מן הרוב וכה"ג מותר לגרום הכבישה כיון דליכא שום קביעות בעולם ואכל חדא שיפרוש איכא שם היתר ורק לאחר שינטל כולם ולא ישארו רק שנים אזי יאסרו אבל לע"ע על כולם שם היתר אם יפריש ולא שייך ע"ז שמא יקח דלע"ע איזה מהם שיקח מותרים דכל דפריש מר"פ ואי דלאח"כ יאסרו מה לנו לזה וכמו שבפ"נ אמרי' כיון דהשתא פירשו כולם (לא) אזלי' בתר רובא הגם שידעינן שיהדל"נ ויהי' עליהם שם קבוע לא איכפת לן דאז אין נפקותא לענין פקוח (הנ"ל) [כנ"ל] ה"נ כן בנ"ד לע"ע כולם מותרים איזה מהם שיקח ואי דלאחר מכאן יאסרו מאי דהוי הוי לע"ע הוי פירשו כולם ועל כולם שם היתר אם יקח מהם ובאמת אמרי' כה"ג לענין אם נודע הטריפות לאחר שלקחו מן הקבוע דקבוע חידוש הוא לא גזרי' שמא יקח בכה"ג שפירש קודם שנולד רטריפות כן ה"נ כיון שעל כולם שם היתר לא גזרינן שמא יקח מן האחרונים ודו"ק:

אולם כ"ז בחולין אבל לענין קרבן אאל"כ דהא לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בזבחים ניכבשינהו הא הוי דיחוי' אך באמת זה מקרי בידו לניידם ודבר שבידו לא מקרי דיחוי' וכן מצאתי בכה"ג בפלתי אך אם שנים אחרונים אסורין זה ודאי אינו בידו שדוקא אלו יכבשו לאחרונה וכ"כ הפלתי וא"כ הרי הוא דיחוי אולם באמת הלא בדרבנן יש ברירה והוברר מתחלה שאותם ראוי לנייד ואותם הובררו להשאר באחרונה והכא הוי דרבנן דמדאורייתא ברובא בטלי. אך גם אם נימא כן עכ"פ אותן האחרונים נאסרו מעיקרא משום דיחוי כיון שיש לפנינו איסור שוב ממילא גזרינן שמא יקח מהם כיון שלפנינו איסור משא"כ בחולין שאין כאן לע"ע איסור רק לאחר שישארו באחרונה לא גזרי' ודו"ק ומיושבים כל הקושיות:

והן אמת שקצת הדברים הוא דרך חידוד ופלפול התלמידים אך שורש הדברים המה אמתים דכולם מותרים רק שנים אחרונים נאסרים לבסוף כשישארו וא"כ בנ"ד מותר לגרום שנכבשו כולם רק שנים האחרונים נאסרו כנ"ל להלכה ולמעשה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף