שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/לה

סימן לה

שאלה באחד שצוה לבנו לבנות לו בית בחצרו לדור והלך ובנה ואח"כ רצה האב לבא ולישב בבית זה שבנה הבן והחזיר להבן הוצאותיו ובעבור שכר טרחו אומר שישב לו בבית קטן העומד בחצרו ולא קצב זמן ואחר שנה אמר האב לבן שדי לו שנה זו ויצא מהבית והבן אמר שמסתמא נתן לו עד עולם או כל ימי חייהם והפשר הזה נעשה עפ"י שני אנשים ונסתפק השואל הדין עם מי:

תשובה הנה ברמ"א ז"ל [סי' רי"ב ס"א] מבואר הדין באמר דור בחצרי אפי' שעה א' משמע והנה זקני הח"צ ז"ל בהגהת הט"ז ז"ל [בח"מ סי' ס' ס"ג] רצונו לחדש דהיכי דתלוי בדעת אחרת אפי' בסתמא לעולם משמע יעו"ש שכ"כ לתרץ דיעה הראשונה דסי' סמ"ך ממה שהקשה הט"ז מפ' הנושא אך אינו מחליט הדבר וגם כי אולי אין זה רק לדיעה הראשונה אבל לדעת הרא"ש ז"ל שם דס"ל דרק שעה משמע אפי' בתלה בדעת אחרת נמי כן הוא וכן משמע מתוך הראי' שהביא הרא"ש ז"ל [שם בתשו'] מיד בעל השטר על התחתונה ושם. אפי' בדעת אחרת נמי יד בעהש"ט עה"ת וגם כי בכאן לא מקרי תלוי' בדעת אחרת והוי רק מתנה גמורה דהא רצה האב לשלם לו שכר טרחתו וא"כ הוי רק מתנה ולכן ברור דבכה"ג אין חילוק להאומר דור בחצרי בחנם וכמו דשם משמע שעה אחת כמו כן נמי הכא אין כוונתו רק על שעה אחת או בעד שכירתו לפי המגיע לו להבונה מדעת חבירו כמבואר בש"ע סי' (ש"ע) [שע"ה] אך באמת רבים תמהו על דברי הרמ"א ז"ל הט"ז והש"ך ז"ל ושארי אחרונים דהלא מקור דין של הרמ"א ז"ל מר' נחשון גאון המובא בהגהת מרדכי בב"ב ר"פ מ"ש וז"ל כתב בעל העיטור ז"ל כתב רב האי גאון דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף כולהו לא מהני בהו קנין ואפי' אגב קרקע וראי' מדאמר ידור פלוני בבית זה כו' ור' נחשון השיב דידור בו שעה אחת משום דלא אמר ידור כך וכך זמן וידור בו שעה א' משמע עכ"ל אלמא דאם אמר בית נתון לך לדירה לעולם משמע אך הבני יעקב כתב דדעת הרמ"א ז"ל לסמוך ע"ד החולקים על הגאון ר"נ והמה ס"ל דטעמא דידור דהוי דבר שאין בו ממש ומש"ה בטל אבל בנותן לו הבית מקנה לו הבית ולא הוי דבר שאין בו ממש אבל הש"ס לעולם איירי בקצב לזמן ודוקא ר"נ גאון ז"ל דס"ל דאויר הוי דבר שיש בו ממש והחילוק בין ידור דשעה אחת משמע אבל בנותן הבית לדירה לעולם משמע אבל החולקים ס"ל דהחילוק דידור בביתו ובין ביתי נתון לך הוא משום דדור בביתי הוא דבר שאין בו ממש אבל ביתי נתון לך מקנה לו הבית לדירה אבל לעולם הש"ס איירי בקצב לזמן דוקא וכן מדויק מדברי הרמב"ם ז"ל [פכ"ג מה' מכירה ה"ב] ותוס' [שם בב"ב דקמ"ח ד"ה ש"מ] דבעינן דוקא קצב ואם לאו אמרי' רק לשעה נתכוין וכן בנותן דבר לפירות הדין כן וכן הרא"ש סבר כן ומביאו רמ"א ז"ל בסי' ס' ולכן סמך הרמ"א ז"ל על דעתם דשעה אחת משמע עת"ד הבני יעקב ז"ל והט"ז ז"ל [שם ובס"ד] דעתו דבנותן בית לדירה וכן בנותן שדה לפירות לעולם משמע ולפי דבריו לא ידעתי למה לא יוכל המקבל (לקנות) [לשנות] כמבואר זה ברמב"ם ובש"ע [סי' רי"ב ס"ד] דהנותן לפירות אין למקבל לשנות כלום בשדה ולפ"ד הט"ז ז"ל למה לא יוכל לשנות הלא לעולם יהי' ברשות הלוקח וא"כ נהי דגוף הקרקע מקרי של הנותן כיון דלא נתן רק לפירות מ"מ בכה"ג כופין על מדת סדום דמאי איכפת לי' להנותן בלא"ה הוא של הלוקח לעולם ואולי גם לדעת הט"ז אין כוונתו לעולם רק כל ימי חיי הנותן או המקבל כמבואר בתשו' אחרונים אך באמת מראיית הט"ז ז"ל מכוורת משמע דלעולם ממש קאמר [כמבואר שם בט"ז] וזה א"א כלל והנ"מ ז"ל מחלק בין נתן לו לדירה וקנה מידו דאז אעפ"י שקיי"ל שיפה כחו והקנה הבית לפירות מ"מ שעה אחת משמע אבל היכי שנותן לו גוף הבית לדירה לעולם משמע ובאמת אשתמיט מיני' דברי מהראנ"ח סי' ק"כ ומהרי"ט ז"ל ושער אפרים ז"ל קס"ג דלא חילקו בזה כלל לדעת הרא"ש ז"ל דלעיל סי' סמ"ך דלדעת הרא"ש ז"ל יד בעהש"ט עה"ת ולא נתן לו רק לשעה אחת אך כולם תמהו אהרא"ש ז"ל מכח הראי' שהביא הרשב"א ז"ל דמש"ס משמע דסתמא לעולם משמע וכדי לבא על המכוון אציע סוגית הפוסקים והפירושים שנאמרו בזה הנה דעת הרשב"א ז"ל מביאו ב"י באה"ע סי' קי"ד שכ' וז"ל כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו מזונות סתם כל זמן שצריך מזונות משמע וכמו שאסר ע"ע סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בה לעולם וכדאמרי' פ"ד דנדרים אמתניתין דנודרין להרגין כיון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי איתסור כל פירי דעלמא עילוי' ופרקי' דאמר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי עכ"ל והרא"ש ז"ל בתשו' כלל ששי כתב וז"ל וכבר כתבתי שכיון שהוא מחויב ליתן עמהם והוא בא ליפטר בטענת שפטרוהו ידו על התחתונה דמנה נתנו לו משלהם ומאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו דכל הבא להוציא ידו על התחתונה כדתנן בפ' ג"פ [דקס"ה] כתוב בו זוזי מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא עשרים זוזי מאה דאינון סלעים תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחק אין פחות משנים וכו' כל הני משום דיד בעהש"ט על התחתונה כדפירש"י בגמ' ואף כלפי גבוה אמרי' הכי כדתנן בפ' בתרא דמנחות [בר"פ] דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכים אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין כו' עד והמקבל עליו לזון חבירו או בסתם או יתן לו מאה זהו' לשנה דין זה כדין הראשון ובשנה אחת יפטרו מנדרו עכ"ל והגהת מרדכי בשבועות פ"ד כתב וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמעי' נדר דלית בי' קיצותא מכאן משמע דהנודר סתם דלא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מ"ש מנזירות דאמרינן סתם נזירות שלשים יום וי"ל דגבי נזיר איתסר מן חפצא הילכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא הפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עלי' הלכך לא גמרינן מנזירות עכ"ל והנה בדברי הגמ"ר הללו ישנן פירושים שונים כמבואר בתשו' מהראנ"ח ומהרי"ט ז"ל וכולם הניחו בצ"ע מ"ש נזירות מנדרים ונלע"ד פשוט דהנה הר"ן בחידושיו לנדרים דף ד' ע"ב כתב וז"ל משום דל"ל קיצותא הלכך דין הוא שפיר שלא תצטער בביתו עולמית וכ"ת כיון דנזירות אית לי' קיצותא נקיש נמי נדרים לנזירות ונימא סתם נדרים שלשים יום ליתא דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור וכיון דנדרי הקדש ל"ל קיצותא דהמקדיש בהמה למזבח קדשה עילמית נדרי איסור נמי דכוותייהו דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ"ל וא"כ זה נמי כוונת הגמ"ר דק"ל מ"ש בנזירות שהוא בפחות שבנזירות בסתמא ומ"ש בנדרים דלית לי' קייצא ולזה מתרץ דכיון דנזירות הוא אוסר על נפשו ומחייב נפשו באיסור ע"ז אמרי' דמסתמא אין לחייבו רק בפחות שבלשונות וכמו במנחה שמביא הרא"ש ז"ל בתשובה הנ"ל אבל בנדרים דהוי איסור חפצא א"כ כיון שנאסר הוי כקרבן ואיסור חפצא וכיון שנאסר במה נפקע האיסור ורק אם מתחלה בפירוש לא נדר רק לזמן מהני התנאי אבל אם בתחלה לא פירש דבר ונאסר החפץ לא נפקע האיסור עד שיתנה בתחלה בבירור ולא שייך כאן הסברא יד בעהש"ט עה"ת ואינו מחויב רק בפחות דז"א דהא החיוב אינו כלל עלי' ורק החפץ שנאסר ומה"ת יופקע איסורו ומש"ה גבי נדרים סתמא אסור לעולם ולפע"ד ז"ב בכוונת הגמ"ר ז"ל ומעתה נבוא לדברי הרא"ש ז"ל הנה הוא הביא ראי' דבדבר שאין אדם מחויב ממילא ורק מעצמו מחייב עצמו אינו מחויב רק בפחות שבלשונות ולא מטעם ספק שבודאי אינו חייב רק בפחות שבלשונות דהרי אפי' בהקדש הדין כן ואינו מובן לי דברי האי"ת ז"ל בסי' ס' דרצה לחלק בין הקדש להדיוט ומש"ה כתב דלא פליגי הרשב"א והרא"ש ז"ל יעי"ש וזה ליתא משני צדדים דהרא"ש ז"ל כתב בפירוש דאפי' בהקדש מסתמא אינו מחויב רק בפחות שיוכל להיות והרשב"א ז"ל נמי סבר אפילו בשבועה לקולא אמרי' סתמא לעולם משמע והביא ראי' לדבריו מהא דיאסור כל פירות ובאיסור פירות שבעולם אמרי' בש"ס דלוקה משום ש"ש ואוכל לאלתר וכן בקונם שינה [בנדרים דט"ו וברמב"ם ה"ש פ"ה] וא"א לחומרא אמרי' דלזמן משמע א"כ האיך מתירין לו לישן לאלתר דלמא לזמן משמע וא"כ אינו ש"ש א"ו להרשב"א ז"ל אין חילוק כלל וכן דקדקו בתשובה מהראנ"ח סי' ק"כ הנ"ל בהדיא דלהרשב"א ז"ל אפילו לקולא לעולם משמע ונעלמו אז התשו' ההם מאו"ת ז"ל וגם הנ"מ ז"ל במחכ"ת כתב כעין חילוק של האו"ת וזה ליתא כנ"ל וגם הסוגי' דעייל אינש בספיקא אין שייכות כלל לנ"ד כאשר יראה המעיין:

היוצא לנו מזה דלהרשב"א ז"ל בכל ענין סתמא לעולם משמע להרא"ש ז"ל בסתמא לא מחייב רק בפחות שבלשונות וכדי ליישב הראיית הרשב"א ז"ל מהא דיאסור פירות שבעולם אסור לעולם וכן בשינה סתם דהוי ש"ש דלעולם משמע והוא שלא כדברי הרא"ש ז"ל והנלע"ד הוא כך דהרא"ש ז"ל הוכיח ממשנה דמנחות דכיון דחזינן (דאינו) [דאם] נודר סתם מנחה אמרינן שלא לחייבו רק בפחות שבמנחות ובפירש וא"י (אם) [מה] פירש חייב להביא מן החיטים וכנ"ל וכמבואר במשנה שם מזה הוכיח הרא"ש ז"ל דלהתחייב אדם בדבר שלא הי' חייב ממילא רק מחמת נדרו אמרי' שאין לחייבו רק בפחות שיוכל להיות ולא מטעם ספק רק שכן מסתמא הלשון וכוונתו על הפחות וכ"ז שלא נודע בבירור אין כאן ספק כלל לומר מספיקא לחומרא אבל היכי שפירש ושכח אמרינן שוב דילמא נתחייב במנחה הגדולה מחמת שנדר בפירוש הגדולה ולזה מספק חייב בגדולה אך כ"ז מטעם שא"א לחייבו בדבר שלא הי' מחויב רק בפחות אבל ביאסור כל פירות שבעולם שכ' הרא"ש בשבועות בפ"ג וז"ל ואעפ"י שאסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יאסור אלא רגע אחר עכ"ל אלמא דטעמא דכיון דאינו יכול לומר הפחות וע"כ כוונתו על איזה זמן א"כ הוי מספק לחומרא כמו גבי פירש איזה מנחה ושכח דהא ע"כ הכא כוונתו לזמן ואיזה זמן תתן לו ולכן אסור לעולם והוי ש"ש וכעין זה כ' מהרי"ק ז"ל וקיי"ל כוותי' בש"ע [ח"מ סי' מ"ב ס"ט] דהיכא דהדבר בטל לגמרי לא אמרי' יד בעהש"ט עה"ת דא"כ יבטל הענין לגמרי כמ"כ נמי הכא אם יאמר שלא נאסר רק לזמן מועט א"כ לעולם יהי' מותר דהא תיכף לאחר שכלתה דיבור הנדר י"ל שמותר וכבר כלה האיסור וזה דבר שא"א ומש"ה אסור לעולם אבל במקום שי"ל הפחית שבזמן דמיא לנזירות ואמרי' שלא כוון אלא על הפחות שבלשונות לכן בקיבל לזון די לשנה אחת או לזון פעם א' וכן בדירה לשעה דלשעה נמי מיקרי דירה ולכן אין מחייבין רק בפחות שבלשונות ולדעתי י"ל דגם הרשב"א ז"ל ס"ל כן בדבר שיוכל להיות לאימוד דעתו שנתכוין לפחות אמרי' שלפחות נתכוין ולא יכולין לחייבו יותר מהפחות שבאותו הדבר ורק דס"ל להרשב"א ז"ל דמזונות הוי כאומר כל פירות שבעולם דהא נמי אין לו שיעור ואם נימא דמשמע רק פחות יתבטל החיוב לגמרי דמשמע גם פחות שבמזונות ולהכי א"א לומר שלפחות נתכוין ומש"ה מחויב כ"ז שצריך אולם בתוס' [א"ה אולי צ"ל בחידושי] גיטין והר"נ [דע"ו ד"ה ולענין תנאי] שהביא [דברי הרשב"א ז"ל שם] משמע שמסופק בנתחייב סתמא אם לעולם משמע (זכי לו). והנה ראיתי זקני בשער אפרים ז"ל מתרץ דברי הרא"ש ז"ל מהא דיאסרו כ"פ שבעולם וז"ל בסי' קכ"ט וראיתי בר"ן שם בנדרים שכ' וז"ל [בדף כ"ח ע"א] היכי נדר כו' באומר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע כו' עד ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונסא לעולם משמע כיון דסתמא קאמר אפילו אומר בלבו היום לא מהני ואפ"ה מי שגמר בלבו לידור מפת חטים והוציא פת סתם כו' עד הכא ה"ט מפני שמתכוון לומר לשון שיהי' לעולם ומש"ה כל היכי דליכא אונסא לעולם משמע כו' ע"ש וא"כ מוכח מהא דר"נ דדוקא התם לעולם משמע ולכן י"ל דעת הרא"ש בזה שסובר כסברת הר"נ עכ"ל השע"א וזה ליתא לפע"ד דהא אין הכוונה דוקא שם דמוכסין רוצה להוציא דבר שמשמע לעולם דהא גבי שינה וגבי יאסרו כ"פ שלוקה משום ש"ש נמי אמרי' כן ורק כוונת התוס' [והר"ן בנדרים שם] כדברי הר"נ ז"ל על הרי"ף שכ' בשבועות וז"ל בפ"ג לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כ"פ שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהי' אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהי' משמעותו שיהי' הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלבו לא ניחא לי' אלא בהיום ה"ל דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהי' משמעותו להיות אסור בשאר מיני פירות הלכך כי אמר פת סתם לישנא הוא דאתקיל לי' דבלבו לא ניחא לי' למימר הכי ובנדרים הא בעי' שיהי' פיו ולבו שוין כמ"ש למעלה עכ"ל דהיינו התם פת חטים אין רצונו להוציא שתם אבל בפירות שבעולם רצונו להוציא סתם דמשמע לעולם וכן התוס' ז"ל נמי כוונו לזה. היוצא לנו מזה דלהרא"ש ז"ל ודאי בבית לדירה נתון לך רק על שעה משמע והרשב"א יוכל להיות שג"כ ס"ל כה"ג רק לספק כמ"ש בחי' לגיטין [הנ"ל] ועכ"פ מספיקא קרקע בחזקת בעלי' קיימא ואין להוציא ממנו דירה יותר משנה הגם שהבן דר בה מ"מ האב שהקרקע שלו הוא המוחזק כמ"ש מהראנ"ח ז"ל וגם כי זה פשוט מסוגיא דהשוכר בי"ב זהובים לשנה [ב"מ דקי"ב] ועיין בש"ך שם [סי' שי"ב] דלא כמו שעלה ע"ד מעכ"ת וא"כ בודאי אין להבן הבונה בדירה שבחר בו רק כפי המגיע לו עפ"י שומא באותה העיר כמבואר בש"ע גבי יורד ברשות ובנה כנלע"ד. יום ה' בשלח י"ב שבט תרח"י לפ"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף