שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/יג

סימן יג

בדין אם יש ספק אם הוא חמץ. כמו גבי ט' ציבורין דהר"מ ז"ל [בפ"ב הל' י'] החמיר בספיקא והתוס' ז"ל פליגו דס' דר' לקולא וכוותי' פסק הטור ז"ל בסי' תל"ט] ותמי' לי טובא דהא התוס' והטור ז"ל כתבו טעם הבדיקה דלא למיכל מיני' וא"כ כיון דחתיכה זו אסורה באכילה משום קבוע שוב צריך בדיקה כדי דלא ליתי למיכל מיני' דהא אפי' בדבר דאינו אסור רק מדרבנן צריך בדיקה משום לא פלוג כ"ש בזה כיון דהחתי' אסורה וודאי חלה הגזירה דרבנן עליו דלא למיכל מיני'. והן אמת שכיוצא בזה הקשו המפורשים ז"ל על התוס' דכיון דנולד הספק בדאורייתא צריך בדיקה והרבה תירוצים נאמרו ע"ז ויעויין בשער המלך הלכות מקוואות מה שתירץ משום דהוי בשני גופים אמרינן ס"ד לקולא יעי"ש. ושוב בדברי הר"מ גבי עירב בתרומה ספק טומאה. והנ"ל דלק"מ משם דשם הטעם לא משום דנולד הספק בדאו' בהתרומה כמו שדימה השער המלך ז"ל רק הטעם הוא משום דליכא סעודה ראוי' בבעוד יום כיון דהתרומה מספק הוא טמא ואסורה באכילה וא"כ ליכא כאן ספק עירב רק בודאי לא עירב דהא אינה סעודה ראוי' ודבר זה נכון מאוד כמ"ש ובאמת גם הגאונים ה"ה הכו"פ והנ"ב גם המה כתבו לפום רהיטא דהטעם כמו שכתב השער המלך ז"ל משום דנולד ספק בדאו' וזה ליתא וכן כתב הת"ד בסי' ק"מ כדברי אך נהי דזה לא קשה דנולד ספק בדאו' משום דהוי בתרי גופין או דנולדו הספיקו' כאחד או שאר תירוצים. אך זה קשה מה שהקשיתי דבשלמא היכי דהרבנן לא שייך להדאורייתא שפיר י"ל סד"ר לקולא אף דהוי פ"א ספיקא דאו' דס"ס השתא ליכא רק סד"ר. אך בנ"ד בדרבנן מישך שייך לאורייתא דכיון דמדאו' ספיקא לחומרא א"כ אסור באכילה ממילא צריך בדיקה כדי דלא למיכל מיני' דהא החמץ גופא אסור באכילה וא"כ דילמא אתי למיכל וצריך בדיקה. ובזה הדבר גופא תקשה לי דלפי דברי פירוש ר"י ז"ל [דף ט' ע"ב ד"ה היינו] שפירש דהדין הנאמר בגמרא גבי ט' ציבורין קאי לענין הככר גופא וקשה מ"ש חמץ משאר איסורין בזה ומאי חידש הש"ס בזה הא דין זה מבואר ממש בברייתא דט' חניות דמ"ש חמץ מכל איסורין והנה לכאורה הייתי יכול לתרץ לפי דברי הר"י ז"ל שכתב דלענין בדיקה א"צ אפי' לא ביטל דאוקי הבית על חזקתו וא"כ א"ש דהנה מבואר בתשובת גאוני בתראי בשם הח"מ ואא"ז מו"ה העשיל ז"ל להתיר היכי שלקח מן החתי' קודם שנודע התערובות ואח"כ שנתוודע התערובת אם ניכרים החתי' מאיזה בהמה הם אותה הבהמה מותר כיון דאותו דפירש מותר וא"כ תלינן שזה מהרוב א"כ גם מה שלא פירש מותר כיון דהחצי כשירה ש"מ שהיא מהרוב גם החצי שעדיין לא פירש רק שניכר שהוא מאותו ח' דכשר יע"ש וא"כ ה"נ [הו"א] כיון דלענין הבית תלינן לקולא דהוא מהרוב דחזקת הבית מבטל לי' לדין קבוע וא"כ אם שוב נמצא אותו החתי' כיון דכבר תלינן דהוא מהרוב גם לאח"כ מותר [החתי' באכילה] כמו שכתבו הגאונים ז"ל הנ"ל דטעמא להתיר משום דכבר אזלי בתר רובא ואמרו שהוא מהרוב לא חזר לאיסורו וא"כ ה"נ. ולפענ"ד זה מדוקדק בדברי הר"י ז"ל שכתב דאיירי לענין הככר גופא שנמצא בבית ולכאורה קשה [למה] לי' לומר שנמצא בהבית (ואמר) [כיון] דהספק הוא לענין אכילה גופא ול"ל לומר כלל שנכנס לבית. א"ו משום דהוי קשה לי' א"כ מאי רבותא מ"ש חמץ מכל איסורין אבל לפ"מ שמפרש שנכנס לבית וא"כ חזקת הבית מבטל הקבוע ואמרינן שהוא מהרוב א"כ שוב החתי' גופא הוי מותר כסברת הגאונים ז"ל קמ"ל הש"ס דליתא דבאמת כל האחרונים פליגו על הגאונים הנ"ל ולפענ"ד ראי' שלא כדברי הגאונים הנ"ל מברייתא הנ"ל. דהנה מבואר דעת הרא"ה ז"ל דקבוע אין לך בו אלא חדושו ואם לקח קודם שנולד הספק אזלינן בתר רובא. והנה לפי דברי הגאונים הנ"ל אם הי' ניכר דהחתיכ' שלקח מקודם הוא אחד עם מה שלקח לאחר מכן אפי' לאחר מכן הי' מותר ליקח מהקבוע דכבר נתברר שזה הבשר הוא מהכשרים ובאמת זה אסור וכן משמע פשטא דברייתא לקח וא"י ממה לקח אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב היינו שהי' לקח ונמצא בחד צד היינו כגווני שפרשתי שמאותו חנות שלקח קודם שנודע הטריפות לקח לאחר מכאן והא שלקח מקודם הוי דינו לר"א ז"ל כמו נמצא והא שלקח לאח"כ מכאן הוי לקח ואפ"ה אסרינן זה שלקח ומתירין הנמצא ש"מ דלא כהגאונים ז"ל ומש"ה שפיר מביא ראי' דה"ה בבית שנמצא בו חמץ אף דלענין הבית אזלינן בתר רובא מ"מ לענין החמץ נמי אסור כמו התם ודו"ק כי זה ברור לפענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף