שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/לד

סימן לד

הרמ"א ז"ל פסק בסי' [ר' ס"א בהג"ה] דאם החצר המושכר אינו משתמרת רק ע"י המשכיר אינו קונה דז"ל שם [מיהו אם המוכר השכיר לו חצר עצמו והמטלטלים שמוכר לו] וכו' והקשו עליו כולם דהא הוא פסק כרא"ש ז"ל וסייעתו דשמירת הנותן או המוכר סגי [עיין שם בש"ך ס"ק א' וס"ק ב'] ונ"ל ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל שפסק [בפ"ד מה' זכי' ומתנה והוא דעת המחבר שם] דלא מהני שמירת הנותן הוא לכאורה נגד הש"ס דב"מ דמתרץ ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני [עיין שם דף י"א ע"ב] ומש"ה קנה ר"י את המעשר מר"ג אע"ג שלא הי' משתמר חצרו של ר"ג לגבי ר"י וי"ל דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שכירות ה"ה פסק דחצר המושכר קונה להמשכיר והקשו עליו מהא דר"י ור"ג הנ"ל שלא הי' רק מושכר לר"י ואפ"ה נקנה לו גם הקשו הא שכירות ליומא ממכר ויש לתרץ דהנה חצר הוא קונה מטעם יד ומטעם שליחות כמבואר בריש מכילתין [דף יו"ד] והנה מטעם יד שפיר י"ל דנקנה רק להשוכר דהא הוא משתמש בו כעת וכסברת הרמב"ם ז"ל [א"ה אולי צ"ל הרנב"ר הובא בנ"י פ"ק דב"מ בסוגי' דראה אותם רצין] דמה שיש לו נותן בזה החצר והוי כידו אבל המשכיר הא אינו משתמש בו ואינו דומה לידו אך מטעם שליחות דהוא גזה"כ דחצר קונה בשביל בעה"ב כמו שלוחו והנה לזה נהי דשכירות ליומא ממכר אך הוא רק לזמן שהשכירהו אבל גוף הדבר ודאי הוא של המשכיר לענין שיעבוד ולענין דמצי לאוסרו וכמבואר בכמה מקומות בש"ס דאעפ"י שהשכירהו מ"מ גוף החצר הוא שלו וא"כ לענין שליחות של זה החצר למי יעשה שליח מסתבר דנעשה שלוחו של בעה"ב שגופו שלו ויעוין בתוס' פרק הזורק בגיטין [א"ה אולי כוונתו לדף ע"ז ע"ב ד"ה ידה] ולא של השוכר דאין הגוף שלו ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר והיינו מטעם שליחות אך אם בעה"ב גופא ניחא שלא יהא שלוחו ממילא נעשה שלוחו של השוכר כיון שעכ"פ יש לו בו קנין פירות עתה בו ולזמן הוי שכירות כממכר נעשה שלוחו כיון דהמשכיר שהגוף שלו אינו חפץ בשליחותו בשבילו ממילא נעשה שלוחו של השוכר ומש"ה התם שר"ג גופא הקנהו לר"י השוכר בודאי שפיר קנהו ר"י וזה גופא תירץ ר"פ דעת אחרת מקנה אותו ועפי"ז לא קשה קו' התוס' שם [בב"מ דף י"א ע"ב ד"ה וכי בצד] שהקשו במאי דפריך הגמ' על ר"י [א"ש] דבעי עומד בצד שדהו וכי ר"י בצד שדהו של ר"ג הי' עומד והקשו התוס' ז"ל הא הוי חצר המשתמרת ובחצר המשתמרת לא בעי עומד ע"ג ולפי דברינו הנ"ל א"ש דהנה באמת הכא הוי חצר המושכר לא הוי לי' לקנות לר"י משום שליחות קודם שידע הגמ' מתירוץ ר"פ דעת אחרת מקנה וכו' והוי סד"א דקנהו ר"י מטעם יד ויד הוי שפיר להשוכר כנ"ל ולזה הקשה הגמ' אי ס"ד דבעי ידו דסמוכה וכמו שאומר ר"י [א"ש] והוא שעומד בצד שדהו א"כ לא קנהו מטעם יד ומטעם שליחות הא הוי חצר המושכר שאינו קונה להשוכר ולזה מתרץ ר"פ דעת אחרת מקנה אותו היינו כיון שר"ג גופי' הקנהו לו וניחא לי' שיקנה לר"י ולא חפץ ר"ג בשליחות החצר ממילא נקנה לר"י מטעם שליחות ומש"ה לא בעי עומד בצדה ודו"ק [וא"ש נמי פסק הרמב"ם דהכא די"ל דסובר הרמב"ם כה"א של התו' דביתו של ר"ג הי' משומר אף לדעת ר"י שלא הי' הפירות מעורבין ורק קודם שידע מתי' ר"פ ע"כ רק מטעם יד קנה ולא מהני משתמר רק עומד בצדו ולבתר דמשני לי' ר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני היינו דשוב י"ל דקונה מטעם שליחות שפיר קנה מטעם דהוי משתמר לדעת הקונה אבל כשאינו משומר רק לדעת המוכר כשהפירות מעורבין שפיר ל"ק ודו"ק עכ"ה]:

ועפי"ז א"ש דברי הרמ"א ז"ל דהנה נחזי אנן לפי שיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דשמירת המוכר סגי וקשה לכאורה הא קנין צריך להיות יוצא מרשות המוכר לרשות הקונה ולא ברצון ומחשבת המוכר תליא מלתא רק במעשה ממש והכא במאי קנהו הלוקח במה שהמוכר רוצה שיקנהו. אך באמת הוא כך כיון דעכ"פ נתנו המוכר המטלטלין מרשותו ורק שהלוקח לא קנהו מחמת שמונחים בחצרו שאינו משתמר מהני שמירת המוכר שיקנהו לו חצרו שלא מדעתו דהוי כחצר המשתמר והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל גבי חצר המושכר דאינו קונה להשוכר ורק אם המשכיר מקנהו לו מטלטלין קונה להשוכר החצר כיון דהמשכיר אינו חפץ בשליחותו והנה בוודאי אם הי' החצר אינו משתמר ורק שנשמר בשמירת המוכר המשכיר בודאי לא מהני דמאי קנין הוא כאן הפירות עדיין ברשות המוכר שהוא המשכיר ואי דלא ניחא לי' שיהי' חצירו שלוחו מ"מ במאי קנהו השוכר הא החצר לדידי' אינו משתמר ואי דשמירת המוכר סגי א"כ המוכר עושה כל הקנין במחשבתו לחודא בלא שום מעשה דהפירות שמונחים ברשותו אינו רוצה בשליחתו והחצר שאינו קונה להשוכר מחמת שלא משתמרת לדעתו הוא משמרו וקונה בשבילו ובוודאי בכה"ג אינו בגדר קנין כלל. והנה ע"כ הא דפסק הרא"ש ז"ל והתו' דקנהו ר"י בחצרו של ר"ג אעפ"י שלא הי' משתמר רק לדעת ר"ג [היינו לסברת התו' בד"ה וכי בצד דהפירות הי' מעורבים וממילא דלא הוי משומר רק לדעת הנותן] היינו משום שהרא"ש והתוס' ז"ל ס"ל דחצר המושכר קונה להשוכר דלא כהרמב"ם ז"ל [כמבואר בסמ"ע ובש"ך שם בסי' שי"ג וא"כ שפיר לעיקר הקנין א"צ להמוכר כלל ורק משום שאינו משתמר שפיר ס"ל דשמירת המוכר מהני לחשבו חצר המשתמר ולדידי' ע"כ תי' ר"פ דד"א מקנה אותו שאני היינו דאז סגי שמירת המוכר לחשבו חצר המשתמרת שלא יהי' צריך עע"ג עכ"ה] א"כ הרמ"א ז"ל שפסק בזה [בסי' שי"ג שסתם כדעת המחבר שם] כהרמב"ם דחצר המושכר אינו קונה להשוכר רק במקום שהמשכיר מקנה לו ומטעם דאינו חפץ המשכיר בשליחתו וכנ"ל הנה כל זה היכי דהחצר משומר לדעת השוכר אבל אם החצר נ"כ אינו משומר לדעתו רק לדעת המשכיר בכה"ג ודאי לא קני ודו"ק [וא"כ א"ש פסקי הרמ"א דנהי דבזה פ' כתו' ורא"ש דשמירת הנותן סגי היינו במקום שהוא חצירו של הקונה וא"צ לעיקר קנינו כוונת המוכר משא"כ בחצר המושכר לו מהמוכר דצריך לגוף הקנין רצון המשכיר שיסלק עצמו משליחותו כיון דבזה פסק הרמ"א כהרמב"ם דחצר המושכר אינו קונה להשוכר א"כ ממילא בכה"ג שוב ל"מ לי' שמירת המוכר עכ"ה]:

ועפי"ז עלה בידי לתרץ דברי הצ"ק במה שמתרץ שם על הקו' דשם בזבחים בפ"ב [דף כ"ה ע"ב] פשוט לי' באת"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי והא איבעי' לי' לרבא [בב"מ דף ק"ב ע"א] ולא איפשטא ומתרץ דשם בזבחים אין הכלי ראוי' לנוח בו מעולם כיון שנפתחו שולי הכלי בשעת קבלה אבל הכא בזרק ארנקי בחצר ונפל לחוץ ע"י פתח אחר החצר עכ"פ ראוי לקבל א"כ מש"ה מספקא לי' לרבא ע"כ והנה לכאורה קשה עליו [דא"כ] מאי פריך [שם] הגמ' על רבא הכי והא איבעי' לי' לרבא אויר שאין סופו לנוח ומאי ראי' התם הי' ראוי החצר לקבלה אבל כאן אין ראוי לקבלה כלל דהכלי תחתיו ואין ראוי כלל לנוח בחצר וא"ל דזה גופא תירוץ הגמ' שאני הכא דמפסיק כלי דבאמת משמעות הגמרא משום דהכלי מפסיק ולא מחמת שאין החצר ראוי לקבלה אך באמת לפמ"ש א"ש דהנה הנתיבות [בסי' ר' סק"ח] הקשה דמאי קאמר הגמ' דמפסיק כלי הא הכלי בטל לגבי החצר כדקיי"ל בב"ב [דף פ"ה] גבי [כליו] של מוכר ברשות לוקח יעו"ש ולפע"ד דלק"מ דבשלמא התם בטל שפיר הכלי לגבי הרשות שאינו של בעל הכלי כיון שמחולקים הרשויות של הכלי והחצר אבל הכא דהחצר הוא מושכר להשוכר ורק דכתבנו לעיל דהואיל והוא קנין הגוף של המשכיר נקרא שלוחו לענין קנין וכנ"ל והעליתי דבמקום שאין קונה להמשכיר בודאי שוב קונה בשביל השוכר שעכ"פ מושכר לו וכנ"ל וא"כ לק"מ דיבטל הכלי לגבי הרשות דז"א דאם אויר שאין סופו לנוח היינו דמפסיק כלי [אינו] קונה להמשכיר שוב ממילא גם החצר של השוכר כיון שנשכר לו ובשלמא אם הי' מקני' לי' הי' החצר קונה לו אבל כיון שמפסיק כלי דאינו קונה להמשכיר שוב גם החצר נשאר להשוכר ששכירות ליומא ממכר וכנ"ל והאיך נימא שיבטל הכלי לגבי הרשות כיון שנוכל לומר שגם הרשות אינו של המשכיר ובשלמא התם גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דהרשות בביתו של מוכר שייך לומר דהכלי בטל לגבי הרשות אבל הכא זה בזה תליא דאם אמרינן דמפסיק כלי לא קני להמשכיר ממילא שוב גם הרשות של השוכר וממילא דלא בטל וזה ברור והנה כל זה למאי דמסקינן דבכה"ג דמפסיק כלי לא קני אבל בהה"א דלא ידע מזה שפיר פריך הגמ' והא איבעי' לי' לרבא אי אויר שסופו לנוח כמונח וכו' ולא קשה הא אינו ראוי לנוח כלל כסברת הצ"ק דזה ליתא כיון שמסופקין אם אויר שאין סופו לנוח קנה ואם הוא קונה ממילא בטל הכלי אגב הרשות וא"כ ראוי בעצם להניח בתוך החצר דיבטל הכלי אגבו ושפיר אבעי' לי' לרבא דזה הוי ממש אויר שאין סופו לנוח בחצר רק בכלי ורק אי אמרינן בכה"ג קונה חצר שוב ממילא בטל הכלי אגבי החצר והוי החצר ראוי להניח בו ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף