שאילת שלום על השאילתות/צב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ונתתי למה לי כדתני' וכו' ובתי' בני אונס נינהו וכו' עד ר"פ אמר פרט לנגעי כשפים. בהוריות (י.) ת"ר אשר נשיא יחטא וכו' אמר מר יכול גזרה וכו' אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם בשורה היא להם [שהכתוב מבשרן שעתיד להיות אע"פ שדבר רע הוא וכו' רש"י] שנגעים באים עליהם דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר [ונתתי נגע צרעת שיהא בא מאליו רש"י] פרט לנגעי אונסין וכו' ולר' שמעון נגעי אונסין מי לא מטמאו והא תניא אדם כי יהיה בעור בשרו מן הדבור ואילך [דנגעים בין באדם ובין בבתים פטור בהן לפני הדבור דאותן נגעי' שארעו לפני הדבור אין מטמאין לאחר הדבור. רש"י] מה זב מן הדבור ואילך [דכתיב כי יהיה זב מבשרו וכו'. רש"י] אף נגעים מן הדבור ואילך לא אם אמרת בזב שכן אינו מטמא באונס תאמר בנגעים שמטמא באונס [תאמר בנגעי אדם שמטמאין באונס וכו' וה"ה לנגעי בתים דמטמאו באונס. רש"י] אמר רבא וכו' רב פפא אמר וכו'. המעיין בסוגיא יאמר פרוקאי במהות השאלה ששאל ור"ש נגעי אונסין מי לא מטמאו והא תניא וכו'. ומאי קושיא דבברייתא דאיירי בנגעי אדם ודאי שפיר קאמר דמטמא באונס [שהרי גם בזב לולא דכחיב מבשרו ודרשי כריתות (ח.) חולין (נא.) נדה (לה עא.) ולא מאונשא לא הוי מחלקי בין אונס לרצון וא"כ גבי נגעי אדם דלא כתיב שום מיעוט מטמא אונס כרצון] אבל בנגעי בתים דדריש ר' שמעון ממלת ונתתי [דכתיב גבי' ונתתי נגע צרעת בבית וגו'] שיהא בא מאליו. ודאי דר"ש שפיר קאמר דלא מטמא נ"ב באונס כלל. ובכן לא ידענא מאי קא קשיא ליה לתלמודא. הגם דרש"י ד"ה תאמר בנגעי אדם וכו' כתב וה"ה לנגעי בתים דמטמאו באונס. הנה רש"י הוכרח לפרש הכי כדי שנדע ונבין קושית הש"ס. אבל מ"מ על המקשה גופא קשיא שהרי מלת ונתתי לדעת ר' שמעון ממעט להדי' בנגעי בתים דאינו מטמא באונס. כהיום הזה נחזיק טובה למאי דאסבריה גאון כדי ליתן מובן לכל השקלא והטרי' הלזה לפיכך כתב ובתי בני אונס נינהו [בתמיה כלומר והיאך אפשר למדרש מלת ונתתי דכתיב בנגעי בתים על ענין אונס וא"כ ונתתי ל"ל. והתירוץ על זה] אם אין ענין לבתים תנהו ענין לאדם. והשתא לפי' הלזה שהוא מוכרח דנגעי אדם אינו מטמא באונס מקשה הש"ס היטב מקרא דדריש בברייתא אדם כי יהיה בעור בשרו [לשון עתיד דלא היה לו לומר אלא אשר הוא בו וכו' קרבן אהרן וכ"כ הר"ב מברטנורה רפ"ז דנגעים כי יהיה פרט לזה שכבר היה בו] מן הדבור ואילך מיטמא וכו' ולר' שמעון דנגעי אדם באונס לא מטמא קשיא כי יהיה ל"ל דהא בלאו קרא ילפי' מזב דכתיב כי יהיה זב. והנה כל זה לסברת המקשן דלא ידע דאיכא שום שם אונס כי אם ע"י מאכל ומשתה דמצינו דוגמתו בזב כדתנן במשנה דנזיר (סה.) ובזבין פ"ב בז' דרכים בודקי' את הזב וכו' ולפיכך הוכיח מכח דאונס כזה לא שייך בבתים ועל כרחך דאם אין ענין לבתים תנהו ענין לאדם ופריך שפיר. אכן לתירוצם של רבא ור"פ דאשכחת ענין אונס ע"י רוחות או כשפי'. שוב אין הכרח לדחוק ולומר דקרא איתוקמי באין ענין. אלא מוקמינן בענינו דכתיב דהיינו בבתים. ובדברים הללו נתבארו כל דבריו של גאון בעיני קורא באמת ובצדק. מחזיק כל בדק: [ובסוגי' שידינו עסוקות עכשיו איכא למיקם עלה לפמ"ש רש"י בנימוקי חומש פ' מצורע י"ד פ' ל"ד ונתתי נגע צרעת בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן ע"כ. וא"כ מאי ראיה מייתי הש"ס מר' יהודה דאמר בשורה הוא להם שהיא לטובה. על ענין גזירה דאשר נשיא יחטא. ורש"י בפירושו ד"ה דכתיב ונתתי נגע צרעת וכו' שהכתוב מבשרן שעתיד להיות אע"פ שהדבר רע הוא וכו'. נסתר ממה שתי' בחומש דבשורה לטובה היא. ובחידושי הארכתי וכאן עת לקצר]:
ואת זה לא אכחד מה דקמן שנשאלתי מחביבי הרב המופלא בר לבב צדיק תמים מהר"ש סקוטש נר"ו. בהא דנדרים (ז:) ועניות כמיתה שנא' כי מתו כל האנשים ופי' הר"ן דלא מתו ממש וכו' דכל מקום שנא' נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם. ואינהו הוו במחלוקותו של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו וכו' וליכא למימר שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב כל ישראל וכו'. וכ"כ הרא"ש דאם היו מצורעין היו משולחין מן המחנה. וכ"כ תו' בע"ג (ה.) ד"ה אלא שירדו מנכסיהם וכו' דמצורעים לא הוו דהא בעדה בתוך המחנה היו יושבין ע"ש. והקשה לי הרב הנ"ל וכי נעלמה מהגדולים הנ"ל משנה ערוכה בנגעים ריש פ"ז אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה [ופי' הרב מברטנורה מי שהיה בו צרעת קודם מ"ת לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מ"ת דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו פרט לזה שכבר היה וכו']. וא"כ אף אם היו דתן ואבירם מצורעים בעודם במצרים אפ"ה במעשה דקרח שהוא לאחר מ"ת מותרין בתוך המחנה וא"צ שלוח מחמת נגעים מקודם מ"ת. ולעומת שאלה גדולה ששאל הרב מהר"ש הנ"ל והגדתי משמו לבעלי תריסין הנכנסים ויוצאים והמה בקשו על נפשם בספרים רבים עד שמצאו כתוב בס' אסיפת חכמים מקצתו והביאו אלי וראיתי התירוץ שנדפס על זה שם אינו אלא לחדד התינוקות של בית רבן. ולאמרו אינו כדאי. במה שאמר דאם היו מצורעים א"כ כי יהיה ל"ל דתיפוק ליה מהכא מעובדא מדתן ואבירם. אמנם אפילו אי יהיבנ' ליה כל טעותיה אפ"ה לא העלה ארוכה כלל שהרי כי יהיה איצטריך להורות דנדע מזה השנוי במשנה דנגעים שם בנכרי ונתגייר וכן בקטן ונולד דטהור. דבעינן שיולד הנגע משעה שראוי ליטמא ולא קודם ע"ש בפי' הרב מברטנורה וזה פשוט וברור. ובכן נשאר קושי' הרב והר"ש בתוקפו וכאיש גבורתו. וכדי להציל במקום שיש מצילין להדר פני כל הגדולים תוס' והרא"ש והר"ן נאזרתי לומר עפמ"ש תוס' דע"ג שם בדבריהם וכ"ת דבמתן תורה נתרפאו דהא אותן שנתרפאו כבר חזרו למומן במעשה העגל [וציינתי מקומו במ"ר נשא פרשה (ז.) וכ"כ הר"ן בנדרים (ז:) וא"כ הסברא נותנת הואיל שהמומין שקודם מתן תורה נתרפאו בקבלת התורה. וכשחטאו בעגל חזרו למומן הוי כפנים חדשות וכאלו נתהוה בהן המומין לאחר מתן תורה. אפס לכאורה אי אפשר לומר הכי דא"כ הא דכתיב כי יהיה פרט לנגעים שקודם הדיבור. היכי משכחת לה. שהרי כולם נתרפאו בקבלת התורה. וממ"נ באיזה זמן אתי למעוטי אי מזמן מתן תורה עד קודם מעשה עגל. הלא כלך יפה רעיתי ומום אין בהן. ואי אחר מעשה עגל הלא אמרנו עכשיו דפנים חדשות בא והוי כנגע שנולד אחר מתן תורה ומטמא. ואולם האמת מלבן לבוניה. לבוניה וחדודי באים כאחד. לעולם כדאמרינן ומשום הך קשיא לא נדונה עפמ"ש תו' יומא (כא:) ד"ה נבלעים דאף על גב דדשון מזבח נבלע במקומן אפ"ה כתבה רחמנא ושמו שלא יפזר. משום דקרא לאו אניסא סמך וה"ק אי לאו ניסא שיהא נבלע טעון גניזה. ע"כ תוכן דבריהם. אמור מעתה דהא דנתרפאו בקבלת התורה ממומין שלהן ודאי שלא היה אלא דרך נסיי. וא"כ שפיר כתיב כי יהיה דאי לאו ניסא שלא יטמא אותן נגעים [וכ"ש הכא דעיקר קרא לאו יתורא לגמרי דאיצטריך לגר שנתגייר ולקטן שנולד וא"כ כל עיקר שנעמוד עליו היינו במשנה דנגעים פ"ז דלאיזה ענין נשנית בהרות שהיו בו קודם למתן תורה. והא מצינו דשנוי במשנה כה"ג בפ"א דדמאי והחומץ שביהודה אף על גב דיין שביהודה לא היה מחמיץ כדאיתא בפסחים (מב:) וכן בריש יומא ומפרישין כ"ג מביתו וכו' ומתקינין כהן אחר וכו' שמא יבא לידי קרי אף על גב דאחד מעשרה נסים שלא אירע לכ"ג בי"כ אפ"ה תנא במשנה משום דלא סמכינן אניסא עיין תי"ט. ולכאורה אפי' לתי' אי נמי שכתבו תוס' ביומא (כא.) שזכרתי לעיל דאין מהכרח דקרא לא סמך אניסא ע"ש אפ"ה במשנה יש הכרח לומר הכי כדמוכח מדמאי ומיומא שהבאתי והארכתי בזה בחבור יסל"מ] ואדברה עוד עודני אחוז בפירושו של הר"ן בנדרים (ז.) שכתב עוד בזה"ל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא"כ היכי אמר ליה מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היו להם בנים לא היו נשמעים למלכות להלשינו אל פרעה וכו'. וכ"כ תוס' בע"ג (ה.) ע"ש ואיכא למידק למה להו להאריך כל כך עדיפא ה"ל להוכיח מקרא בהדי' וכמ"ש ג"כ הרא"ש בפירושו (סד:) ד"ה עני ומצורע וכו' וסומין לא היו וכו' ובנים היו להם דכתיב הם ובניהם וכתבתי בתקוני כלי שר"ת דצ"ל דכתיב ונשיהם ובניהם. והיינו קרא דכתיב בפ' קרח (ט"ז פכ"ז) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם. ומצוה ליתן טעם. ודברי תורה נקנית במשיכה במישך שייכי להדדי בנדה (מב.) פולטת ש"ז רואה הוי או נוגעת הוי וכו' והכי קמיבעיא ליה מדאחמיר וכו' או דילמא לא גמרי' מסיני דחידוש הוא דהא זבין ומצורעים דחמירי וכו'. וז"ל רש"י ד"ה לעולם לא שמיע ליה מתניתא וכו' מדאחמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני ולא הזהיר על טמא מת ושרץ. רואה הוי. המעמיק בכוונתו דר"ל מדלא אחמור בטמא מת ושרץ על כרחך דלא קפיד אטומאת מגע ולהכי מדקפיד אבעלי קריין דשלשת ימים אל תגשו אל אשה מוכח דרואה הוי ועל זה קאמר הש"ס או דילמא לא גמרי' מסיני דחידוש הוא דהא זבין וכו' כלומר הרי זבין דודאי רואה הוי ואפ"ה לא קפיד בסיני אע"כ חידוש הוא דוקא בפולטת והלכך י"ל גבי פולטת דלעולם נוגעת הוי ולא קפיד קרא אשום נוגע רק בפולטת ולא בטומאת מת ושרץ אכן מה דקאמר הש"ס ומצורעין מצוה ליתן מובן דמה ענין מצורע לענין רואה או נוגע ומלת ומצורעין צריך ביאור טובא והכי הל"ל דהא זבין דחמירי וכו'. עוד יש להתעורר לפי' הר"ן והרא"ש ותו' שזכרתי למעלה דבשעה שאמרו נעשה ונשמע נתרפאו מכל מומין וצרעת א"כ שפיר י"ל הא דלא אחמיר אמצורעים היינו משום דלא הוי בהו כלל בשכר שקיבלו עליהם לקבל התורה ודין טומאת שבעה לא נצטוו עדיין כלל דאפילו עיקר טומאתם אכתי לא נאמרה עיין תו' ד"ה דהא זבין וכו'. תו יותר צריך ביאור דמנ"ל דלא אחמיר רחמנא בזבין דילמא שפיר קפיד נמי על זבין ומה שלא נצטוו להדי' עליו היינו משום דידענא בקל וחומר כמו בכמה עניני' דילפי' בק"ו ע' ב"ק (כה.) ועוד שני פעמים דק"ו וכו' וקי"ל דאדם דן ק"ו מעצמו. ומה יפה גורל נותן לשבח טעמו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |