שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ח/כז

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ח

נשאלתי באשה שלא היתה בביתה כמה חדשים קודם הפסח, ובשובה אל ביתה אחר הפסח מצאה בביתה הלביבות שקורין פרפי"ל ושכחה למוכרם קודם הפסח ויש הפ"מ. וכתב הרב השואל (אחד מידידי נפשי הלא הוא המאור הגדול הרב המפורסם לשם טוב ותהלה, אבד"ק פערקוף וכעת בקאחווקא) מוהר"ר חיים ליב נ"י), וז"ל, רצוני לחפש צדדי היתר היינו:

א) יען שנילושו הפרפי"ל במי בצים ועירבה בהם מעט מים ואין ידוע שיעור מיעוט המים אף דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ. והרא"ש כ' דקיטוף שרי וכו', משמע דמעט מים למ"פ אין מחמיצין. והמג"א תס"ב סק"א נשאר בצ"ע בנפל מעט מים, ואף שאין בידינו לשער שיעור מיעוט המים להמקלים נגד המיעוט שעירבה האשה להמ"פ אולי לקרותו כספק חמץ שעעה"פ ויש להקל בהפ"מ אף באכילה כמ"ש בש"ע הג' מוהרש"ז מלאדי.

ב) אולי נצרף להיתר דעות פוסקים ראשונים להקל במי פירות עם מים (אף דלא קי"ל להלכה) כמ"ש הרא"ש וכו'. ובקרבן נתנאל פי' כ"ש אות פ"א כתב אפ"ל דהרי"ף דקדק וכו'.

ג) לצרף מה שכתבו התוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות בשם ר"ת דמ"פ עם מים מיקרי חמץ נוקשה וכ"כ (סי' תס"ב) בטור וא"כ מותר אם עבר עליו הפסח, ולהמג"א תמ"ז ס"ק מ"ו מותר אף באכילה.

ד) אולי נצרף מ"ש השע"ת מתשב"ץ דאם הניח באונס לא קנסו ושכחה ואונס בחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם.

ואחרי כל אלה אפשר להקל לערבם ברוב פרפי"ל אחרים ובנתערבו מותר לדעת הפוס' זולת הטור דמחמיר בס'. והח"י הכריע ברוב, וכן הסכים בש"ע הג' מוהרש"ז. ובנד"ד אחרי כל צדדי היתר כנ"ל אולי נסמוך ע"ד המיקלים שהובא בפר"ח יו"ד צ"ט לערב לכתחלה באיסור דרבנן. ובשע"ת הובא מכמה שו"ת בחמץ שעעה"פ להתיר לערב לכתחלה ברוב, אבקש לחוות דעתו וכו', ע"כ דברי הרב השואל נ"י, והנה עם כי לענין דינא הלכה למעשה אין רצוני לסמוך על דעתי לא לאיסור ולא להיתר ואתייעץ בזה איה"ש עם רבני גאוני דורינו יצ"ו. לפטרו בלא כלום אי אפשר איידי דחביבותיה גבן אכתוב מה שיש להעיר ולהשיב על צדדי ההיתר שהזכיר, אשר לדעתי נרפים הם:

וזאת תשובתי על ההיתר הראשון. הנה הרב מג"א שם בסק"ג פשיטא ליה דמעט מים שנפלו למי פירות אסור ואסתירת דברי המג"א נאמרו כמה ישובים. הרב א"ר הביא דבריו הרב מאמר מרדכי בסק"ה כתב דיש לחלק בין נתערב אחר הלישה לנתערב בשעת לישה דכשנתערב בשעת לישה אף כל דהו הוי מ"פ וממהר להחמיץ (והסכימו לחילוק זה הרבנים מקור חיים סי' תס"ג ובית מאיר בסוף תס"ג). והרב מחצית השקל כתב דלא נסתפק המג"א אלא במיעוט מ"פ למים אבל מיעוט מים למ"פ פשיטא ליה לאסור. וכן מתבאר דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו למתבונן בד"ק שבסי' תס"ב אות ג' כתב דמים כל שהוא ממהרים להחמיץ. ואילו באות ד' כתב דמים במ"פ שרי לפי שהוא מועט עי"ש. ובמקום אחר כתבתי שכן דעת כמה מרבנן בתראי (עיין לקמן סי' י"ג אות י') ובנדו"ד בין למר ובין למר חשיב מ"פ עם מים כיון שהוא מים לתוך מי פירות והוא בשעת לישה. ותו דאף אי נימא דמשום שהוא מעט מים לא חשיב מ"פ עם מים, מ"מ בנדו"ד נראה דאסור, דנהי דלא חשיב מ"פ עם מים לומר דממהר להחמיץ עד דלא סגי להו שימור. מ"מ שימור מיהא בעי כשאר עיסה שנילושה במים לבד יעויין בח"י סי' תס"ב סק"ו וס"ק י"ב. ומדוקדק כן בדברי מוהרש"א בפסחים דף ל"ח לההיא דרביעית היא ומתחלקת לכמה חלות (שהבאתי בסי' י"ג שם), שכתב דמעט מ"פ למים אינו ממהר להחמיץ יותר מאילו היה הכל מים. משמע דמחמיץ, מיהא כאילו היה הכל מים. ועיין במאמר הנ"ל. וא"כ בנדון דידן דהלביבות נעשו לצורך שאר ימות השנה ובודאי לא נזהרו בשמירתם לא חשיב ספק חמץ אלא ודאי חמץ שעבר עליו הפסח הוא. וכל זה הוא באם ידוע שהיה ששים במי הבצים נגד המים שאם אין ששים במי בצים נגד המים לא חשיב מעט מים, עיין בפרמ"ג בא"א רס"י תס"ב ובח"י סי' תס"ז ס"ק י"ז. (וכן מתבאר מדברי הרב רמ"ץ בסי' ל"ה אות ה', ועיין לקמן בסי' י"ג אות י' ד"ה ודע). וממילא גם צד היתר השני ע"פ סברת הרי"ף דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ וכו' ליתי' בנדו"ד משום דאף להרי"ף, (וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש מרן הב"י והרב נהר שלום סי' תס"ב אות ב'), אין הכונה דאין מחמיץ כלל אלא ר"ל שאינו מחמיץ יותר מעיסה שנילושה במים לבד (עיין בב"י וב"ח ובנה"ש שם):

הן אמת דהרב פני יהושע בת"ב בא"ח סי' י"ב ד"ה ועל וכו' כתב דהג"א פ"ב דע"ז אפשר דס"ל כדעת הרי"ף שהביאו הטור בסי' תס"ב דמ"פ אפילו עם מים אין מחמיצין כלל ע"כ, ומשמע דמבין בדעת הרי"ף דאפילו שימור לא בעי כלל ודינו כמי פירות לחודייהו. אך בדברי הרא"ש במתני' ר"פ אלו עוברין, מבואר בדעת הרי"ף בהפך, וז"ל, ומה שפסק רב אלפס דמ"פ אין מחמצין אפילו ע"י מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל בכה"ג שנותנים שעורים בשכר או בחומץ להשהות בתוכו מחמצין אם יש בו מים עכ"ל. הרי מפורש דגם לדעת הרי"ף כששוהין באים לידי חימוץ. והרב קרבן נתנאל בפ' כ"ש סי' י"ג האריך בדברי הרא"ש שנראים כסותרים והמעיין בדב"ק יראה דטפי ניחא ליה לפרש דברי הרא"ש שם כפי מה שמתבאר מדבריו שבריש פרק אלו עוברין (עם כי גם בזה לא נתקררה דעתו) מלפרש דברי הרא"ש שם דמבין בדעת הרי"ף דאין מחמיצין כלל. עיי"ש בס"ק פ' גם הרב מוהראנ"ח בח"ב רס"י ע"ד כתב בפשיטות דמאי דס"ל להרי"ף דמי פירות עם מים אין מחמצין לאו למימרא דאין מחמצין כלל ולא בעי שימור אלא צריכים שימור ומהני להו שימור כשאר עיסה עי"ש. גם מדקדוק דברי הריב"א בסי' תס"ב נראה בעליל דמבין כן בדעת הרי"ף (כמו שהבינו מרן בב"י ורב"ח), שהרי כתב, וז"ל, ולרב אלפס אפילו במי פירות עם מים מותר ללוש מליל א' ואילך וכו' ור"י פי' דמ"פ בלא מים אין מחמצין כלל ומותר ללוש בהן מליל א' וכו' ע"כ. הנך רואה שדקדק לכתוב (כשהביא סברת הרי"ף) במ"פ עם מים מותר ללוש, ולא כתב לישנא דאין מחמיצין כלל כמו שכתב כשהביא סברת ר"י גבי מ"פ בלא מים והיינו ודאי משום דס"ל דאף לדעת הרי"ף מ"פ עם מים מחמיצין הם אלא דסגי להו בשימור כמו עיסה דמים לחודייהו, וא"כ בלביבות אלו שנעשו לצורך ימות השנה דודאי שהו כמה וכמה בלי עסק כלל אין לי מי שיתירם כלל:

ומ"ש בהיתר השלישי לפי שמי פירות עם מים הם חמ"ן וכו' וחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר, הנה הא דחמ"ן שעבר עה"פ מותר הוא לקוח מתשו' הריב"ש שהביא מרן בב"י סוף סי' תס"ז ועם שממ"ש בשמו מרן בב"י משמע שכתב כן דרך כלל על כל שהוא חמץ נוקשה אם עבר עליו הפסח מ"מ תמיה לי על הרב השואל נ"י שאחר שראה דברי הרב מג"א בס"ק מ"ו איך לא דקדק בדבריו דמתבאר דס"ל דעד כאן לא כתב הריב"ש דחמץ נוקשה שעבר עה"פ מותר אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה ובחמץ נוקשה כזה הוא דנחלקו דלהמג"א מותר גם באכילה, ולהרב חק יעקב אסור באכילה שהרי עמ"ש מרן דחמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחה"פ כתב המג"א. ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עכ"ד. והרב חק יעקב השיגו דבתשו' הריב"ש כתוב מפורש דאסור באכילה ומדלא השיב עמ"ש המג"א דנקט הנאה משום דנוקשה לא חזי לאכילה דליתא דהרי בתשו' הריב"ש כתוב מפורש דין זה גם בחמץ נוקשה דראוי לאכילה או שכתוב סתם חמץ נוקשה ומשמע גם חמ"ן הראוי לאכילה משמע דמודי ליה מיהא דמצינן לפרש דברי הריב"ש בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה, וא"כ י"ל דכל עיקר דין זה אינו אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה, אבל חמ"ן שראוי לאכילה גם הריב"ש מודה דאסור כשעבר עליו הפסח. וכן מתבאר מדברי הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"ב שכתב אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שראוי לאכילה אבל עיסה וכו' וכן בצק שסופרים מדבקים ניירותיהן שאינו ראוי לאכילה כשיאפו אותו וכן כל כיוצא בזה נקרא חמץ נוקשה ומותר מן התורה לאוכלו בפסח אבל חכמים אסרוהו בהנאה והצריכו ג"כ לבערו בע"פ גזרה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח שע"י הדחק ראוי לאכילה ואם שכח ולא ביערו ועבר עליו הפסח מותר בהנאה כיון שלא עבר עליו איסור של תורה לא קנסוהו חכמים עכ"ל. הרי שלא כתב דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק משא"כ בחמץ נוקשה דמי פירות עם מים דראוי לאכילה גם שלא ע"י הדחק שהרי לכך הוא עשוי ומתוקן יש לו דין חמץ שעבר עליו הפסח ואסור. וגם לפי מ"ש בטעם דין זה (דחמ"ן שעבר עה"פ מותר בהנאה) דכיון שלא עבר עליו איסור תורה לא קנסוהו חכמים מתבאר ג"כ דחמ"ן דמ"פ עם מים שעבר עליו הפסח אסור לפי מה שהאריך הרב שער המלך בהלכות חמץ פ"ד הלכה ח' להוכיח לדעת כמה גדולים שהזכיר שם דיש שני מיני חמץ נוקשה. האחד הוא שאינו ראוי לאכילה כזומן של צבעים וכו' והוא אינו אסור אלא מדרבנן. והשני הוא חמ"ן דמי פירות עם מים דראוי הוא לאכילה אלא שאין עיסתו יפה כעיסה שנילושה במים לבד עי"ש. וא"כ י"ל דלענין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח שכתב הריב"ש דמותר לא אמר אלא בח"ן דמין הראשון שאינו ראוי לאכילה כלל. גם בש"ע הנ"ל בסי' תנ"ט סי"ג ביאר דחמץ נוקשה שאיסורו באכילה ובהנאה רק מדרבנן הוא חמ"ן שאינו ראוי לאכילה עי"ש. ומדברי הרב שו"מ במהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ג משמע ג"כ דהא דחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר אינו אלא כשאינו ראוי לאכילה והוא ששם הביא מ"ש הרב שערי תשובה בסי' תמ"ב אות ג' שמאל"ץ שנתקלקל עד שאינו ראוי לאכילת אדם הוי חמץ נוקשה וכ"כ שם בסי' תמ"ח אות ב' דבכה"ג אם עבר עליו הפסח מותר. וכתב ע"ז. וז"ל, הדבר תמוה דע"כ לא אמרי' דחמ"ן מותר אחר הפסח רק במה שלא נעשה חמץ ולא הגיע לכלל חמץ גמור והוא רע לאכילת אדם אבל במאל"ץ שנעשה משעורים שרוים כיון שעיקרו נעשה לכך וכו' אף שנתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם מ"מ ראוי לחמם בו וכו' עי"ש. משמע מדבריו דאין לנו היתר בחמץ נוקשה שעבר עה"פ אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילת אדם גם שם בח"ד סי' י' (בד"ה אמנם איזה אנשים) הביא מ"ש הרב שער המלך דאף דנוקשה אינו אלא מדרבנן מ"מ במי פירות עם מים אפשר שהוא מן התורה כיון שנותן טעם כראוי אף שאינו חמץ גמור וכו' עי"ש. ומעתה בלביבות אלו שבנדו"ד וכן בכל מיני מי פירות עם מים דאינם רע לאכילת אדם ואדעתא דהכי עבדי להו יש לומר דאם עבר עליהם הפסח אסורים:

ועוד נראה דיש לאסור הלביבות שבנדו"ד משום דאף אם נאמר דגם בחמץ נוקשה דמי פירות עם מים שראוי לאכילה הדין כן דאם עבר עליו הפסח מותר (וכן הערני ידידי הרב השואל נ"י במכתבו השני שנעלם ממני מ"ש הרב שערי תשובה רס"י תמ"ב בשם הרב פנ"י בסי' ט"ו דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ומותר להשהותו והאמת אתו שנעלם ממני דברי הפנ"י הנ"ל דלפי זה ודאי דמ"פ עם מים שעבר עה"פ מותרים דכיון דמותר להשהותם ודאי דמותרים אחר הפסח דאי לא מאי אהני ליה. אמנם לענ"ד צ"ע לפי מה שכתבתי דמוכח מדברי רבני האחרונים הנז"ל דרק באמ"ן שאינו ראוי לאכילה הוא דאמר הריב"ש דאם עבר הפסח מותר), מ"מ בנדו"ד יש חשש מצד אחר דנהי דעל הלישה י"ל דהוי רק חמץ נוקשה משום דהוו מ"פ עם מים הנה הקמח עצמו שהוא לתות כמו שהוא המנהג בכל המקומות אלו שהאשכנזים קונים קמח לתות מן השוק כבר הוא בעצמו חמץ מחמת הלתיתה ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ח דהקמת סולת בזה"ז שרוחצים החטים וכו' הוי חמץ גמור וכו' וא"כ מה יועיל מה שנעשה אח"כ מי פירות עם מים בעת הלישה. הרי כבר נאסרו קודם הלישה והוו חמץ גמור שעבר עליו הפסח כמשמעות דברי המג"א הנ"ל (ומלבד שמצד הסברא הדבר פשוט מאד כן מתבאר גם ממה שהשיב הרב שע"ת בריש סי' תמ"ב על דברי הרב פנ"י על בלילות מסוקאר עי"ש). אלא דדבר זה אינו ברור אצלי כעת אם קמח הנלתת חשיב חמץ גמור, ואיה"ש אשנה פרק זה ואבאר במקום אחר בפרט זה בס"ד, (עיין לקמן בסי' זה אות כ"ט):

והיתר הרביעי עפ"י סברת הרשב"ץ וכו' ושכחה ואונס בחדא מחתא וכו' הנה מלבד שאינו פשוט ללמוד קולא מאונס לשוכח דיש הרבה פוסקים סוברים דשוכח לא הוי כאנוס ואת פושעים נמנה כידוע, (עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת השי"ן אות כ"ב) והרמב"ם דמחתינהו בחדא מחתא הוא להחמיר לומר שאפילו באונס קנסו. זאת, ועוד נראה דלמעשה אין לנו להשען על סברת הרשב"ץ דסברת הרשב"ץ בזה רבני האחרונים נדחה קרו לה אפקוה מבי מדרשא ושרים רבים אשר היו תמהים על הרשב"ץ מה ראה על ככה לחלוק על הרמב"ם כמבואר בדברי האחרונים החונים על הש"ע סי' חת"ם ובכמה תשובות. ויעויין בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' צ"ג וח"ב סי' מ"א ומבואר בדבריו דגם בביטל ונאנס ס"ל דקנסו אחר הפסח (לעיל בסי' זה אות ו' הבאתי דיש מתירים בזה ונהי דהסומך עליהם להתיר בהנאה אין מוחים בידו. מ"מ אין בידינו לעשות מעשה כן אפי' בביטל וכ"ש אם לא ביטל דבזה גם להרשב"ץ נראה דלא מהני) וכ"ש כשאינו ע"י אונס גמור אלא ע"י שכחה דגרע מאונס כאמור:

ומ"ש להקל שתערב ברוב וכו' הנה כבר אסיק הפר"ח סי' צ"ט ס"ו דנקיטינן בכל איסורין דרבנן דאסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים כדי לבטל אף באיסור שאין לו עיקר מהת"ו, ולענין חמץ שעבר עה"פ כתב כן מפורש ה"ג רש"ז מלאדי בש"ע שלו סי' תמ"ז אות ס"א. ועיין שואל ומשיב ח"א סי' ע"ז וסי' פ"ד וצ"ה דנקיטינן הכי בחמץ שעעה"פ ולא התיר לערב בנדונו אלא מטעם דכיון דהבעלים חזרו לתקן הדבר אלא שלא הועיל מעשיהם וכו' עי"ש ובסי' רי"ד. ועיין מה שרשמתי בענין זה בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות מ"ח ושם כתבתי דיש חילוק בין שאר איסור לאיסורי הנאה. ומה שנמצא באיזה תשובות להתיר לערב ברוב הא ודאי לא אמרו כן אלא לסניף בעלמא בדבר שלפי הנדון יש צדדים להתיר בלא זה ועושים זה סניף, (וכן הוא בתו' הרדב"ז הבאתי בקונטריס הכללים שם אחר שכתב טעמים להתיר בנדונו כתב ותו כיון דאחר זמנו מדרבנן הוא מבטלין כקל שבאיסורין כתרומת חו"ל וכו' והתרתי לערבו וכו' עי"ש), ובכל זאת מי שרוצה לסמוך בהפ"מ על הסוברים דמותר לערב איסור דרבנן לבטלו אפשר שאין מוחין בידו. אלה דברי תשובתי בענין זה אשר כתבתי בקונטריסי. ולידידי הרב הנ"ל נ"י קצרתי באיזה דברים מפני שקשה עלי לכתוב בכתב רש"י שאיני רגיל בו וחזר וכתב לי עוד שתי פעמים באריכות אך מפני שאיחר תשובתו עידן ועידנים וכבר נעתקתי ללימודים אחרים לא יכלתי לעיין היטב בדבריו רק כחותה על הגחלים דין גרמא די עציראה מלעיין ולהשיב עוד לעשות רצונו אשר חפצתי. ובאמת שיש מקום לומר דאף למאי דקי"ל דאפי' איסורין דרבנן אסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים, מ"מ בחמץ שע"ע הפסח למאי דקי"ל כרבי שמעון דאינו אלא משום קנס יהא מותר לבטל כדאשכחן דוגמא לדבר בדין הגעלה לכלי חרם דאע"ג דלא מהני באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מהת"ו דדוקא בבישולי נכרים שאין לאיסורו עיקר הוא דמהני הגעלה ג"פ כמ"ש ביו"ד סוס"י קי"ג במה שהבאתי בקונטריס זה במער' הה"א אות י"ט. בכל זאת בחמץ לאחר הפסח מהני וכתב הרב ערך השלחן בסי' תמ"ז אות ו' הטעם כיון דאינו אלא קנסא נהגינן ביה כקל שבאיסורין דרבנן וכמ"ש הר"ן בפ' כ"ש דמהאי טעמא סגי בבטול ברוב דא"כ הכי נמי יש לומר בבטול איסור אלא דלפי מ"ש הרב פר"ח דנקיטינן בכל איסורין אף שאין להם עיקר מן התורה אסור לבטלן א"כ חמץ שיש לו עיקר מהת"ו אף שהוא מחמת קנס י"ל דלא גרע מאיסורין שיש להם עיקר מהת"ו:

ולענין הלכה למעשה שאלתי במכתבי למופת דורנו הגאון המפורסם מר קשישא כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן יצ"ו האבד"ק קאוונא כדת מה לעשות, ואלה דברי תשובתו במכתבו הטהור זמן נקט יום ב' י"ג מ"ח תרמ"א כבוד ידיד ה' וידיד בית ישראל וכו' שליט"א, וישיג רוב ברכות וכל טוב סלה אח"ד שה"ט. מכתבו היקר הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד אשה א' ששכחה למכור קוה"פ לביבות שקורין פרפי"ל כי לא היתה בביתה ואחר הפסח נזכרה והוי הפ"מ והאריך כת"ר בזה בדברים נכונים והנני להשיב כי לפי המבואר בסי' תמ"ז סי"ב חמץ נוקשה אינו אסור אחר הפסח שהרי לא עבר בבל יראה, א"כ הה"ד מי פירות עם מים דקי"ל דהוי חמץ נוקשה כמש"כ התוס' בפסחים דף ל"ה ובהרא"ש שם, וכ"כ הטור בסי' תס"ב, א"כ כיון דלא עבר ע"ז בבל יראה אין לאסור לאחר הפסח. ומ"ש כת"ר לחלק דלא אמרו כן אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה אבל מי פירות עם מים שראוים לאכילה דינם ככל חמץ שעבר עליו הפסח. הנה לדעתי אינו כן שהרי בתשו' הריב"ש סימן ג' כ' להדיא דחמ"ן אינו נאסר אחה"פ וחושב שם מיני נוקשה אותם שא"ר לאכילה או שאינו עדין חמץ גמור וכו', וכן נמי עיסה שנילושה במים ומ"פ מעורבין וכו' ואינו חמץ גמור אלא נוקשה וכו' עכ"ל ריב"ש, הרי בהדיא דגם מ"פ ע"מ כיון דהוי נוקשה לא נאסר אחה"פ וע"כ תורת אמת בפיו של הפרי מגדים בפתי' להלכות פסח בחלק השני בפ"ב אות ו' שכתב דג' מיני נוקשה הם ומונה שם מ"פ ע"מ דדינם ככל נוקשה גם לאחר הפסח ועי"ש אות ז'. וכ"כ בתשו' פנ"י סימן ט"ו דמ"פ ע"מ מיקרי נוקשה לענין עעה"פ. וכן ראיתי במשניות תפארת ישראל בסוף סדר מועד בדיני חמץ ונוקשה שכ' ג"כ דמ"פ ע"מ מותרין אחה"פ יעי"ש. ואין לנו להאריך בדברי האחרונים דהלא כבר מבואר ומפורש כן בדברי הריב"ש שהוא מהראשונים, וע"כ העיקר כן לדינא. וראיתי בס' מקור חיים להגאון מליסא זצ"ל לא"ח סי' תס"ב אות א' בסופו שמחלק בין נוקשה שאינו ראוי לאכילה לחמץ נוקשה שראוי לאכילה כמו מ"פ ע"מ עי"ש. אך זהו התם גבי מ"ש הנו"ב סי' כ"ב לענין אי סגי בתערובת ס' או אף במשהו אוסר, ועיין מזה בנו"ב סי' כ"ה ובמק"ח סוס"י תס"ב ובנו"ב מה"ת סי' נ"ד ויש להאריך הרבה בדבריהם ואכ"מ. אך לענין חמץ נוקשה שעעה"פ ברור לדעתי לדינא דאין לחלק ביניהם וכדברי הריב"ש, דכיון דלא עבר על ב"י לא נאסר לאחה"פ, ולשיטת המ"א מותר אף באכילה כל חמ"ן לאחר הפסח, ולשיטת הח"י אסור באכילה ומותר בהנאה ועכ"פ מותר לערבו ברוב היתר לכ"ע כיון דלפי המבואר בש"ס קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר בב"י א"כ בחמץ מי פירות ע"מ דלא עבר בב"י אינו נאסר א"כ מה שהחמירו לאוסרו באכילה אין לו מקור מהש"ס רק מצד חומרא שהחמירו הפוסקים, א"כ באיסור קל כזה שפיר יש לדמותו לתרומת חו"ל וחלת חו"ל דמבטל ברוב לכתחלה בפרט דשי' המג"א להתירו באכילה. לכן דעתי מסכמת לבטלו ברוב היתר ואז מותר באכילה, יותר אין לי כח להאריך. והנני לברכו ברוב חו"ש והצלחתו בתורה ובעבודת ה' ובהצלחה זמניות, כנפשו ונפש ידידו המברכו ברוב חו"ש. יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק קאוונא:

ואפריון נמטייה דאייתי מתניתא בידיה שמפורש בתשו' הריב"ש דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים שעבר עה"פ מותר, כי שו"ת הריב"ש אין מצוי אצלי ורק ראיתי קיצור דבריו שהביא מרן בב"י בסוס"י תמ"ז ודברי הרב מג"א (שכתב דנקט הנאה משום דחמץ נוקשה אין ראוי לאכילה) סבוני גם סבבוני להבין דבחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה מיירי דאי במי פירות עם מים הא חזו לאכילה. ואהימנותיה דמני"ר סמיכנא שכ"כ גם הרב פרמ"ג (הפרמ"ג שבידי הוא אשר נדפס עם המגיני ארץ בזיטאמיר שנת התרכ"ה והושמטו כל הפתיחות אשר בתחלת הס' פרמ"ג כאשר הודעתי במ"א (עיין אור לי סי' נ"א) אלא שיש לי מקום עיון קצת שראיתי עתה להרב פרמ"ג בהקדמה לסי' תס"ז שכתב דנוקשה דמי פירות עם מים וניכר בהם החימוץ יש לומר דאף למ"ד דחשיב נוקשה הוי מן התורה, ומ"מ אפשר בל יראה ליכא בזה, ונפ"מ לעבר הפסח עליו, עיין סס"י תמ"ז עכ"ל דנראה מזה דלא בכל מי פירות עם מים סובר דהוי חמץ נוקשה ומותר אחר הפסח אלא דוקא במ"פ עם מים שלא ניכר בהם חימוץ אבל אם ניכר בהם חימוץ רפיא בידיה אם מותרים אחר הפסח). ובדברי התפארת ישראל (בתפ"י שבידי הם בקונטריס קופת הרוכלין אחר כלכלת שבת אשר לא אסיקנא אדעתאי לעיין שם והגאון עליון יצ"ו כל רז לא אנוס ליה) מפורש דמי פירות עם מים דהוי חמ"ן מותר אחר הפסח כאשר העיד בגדלו הגאון פחד יצחק נר"ו, וא"כ פשוט דהלכה והן מורין כן דגם חמ"ן דמי פירות עם מים שעבר עליו הפסח מותר. ומה שדקדקתי מדברי רבנן קדישי שהבאתי בתשובתי דסברי לחלק בין חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה למ"פ עם מים אינו מוכרח והטוב אשר דבר הגאון יחיה, כי אחרי אשר מפורש כן בדברי הריב"ש אין להרהר עוד בדבר. ומה שדקדקתי מדברי הרב שו"מ בתניינא ח"ג סי' פ"ג יש לדחות דאין כוונתו לחלק כמו שהבנתי בדעתו, אלא עיקר חילוקו הוא בין הגיע לכלל חמץ גמור ונתקלקל דזה לא חשיב חמץ נוקשה להיכא דלא הגיע לכלל חמץ גמור דזה הוי חמץ נוקשה ומי פירות עם מים אף דראוי לאכילה מ"מ לא הגיעו לכלל חמץ גמור וחשיבי חמץ נוקשה. ומה שהביא בשו"מ הנ"ל דברי הרב שער המלך. ונראה דנקיט נמי הכי דמי פירות עם מים כיון שנותן טעם כראוי אעפ"י שאינו חמץ גמור אפשר שהוא מן התורה מ"מ אין מזה הכרח שיהא אסור אם עבר עליו הפסח, וכמ"ש הגאון יחי' לדברי הרב מק"ח כנז"ל. אמנם תמיה לי על הגאון יצ"ו דאחז צדיק פלך השתיקה ולא באר לנו מה שהערותי בתשובתי די"ל דאף דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים הדין נותן שמותר בעבר עה"פ מ"מ הלביבות הללו מסתמא נעשה מקמח לתות שכל האשכנזים שבמקומות אלו אוכלים קמח הנקרא כורפיצני כידוע לכל והרי הקמח עצמו קודם הלישה הוא חמץ גמור שהרי הוא בא מחטים שלותתים אותם. ואם הגאון יצ"ו ס"ל דקמח מחטים לתותים לא חשיב חמץ גמור אלא ספק חמץ היה לו לבאר זאת. ועכ"פ במי פירות עם מים בעלמא בקמח שלא לתתו החטים ודאי אית לן למינקט דמותר אחר הפסח. אחר זמן השגתי שו"ת בית שלמה שנדפס מקרוב. וראיתי להרב בסי' ע"ט שכתב דאף דהנו"ב בסי' כ"א וכ"ב, והאחרונים בסי' תס"ב כתבו דמי פירות עם מים הוי דאוריתא אף דשאר חמץ נוקשה הוא מדרבנן הנה דברי התוס' במנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין מחמצין הוא נגד דעת האחרונים. אמנם אפשר לדברי האחרונים דוקא לענין אכילה, אבל לענין ביעור הוא רק מדרבנן ובנוקשא דרבנן מותר אחר הפסח וכו' עי"ש. ומצאנו רב תנא דמסייע לרב יצחק מני"ר הגאון עליון למעלה יצ"ו ועיין לקמן באות זו בד"ה ועל מה שנחלקו:

ומה שכתב הגאון יצ"ו להתיר לערב לכתחלה חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח לבטלו ברוב היתר כיון דמבואר בש"ס דאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא משום קנס על שעבר בבל יראה והרי בחמץ נוקשה לא עבר וכו' משמע דבחמץ גמור שעבר עליו הפסח אין רוח חכמתו נוחה להתיר לכתחלה לבטל ברוב היתר אמנם בספרו עין יצחק שנדפס אחר כך ראיתי מה שכתב בזה בסוף סי' כ"ב ונראה מדבריו דגם בחמץ גמור סובר דכשעבר עליו הפסח מותר לערבו לכתחלה ואיה"ש אעתיק תורף דב"ק לקמן אות מ"ט ועיין עוד לקמן באות ע"ג ובאות ע"ה:

ובעיקר דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח דקיימא לן בסוף סי' תמ"ז דמותר בהנאה נחלקו הפוסקים אם מותר באכילה גם כן דלהרב מגן אברהם שם מותר גם באכילה. והרב חק יעקב שם השיגו דלא עיין במקור הדין בדברי הריב"ש סי' ג' דאסור באכילה והרב בית מאיר כתב דאף שכן כתוב בפירוש בהריב"ש מכל מקום צריך עיון גדול מנא ליה פשרה זו וכן הקשה הטור בסי' תמ"ח על דברי הרב בעל העיטור ולכן המג"א פירש דבריו להר"ן ריש פרק אלו עוברין וחולק בזה אהריב"ש ע"כ ואינו נח לי דאם באמת המג"א ראה דברי הריב"ש שכתב דאסור באכילה אלא שהוא חולק עליו הול"ל. ולי נראה וכו' והוה משמע שפיר כוונתו דהריב"ש הביא בשם הר"ן ריש פרק אלו עוברין דמותר בהנאה ומשמע ליה דרוצה לומר דבאכילה אסור והמג"א חולק וסבירא ליה דלהר"ן מותר גם באכילה ונקט הנאה משום דלא חזי לכן נראה ודאי דהמג"א לא ראה בגוף דברי הריב"ש (אף שאין הכרח כל כך מדיקדוק לשון ונראה לי וכו'. כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות כ'):

והרב דברי מנחם בהגהות ב"י אות כ"ח כתב בשם אחד קדוש בכתיבת יד שעל דברי מר"ן הב"י שהביא בשם הריב"ש דמותר בהנאה כתב דלאו דוקא בהנאה דהוא הדין דבאכילה נמי שרי דאין חילוק בין הנאה לאכילה דאם עבר אסור בהנאה ואם לא עבר מותר גם באכילה כעין מה שכתב הטור על דברי הרב בעל העיטור וכו' וכתב בדברי מנחם דלא ראה בגוף דברי הריב"ש וכו' עי"ש. וכן דעת רבני האחרונים דאסור באכילה עיין להרבנים מקור חיים סוף סי' תמ"ז וחיי אדם כלל קכ"ג אות כ"ה וש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תמ"ב ס"כ. וכן משמעות דברי הרבנים תפארת יוסף סוף סי' כ"ב ובית שלמה סי' ע"ח ד' נ' ע"ב ובסי' ע"ט וכן כתוב מפורש שם בסי' פ"ו דהעיקר בזה כהחק יעקב דאסור באכילה דלא כהמג"א. וכן כתב בפירוש הרב שם אריה סי' ט' סוף ד"ה אמנם עי"ש. וכתב הרב זכור לאברהם ח"א ד' ק' ע"ב על דברי הרב באר היטב ס"ק מ"ו דכן פסק האליהו רבה דאסור באכילה דלא כהרב מגן אברהם גם הרב פרי חדש סי' תמ"ב ס"א (ד"ה ולענין הלכה) פשיטא ליה דמה שכתב מרן בסוף סי' תמ"ז דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הוא בדוקא הנאה ולא אכילה שכתב וז"ל וכן דעת הרב המחבר שכתב בסוף סי' תמ"ז שחמץ נוקשה אסור באכילה אחר הפסח וכו' עי"ש ואף שלא כתב מרן בפירוש דאסור באכילה משמע ליה דבדוקא נקט אינו אסור בהנאה לומר דבאכילה מיהא אסור ולכן כתב בשמו שאסור באכילה כאילו כתב כן בפירוש:

ועל מה שנחלקו בנוקשה דמי פירות עם מים אי הוי מן התורה ואינו בטל בששים או לא ראיתי עתה בספר חשק שלמה שו"ת להגאון משה שלמה נאשעלסק בסי' ד' שכתב בשם הגאון בית אפרים שנוטה דעתו לדעת הסוברים שאף למאן דאמר דנוקשה הוא מדרבנן מכל מקום נוקשה דמי פירות עם מים אסור מן התורה ולא מהני ביטול בששים אך כתב על דבריו שבתשובה האריך בראיות הרבה מכמה ראשונים דהעיקר להלכה כדעת הגאון סדרי טהרה בספרו שיורי לקט על א"ח דגם מי פירות עם מים דהוו נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן ובטל בששים כשאר נוקשה אלא שסיים שאין דרכו לסמוך על זה בלבד רק אם יש עוד צירוף היתר ומר קעסיק לענין אכילה בפסח אבל לענין עבר עליו הפסח אפשר שמורה ובא כאשר דעתו נוטה והעיקר דהוו נוקשה מדרבנן ועיין לקמן בד"ה ולסמוך ובד"ה ובעיקר ובשואל ומשיב מהדורא שתיתאה סי' נו"ן (ד"ה והנה) ד' ס"ב פ"ג והבאתי תורף דב"ק לקמן אות ע"ה:

גם אשו"ר בשו"ת פנות הבית להגאון אברהם טיקטין אבד"ק שווערזענץ (שנדפס בשנת תרמ"ג) בסי' ט"ו שנשאל מהגאון חיים אווערבוך באחד שמכר חמצו קודם פסח ויש במכירתו שתי ריעותות א') שבהשטר כתוב מכרתי להעכומ"ז הקלעיר (מובן שם איזה חדר שהחמץ מונח בתוכו) ואגב קרקע הקניתי לו כל וכו' ונתן לי העכומ"ז שני זהובים ומתי שירצה לסלק לי עד ש"ן זהובים יהיה נקנה לו למפרע ונודע זה אחר הפסח ואם כן כיון שהעכומ"ז לא סילק הוי למפרע חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ב') הקלעיר אינו שלו אלא בשכירות ואם כן לא קנה העכומ"ז המקום וממילא לא קנה גם החמץ אך החמץ הוא לעקי"ך שנעשה מדבש ומים ומי פירות עם מים הוי רק חמץ נוקשה וחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר באכילה ובהנאה כמבואר (סי' תמ"ז סי"ב) אך יש לדחות דהא קודם שנתן הדבש לתוך הקמח יש לחוש שמא בא מים לתוך הקמח ואם כן נעשה חמץ גמור אך יש לומר דהא בשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ואם כן לא חיישינן לחמץ אלא בשעת עשיית הלעקי"ך והוי מי פירות עם מים ואף דהאחרונים אסרו ליקח קמח מן השוק מכל מקום בעבר עליו הפסח דהוי מדרבנן אפשר מודים וגם אפשר דלעקיך הוא מהקמח דגן וש"ד דדוקא חטים רגילים להחמיץ כמבואר במגן אברהם שם עוד היה בחמץ הנ"ל יי"ש אם יש לסמוך אתשובת פני יהושע דסובר יי"ש הוי רק דרבנן דהוי זיעה בעלמא וגם בספר תודת השלמים סי' ו' כתב היכא דליכא למיחוש להערמה מותר והאיש הלז היה סבר שמכר אם כן אפשר דלא קנסינן גם היה בחמץ הנ"ל (קרומע טייטרע) וגם קרוחמעהל הנקרא שטראק) דלפי דעתי הוי רק נוקשה ונא ידידי וכו':

והשיב איני מסכים להתיר אף כי בשער אפרים סי' ד' בהגהת בן המחבר העלה לדידן שהכל מבטלין אין שייך חשש הערמה מי יסמוך על זה אשר האליהו רבה בקונטריס אחרון שם ובספרו סי' תמ"ח חלק על זה ואף שסיים בסק"ג בהפסד מרובה מאד יש לסמוך להקל מכל מקום שם סמך רק כשסבר שמכר שלוחו כמבואר בתודת השלמים סי' ו' דזה הוי אונס גמור ואף דהרמב"ם וש"ע פסקו אף שוגג או אנוס אסור מכל מקום כשביטלו גם כן יש לצדד להקל אבל בנדון דידן מיקרי פושע שלא שאל לחכם ומה גם ודאי הזהיר המורה שכל מי שיעשה שטר מכירה יבא אצלו ואף בנדון החק יעקב עצמו יש לפקפק ואין מקום להאריך כעת לענין אי אומר מותר מיקרי שוגג ועוד צריך לעיין הרבה דהוי כלא ביטלו שהביטול לא היה על חמץ זה כאשר ביאר הפנים מאירות ח"ב סי' קס"ג ואף דמלשון תודת השלמים ושער אפרים הנ"ל משמע דסברי דמכל מקום הוי בכלל ביטול ואפשר דנימא דודאי היתה כונתו כל מה שברשותו אם המכירה לא תועיל מכל מקום אין זה מוכרח אף דבפנים מאירות שם התיר גם כן מטעם דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן גם זה אינו דלא כל הדברים שוים ואל יתמה במה שאני מחפש צדדים להחמיר מה שאין זה דרכי אבל הואיל ומפשטות לשון הש"ע ושאר מפרשים סתמו דבריהם ודאי קשה לסמוך להקל על האחרונים כאשר כתב באמת האליהו רבה והכל הסכימו אתו דאסור וכן המשאת בנימן סי' ח"ן:

ולסמוך על היי"ש דהוי זיעה בעלמא חלקו על זה כל האחרונים עיין במשאת בנימן הנ"ל ובתשובת מוהר"ם טיקטין שבהקדמת הרי"ף לסדר נשים וגם בתשובת חכם צבי אולם הלעקי"ך יש להתיר כי מי פירות עם מים לא הוי רק חמץ נוקשה ולחוש ללתיתה הוי חשש רחוק כי הוא רק מקמח דגן ואף אם הוא מקמח חטים נראה לסמוך להקל דאף לתיתה הוי רק ספק אם נתחמץ על כן נראה להקל:

ובעיקר הדבר אשר היה נראה לי דחמץ נוקשה דמי פירות עם מים שעבר עליו הפסח כיון שראוי' לאכילה אין לו דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח כתב לי ידידי הרב עזריאל אבד"ק טלאטשין יצ"ו וז"ל ואגב באתי לעורר את כת"ר בספרו דברי חכמים סי' ק"ח במעשה שאשה אחת לא היתה בביתה כמה חדשים קודם פסח ושכחה למכור פארפיל ופלפל כ"ג אם הוא נוקשה מי פירות עם מים מדוע לא הביאו הדר"ג והגאון רי"א דברי הרמ"א סי' תמ"ז סוסע"י ה' חבית שדבקו נסריו בבצק לאחר שני חדשים אינו נותן טעם ולהט"ז לאחר שלשים יום יעו"ש במג"א סק"ל שאף בתוך הזמן הוא חמץ נוקשה ויעויין במקור חיים סי' תמ"ב סק"ב שמחלק בין פת לעיסה גם מה שחשש שם הדר"ג מהקמח אשר הדרך ללתות הנה כפי ידיעתי מבעלי רחיים בחורף אין דרך ללתות בפרט בטבת ושבט שהאויר קר ולח ואף הבצק יוכל להתרכך אך כ"ז שלא נתרכך אינו נותן טעם:

ובמה שכתבתי בראש אות זו דאף אי נימא דמעט מים למי פירות לא חשיב מי פירות עם מים מכל מקום נהי דלא חשיב מי פירות עם מים לומר דממהר להחמיץ עד דלא סגי להו שימור מכל מקום שימור מיהא בעי כשאר עיסה שנילושה במים לבד עיין חק יעקב וכו' ומדוקדק כן בדברי מוהרש"א בפסחים ד' ל"ח וכו' הנה קבלתי היום (ה' טבת תרנ"ז בהיות קונטריס בבית הדפוס) מכתב ידידי הגאון רש"ל פרעיידעש מח"ס כרם חמד אבד"ק ליאדי יצ"ו (מיום ג' דחנוכה תרנ"ז) ובו השיגה ידו עלי בזה וזה לשונו ולא הבנתי לכאורה מאי ראיה מדברי מוהרש"א הנ"ל להך דינא של החק יעקב הא מוהרש"א מיירי במעט מי פירות למים ובזה הוא דסובר דמחמיץ מיהא כאילו היה הכל מים אבל בנדון של החק יעקב במעט מים למי פירות נוכל לומר דבטל מיעוט מים בתוך המי פירות המרובים והוי כאילו היה הכל מי פירות ואינו מחמיץ כלל וכו' מה אהבתי תורתו כל היום הוא שיחתי ואני לומד בכל יום באהבה עזה בספריו הקדושים אשר כלתה נפשי להם השי"ת יחייהו ובתורתו אהגה תמיד אם אין טירחא לפניו רצוני מאד שיודיעיני אם נכונים הדברים וכו' עכ"ל יצ"ו שש אנכי על אמרותיו ואודה ה' בכל לבב העושה את שאינו זוכה כזוכה שיהיו גדולי דורנו יצ"ו נושאים ונותנים בדברי איש דל כמוני כעל ספר כתב איש רבי אפריון נמטייה אשר ענותו תרבני ועם היותי טרוד בעניינים אחרים פניתי לשעה קראתי בכל לב את דב"ק ואשיב מפני הכבוד מה שנראה לדעתי הקלה להשיב בזה בס"ד הנה אחר שכתבתי למעלה ומדוקדק כן בדברי מוהרש"א וכו' סיימתי לשוני ויעיין במאמר מרדכי וכו' ולפי הנראה אין נמצא בעקד ספרי ידידי הגאון יצ"ו ס' מאמר מרדכי כי המעיין בדב"ק ישר יחזה שכתב שאין שום סברא לחלק בין מעט מי פירות למים למעט מים למי פירות ואם מעט בטלים ברוב והיו כלא היו זה וזה שוים ואי הכי מצינא לשנויי דלכך נתכוונתי בציון זה לשלול סברת ידידי הגאון יצ"ו ותמכתי דברי על פי סברת הרב מאמר מרדכי שאין חילוק בין מעט מים למעט מי פירות וגם בלא הציון הלז הנה המשך לשוני הנה הוא נעוץ סופו במה שכתבתי ותו אף אי נימא דמשום שהוא מעט מים לא חשיב מי פירות עם מים וכו' וכלומר דלא שאני לן בין מעט מי פירות למעט מים מכל מקום נהי וכו' שמתבאר מסיגנון הלשון שעל הנחה זו שאין חילוק בין זה לזה הוא מה שכתבתי שמדוקדק מדברי מוהרש"א וכו' שסובר כדעת הרב חק יעקב דהא בהכי איירינן בהאי סברא דאידי ואידי שוו כן יכלתי לתרץ דברי:

אך באמת בהורמנותיה דרב שותיה דמר לא ידענא מנא ליה למימר דמעט מים במי פירות עדיפי להקל בהם מבמעט מי פירות למים והרי איפכא שמעינן מדברי הרב מחצית השקל שהבאתי בראשית דברי שכתב דעד כאן לא נסתפק הרב מגן אברהם לומר דמעט שרי אלא במעט מי פירות לתוך המים אבל במעט מים למי פירות פשיטא ליה לאסור ולא אמרינן דבטלי מעט המים לגבי המי פירות ואין מחמצין וכתבתי שכן מתבאר מדברי שלחן ערוך הרב מוהרש"ז וכן הבאתי לקמן בסי' י"ג אות יו"ד (שציינתי למעלה) כמה רבנים שסוברים לחלק כן ואי הכי שפיר מוכח מדברי רבינו המוהרש"א דקאי כשיטת הגאון חק יעקב דאי במעט פירות למים אמר רב דמחמיץ מיהא כדרך שמחמיץ עיסה שנילושה במים לבד כל שכן במעט מים למי פירות שיסבור דאף דלא נימא בהו מי פירות עם מים ממהר להחמיץ עד דלא מהני להו שימור הא מיהא שימור כעיסה הנילושה במים לבד כן נראה בירור הדברים ותסר מעלי תלונת ידידי הגאון יצ"ו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף