שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/יא

סימן יא

לכבוד אהו' גיסי ידידי הרבני החריף ובקי המושלם במערות כשו"ת מו"ה יחיאל מאיר נ"י:

מכתבו הגיעני לנכון זה לא כביר וראיתי שמעכ"ת מתלונן עלי על שלא הודעתיו משלומינו עד הנה. יאמין לי ידידי שמיום פרידתו מאתי לא נחתי מעט קט כי לאחר שבועות באתי לביתי ונחלתי בחולי הקדחת הש"י ואחר ששבתי מעט לאיתני נסעתי לק' רישא לצורך אנשי ק' ונתעכבתי שמה הרבה ואחר ביאתי משם לביתי תיכף בא אלי מכתב מכבוד גיסי הרב החריף מ' יהושיע העשיל נ"י ליסע אתו לק' לייפניק ונתעכבתי ימים רבים בנסיעה זו ואחר ביאתי לביתי רבו עלי טרדות אנשי ק' עד מאד גלל כן לא יכולתי לקיים הבטחתי אשר הבטחתי למעכ"ת והנה עתה אשר עוררני מעכ"ת נתתי אל לבי לעיין בדבריו ולקחתי מיעד לזה ולטייל אתו ארוכות וקצרות. אך. גם לזה אין הזמן מספיק לפלפל הרבה לכן אבוא כעת בקצרה ואי"ה אם יכתוב לי עוד מתשו' חידושיו אראה לדבר אתו הרבה כפי אשר יחנני ד' והנה מעכ"ת הקשה על הרמב"ם בפירוש משניות ריש בבא מציעא שכתב ולא יכול להוציא בעדותו אם לא שיצרף עמו אחר והקשה מעכ"ת הלא הוי עדות שאאי"ל דהא יהי' הכחשה דאם המוכר הי' עמו אז לא הי' כלל מכירה והנה באמת י"ל בדרכים רבים שי"ל כגון שמכרו לו באם שיתן מעות לפלוני והמוכר אמר שנתן מעות לפלוני וא"כ נהי שהזימום מ"מ המעשה יוכל להיות אמת שנתן מעות לפלוני וקנה החפץ וגם י"ל במכר לו ועל תנאי זה קיבל ממנו המעות ומשני קיבל לאח"כ בלא תנאי והוא אמר שלא קיים התנאי והעדים מזימים אותו על זה שאמר שהוא לא קיים התנאי (וכגון שהתנאי הי' בשוא"ת) וכיוצא בזה משכחת הרבה אופנים אך מחמת שמפני קושי' זו נבוכו האחרונים הרבה כי קשה על דברי הרמב"ם דהל"ע מכמה מקומות כמבואר בתומים סי' ל"ח לכן יש לומר טעם אחר בדברי הרמב"ם ז"ל אשר עי"ז יפלו כל הקושיות דהנה דברי הרמב"ם ז"ל מיני' ובי' תמוהים הם דז"ל שם בפי"ח מה"ע הכחשה בעדות עצמה וכו' עד כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג וכו' ואחר שנבדקו באו שנים אחרים ואומרים ביום זה היינו עמכם ועם אלו וראינו שזה לא הרג ה"ז הכחשה וכן אם אמר להם האיך אתם מעידים כך [וכו'] ה"ז עדות מוכחשת שזה הי' כמו שאמר לא הרג זה את זה ולכאורה דברים אלו תמוהים דהא עיקר דין הכחשה הוא זה שאין אומר על גוף העדים דבר רק על הלוה וזה ילפינן מקרא עד שתסרה גופן של עדים שיאמרו על גופן של עדים וא"כ מה דאומרים שהיינו עמכם ועמו לא הוי הזמה מכ"ש באומרים זה לבדו שהי' עם הלוה שהוי הכחשה כיון שאין מעידים על גופן של עדים כלל ותו יש לדקדק מה זה שכתב האיך אתם מעידים ליתני סתמא וכן אם אמרו הלוה או המלוה הי' עמנו ה"ז עדות מוכחשת לכן נ"ל דסברת הרמב"ם ז"ל כן הוא דהנה הטור בח"מ [כתב בסי' ל"ח] מה בין הכחשה להזמה הזמה הוי בגופן של עדים והרי כמו שהעיד על שנים שחללו שבת אבל בהכחשה שאין מעידין על גופן מאי חזית דציית להני ציית להני וכתבו התויו"ט ולח"מ ז"ל [בפ' הנ"ל] דהטור ז"ל ס"ל דהזמה לא חידוש הוא וזה תימה דהוא נגד הש"ם ב"ק [דף ע"ב ע"ב] ויעוין בתומים ובמהרי"ט חלק א"ה [סי' ל"ז] והנה דבאמת אין דמיון עדי הזמה למעידים שחילל שבת דהתם שפיר העדים נאמנים ואי דהם אומרים שהעדים שקר העידו הם אינם נאמנים על גופם דהמה בעלי דבר אבל הכא בעדות שהעידו דזה לוה לפלוני מנה דהאמינם התורה דלאו בעלי דברים הם בזה ואין אדם חוטא ולא לו וא"כ כשבאו שנים אחרים ומעידים שהעדים היו עמהם ולא ראו ההלואה מה חזית דציית להני ציית להני דהא לדברי העדים שאמרו שזה הלוה לזה ביום פלוני העדים האחרונים שקרנים המה ואי דהמה בע"ד הא בשעת עדותן שהעידו על פלוני שלוה לאו בע"ד המה ומה להם בזה [והיו] נאמנים אז בעדותן וא"כ כיון שהראשונים נאמנים ממילא מי שיעיד שלא כן הי' הוא עדות שקר ומה חזית דציית להני ציית להני אבל בעדות שהעידו שזה חילל שבת הבעלים אינם נאמנים דהמה בע"ד וא"כ שפיר העדים נאמנים וא"כ מה זה שכתב הטור ז"ל דדמי להעידו עליהם שחילל שבת לכן י"ל דכוונת הטור ז"ל הוא כן דאמת הזמה חידוש הוא וחזינן נמי דהתורה גילתה דדין הזמה הוא דוקא אם יוסר גופן של עדות כמבואר במכות [דף ה' ע"א] וא"כ ש"מ דהתורה חידשה לנו בהזמה שנאמין לאחרונים ויהיו הראשונים כמו שהעידו עליהם שחיללו שבת כיון שמעידים עכ"פ על גופן ולא דקדקו על עיקר העדות אם לוה אם לאו אך שמהסברא הי' שלא להאמינם דלפי הראשונים האחרונים פסולים המה ובע"ד לא מקרי כנ"ל מ"מ חידשה תורה בזה שיהי' כאילו מעידים על גופם שחיללו שבת ולא יהי' הראשונים נאמנים אבל בהעידו על הלוואה שזה לא לוה שפיר נשאר הסברא במקומה מה חזית דציית להני ציית להני דהני עדים כמו הני וכוונת הטור מבוארת בלא פקפוק כלל. ועתה עפ"ז מיושבין ממילא דברי הרמב"ם ז"ל ביש הכחשה עם הזמה א"כ אין נאמנים האחרונים כיון דלדברי הראשונים פסולים האחרונים מה חזי דציית וכו' ואי דהמה בע"ד דהתורה שווי' כבע"ד זה ליתא נהי דהתורה שווי' כבע"ד היינו במה שהעידו עליהם שהי' במקום פלוני ועדותם שקר והראשונים אומרים שהאחרונים אומרים שקר שהי' באותו פעם וראו הלוואה ע"ז האמינו התורה לאחרונים ולא לראשונים ועשאה את הראשונים כבע"ד אבל מה שהעידו בתראי שראו שלא לוה ע"ז מכחישים אותם הראשונים ואומרים שלא ראו זה כלל דהא הם מעידים שלוה וע"ז לא עשאה התורה את הראשונים כבע"ד וא"כ כיון שהם משקרים ממילא אינם נאמנים במה שהעידו עליהם עמנו הייתם ואין לומר שנוגעין בעדותם ואין כוונתי שעתה מעידין הראשונים כן רק לפי דבריהם שהעידו מכבר מוכחשים האחרונים שאמרו לא לוה ומה חזי דציית להני צייתי להני וא"כ האחרונים משקרים ושוב ממילא אין נאמנים על הזמה ואי כיון דהראשונים נקראו בע"ד על המקום שהעידו שהי' שם הלוואה ואינם נאמנים לא נאמנים גם ע"ז שהעידו שלא ראו את הלוה עדים אחרונים כלל זה ליתא דהא פ"ד ונהי שאין נאמנים במה שהעידו שהי' הלוואה במקום פלוני כיון שהאחרונים אומרים ששקר מעידין הוויין בע"ד מ"מ במה שמעידין שאותן עדים האחרונים לא ראו שלא לוה ע"ז לאו בע"ד המה ונאמנים ומה חזית דציית לאלו ציית לאלו וכיון שאין האחרונים נאמנים ע"ז שלא לוה והוויין בזה עדות מוכחשת גם על עמנו הייתם פסולים ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דזה הוי הכחשה וכתב אח"ז וכן אם אמרו להם האיך אתם מעידים הלא הלוה הי' עמנו היינו שכיון שמעידים רק על גופן של עדים ואומרים ששקרנים המה שהלוה הי' עמהם באותו הזמן אבל על גוף הלוואה אינם מעידים כלל ה"א שגם בזה נאמין לאחרונים וע"ז אמר דהוי כמו שאומר שהלוה וזה אומר שלא הלוה דמאי חזי דציית להני ציית להני כיון שמכחישים בהלוואה ודו"ק. ועפ"ז לא קשה קושי' המפורשים כלל דהנה באם העידו על המוכר שהי' עמהם [בהך דפי' המשניות] או על הנרבע [דפלוני רבעני לרצונו דהקשה מזה על הרמב"ם דה"ל עשאאי"ל] שהי' עמהם וע"ז מהימני האחרונים שהי' עמהם דהוי הראשונים לענין זה בע"ד כנ"ל וא"כ אף שממילא מוכחש גוף העדות מ"מ האחרונים אומרים אמת דע"ז האמינו התורה ובשלמא ביש הכחשה חוץ להזמה ע"ז שפיר כתב הרמב"ם ז"ל כיון דעל הכחשה שלא לוה נאמנים הראשונים להכחיש בתראי שאומרין שראו שלא הלוה ולא הוי בע"ד לענין זה דפ"ד דהוא תרי דיבורי אבל הכא כיון שנאמנים האחרונים שאומרים שהי' עמהם ממילא לא נרבע ולא מכר ואין בזה פ"ד דהוא חד גוף ממש דלא פלגינן לכ"ע ושפיר הוי זוממין ודו"ק. ולא באתי להאריך לפרש לתרץ בכל מקום ומקום בפרטות כי המשכיל ידין מהכלל על הפרט בכל מקום בפ"ע:

עוד נסתפקת אם צריכים העדים [לשלם על מה] שהעידו שזה מכר חפץ זה מחמת שהעדים לא הפסידו כלום בעדותם באמת אם לא הפסידו פטורים ואין יכולין לומר לדידי שווי' לי לחייבה אחריני כמבואר דבר זה בגזלן ממש שאינו משלם רק כפי שווי' הדבר לא כפי ששוה לדידי' וכ"ש כאן וזה ברור:

ומה שהבאת להקשות על דברי (ה"מ) [המפורשים] דמאי העזה הוא הא כיון שהוא נשבע שיש בו חצי' א"כ הרי חבירו מכחישו וא"כ יכול הוא ג"כ להעיז [א"ה כוונת השואל להקשות על הנ"י שתי' בריש ב"מ קו' התו' ד"ב ד"ה וזה נוטל דלהכי א"נ חצי' שלי במגו דכולה שלי משום דלא הי' יכול להעיז לכפור הכל וע"ז הק' השואל מדברי הנ"י גופא בסוגי' דר"ח קמייתא שכ' דלהכי ה"א דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום דבמודה במקצת אינו משיב אבידה דלא יוכל לכפור הכל ולכך נשבע משא"כ העדאת עדים שהוא באמת כפר בכל אימור דהאמת אתו דאל"ה לא הוי מצי לכפור והגם דהוחזק כפרן על המקצת י"ל משום דהוא תובעו יותר מהמגיע לו לכך השטה בו קמ"ל הק"ו כיין דעכ"פ הוחזק כפרן ובחזקת מעיז הוא ע"ש והנה לפ"ז עדיין אינו מיושב קו' התו' הנ"ל דעדיין ליהמנו חצי' שלי במגו דהי' אומר כולה שלי ואי דלא יוכל להעיז ז"א כיון דכאן לא הוחזק כפרן על המקצת אדרבא נאמן עלי' בשבועה א"כ שפיר כיון דחבירו מכחישו ומעיז פניו נגדו לומר דכולה שלו אף הוא הי' יכול להעיז ולומר כ"ש ודו"ק עכ"ה] תמהני עלך דמאי דמיון הוא זה דכאן לדברי (ה"מ) [המפורשים] (דרח"ק) [לדרח"ק] דהתם לענין שלא נחזיק לי' ככפרן אמרינן סברא זו אבל הכא להאמינו במינו מאי מיגו הוא זה דלמא אין לו בזה הטלית אינו יכול להעיז לגמרי ואף שמאמינין לו בשבועה על החצי אבל מ"מ אין זה בירור גמור דהא וודאי אינו נאמן בשבועה לחוד ליטול דא"כ בלא"ה תקשי ישבע שחצי' שלו א"ו דאינו נאמן בשבועה ליטול והשבועה רק מתק"ח אבל ליטול אינו נאמן בשבועה כלל ורק דינם כממון המוטל בספק ושניהם מוחזקין וא"כ מאי מיגו איכא דלמא לית לי' בי' כלל ומש"ה ירא להעיז וזה ברור. גם מה שהבאת בשם מו"ח זלל"ה לא ידעתי הלא קו' זו ותירוץ זה מבואר שם. והנה בעיקר קו' התוס' [ד"ב ד"ה וזה נוטל הנ"ל] ישבתי לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל דאיירי דהמקח ביד המוכר ועיקר חילוקם הוא רק לענין מי שפרע כמבואר במלחמות ובתויו"ט והנה לכאורה קשה לפי דבריו למה חולקים הא אין החלוקה יכולה להיות אמת דהא המוכר יודע שלא לקחו אלא אחד ואי דשמא מכר אחד לחבירו הא עדיין אין מקחו מקח כלל דהוא עצמו לא קנהו רק לענין מי שפרע ומקחו של השני בטל מכל וכל וא"כ דמיא ממש להאי דשנים שהפקידו דדין הוא להיות מונח אך בכאן א"א להיות מונח דהיכא דהמקח נפסד לגמרי אינו במי שפרע והלכך אם יניחוהו ביד ב"ד עד שיבא אלי' יחזרו מדבריהם והמקח בטל לגמרי ורק דעכ"פ קשה שיניחו המעות עד שיבא אלי' אך דזה ליתא דהא בהמעות ליכא הכחשה כלל וא"כ בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי א"כ אם יאמר כולה שלי והוא נתן כל המעות א"כ יהי' הכחשה במעות ויהי' מונח ודו"ק כי זה ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף