שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/נב
|
< הקודם · הבא > |
ב"ן) איבוד נשמה אי איכא בעוברין ונפלים עיין תוס' בסנהדרין דף ט"ן ד"ה ליכא דעכומ"ז מוזהר אעוברין וישראל פטור אבל אסור. ומשמע דאיסורא דאורייתא הוא דאל"כ הדרא קושיתם לדוכתא מי איכא מידי דלישראל שרי מדאורייתא וב"ן מוזהר עליו מן התורה. וכן מתבאר מדברי התוס' בחולין דף ל"ג ד"ה אחד וכו' שצריך שיהיה לישראל אסור מה"ת עי"ש מ"ש בענין חצי שיעור. וכן נראה שהבין הגאון מוהרימ"ט בח"א סי' צ"ז שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל שכ' דלישראל לא שרי דאלמא יש איסור בדבר. וכ' שכן מוכח מדאמרינן בערכין דף ז' האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ומדדוחה את השבת ש"מ דספק נפשות חשיב ע"כ ומהוכחה זו משמע דמדאורייתא הוא דחשיב סכ' נפש דאל"ה לא הוה שרי' להביא סכין דרך רה"ר. (אלא דעיקר הוכחה זו אינה מוכרחת כמ"ש התוס' דנדה שנביא להלן) וש"מ דהבין מדברי התוס' דאיכא איסור תורה. וכ"ן עוד ממה שהוקשה לו ע"ז מדתנן בפ"ז דאהלות ומייתינן לה בסנהדרין דף ע"ב ע"ב המקשה לילד מחתכין הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו דמהכא נמי משמע טעמא דחייה קודמין הא אם לא היה לה סכנה יש בחיי הולד בית מיחוש. וא"כ היכי אמרינן בערכין דף ז' ע"א דאשה היוצאה ליהרג מכין לה עד שימות הולד מפני ניוול האם. ואי הוה ס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן לא הוה ק"מ די"ל דהם אמרו והם אמרו דמשום ניוול האם שרי. ועיין תוס' נדה דף מ"ד ד"ה איהו מיית דנראה דמספק"ל אי איכא איסור להרוג העובר במעי אמו. והוא היפך מאי דפשיטא להו בדוכתי הנ"ל דאיכא איסורא. ולא ידעתי מה יענו למה שהכריחו הם עצמם בדוכתי הנ"ל דאיכא איסורא. וגם דברי הג' מוהרימ"ט צל"ע דבסי' צ"ז הנ"ל נקיט בפשיט' דליכא איסורא ואילו בסי' צ"ט שנשאל אם מותר להתעסק עם מצרית שתפיל אם יש חשש משום איבוד נפשות שהם מצרים והשיב איבוד נפשות אין כאן דאפי' בישראל נפלים לאו נפש הוא וממון הוא דחייב רחמנא דמי ולדות לבעל וכו' ובר"פ הנחנקין ובפ' יוצא דופן מוכח דנפלים אפי' נפש כל דהו לא הוו ובערכין תנן האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינים עד שתלד ופריך פשיטא וכו' ומדפריך פשיט' משמע דמשום איבוד נפש אין נדנוד כלל. ואמרי' התם דמכין על בית ההריון וכו' אלמא משום איבוד נפשות לא חשו והורגים העובר משום ניוול האם וכו' אלו תוד"ק יע"ש משמע מדב"ק דליכא שום איסור מן התורה ומשום הכי מסיק שם דבישראלית מותר להתעסק עמה שתפיל מפני צורך אמו כיון דרפואת אמו עי"ש וצ"ע:
ועוד יש לתמוה על מ"ש בסי' צ"ז וז"ל ויש לתרץ וכו' אי נמי א"ל דלעולם עובר לאו כילוד דמי דכירך אמו הוא ואשה שמתה שאני שכיון שהיא מתה והוא חי הרי הוא כילוד כמי שיצא אויר העולם וכנגדו בבהמה טעון שחיטה עכ"ל ומשמע דר"ל דליכא שום איסור בעובר שבבטן אמו חיה ולשיטה זו אזיל בסי' צ"ט. אלא דהיא גופא קלע"ד דאיך יתכן לומר כן שהוא הפך דברי התוס' והפך ממה שהכריח הוא עצמו ממתני' דאהלות:
ולקושית הרב מוהרימ"ט ממתני' דאהלות כנז"ל עלה על דעתי ליישב ולומר דההיא מתני' מיירי בידוע דכלו חדשיו מדקתני סיפא יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ומשמע דחשבינן ליה נפש ממש וחייב ההורגו ואי בדלא כלו חדשיו הא אינו אלא כנפל. אלא ודאי דכלו לו חדשיו. ורישא נמי מיירי בהכי ומשו"ה הוא דאי לאו דאיכא הצלת האם הוה אסור דאף דאין בו חיוב כיון שהוא עובר מ"מ איסורא מיהא איכא ודאמרינן בערכין דמכין עד שימות העובר מפני ניוול האם מיירי בסתם עובר שלא כלו לו חדשיו. ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה ובכל עובר ס"ל דליכא שום חשש חיוב עליו. דהרי עלה דהא מתני' מיירו כיעי"ש ובעכ"ל דלא ס"ל לחלק בהכי. או דס"ל דאין הכרח דמתני' בכלו חדשיו ואין דוחין נפש מפני נפש לאו דוקא אלא איסורא בעלמא (אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נו"ב מ"ת חח"מ סי' ט"ן בזה עי"ש). ותמיה לי על הרב מוהרי"ע בס' בית יהודה אה"ע סי' י"ד שהכריח מרישא דמתני' פ"ז דאהלות הנ"ל דאיכא איסורא (כמ"ש הג' מוהרימ"ט ולא ראה דבריו. ומייחס הא דאהלות לברייתא עי"ש והוא ט"ס דמשנה שלמה היא כיעי"ש) ושכ"כ התוס' חולין וסנהדרין הנ"ל. ולא זכר דברי התוס' דנדה הנ"ל אף דמר קעסיק בסוגיא דנדה הנ"ל כיעי"ש (ומ"ש שם להכריח דהא מתני' מיירי בקי"ל דכלו חדשיו דאל"כ הרי הוא נפל והיכי תני שאין דוחין נמ"ן. היינו מקמי דנחית לומר דאיסורא מיהא איכא כיעי"ש). שוב התבוננתי בדברי התוס' נדה הנ"ל ונר' לע"ד דאף דכתבו וא"ת את"ל דמותר להורגו וכו' דמזה נראה דמ"ש הם עצמם בתחלה בלשון לא מיחייב ההורגו לאו למימרא דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אלא איסורא נמי ליכא. מכל מקום בעכ"ל דמ"ש בסוף דבריהם דמותר להורגו לאו דוקא אלא ר"ל דאין חייב ההורגו כמשמעות תחלת דבריהם. דאל"כ אינו מובן מה שתירצו דאף דמותר מחללין כמו גוסס וכו' והרי בגוסס ודאי איסורא איכא להורגו וכן משמעות לשון הרמב"ם במקומו דב"ד אין ממיתין אותו. אבל איסורא איכא. וא"כ י"ל דדוקא בההיא הוא דמחללין משום דאסור להורגו וחשיב נפש. אבל בעובר דמותר להורגו מנ"ל דמחללין עליו השבת אלא ודאי מוכרח ודאי דמ"ש התוס' מותר לאו דוקא אלא כלומר אין חייבין עליו ועלו כל דברי התוס' כהוגן שפה אחת ודברים אחדים עמ"ש בסנהדרין וחולין הנ"ל דאיכא איסורא כאמור. איברא דמצאתי כתוב בקונטריסי בשם שו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' א' שכתב דמתוס' סנהדרין דף ט"ן מוכח דאיכא איסורא ומתוס' נדה מ"ד הנ"ל מ כח דאף איסור ליכא ומ"מ יש מצוה בהצלתו אף ע"י חילול שבת ע"כ מ"כ ועתה אינו מצוי אצלי (כי היה בידי בשאלה) לראות מאי דשקו"ט בזה כי לפי ענ"ד אינו מוכרח שסוברים כן ואדרבא לאידך גיסא יש להכריח דהתוס' סבירא ליה דאסור כאמור. ולכל הדברות יש לתמוה על הרבנים מוהרי"ט ובית יהודה שלא ראו דברי התוספות דנדה כמו שיראה המעיין בדב"ק. ואני אמרתי בחפש"י וראיתי לידי"ן רא"ג כמוהרש"ק נר"ו בס' מלאכת שלמה בחי' לנדה שעמד ע"ד התוס' דנדה הנ"ל והבין מדבריהם דמותר ממש קאמר והוק' לו ממ"ש בחולין הנ"ל וממ"ש הם עצמם באותו דבור בתחלת דבריהם דמשמע דחיובא ליכא וכו' וכתב ששו"ר להרב פה"א בפ"א מהלכות נחלות שהאריך בזה עי"ש ואינו מצוי אצלי לראות דב"ק והנלע"ד כתבתי שוב הראני תלמידי החביב לנצ"ח הי"ו מ"ש בזה בס' יקהיל שלמה דף מ"ב. וראיתי לידי"ן הרב המגיה נר"ו שם שכתב שהסכים הרב (לפי הנראה כונתו על הרב פה"א שציין הרב המחבר שם) דמ"ש התוס' דנדה דמותר. לאו דוקא אלא ר"ל דאינו חייב ההורגו כמשמעות תחלת דבריהם דאל"כ קשו דברי התוספות אהדדי ממ"ש בחולין. וגם אינו מובן הראיה מגוסס וכו' (כמ"ש בענ"ד) וכ' דמדברי הרב יד אהרן א"ח סי' ש"ל נר' שהבין מד' התוס' דמותר גמור והצ"ע דבריו עי"ש, ושם ראיתי לידי"ן רא"ג הרב המגיה נר"ו דפשי"ל דמ"ש התוס' דאיכא איסורא היינו איסורא דרבנן עי"ש ואין נר' כן לע"ד כמו שהכרחתי למעלה דעכ"ל דכונתם דאסור מן התורה (ולפי הנראה משמע ליה הכי ממ"ש הרדב"ז דאסור משום דמיחזי כרציחה דמשמע דמדרבנן הוא ואינו מוכרח. בפרט שמדברי התוס' מוכח בהיפך כאמור). הן אמת דראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"א סוסי' מ' שעמ"ש הרב הפוסקים בשם הרב חו"י בסי' ל"א ושפת הים אה"ע סי' י"ד דאסור לשתות סם כדי להפיל העובר השיב הוא וז"ל מ"מ איסור זה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרב הפו"ד (לא ידעתי איזה ס' הוא מרמז) בשם הרא"ם פ' משפטים ע"פ ואיש כי יכה. ועי"ש ברא"ם ע"פ ולא יהיה אסון ובנח"י שם וגם הבית יהודה סי' י"ד הכריח מהש"ס ורש"י ותוס' והרמב"ם והרא"ם דליכא איסור תורה אלא מדרבנן ולכן כתב שם להתיר וכו' לשתות המעוברת סם להפילו וכו' כי מכ"ז נראה דאין איסור ש"ד בהדיא וכו' עכ"ל. משמע דבמאי דמיירו התוס' והרא"ם הוא איסור דרבנן ואני עני עיינתי בדברי הרא"ם וראיתי שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל ואין שום הוכחה מדבריו דסבירא ליה דהוא מדרבנן ואדרבא לפי מה שהוכחתי למעלה מתוך דברי התוס' דס"ל דהוא אסור מן התורה א"כ גם מדברי הרא"ם י"ל כן שהרי הוא העתיק כל דברי התוס' כיעי"ש. ומ"ש שהרב ב"י הכריח מרש"י ותוס' והרא"ם דהוא רק מדרבנן עמו הסלי"ר שכ"כ שלא בהשגחה שהרי בב"י מה שהאריך להוכיח מדבריהם הוא דאיסורא מיהא איכא (דלא כדהוה ס"ד מעיקרא כיעי"ש) ולא נחית להכי אי איסור זה מדאורייתא או מדרבנן. אלא דבסו"ד כתב דאין לומר דכשם שאין האשה מוזהרת על הסירוס הכי נמי מותרת לשתות סם להפיל העובר. דהתם טעם ההיתר הוא לפי שאינה מצווה אפו"ר. משא"כ הכא דהוא משום דהוי כהורג נפש. א"כ בשותה כוס רפואה להפיל אסור מיהא מדרבנן ומיהו אם מעוברת בימי הנקה מותרת לעשות כדי להפיל כיון דאיכא סכנת ולד וכו' ע"כ הנה מבואר דלא כ' דאסור מדרבנן אלא בשותה סם כדי להפיל. אבל במאי דמיירי התוס' דהוא להרוג העובר להדיא. בזה לא כתב דאסור מדרבנן. וא"כ מ"ש בחו"ש דלשתות סם להפיל הוא איסור דרבנן זה אמת שכ"כ בשו"ת ב"י הנז"ל. אך מ"ש שכן הכריח מהתוס' והרא"ם וכו' (דמשמע דבמאי דאיירי התוס' והרא"ם איסורו מדרבנן לבד) ליתנהו להני מילי במחכתה"ר כאמור:
ומתוך מ"ש ידי"ן רב המגיה נר"ו בס' יקה"ש שם נראה דגם הרדב"ז בתשו' החדשות סי' תרצ"ה מודה דאיכא איסורא להרוג העובר וכתב דקי"ל דאם מתה אמו מחמת לידה היא מייתה ברישא ואם מחמת חולי הולד מיית ברישא וכו' שהן הן דברי התוס' וכו' עי"ש שכ"כ ליישב קושיית המחבר שלא זכר הרדב"ז דברי התוס' וכו' וע' יד שאול (הגהות ליו"ד) שכ' בסוסי' שס"ג יולדת שמתה ועוד לא ילדה דנוהגין להכות בבטן שיצא הולד וכו' ובערכין ד' ז' באשה שישבה על המשבר אין ראיה דשם מסופקים אולי יהיה הולד חי אבל כל שמתה האם גם הולד מת כמ"ש הר"ן ביומא וע' תשב"ץ ח"א סי' ק"י ומצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרצ"ה שכתב שיש למנוע להכות בבטן מיהו דבריו צ"ע לפמ"ש ואכמ"ל וע' שמן רוקח ח"ג סי' י"ג עכ"ל ולכאורה אין דבריו מובנים דמה שהביא מערכין באשה שישבה על המשבר היינו מ"ש שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין דרך רה"ר וקורעין בטנה ומוציאין הולד עי"ש ורצה להוכיח מזה לנדונו דאשה יולדת (דהיינו שישבה על המשבר) שמתה קודם שתלד דמשתדלין להוציא הולד זה נר' כונת ראיתו. ואי הכי קשה מ"ש לדחות דהתם הוא אולי יהיה הולד חי אבל כל שמתה אמו הוא מת גם כן. דאטו בההיא דשמואל לא מתה האם הא במתה עסיקינן ואפי"ה מוציאין את הולד משום דדוקא כשמתה מחמת חולי הוא דפשי"ל דגם הולד מת. אבל לא במתה מחמת לידה ולזה י"ל דמ"ש ביד שאול יולדת שמתה לאו בישבה על המשבר קאמר אלא כלומר מעוברת שמתה. וכן הוא הלשון בשו"ת שמן רוקח שציין בסו"ד והובא בפ"ת סי' שס"ד סק"ה עי"ש וכיון דלאו ביושבת על המשבר קאי שפיר קאמר לחלק בין דינא דגמר' ביושבת עהמ"ש לנדונו דלא מתה האם מחמת לידה דבזה ודאי הולד מיית ברישא. אלא דק' דלא היה לו לציין ע"ז למ"ש הר"ן ביומא. דש"ס ערוך הוא בערכין שם ובשאר דוכתי דכשמתה האם שלא מחמת לידה או הריגה הולד מת בתחלה. ותו דאעיקרא מ"ש בשם הר"ן ליומא אם כונתו הוא למ"ש בפיוה"כ גבי עוברה שהריחה ששם הובא ההיא דיושבת על המשבר וכו' עי"ש בד"ה וכתב בה"ג וכו'. הנה שם לא הוזכר בדברי הר"ן שכל שמתה אמו גם הולד מת כמו שיראה הרואה:
ומ"ש דהרדב"ז כ' שיש למנוע וכו' ודבריו תמוהים לפמ"ש נר' דכונתו דלפי מ"ש דכל שמתה האם גם הולד מת א"כ אין מקום לחוש מלהכות על הבטן כמ"ש הרדב"ז. הנה שו"ת הרדב"ז הנ"ל אינו מצוי אצלי ומתוך מה שהביאו מדבריו בס' מל"ש ויקה"ש הנ"ל מובן דמיירי באשה שישבה על המשבר ומתה וכ' הרדב"ז וכמה פעמים הפצרנו בהם שיקרעו את בטנה להוציא הולד כדאמר שמואל בערכין אשה שישבה עהמ"ש ומתה מביאים סכין וכו' דקי"ל כל שמתה מחמת לידה או הריגה היא מייתה ברישא וכו' ושוב שקו"ט אם במה שמכין בבטן עוברים משום רציחה וכתב דאין חייבים משום רציחה אבל אסור לעשות כן דמיחזי כרציחה וכו' אלו תוד"ק שהביאו בשמו שם ולפי"ז איני מבין מאי מתמיה על הרדב"ז (ממאי דאמר מר דכל שמתה האם גם הולד מת וכו') דכיון דהרדב"ז מיירי ביושבת על המשבר דבזה אין הולד מת במיתת האם מדמחללין ע"ז שבת להביא סכין דרך רה"ר. א"כ ודאי דאיכא איסורא בהריגתו ויש למנוע שלא יעשו כן דהא על העוברין אע"ג דאין ישראל עובר עליהם משום רציחה איסורא מיהא איכא כמו שנתבאר מכל מ"ש למעלה ודבריו צ"ע לקוע"ד (בעיקר מנהג זה רשמתי בשדי חמד ח"א בספר אסיפת דינים במערכה אבלות אות קמ"א עי"ש ובהשמטות לשם):
וראיתי להג' מוהרי"ש הנ"ל בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' כ"ב ד' י"ג ע"א שכ' וז"ל ובזה מיושב מה שהק' מוהרי"ט בח"א סי' צ"ז דלמה לי בלא יצא ראשו מפני שחייה קודמין ת"ל דבנפלים ליכא משום איבוד נפש ולפמ"ש א"ש דנהי דאינו חייב מיתה אבל אסור לאבדו בידים כל שאינו בשביל חיי ההורגו ולכך בעינן שחייה קודמין ומותר אף לאחרים כיון שעדיין אינו נפש ולא חייבין על הריגתו א"כ חייה קודמין אף לאחרים עכ"ל דמי פומיה דמר כאילו מוהרי"ט פשי"ל דאין בעוברין משום איבוד נפש ואפי' איסורא כלל ואמטו"ל ק"ל דל"ל משום דחייה קודמין וכו' ומני"ר בא לכלל ישוב והיה בהניח דאיסורא מיהא איכא וכו' והם דברים תמוהים דמבואר הוא בדברי מוהרי"ט שם דראה דברי התוס' דחולין שכ' דאף דישראל פטור על העוברין מ"מ לא שרי וע"ז הביא מתני' דאהלות המקשה לילד חיה פושטת ידה וכו' מפני שחייה קודמין ודייק מינה דאי לא הוה הצלה לאם לא הוה שרי' להחיה דמוכח דאיכא איסורא. ועפ"י הצעתו הלזו דהתוס' כ' דאסור ושכן מוכח ממתני' דאהלות הנ"ל הוקשה לו עמ"ש שמואל בערכין ז' ע"א דאשה היוצאה ליהרג ממתים הולד משום שלא יהיה ניוול להאם וכו' כיע"ש דמתבאר דנקיט דאיכא איסורא וצ"ע:
המורם מכל האמור דאע"ג דאין ישראל מוזהר על העוברים מ"מ איסורא מיהא איכא (אלא דלידי"ן רב המגיה בס' יקה"ש נר"ו הוא מדר' ולענד"ן דמה"ת הוא כמש"ל) ומזה תמיה לי עמ"ש הג' תפארת יוסף בשו"ת אה"ע סי' ב' עמ"ש בש"ס בטעמא דמעוברת חברו משום דחסא דר"ל דבאמת בכונה יכוין להזיקו כדי שלא יצטרך לשלם דמי הנקה דבעודה מעוברת אינו בכלל איבוד נפש אדם כמ"ש בערכין ד' ז' דהיוצאת ליהרג, מכין בבית ההריון ומבואר שם דקודם שתלד אינו בכלל נפש אדם וזהו שפירש"י בקו' הש"ס אטעמא דדחסה דידיה נמי דידיה חיים עלי' ופריך ה"ן חיים עלי"ה ופירש"י שאין אדם מכוין להרוג נפש חברו ונר' להדיא דלס"ד למד הגמר' בטעמא דחסא היינו דיכוין להרוג אותו בכונה עכ"ל. הנה ממרוצת דבריו נראה דר"ל דליכא בעוברין שום איסור. והוא תמוה לפי מה שנתבאר. ומה שהכריח מהאשה היוצאת ליהרג וכו' כבר השיב ע"ז הג' מוהרי"ט דהתם שאני דכיון שגם העובר חייב מיתה הוא דעובר ירך אמו מפני נוול אמו מקדמין מיתתו אבל ודאי בשאר עוברין איכא איסורא להמיתן כאמור. וליכא למימר דכונתו הוא דאע"ג דמדינא אסור להרוג הנפלים ועוברין. לא משמע לאינשי דאיכא איסורא ומתכוין להורגו. דאין זה במשמעות דבריו כלל וצ"ע. וע"ד המוהרימ"ט הנ"ל עיין בס' קרית ארבע הנד"מ להרב מוהר"י אקריש נר"ו בד' ק"ז ע"ב מ"ש ע"ד דלא ראה דברי התוס' דנדה הנ"ל וכו':
וראיתי להרב טל אורות בד' ס"ג ע"ב שנסתפק אם בשבת מותר להשקות סממנים לאשה עכומ"ז כדי שתפיל הולד דבעובר ליכא משום נטילת נשמה או אסור וחייב משום נטילת נשמה וע"ז הביא מ"ש הרב מוהרימ"ט שהרשב"א העיד על הרמב"ן שנתעסק באשה עכומ"ז להשקותה סממנים להפיל פרי בטנה ושאין בעוברים אפילו ישראל משום איבוד נפש וכו' הילכך מפני צורך האם מותר להתעסק עמה שתפיל וכו' וכתב שגם הרב חות יאיר בסי' ל"א נסתפק אם אסור להשקות למעוברת שתפיל הולד וכתב בשמו שאחר שהאריך בזה העלה דאין שום חשש משום איבוד נפש ומותר. וסיים (הרב טל אורות) מ"מ נראה דע"כ לא התירו אלא בחול אבל בשבת אסור וחייב חטאת וכו' והאריך להכריח כן ושכן כתבו הרשב"א והריטב"א בחי' לשבת בפ' ח' שרצים ד' ק"ז והביא דברי הרב המאירי בחי' לשבת שם שכ' דאין בעובר משום נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון וכו' ותמה עליו דלענין שבת שאני וחייב משום נטילת נשמה וכו' ושאני מדין רציחה וכו' עיש"ב. ותמיה לי דמשמע דמודה דבחול אין שום איסור וממה שכתבתי למעלה מתבאר דאע"ג דאין אזהרה על העוברים מ"מ איסורא מיהא איכא גם מ"ש דהרב חו"י העלה דמותר להשקות את המעוברת כדי שתפיל ואין שום בית מיחוש הנה הרב חיים ושלום בסוסי' מ' כתב בשמו דאסור כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ושם ראיתי) ואין ס' חו"י מצוי אצלי לראות איזה יכשר ובספר זכור לאברהם ח"א בדף שני של ההשמטות כתב לעיין בכנסת הגדולה יו"ד סי' קנ"ד הגהות הטור אות ו' לענין אי שרי לרופא ישראל לעשות רפואה לעכומ"ז כדי שתתעבר או שתפיל עוברה או לזווג זיווגים ביניהם וציין גם כן באר היטב סי' ב' ס"ק יו"ד ועיינתי בכנסת הגדולה שבידי (הוא דפוס קושטאנדינא) וראיתי שאחר סי' חל"ק מתחיל הלכות רבית סי' ק"ס ואולי מה שציין הרב זכור לאברהם הוא בשיירי כנסת הגדולה ואינו אצלי ובציון הבאר היטב לא הראה באיזה חלק הוא וכעת לא ידעתי איה מקום כבודו:
ומה שכתבתי בראש אות זו שמשמע שמה שכתבו התוספות דלישראל איכא איסורא היינו איסור תורה הנה אחר זמן רב ראיתי להגאון מוהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' קנ"ה (בד"ה ולפענ"ד) שכתב דמה שכתבו התוספות בדף ט"ן בד"ה ליכא מידי דגם ישראל אסור להרוג העובר על כרחין דהוא מדאורייתא דהוי כמקצת נפש וכחצי שיעור וכו' והוא תנא דמסייען ושקיל וטרי שם במה שנשאל הגאון מחנה חיים בח"ב סי' נו"ן באשה המקשה לילד שאמר הרופא שאם לא ימית ויחתוך את העובר ימותו שניהם אם רשאים להניח לרופא להמית את העובר כדי להציל את האשה שצדד רבינו עקיב"א בתוספותיו על משניות בפרק ו' דאהלות לומר דלדעת הסוברים דבייחדוהו מותר למסור כיון ששניהם מתים יש לדייק דהוא הדין בתינוק שיצא רובו אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להציל את האשה ושסיים (רעק"א) שצריך להתיישב בדין זה והגאון מחנה חיים כתב לפקפק שאינו דומה מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם שמיתה בידי אדם גרועה יותר והגאון המחבר כתב דמבואר מלשון רש"י בסנהדרין ד' ע"ב ע"ב ד"ה יצא ראשו וברבינו שמשון פרק ו' דאהלות דדין עובר דומה לייחדו ואם שניהם ימיתו היה מותר להמית העובר להציל האם למאן דאמר דלא בעי דוקא כשבע בן בוכרי (שהיה חייב מיתה) וכן כתב בפשיטות תפארת ישראל באהלות ועל כרחין מה שסיים רבינו עקיב"א שצריך להתיישב כונתו הואיל ויש שתי שיטות אי סגי בייחדוהו כמבואר ביו"ד סי' זק"ן וכו' והאריך קצת בענין השאלה הנ"ל וכתב (בד"ה אלא דלכאורה) לפקפק דלא דמי זה ליחדוהו כלל דהתם על כרחין כולם מתים אבל הכא אפשר להציל האם על ידי הוולד ואפשר להציל הוולד על ידי האם ושוב כתב לקיים סברת הגאונים הנ"ל וסיים אלא דכל זה אפשר לומר אם אנו יודעים בבירור שימותו שניהם אמנם הרי זה אינו ידוע אלא על פי אמירת הרופאים ואנן חשבינן אמירת הרופאים לספק וכו' ואם כן אכתי אין מקום להנ"ל מיהו למאי דאמרינן בכתובות דף כ"ב ע"ב דברי לי מהני ופירש רש"י שם דאפילו ברי לי דאין לבו נוקפו מהני ואם כן אפשר דאיכא למימר שאם הרופא אומר שברי לו ורוצה לעשות כפי ברי שלא יהיה מותר לדעת הגאונים ואפשר דאין אנו מחוייבים למחות בו וצריך עדיין להתיישב בדבר חמור כזה וכו' אלו תורף דב"ק:
(אמר המביא לבית הדפוס בכתב יד המחבר הי' כתובה פה קונטרס מהרה"ג רש"א ני' רזשעכטא אבל יען שכבר נדפסה בספרו בכורי שלמה לכן השמטתיו מכאן:)
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |