שו"ת דברי חיים/א/יורה דעה/ד

סימן ד

בנידון השו"ב אשר הוגבה העדות עליו כפי המבואר בהגב"ע נלע"ד אחרי בינותי בספרים ואשר חנן אותי אלקים אותו אדבר וזה יצא ראשונה נחקורה אם לא יהי' זה השו"ב מושכר לרבים אם מותר לשחוט אצלו ואם אסור:

הנה באמת אם הי' כאן עדים ברורים וכשרים בלא פקפוק על המעשה ששחט בסכין פגים וגם מה ששחט העגל בלא בדיקת סכין תחלה וסוף ועל העגלה בימות החורף וקור הגדול בודאי הי' פסול לעולם דמצטרפי שני העדים לפוסלו. גם עדות מיוחדת כשר לפסול כמבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ד אולם לאשר שלפע"ד שצד השני יפסלו את העד שאמר ששחט בסכין פגום מחשש נגיעה הגם שלדעתי אין כאן נגיעה כלל מ"מ יתעקשו בזה לפוסלו וא"כ לא ישאר רק ע"א וקול פסול ורינון ממעשים מכוערים ומאשר שאינו שוחט ובודק כדת. והנה בזה לחוד אין מוציאין גברא מחזקתו ומבואר בכל בו תשו' רשב"א ומביאו המג"א בקצרה בסי' נ"ג וז"ל שליח צבור שמרננין עליו העם שנתפס עם הנכרית אם נתברר הדבר זה בשני עדים כשרים כו' הרי זה נפסל ע"ז וראוי להעבירו. אבל ברננה שמרננין אחריו שלא בעדים אינו נפסל עכ"ל הרי דלא פסלינן רק בעדים וכללא הוא דאין מוציאין גברא מחזקת כשרות רק בעדים ולחנם האריך בזה בבית אפרים אה"ע כי דבר ברור שאין מוציאין גברא מחזקתו בלא עדים ברורים:

אך ברשב"א מביאו ב"י סי' ל"ד בח"מ וז"ל וכ' עוד שם דאם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו דא"מ ממון אלא בעדות ברורה ואעפ"י שבחזקת כשר הי' ואין פוסלין אותו בקלא דעלמא מ"מ מיחש חיישינן לי' ואפי' אתתא מפקינן מנטען בדבר (מרומה) [מכוער] וקלא דל"פ כ"ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקי' ממונא אפומי' דהא תניא שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו אנוסים היו כו' ואקשי' עלה ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרי' אוקי גברא אחזקתי' ולא אמרי' קלא דל"פ כו' אלא בדליכא אויבים כו' כדאי' בפ"ב דיבמות עכ"ל ולכאורה משמע מזה דלהוציא ממון או שלא להשביע סגי בקלא דל"פ לפסלו שלא להוציא ממון על פיו וכבר האריכו בזה אא"ז מהרמ"מ בתשובתו והמ"ב ז"ל ולא פסקי כוותי' ומהרמ"מ ז"ל פי' בי' דתרתי בעי יחוד וקלא דל"פ וגם הסמ"ע דחהו מהלכה וכמעט כל האחרוני' ויעויין בכה"ג ח"מ ילאשר אני אחזה לפע"ד דגם הרשב"א ז"ל מודה דלא מפסלי' גברא בקלא דל"פ ורק כוונתו דעכ"פ הדיינים יסלקו עצמן וימנעו מלהוציא ממון ע"פ דאתרע עכ"פ ולפע"ד ראי' ברורה לדברי הרשב"א ז"ל מסוגי' דכתובות וכבר העירותי זה בתשו' אחת שכתבתי זה מאז וזה לשוני אולם לפע"ד דבר פשוט הוא בש"ס ופוסקים דאין אדם נפסל רק עפ"י שנים ויעוין בקדושין פ' האומר ולא מנינו מי שיחוש בזה זולת הרשב"א בתשו' ומביאו ב"י ח"מ שכ' דחשוד אין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין בעדותו ממון ובאמת כבר תמהו עליו כל גדולי האחרונים ויעוין בתשו' מהר"מ ומ"ב ואחריהם הרבה אחרונים ולפע"ד אחרי מחכ"ת ידעתי כי לא לגדר ולפלפל בדבריהם באתי אולם לפי קט שכלי נ"ל דדברי הרשב"א הוא ש"ס ערוכה בכתובות פ"ה האי אתתא דאיתחייבה שבועה ואמרה בת ר' חסדא ידענא בה דחשודה אשבועתא ואפיך רבא השבועה אשכנגדה וכן נמי לקמן אמרי' מרענא לשטר אפומה הרי דלא הי' שום עדים עלי' רק בת ר"ח וגם היא לא אמרה שידעה שעברה איזה עבירה רק שחשודה היא ואפ"ה לא מסר לה רבא שבועה וכדברי הרשב"א ממש אך באמת לא מטעם פסלות הוא ורק טעם הדבר מביאו פ"י שם דהוי עכ"פ דין מרומה ומחייב הדיין לסלק עצמו מן הדין ואם הנתבע רמאי שפיר יכול הדיין להפוך השבועה ולכן כתב הרשב"א דאין מוסרין לה שבועה וגם אין מוציאין ממון עפ"י עדותו והוי כדין מרומה וזה ברור לפע"ד ע"כ. ולזה לא יפלוג גם הרא"ש ז"ל אדבריו דכולם מודים דכשר ולא מיפסל גברא בקלא דל"פ ורק עכ"פ הדיין יחוש מלהוציא ממון על פיו כמו בדין מרומה ויעויין פ"י כתובות ולזה שפיר מביא הרשב"א ז"ל ראי' לדבריו מאשה דבעדי כיעור וקלא דל"פ (לא) תצא הגם דלשיטתו גופא בחדא מוציאין מנטען אך לא נחית עתה רק לדייק דקלא הוא דבר ממש אליבא דכ"ע דבעידי כיעור ל"ת ובצירוף קלא דל"פ מוציאין כמבואר בש"ס יבמות ולכל הפירושים שבסוגי' עכ"פ אנו רואים דקלא דל"פ הוא דבר ממש ולזה ראוי עכ"פ לחוש להקלא דל"פ ולמנוע מלהוציא ממין בעדות כזה או להשביעו ולפע"ד זה ברור ברשב"א ואין חולק בזה ואפי' אם יעקש המעקש לומר דגם בזה חלקו עליו ולומר דמוציאין ממון בעדותו עכ"פ הא לית מאן דפליג דאין מוסרין לו לכתחלה עדות כמבואר בש"ע ח"מ צ"ב ס"ה וז"ל אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שהוא נפסל בה אעפ"י שחושדין אותו ואינו ראוי לעשותו עד לכתחלה כו' דמשמע מזה דבחשוד לחוד אין מוסרים לו עדות דהודאתו לא מעלה ולא מוריד רק שנעשה חשוד וכיון שכן בודאי אין מוסרין למי שחשוד בסכין פגום להוציא בהמה מחזקת אמ"ה דלא גרע חזקת אמ"ה מחזקת ממון לענין זה ול"מ לדברי הרשב"א דאפי' ביודע עדות אין מוציאין ממון על פיו מכ"ש שאין מוסרין לו לכתחלה להוציא בשחיטתו בהמה מחזקת אמ"ה ולפע"ד כולם מודים בזה להרשב"א ובודאי עכ"פ לכתחלה אסור למסור לו לשחוט. וראי' ברורה מסוגי' ערוכה בסוטה דף כ"ז אמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה שזו באה מטיפה כשירה וזו באה מטיפה פסולה ור' יוחנן אמר ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה שזו עומדת בחזקת כשרות וזו אינה עומדת בחזקת כשרות מיתבי נושא אדם דומה אמר רבא ותסברא נושא לכתחלה אלא אם נשא תני נמי בת דומה והלכת' ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה דתני ר' תחליפא בר מערבא קמי' דר"א אשה מזנה בני' כשרים רוב בעילות אחר הבעל כו' יעו"ש ופסקו הרמב"ם והש"ע באה"ע סי' ד' סעי' ט"ו וז"ל א"א שיצא עלי' קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחרי' א"ח לבני' שרוב בעילות אחר הבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה ואם בעלה כהן חוששין על בניו וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבניו עכ"ל אלמא דברינון אסרי' לישא אשה שהי' רינון עלה ומשמע מדברי הה"מ שהוא מה"ת ומביאו בש"ע וא"כ בודאי כמו כן אין מוסרין בהמה לשוחט שיצא עליו קלא דל"פ שהוא מנבל אך עומד לנגד זה מה שמבואר בש"ס גיטין פ"ט ת"ר יצא עלי' שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזו לה כתנאי אכלה בשוק רמ"א תצא רע"א משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה א"ל ריב"נ א"כ לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה ופסקו ג"כ הרמב"ם והמחבר באה"ע סי' וא"ו ס' ט"ו וז"ל יצא לה שם מזנה בעיר א"ח לה ואפי' הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה גט ה"ז מותרת לכהן וכבר תמהו רבים על סתירת הש"ע והרמב"ם את דבריהם והנה הב"ח ז"ל כ' וז"ל בסי' ד' סעיף ז' א"א שיצא עלי' קול [כו'] אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה ופי' הה"מ וז"ל כהן חושש לה מד"ת וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור וה"ה אם בעלה כהן חוששין לזרעה משום חללי' כ"כ מהרי"ו סי' ק"ד ואיכא למידק דבסוף גיטין קאמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר א"ח לה מ"ט פריצות הוא דחזו לה ופסק כך רבינו בסי' וא"ו וי"ל דבפנוי' ודאי א"ח לאוסרה לכהונה דתלינן בפריצותא ששיחקה כו' אבל ביושבת תחת בעלה אם לא הי' שם אלא פריצות בעלמא לא הי' מרננין אחרי' ולא הי' מוציאין קול מזנה ואלא ודאי דחזו דבר מכוער והלכך חוששין לקול לאוסרה לכהונה עכ"ל והנה הב"ש ז"ל כ' וז"ל בסי' ד' ס"ק כ"א והכל מרננים זה גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר דקיי"ל דא"ח כו' ומ"ש הב"ח דכאן מיירי בא"א וגרע טפי לכן חוששין ולקמן איירי בפנוי' לאו דוקא כי בסוגי' סוף גיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ומ"מ אין חוששין וא"ל מ"ש שם א"ח היינו לא תצא אבל היא אסורה לכהן דא"כ איך קאמר כתנאי ורבא ס"ל כריב"נ דהא ר"י לא אמר אלא ל"ת עכ"ל ובאמת דברי הב"ש ז"ל תמוהי' דהא מבואר בתוס' גיטין דאיירי בפנוי' דז"ל התוס' גיטין פ"ט ע"א ד"ה אכלה בשוק אור"י דאיירי שפיר בקלא דקודם נשואין שיצא עלי' קול זה ומדברות עלי' לעז קודם שנשאת לכהן א"ל ריב"נ א"כ לא הנחת בת לא"א שהרי הוא א"י במה שדברו עלי' מקודם ומה יש לו לעשות עכ"ל וכבר העיר בזה העצי ארזים אך באמת דברי הב"ש נכוני' בזה דע"כ חילוק הב"ח ז"ל ליתא דאם נאמר כהב"ח ז"ל דבא"א אסור בקלא דל"פ א"כ איך אמר לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה הלא לדברי הב"ח בא"א אסורה וא"ל דכוונת הגמ' דבא"א לא שכיחא קלא כזה וכסברת הב"ח ורק שלא הנחת בת לא"א בקול שיצא לפני הנשואין זה דוחק מאד דע"כ איירי בא"א דגם בא"א מותר ביצא שם מזנה וכוונת התוס' הוא רק דגם דיצא הקול קודם שייך נמי הסברא דלא הנחת בת כו' אבל עכ"פ מוכח דלא כסברת הב"ח דבא"א אסור ביצא קול מזנה. הנה ראיתי בעצי ארזים סתר ג"כ דברי הב"ח במה שהוכיח דהגמ' בסוטה לפירש"י איירי בפנוי' מדפי' טיפה פסולה כושי או ממזר וע"כ דאיירי בפנוי' דאי בא"א בלא"ה ממזר וגם יצא שם לחלק דגם לשמואל דכותי ועבד הבא על בת ישראל הבת כשרה מ"מ צריכים להתגייר ואנכי לא ידעתי מי הצריכו לכ"ז דהא ע"כ איירי בסוטה מספק א"א דרש"י פי' דלא ישא דומה משום שתזנה תחתיו וא"א דאיירי שדומה ממנה כשהיא פנוי' למה יחוש הבעל שתעבור איסור א"א ובהדי' מבואר בש"ע אה"ע דכשהיתה פרוצה כשהיא פנוי' ל"ח שתזנה באיסור א"א ותו דא"כ קשה מאי עדיפא דומה מב"ד לסברת העצי ארזים אליבא דרש"י ז"ל ליכא שום מעלה בדומה דחשש שתזנה תחתיו ויעבור על איסור זונה כשיבא עלי' הבעל לאחר ביאת הנואף וכשיקח ב"ד יעבור על חשש עבדות שלא איגיירה עדיין ומאי עדיפא האי איסור מאיסור זונה ובודאי חמירא איסור זונה בהנשא לדומה יותר מאשר יקח את ב"ד מפנוי' שאין עלי' רק חשש כושי שבא עלי' שהיא כשרה גמורה עכ"פ כשתתגייר ובידו לגיירה וזה דחוק ורחוק לפע"ד ולפענ"ד פשוט דאיירי שם מדומה שהיא א"א ולכן החשש לישא את דומה לפירש"י ז"ל משום שתזנה תחתיו ואיסור בת דומה הוא חשש ממזרת מ"מ עדיפא לי' לשמואל דומה דעכ"פ יצירתו מטיפה כשרה וב"ד יוכל להיות שגם אביה הי' פסיל ובא (מביאה) [מטיפה] פסולה וז"ב. אבל השגת הב"ש על הב"ח קיים דודאי בגיטין משמע דגם בא"א ל"ח כלל לקול דכן משמע הלשון לא הנחת וכו' ומש"ה מותרת גם לאחר גרושתה או מיתת הבעל דאל"כ תהא מאיס' תחת בעלה ולכן תירוץ הב"ח צ"ע וגם תי' הב"ש וח"מ דחוק מאד דמאן מפיס לחלק בין יצא שם מזנה ובין העם מרננים אחרי' ובפרט דהרמב"ם ז"ל כתב בפי"ז מהל' א"ב הל' כ"א וז"ל יצא קול על הבתולה שהיא בעולה א"ח לה ותנשא לכ"ג יצא עליה קול שהיא שפחה א"ח לה יצא עלי' שם מזנה בעיר א"ח לה ואפי' הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט ה"ז מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה עכ"ל אלמא דלא מפקי' רק בעדים אפי' בא"א דעלה קאי והנלע"ד דא"ש מאד וכאשר כתבנו דבאמת בקלא דל"פ אין מוציאין גברא מחזקתו ולא פוסלין אותו ורק כ"א יחוש לעצמו וכסברת הרשב"א ז"ל דאין מוציאין ממון ולא מוסרין לו שבועה וכמו כן אמר הגמ' בסוטה דלא ישא דומה ואפי' בקלא דפסיק בעלמא וכאשר כתבו התוס' שם והיינו יחוש כל א' לעצמו שלא לישא ומש"ה אמר הגמ' בלשון ישא ולא ישא היינו מתורת מוסר והנהגה ישרה להתנהג בדרך טובים ולרחוק מכיעור ואפי' מצוה דאורייתא י"ל דיש בזה כאשר הרחיב הדבור בכיוצ' בזה בתשו' לאחי הט"ז ז"ל בתשו' גאוני בתראי אך אין ע"ז לומר אסור או מותר כי אין כופין ע"ז ואין צד איסור כי אין מוציאין אשה מחזקתה ברינון לבד אבל שם בגיטין דקאי רבא על הא דאי' במשנה דיצא קול קדושין וגרושין דחיישינן היינו לכוף ולהוציא את הנושאה ובא רבא ואמר דביצא קול מזנה א"ח מטעם דאמרי' פריצות בעלמא היא דחזו והיינו דאתא רבא לאשמעי' דלא נימא כמו דקול קידושין חיישי' והיינו משום לעז שיאמרו א"א נשאת לאחר כמבואר שם בסוגי' ואתי רבא לאשמעי' דבשם מזנה לא כן הוא דלא יבואו לומר שהתירו זונה להנשא לכהן דיתלו רק בפריצות דחזו בה ומש"ה שפיר מה שמביא ראי' לדבריו ממה שאמר בברייתא א"כ לא הנחת בת כו' דלכאורה קשה מדוע נתן רבא טעם אחר מתנא דברייתא אולם לדברינו א"ש דבאמת הוא הטעם שיתלו בפריצות משום דקיי"ל דבנשואה ל"ח דא"כ לא הנחת בת כו' ופירשו הראשונים דשכיחי דומי דמתא לדבר מבנות ישראל וא"כ כיון דלאחר נשואין מותר משום דלא הנחת בת כו' גם לפני הנשואין אם יצא קול יתלו בפריצות בעלמא דהרי כן הדבר שכמעט על כל הנשים קול והמה יושבות עם בעליהן ש"מ שקמו רבנן במילתא דהקול בא רק מפריצות שחזו בה וזה נכון וברור לפע"ד:

עכ"פ יוצא לנו מזה דקלא דבר ממש הוא לחוש לו לכתחלה כ"א לעצמו וכדברי הש"ס בסוטה נושא דימה כו' אלמא דכ"א מחויב להרחיק עצמו מדבר כיעור ולחוש לקול לדברי התוס' שם אפי' בקלא דפסיק ולשאר הפוסקים עכ"פ בקלא דל"פ מצוה על כ"א מישראל לחוש ולהתרחק מדבר שיצא עליו קול איסור וא"כ בודאי מוטל לכל בר ישראל שלא לתת לשחוט לשו"ב שיצא עליו קלא דל"פ וזה אשר רצינו לבאר. אך כ"ז באם לא הי' השו"ב ממונה מרבים אך בהיות כבר ממונה לכאורה א"א להעבירו כמבואר בתשו' הרשב"א שבכל בו הנ"ל אך תרתי אמינא חדא דשו"ב אינו בכלל הממונין וכי איזה שררה נוטל והוא רק כמו שתלא דמתא דבודאי יכולין להעבירו בכל עת אם היא באופן שיחיד הי' יכול להעביר משרתו דאין חילוק בזה בין יחיד לרבים וא"כ בודאי יחיד ששכר משרת לזמן ואח"כ יצא עליו קול שהוא גנב מותר להסירו מעליו תוך הזמן ויכול למעבד לנפשי' דינא אם מסרהב לצאת כמבואר במרדכי מביאו הש"ע בח"מ תכ"א ומה משום ממון הקל יכול להעבירו תוך זמנו מכ"ש מחשש איסור שמכשילו בודאי שמותר להסירו תוך זמנו וא"כ כמו כן ברבים שמותרים להעביר השו"ב וחיוב עליהם המצוה מה"ת להעבירו כנ"ל:

שוב שנית י"ל דגם בחזן שהוא דבר שררה וממונה ג"כ בקלא דל"פ יכולי' להעבירו כדי שלא יכשלו מאיסור ח"ו וכי מאכילין לאדם דבר האסור והרבה האריכו בזה לענין אשה והבעל מאמין להקול והכיעור יעוין בתשו' הגאון מהר"ד שרמזתי לעיל וכן מצאתי להדי' בתשו' בגדי כהונה שאלה ד' וז"ל ומי יוכל להתרעם על האנשים החוששים לנפשם לאכול מזבחו ואינם מסכימים עליו להיות ש"צ הלא מבואר במג"א סי' נ"ג ס"ק ז' כשיוצא עליו שם רע עתה והוא קלא דל"פ אפי' יחיד יכול למחות להעבירו כו' ואפי' לא הי' בדבר אלא רנון בעלמא כשיעור מה שכ' בכל בו ובתשו' הרשב"א שחזן אין מעבירין אותו אלא בעדות ברורה אבל ברינון בעלמא לא אפשר שלא אמרו כן אלא לענין שאין איסור בהעמדתו ואין חייבין לסלקו ברינה בעלמא אבל אם הם נקיי הדעת ואינם רוצים להשתמש [בו] אינו בדין שיהא שלוחם בע"כ אעפ"י שקבלוהו עליהם מתחלה כו' א"ו איירי אפי' פשע בדבר שאין מן הדין לפוסלו כגון שהביא א"ע לידי מדה זו שהעם מרננין אחריו או פשיעה אחרת שאין מן הדין לפוסלו אעפי"כ יחיד יכול למחות להעבירו כו' מ"מ נ"ל דאין אדם מחויב להכניס עצמו בחשש ספק איסור בשביל לחוש לפגמו של אחרים כו' ויותר יש לחוש להם לפגמם ולנפשם ולכבוד עצמם מלחוש לכבוד אחרים ולפגמם עכ"ל יעו"ש ובכיוצא בזה יכולים לכפות להמועט לקבל שו"ב אחר וזה ברור אמנם צריך לדקדק שלא יהי' הקול מחמת איזה שנאה כמבואר בתשובת הרשב"א דאי לא"ה הוי קלא שאין בו ממש ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף