שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/כט

סימן כט

הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ט"ו כתב וז"ל נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן. עכ"ל. והוא נגד הגמ' פסחים דף צ' ע"א דז"ל הש"ס שם מאי היא דר' אושעיא דתנן נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כו' ת"ל לכל נדר לרבות את העופות כו' ת"ל לכל נדר פרט לנדור אלא טעמא דכ' רחמנא נדר הא לאו הכי הוה אמינא מוקדשים חל איסור אתנן עליהם והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמר רבי אושעיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא. מאי רבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן רבה ור"ז חד אמר כולי עלמא לא פליגי (וכו') כי פליגי במצה ומרור וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החי' עצמך משה כו' יעו"ש. אלמא דלמאן דס"ל כרבי דאפי' חלוק מותר ליקח בדמי פסח הי' חל איסור אתנן ולא מקרי זכה בו הקדש כיון שיש לו בו זכי' ליקח כל צורכו ואפי' חלוק ורק שאין חל איסור אתנן מגזה"כ דכל (נדריך) [נדר] והרמב"ם שפסק בפ"ק כרבי וא"כ קשה האיך כתב שזכה בו הקדש הלא הוא ממונא ליקח בו אפילו חלוק ושפיר הי' ראוי להיות נאסר ורק מטעם גזה"כ דכל (נדריך) [נדר] אין חל עליו איסור אתנן אבל לא מטעם זה שכתב הרמב"ם ז"ל דזכה בו ההקדש וכוונתו מטעם אא"א דשא"ש וע"ז קשה אכתי ממונא הוא ליקח בו חלוק.

והנלע"ד לתרץ עפ"י מה דמבואר בריש הסוגי' שם ובתוס' שם וז"ל בד"ה החייה עצמך משה וז"ל תימ' כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שעל מ"כ הקדישו ישראל פסחיהן י"ל דקמ"ל קרא דדעתו לכך עכ"ל וזה דוחק דהתורה גילה שיהא דעת ישראל כן ע"מ כן להקדיש פסחיהן. אך באמת זה גופא קשה מאי מהני דעתם ששיירו ע"מ ליקח חלוק הלא מבואר בש"ס בחולין [דף ס"ט ע"ב] וערכין [דף ה' ע"א] דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכן שלמי' וקדשים קלים דפשטה קדושה בכולה ואפי' לר"מ דפליג התם וס"ל דלא פשטה בכולה מודה הוא בדבר שהנשמה תלוי' בו שפשטה קדושה בכולה ומבואר בתמורה בש"ס ותוס' ז"ל שם דכשאומר חציו של זו קודש בודאי לכ"ע תפסה קדושה בכולה וא"כ בהקדיש פסח להקריבו לצורך חיובו שחייבה תורה נהי דדעתו לשייר קצת שיוכל לקנות בו חלוק הלא תיכף פשטה קדושה בכולה לכ"ע [ומה] מהני דעתו בשיור אך י"ל דבאמת כיון דהתורה גילה לנו מגזה"כ דהחי' משה עכ"פ למצה ומרור דמותר ליקח מדמי פסח בלא טעם שיור רק מגזה"כ דגזרה חכמתו ית"ש דזה חוקת הפסח ליקח ממנו מצה ומרור כמו שמבואר בסוגי' דרבנן לית להו כלל טעם דעתו לשייר רק מטעם גזה"כ דמותר ליקח מהפסח שהפריש לצורך מצה ומרור. עכ"פ כיון שלוקח מצה ומרור לא נקרא קדושת הגוף דידוע דקדושת הגוף לא מקרי רק בהמה או עופות ומנחות שנקרבו ע"ג המזבח אך דבר שלצורך הקרבן בלתי הקרבתו מקרי קדושת דמים וא"כ כיון שהתורה התיר' ליקח מצה ומרור מגזה"כ. ס"ל לרבי דשוב ממילא מותר ליקח חלוק דכיון דהוי קדושת דמים שפיר מהני שיור כמבואר בערכין ובתמורה שם דבקדושת דמים אפילו בדבר שהנשמה תלוי' נמי מהני שיור ולא פשטה קדושה בכולה וה"פ דרבי אמר לרבנן דס"ל החיי' לצורך השה היינו למצה ומרור והוא אמר להם דכיון דהתיר להם מצה ומרור א"כ הוי רק ק"ד א"כ ממילא כוונת התורה החי' עצמך משה דע"ד כן הקדישו ישראל פסחיהן.

ועפ"ז א"ש מה דמבואר ברמב"ם הק"פ פ"ד הל' י"א וז"ל עצים של צליית הפסח בפסח וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח הרי הם כפסח ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן הרי המעות חולין עכ"ל. וזה קשה ההבנה למאד כמבואר בלח"מ ז"ל שם ולדברינו א"ש דהרמב"ם אתי לאשמועינן דבר חדש לפמ"ש עיקר היתר בשיור הוא משום דבלא"ה לא הוי רק קדושת דמים שהרי ילקח ממנו לצורך מצה ומרור ובק"ד מהני תנאי וא"כ אם באמת כבר לקח זה שהפריש דמי פסחו לקח ממעות זה והמנה עמו במצה ומרור ומלבד זה המנה עמו בפסחו וא"כ לכאורה זה המעות הוי להיות כולה קדוש כיון דאין בו שום שיור דכבר לקח לצורך מצה ומרור וא"כ השיור הוא גוף הקדושה לכן הפסח כבר נפשט הקדושה משניהם דהא כבר מבין הממנה והנמנה לקחו מצה ומרור והמותר בין הק"פ ובין דמי הפסח הוא קדושה ממש ובמה יותר המעות עוד של גוף הפסח ולזה אשמעינן הרמב"ם ז"ל דאפ"ה מותר דמצה ומרור כו' הכל בגוף אחד ולכן עדיין לא נפקא מדין ק"ד דזה המעות שנתן על מצה ומרור הוי כנתן על הפסח והשיור במקומו עומד והוי רק ק"ד ומהני בי' שיור וז"ב. ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דאיסורי מזבח הנ"ל דהנה כבר הקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג דקדשים קלים ממין בעלים ולמה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וא"ש דהנה קשה לכאורה דהאיך נוכל כלל לומר לריה"ג מותר למכור שלמיו הלא על הנודר והנודב להקריבו משום מוצא שפתיך תשמור וחייב בב"ת והאיך יעלה על הדעת שמותר למוכרו וראיתי להמקנה בקדושין כתב לחלק דבחייב באחריותו גם לריה"ג אינו מכור ורק באינו חייב באחריותו דאז מותר למוכרו ולפע"ד לא ידעתי לחלק דנהי דאינו חייב באחריותו אבל ודאי דכופין אותו להביאו להקריב כמבואר בר"ה בתחלתו וא"כ גם באינו חייב באחריות מ"מ אינו רשאי למוכרו רק הב"ד יכריחנו להקריבו ובלא זאת אתפלא האיך יוכל למוכרו ומשמע דמי שחייב שלמים או תודה או פסח לריה"ג מותר ליקח קרבן שהפריש חבירו וזה דבר שא"א לומר הא דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כמבואר מגזה"כ וא"כ האיך יוכל זה לפטור חובה מדבר הקדוש נהי שמקרי ממונא אבל עכ"פ הוא דבר קדוש ולא חולין ודבר שבחובה אינו בא רק מן החולין ולזה לפע"ד לא עלה מעולם על הדעת דלריה"ג רשאי למכור ק"ק רק לפי מה שמבואר (בערכין) [בתמורה דף ל"ב ע"א] גבי מתני' דמקדשין אותו הקדש עילוי דגם על קדשים חל הערך וגם אם הקדיש העולה לבה"ב קדשו קדושת דמים מוסיף על קדושת הגוף שבה ובס"ד שם דיש בה על הגוף ענין קדושה לדמי בה"ב ורק הש"ס מסיק שם ע"ב] דאין לה אלא עיכוב גזברין ולפי' התוס' ז"ל שם היינו שמקרי חוב על המעריך אבל לא על גוף הבהמה כיון דהוא קדוש בקדושת הגוף ורק עיכוב הגזברין שהגזברין של בה"ב מעכבין על הכהנים שלא יקרבו הקרבן עד שישלם ואם אינו רוצה מוכרין אותו בט"ה היינו כמה אדם רוצה לתת שיקריבו הקרבן בעבורו אעפ"י שאינו חייב בקרבן רק שנקרא שמו בלבד וזו מקרי ט"ה כמבואר שם במשנה וש"ס וא"כ לפ"ז בקדשים קלים אליבא דריה"ג יוכל למוכרם היינו לא לחלוטין שיקרב על שם אחרים רק מכירה בט"ה כמה אדם רוצה ליתן אעפ"י שאינו רשאי כלומר שאינו חייב בקרבן זה וכמבואר גבי קדשי קדשים ורק בק"ק וכן לרבנן אפי' בקדשים קלים אין לו במכירה זו רק ט"ה ואינו רק עיכוב לגזברין מדרבנן אך לריה"ג דס"ל קדשים קלים מקרי ממונא לענין מעילה וכדומה ממילא ע"י מכירת בט"ה זו יש לו למכור בגוף הקרבן וחל המכירה על גוף הקרבן כיון שממונא הוא ונהי שאסור למוכרה לאחרים לחלוטין מטעם שכתבנו לעיל מטעם נדר עכ"פ ט"ה זו שפיר חל על גוף הבהמה שמקריבה על שם המוכר לא שיהי' הקרבה לשמה דזה אסור לשנות שם הבעלים רק לשם מצוה וכמבואר גבי עולה במשנה הנ"ל ואך לריה"ג הוי זה מכירה גמורה ולרבנן כיון דטה"נ א"מ גם זו לא מהני כלל ורק בהקדש לבה"ב הב"ד מוכרין בטה"נ אבל המקדיש עצמו אין לו למכור כיון שאינו שלו ורק בהקדיש קרבן לבה"ב או בערכו עליו דחייל מגזה"כ אבל מכירה לא שייך בו אפי' לטה"נ שבו כיון שאינו שלו ולריה"ג מהני שפיר מכירה לטה"נ עכ"פ כיון דממונא הוא וז"ב לפע"ד וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' א"מ דהנה קשה לכאורה דהאיך מתרץ ר' אושעי' הא דממנה זונה על פסחו דאתי כרבי דלוקח לו חלוק ומ"ה חל עלה איסור אתנן וקשה לכאורה הא מבואר דפסח שנדחה מלהקריבו תורת שלמים עליו או שירעה ויביא בדמיו שלמים וא"כ כיון שנאסר משום אתנן שוב אינו ראוי רק לשלמים ואינו ממונא ואינו רשאי ליקח כלום וא"כ ממילא לא חייל האתנן דהא אינו נותן לה כלום דזה האתנן ראוי רק לשלמים ושלמים הוא של גבוה ואינו להבעלים כלל לרבנן דריה"ג וא"כ על מה יחול האתנן ואמרתי דזה תלי' בזה לפי מה דמבואר בב"ש הל' גיטין [קמ"ג סקל"א] על הא באם מתנה ע"מ שלא תנשא לאבא ועברה ונשאה דהגט קיים דלא עברה על התנאי דזה אינו נישואין כלל כיון דלא תפסי בה קדושין של האב אבל במתנה שלא תנשא לזה ועברה ונשאה הגט בטל ואסורה לכל אדם והקשה הב"ש ז"ל דס"ס גם בע"מ שלא תנשאי לפלוני אם עברה הגט בטל וא"כ אין קדושין תופסין בה ולא הוי נישואין א"כ לא עברה על התנאי דזה לא הוי נשואין כמו בנשאת לאבי' ותירץ כיון דבאבא בלא"ה בלתי התנאי אינן תופסין הקדושין שפיר מקרי לא עברה התנאי דזה לא הוי נשואין כלל אבל בע"מ שלא תנשאי לפ' דקדושין תופסי' בה ורק משום התנאי שעברה עלה הוי א"א למפרע בטל הקדושין וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דהגט בטל כדי שיבטלו הקדושין והנשואין של אותו פ' וא"כ כבר בטלה והלך הגט את"ד הב"ש ז"ל וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהכא גבי אתנן תלי' בזה אם אמרינן דפסח בשאר ימות השנה א"צ עקירה לפי פי' המפרשים וכ"נ מפשטת הסוגי' דפסח כל תורת שלמים עליו בסתמא ורק אם ראוי לפסח בזמנו אזי סתמא לשם פסח קאי אבל אם אינו ראוי אפילו בזמנו לשם שלמים קיימו יעו"ש בצל"ח שכ' כן להדי' ולמ"ד דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה משום דסתמא קאי לא לשם שלמים עד שיקדשנה לשלמים א"כ זה הוא הנ"מ דלמ"ד דסתמא קאי לשלמים א"כ ממילא בנתן לאתנן דאז קאי ממילא לשלמים דאינו ראוי לפסח ונשאר על מה שהי' עד הנה סתמא לשלמים כ"ז שאינו ראוי לפסח וא"כ ממילא לא יוכל לחול איסור אתנן דהא אינו שלו דהוא שלמים אבל למ"ד דס"ל דבעי עקירה וכ"ז שלא נעקר שם פסח עלה שפיר חל איסור אתנן דהא ע"ע שם פסח עליו והוי ממונא דראוי ליקח חלוק ושפיר חל איסור אתנן ואי משום דכיון דנאסר וצריך ע"כ לעקור שם פסח ויהיו שלמים ולא יהי' לו (שם) [שוב] חלק זה מ"מ כיון דמה שצריך לעקור שם פסח הוא משום שנאסר משום אתנן א"כ כבר נאסר ובמה יותר וכמו שאמרינן שם בגט וא"כ לפ"ד הרמב"ם ז"ל שפסק דפסח לא צריך עקירה ומסתמא (לשמו) [לשלמים] עומד כמו שמכריע כן בצל"ח הנ"ל וא"כ שוב ממילא באוסרו לא חל עליו האתנן דהא על שלמים לא חל האתנן וסתם פסח לשלמים קיימי אבל ר"א דמוקי להברייתא (דנדרך) [דנדר] היינו למאן דס"ל דבעי עקירה וא"כ שפיר חל איסור אתנן ולזה צריך קרא (דנדריך) [דנדר] פרט לדבר הנדור ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף