קרן אורה/נזיר/כא/ב

קרן אורה נזיר כא ב

דף כ"א ע"ב

ידי נזירה כו' לא אמר כלום. ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר. זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר. לכאורה טעמא דהאי ברייתא משום דנזיר הוי כהקדש וכי היכי דבהקדש אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדוש כולו לכ"ע ה"נ אם הזיר עצמו בדבר שהנשמה תלויה בו דהוי נזיר וכי הא דפריך הש"ס נמי בקדושין גבי חצייך מקודשת לי ותפשוט קדושה בכולה כמו בקדשים והיינו משום דהרי את מקודשת הוא לישנא דהקדש כמ"ש התוס' ז"ל התם והם ז"ל ס"ל הכי גם למסקנא גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דמיבעי ליה להש"ס התם וכתבו ז"ל דמיירי בלשון אחר של קדושין דבלשון מקודשת ליכא למיבעי דפשטה קדושה בכוליה דהא ליכא עוד דעת אחרת אבל לדידי קשיא היכי מדמינן לה להקדש בין הכא בין בקדושין דלמא דוקא בהקדש דלכ"ע חל על אותו אבר עכ"פ מש"ה בדבר שהנשמה תלויה בו אמרינן דאיפשוט קדושי בכוליה אבל הכא מנ"ל דחייל נזירות כלל כיון דלא אשכחן נזירות לחצאין דלמא היכא דהזיר חציו לא הוי נזיר כלל. וכן בקדושין ליכא קדושין לחצאין א"כ דלמא לא חייל כלל וליכא קדושה כלל דתפשוט בכולה תדע דאי להקדש דמי א"כ הא בהקדש פליגי תנאי בתמורה. ואיכא מ"ד דאפילו הקדיש יד או רגל של בהמה קדשה כולה וא"כ מאי פריך הש"ס הכא ורמינהו מברייתא דידי נזירה לא אמר כלום דלמא מתניתין אתיא כהאי תנא דאפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו קדשה כולה ומש"ה אם אמר פי כפיו הוי נזיר אלא ע"כ דוקא התם דעל אבר חל ההקדש ס"ל להאי תנא מגו דחל על האבר חל אכוליה ג"כ אבל הכא דעל אבר אחד א"א לנזירות שתחול מש"ה לכ"ע לא חל עליו נזירות כלל. וא"כ ה"ה בדבר שהנשמה תלויה בו דלמא לא חייל נזירות הכא כלל כיון דלא הזיר אלא לחציו:

וכבר הקשיתי בזה בילדותי על שמעתא דקדושין הא דפריך ונפשוט קדושי בכולה משום דלשון הקדש הוא והא בתמורה דף י"א מיבעי ליה לרבא בעוף מהו היינו אם הקדיש עוף מהו אי פשיט קדושה בכולה אי לא מי אמרינן בהמה דוקא או דלמא קרבן כתיב משמע דדבר שאינו לא בהמה ולא קרבן ודאי לא פשטה קדושה בכולה ומאי פריך התם ותיפשוט קדושי בכולה ועיין תוס' ז"ל בקדושין שם שכתבו דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה וא"כ הא דמיבעי ליה בעוף מאי היינו באבר שאין הנשמה תלויה בו ועיין רש"י ז"ל התם בתמורה וכבר הארכתי בזה שם בחידושי לתמורה בענין זה ובדברי הרמב"ם ז"ל שם ומהא דשמעתין נמי ע"כ הכי משמע דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה ומש"ה בנזיר נמי דינא הכי:

אבל בירושלמי דשמעתין איתא דלאו מסברא קים לן הכי גבי נזיר אלא משום דילפינן גז"ש נדר נדר ולא נתבאר מהיכי ילפינן אי מקרבנות דכתיב בהו נדר או מערכין דכתיב בהו נדר בערכך נפשות ואי נימא דמקרבן ילפינן א"כ הדק"ל דא"כ הא באבר שאין הנשמה תלויה בו ג"כ הוי נזיר למ"ד דבקרבן פשיט קדושה בכוליה אפילו אין הנשמה תלויה בו ועוד דא"כ מאי מיבעי ליה בעוף מאי הא עוף ודאי נדר הוא ולא גרע מנזירות ע"כ נראה יותר דמערכין ילפינן אבל אי לאו גז"ש מסברא לא אמרינן דתיפשוט בכוליה אע"ג דנזירות לשון הקדש הוא וא"כ תיקשי מאי פריך בקדושין ותיפשוט קדושי בכולה:

ועוד נראה דמערכין לא מצינן למילף לנזירות דפשיט קדושי בכוליה דהתם בערכין לא הוי טעמא משום דפשיט בכוליה אלא דגזירת הכתוב הוא דאם העריך נפשות היינו אבר שהנשמה תלויה בו צריך ליתן כל ערכו וילפינן מינה לדמים ג"כ דאם אמר דמי ראשי וכבדי עלי נותן דמי כולו אבל בדמים למזבח אין צריך ליתן דמי כולו וכדאיתא בערכין וא"כ היכי מצינן למילף לנזירות דהוי כקדושת הגוף וכבר כתבתי דמשיטת תלמודין משמע דמסברא אמרינן הכי בכל לשון הקדש דבדבר שהנשמה תלויה בו פשיט קדושי בכוליה אי הוי קדושת הגוף ובק"ע הקשה מהך ברייתא על הא דפליגי רב ששת ורב חסדא ורבא בתמורה שם איזהו דבר שהנשמה תלויה בו ואיכא מ"ד בדבר שהוא עושה אותה נבילה ור"ש אמר התם בדבר שהיא מתה דוקא והא הכא בברייתא תנינא דכבד הוי דבר שהנשמה תלויה בו וכן תנינן במתניתין דערכין ערך כבדי עלי נותן ערך כולו דהוי דבר שהנשמה תלויה ותיקשי לרבא ורב ששת דאמרי דווקא דבר שעושה אותה נבילה או שהיא מתה ואין כאן קושיא דהא כבר סתם רבי בחולין דטריפה אינה חיה ורבא ס"ל כמ"ד טריפה חיה כדאמרי' התם אבל עוד נראה לי דע"כ לא פליגי רבא ורב ששת אלא גבי הקדש קרבן דטעמא הוא משום דפשטה קדושה בכולה מש"ה ס"ל לרבא ורב ששת דלמ"ד טריפה חיה לא פשטה קדושה בכולה אבל לענין ערכין דילפינן מנפשות דאם העריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולי כ"ע מודו דאפילו למ"ד טריפה חיה ובכלל נפשות הוא מ"מ מתנוונה והולך הוא ואם כן לא תיקשי לרבא ורב ששת ממתניתין דערכין וכן מברייתא דשמעתין לפי משמעות הירושלמי דיליף לה מערכין לא תיקשי ג"כ ועפ"ז א"ש נמי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרשב"א ז"ל דטריפת הכבד לאו מצד עצמו הוא אלא מחמת המרה דעתידה להנטל א"כ אמאי חשיב כבד אבר שהנשמה תלויה בו הא בו בעצמו אין הנשמה תלויה בו אבל לפי הנ"ל ניחא דמ"מ בכלל נפשות הוא כיון דסופו להטרף אלא דא"כ לא חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו אלא לענין ערכין. אבל לא לענין קרבן דבעינן התם דוקא דבר שאינו חיה וצ"ל דמ"מ חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו גם לדברי הרשב"א כיון דעכ"פ מיטרפא מחמתיה וגם בזה כבר כתבתי בערכין שם בחידושינו ועי' בירושלמי בשמעתין דגרס התם במקום ידי נזירה רגלי נזירה כו' הילוכי נזיר דיבורי נזיר לא אמר כלום ואין זה מובן דאהילוך ודיבור בלא"ה לא חייל נזירות דהא אין בו ממש ואמאי לא נקיט בלישנא דהש"ס דילן ידי נזירה כו':

איבעי להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז כו' עיין בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד וזש"א מיגז גייז ולא מיעקר עקר עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דמשמעות לשונו ז"ל דהש"ס מיבעי ליה אי מיעקר עקר לגמרי כל הנדר או מיגז גייז היינו דהנדר לא נעקר אלא מה שתלוי באשה נתנה לו תורה רשות לבטל והותר לה ע"פ התורה לעבור על נדרה ע"פ הפרת הבעל אבל הנדר לא נעקר ופי' מיגז גייז כמו באב וארוס דאחד מהם מיגז גייז היינו שמיפר החצי וחצי השני קיים ה"נ מה שתלוי באשה הוא מיפר וגייז אבל עיקר הנדר נשאר וכ"כ הלח"מ ז"ל בפי"ג מהל' נדרים לפרש דבריו בפי' המשנה ועפ"ז כתב ליישב דבריו ז"ל בחיבורו שם פרק הנ"ל שכתב דבעל עוקר הנדר מעיקרו ומתחלתו דהיינו מה שתלוי באשה. ולא הבנתי דברים אלו דאי מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו אכתי תיקשי אמאי לוקה אם עברה קודם הפרה ועוד אם מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו מה נשאר לו עוד לקרוא לו בשם נדר שיחול על חברתה ודברי הכ"מ ז"ל ג"כ אינן מובנין שם דמשמע מדבריו דאיכא מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין הרא"ש ז"ל בפסקיו ס"פ נערה שכתב דבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא ובמאי נחלקו בזה הא לכ"ע אם עברה על נדרה קודם הפרה לוקה ע"כ נראה דמה שכ' הרמב"ם ז"ל דהבעל עוקר הנדר מתחלתו ומפירו היינו דדעת הבעל כן הוא לעקור הנדר מתחלתו ולא ניחא ליה בהתחלת הנדר וכי היכי דקיי"ל דאם קיים לה על רגע שוב אינו יכול להפר אלא בעינן שיעקור אותו מתחלתו ומיבעי לן אי מהני הפרתו בזה לעקרו מתחלתו ולבטלו למפרע או דלמא נהי דהוא עוקרו מתחלתו אבל אין לו כח אלא להפר מכאן ולהבא אבל למפרע הנדר כמות שהוא והיינו משום דאין לו רשות אלא להפר מה שתלוי באשתו והיינו הפרה דמכאן ולהבא:

והנה כבר דקדקתי בזה בנדרים ר"פ נערה היכי אמרינן הכא דבעל מיעקר עקר למפרע הנדר והרי הוא כאילו אינו. דא"כ דברים שבינו לבינה דקי"ל דחוזרין וחלין עליה לאחר שנשאת לאחר היכי מצינן למימר בזה דמיעקר עקר דאם כן אמאי חוזרין וחלין ועוד בהא דקיי"ל דארוס מיפר בקודמין אפילו מה שנדרה קודם שנתארסה ובהא גם כן היכי שייך למימר דמיעקר עקר כיון דתחלת הנדר היה שלא ברשותו ולזה י"ל כיון דנתנה תורה רשות לארוס להפר בקודמין ע"כ יש לו כח לעקור הנדר מעיקרו דאל"ה לא הוי מצי מיפר כלל דלהך סברא דמספקא לן דלמא מיעקר עקר ע"כ לא הוי הפרה אלא אם עוקרו מתחלתו אבל אם מיפר בפירוש מכאן ולהבא או שאין הפרתו יכולה לעקור הנדר מתחלתו לאו הפרה היא כלל וכדמוכח לקמן בהא דבעינן למיפשט ממתני' דאם אמר ואני אינו יכול להפר ש"מ דמיעקר עקר ואי נימא דיכול להפר מכאן ולהבא ג"כ א"כ אכתי ליפר לה מכאן ולהבא אלא ודאי מכאן ולהבא לאו הפרה היא כלל דאם חל הנדר על שעה אחת אינו יכול לבטלו עוד אם לא כשיכול לעוקרו מעיקרא וא"ש בארוס דמיפר בקודמין וע"כ יש לו כח לעוקרו מעיקרא ג"כ אבל מדברים שבינו לבינה ודאי תיקשי דלכאורה ליכא למימר בזה דעוקרו מעיקרא דהא ישנו לנדר עדיין וחוזר וחל עליה אחר שנשאת לאחר:

ועלה בדעתי לומר דהא דמיבעי לן הכא אי מיעקר עקר כו' היינו דוקא בנזירות דאיכא למימר בהא דמיעקר עקר משום דלא אשכחן חצי נזירות. וכיון דמיפר מכאן ולהבא ממילא דנעקר גם למפרע ומתחלתו בטל הוא או דלמא אפילו בנזירות מיגז גייז ונזירות דקודם הפרה לא בטלה אבל בשאר נדרים לא מיבעי לן כלל ולכ"ע אינו מיפר אלא מכאן ולהבא ובנזירות דוקא היא דבעינן למימר דלא שייכא הפרה מכאן ולהבא אלא היכא דאפשר שתעקר מתחלתו והיכא דנתקיים שעה אחת כמו אם אמר ואני לא הוה הפרה כלל משום דלא אשכחן נזירות לחצאין ובזה א"ש דלא יצטרך לומר דכל הני בעיי דמיבעי לן בנדרים בקיים ליכי היום מופר ליכי למחר וקיים ליכי שעה אתיין דוקא למ"ד מיגז גייז דלמ"ד מיעקר עקר ליכא למיבעי כנ"ל כיון דכבר קיים לה ע"ז מה תו אי אפשר למיעקריה אבל לפי הנ"ל ניחא דבשאר נדרים לכ"ע מיגז גייז. וניחא נמי בזה מה שדקדקתי לעיל דהכא מסקינן דברייתא דהאשה שנטמאה מביאה חטאת העוף אתיא כמ"ד מיעקר עקר ובנדרים משמע דאתיא אפילו למ"ד מיגז גייז משום דאין קרבן לחצי נזירות וכמש"כ הר"ן ז"ל שם אבל לפי הנ"ל ניחא דהיינו הך דהכא דהא דאמר רב יוסף התם אין קרבן לחצי נזירות היינו משום דבנזירות מיעקר עקר כיון דליכא חצי נזירות וא"ש נמי הא דאמרינן לקמן דהחטאת תמות גם למ"ד מיעקר עקר ומ"ש מהתרת חכם אי נימא דעוקר הנדר מתחלתו הא הוי הקדש טעות גמור ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא לחלק בזה אינו מוכרח אבל לפי מה שכתבתי ניחא דלאו הוא קעקר לה אלא ממילא נעקר כיון דאין נזירות לחצאין ולא הוי הקדש טעות כ"כ וכן משמע מהא דמיבעי לן בנדרים דף ס"ח בארוס אי מיגז גייז ואם אכלה הב' זיתים לקיא או מיקליש קליש ובכוליה קליש איסוריה ומסיק התם דב"ש וב"ה פליגי בזה. והשתא אי נימא דמיעקר עקר היכי מצינן למימר דמיגז גייז כיון דנעקר הדבר מתחלתו והיה אפשר לומר דהיינו טעמא דהני תנאי דמ"ד מיקליש קליש הוא משום דס"ל מיעקר עקר ומ"ד בארוס דמיגז גייז היינו משום דס"ל בכל הפרה דמיגז גייז אלא דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא קיי"ל מיגז גייז ובארוס קיי"ל כב"ה דמיקליש קליש. ומספקא לי בארוס שהפר עד שלא חל הנדר למ"ד דהוי הפרה אי אמרינן בזה מיגז גייז כיון דחלק הארוס אינו חל כלל כדפשיט הש"ס התם בנדרים דף ע"ה ולא מצאתי כעת סעד לדברי בדברי הראשונים ז"ל לחלק בין נזירות לנדרים בהאי דינא ויתבאר עוד בזה בשמעתין בס"ד:

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר כו' אלא ש"מ מיעקר עקר. ופרש"י ז"ל דכיון דמיעקר עקר והכא אינו יכול לעוקרו דהא כבר קיים לה על שעה אחת כשאמר ואני מש"ה אינו יכול להפר כלל והתוס' ז"ל פירשו דמש"ה אינו יכול להפר דאם יפר לה נעקר הנדר מעיקרו ויותר גם שלו וקיי"ל דהוא אינו מיחל וכתבו דצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ושלו ממילא מותר אין זה בכלל הוא אינו מיחל ותירוץ הר"ר אליהו ז"ל הוא ע"ד דברי רש"י ז"ל וכבר כתבתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דאם אמר אחד הריני נזיר כשיהיה לי בן והשני אמר ואני השני נזיר לאלתר וא"כ איכא נפ"מ בין הני תרי טעמי דלהאי טעמא דאינו יכול להפר משום דהוי קיום א"כ בכה"ג יכול להפר את שלה דהא קיום עד שלא חל הנדר לאו קיום הוא וא"כ שלו נמי מותר כיון דשלו הותר ממילא אבל להאי טעמא דהוא אינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל והוא אינו מיחל א"כ ה"ה בכה"ג דאינו מיפר את שלה כיון דמיעקר עקר אם כן שלו נמי יבטל והוא אינו יכול לבטל את שלו:

ולפ"ז יש לומר דאפילו למ"ד מיגז גייז אינו יכול להפר גם בכה"ג מהאי טעמא דאם יפר לה עד שלא חל הנדר א"כ לא חל הנדר כלל ולא שייך בזה מיגז גייז וכמו שכתבתי לעיל וא"כ שלו נמי יבטל כיון דבכה"ג לכולי עלמא בטל נדרה מעיקרו ומיושב בזה מה שדקדקתי לדברי הרמב"ם ז"ל לעיל אמאי תנן סתמא אינו יכול להפר ולפי הנ"ל ניחא דאינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל אם יפר לה קודם חלות הנדר אלא דאכתי קשה יפר לה לאחר חלות נדרה ועוד דשלו נמי נראה דלא הותר אע"ג דמיפר לה קודם חלות נדרה דהא לא נעקרו דבריה למפרע מה שאמרה הריני נזירה כשיהיה לי בן ושפיר חל עליו נזרו כשאמר ואני אע"ג דהפר לה אח"כ:

ובעיקר דברי התוס' ז"ל שנסתפקו אי יכול להפר בכה"ג שנדרו ג"כ יותר עי"ד נסתפק בזה עוד המל"מ ז"ל לענין התרת חכם אם יכול המתפיס להתיר נדר מי שהתפיס בו ומדמה ליה להך דהכא לענין הפרה ולענ"ד יש לחלק ובהתרה כ"ע מודים דאינו יכול להתיר כיון דהותר נדרו ג"כ תליא בזה א"כ הרי הוא מיחל לעצמו וממילא התרתו לראשון ג"כ לאו כלום היא אבל הכא בהפרה נהי דלכתחלה אסור להפר אבל אם הפר אמאי לא תהיה הפרתו הפרה לגבי האשה דהא מ"מ הפר לה וצ"ע:

לעולם מיגז גייז וכיון דאמר ואני כמ"ד קיים ליכי דמי מהאי לישנא משמע דלמאי דס"ד דמיעקר עקר לא הוי ס"ל דואני כמ"ד קיים ליכי דמי ולא קיום הוא וע"כ צ"ל דהא דאינו יכול להפר הוא משום דאינו מיפר לעצמו וכמו שכתבו התוספות ז"ל ובירושלמי בשמעתין מספקא ליה בהאי ואני אי הוי כקיים ליכי דלכ"ע הוי קיום או כמו יפה עשית דפליגי בזה אמוראי אי הוי קיים. ובנדרים דף ע"ד ע"ב פשיטא ליה להש"ס דהוי קיום עיי"ש ולפ"ז יש ליישב הא דמסיק הש"ס הכא אי מיתשיל אהקמתו מצי מיפר והא למאי דס"ד נמי מהני שאלה אהקמה ומאי איריא דמסיק הכי למסקנא דמיגז גייז. אבל אי נימא דלמאי דס"ד ס"ל דלא הוי קיום אלא משום דאינו יכול להפר לעצמו הוא דאינו מופר לא מהני בזה שאלה כיון דלאו הקמה היא כלל אלא דהא דאמרינן אי מיתשיל אהקמתו ע"כ היינו שישאל על נזרו דבלא"ה אינו יכול לשאול על הקמתו כ"ז שנזרו קיים וא"כ אכתי למאי דס"ד נמי אי הוי מיתשיל אנזירותו שפיר יכול להפר דתו לית ביה משום דהוא אינו מיחל כיון דאיתשיל עליה והתירו לו. והתוס' ז"ל כתבו דהא דמיתשיל אהקמתו הוא משום דקיי"ל נשאלין על ההיקם ולכאורה אין צריך לזה דשאלה דהקמה הכא הוא שאלה על הנזירות שלו ולכ"ע יכול לשאול אלא דנראה דבשאלה על נזירות שלו לחוד לא סגי וצריך לחזור ולשאול על הקמתו משום דבשאלה על נזירותו אכתי הקמה במלתיה קאי ודו"ק:

והיינו טעמא כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה וגמירי כו' והיה נראה דהא דאמרינן דהוי כחטאת שמתו בעליה הוא מדרבנן בעלמא כיון דמן הדין היה יוצא לחולין ובמתו בעליה הוא דגמירי הלכתא דלמיתה אזלי אבל לא בכה"ג. וכן משמע מהא דמביאה חטאת העוף בנטמאה והפר לה ואי נימא דמה"ת חטאת כזו מתה א"כ חטאת העוף נמי תמות. ודברי רש"י ז"ל שכתב דבחטאת העוף לא גמירי הלכתא דחטאות המתות צ"ע ויתבאר לקמן אבל לקמן במתניתין משמע דקדושה גמורה חל עליהם דתנן ועולה תקרב עולה כו' ש"מ דלא אמרינן בהא דליפוק לחולין ומה"ת קדשי אבל באמת טעמא בעי דבשלמא בחטאת קאמר הש"ס משום דצריכי כפרה וגמרה ואקדשה כמ"ש התוס' ז"ל אבל עולה ושלמים אמאי לא נפקא לחולין כיון דמיעקר עקר וי"ל דעיקר פרכת הש"ס הוא מחטאת דתמות וע"ז פריך ליפוק לחולין דודאי לא ניחא לה דלימות והוי הקדש טעות אבל עולה ושלמים ודאי לא חשיב הקדש טעות ע"י הפרת הבעל ואיהי גמרי ומקדשי ומשני דחטאת כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה דהוי ג"כ כמו הקדש טעות וכדאמרינן בסוף ב"ק ואפ"ה גמירי דלמיתה אזלי וה"נ כיון דלא צריכי כפרה אזלי למיתה משא"כ בחטאת העוף דנזיר טמא דצריכה כפרה גם לאחר הפרה וכר"א הקפר מש"ה מביאה חטאת אפי' לכתחלה וכמש"כ לעיל אבל לפי גירסת התוס' ז"ל כיון דצריכה כפרה הוי כחטאת כו' ק"ק מ"ש דמביאה חטאת העוף כיון דגמירי דלמיתה אזלי מ"ש חטאת בהמה ומ"ש חטאת העוף ומ"ש התוס' ז"ל משום דחטאת העוף בא על הספק אין זה מספיק דחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל וזה נאכל וכבר כתבתי בזה לעיל וצ"ל דמ"מ כיון דאשכחן ביה דבא על הספק דבא על כפרה כל דהו וכ"כ בש"מ ז"ל עיי"ש:

רש"י בד"ה והיינו טעמא כו' משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות. עכ"ל. וכבר עמד ע"ז השעה"מ בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין דבכמה מקומות בש"ס משמע דאין חילוק בזה בין חטאת בהמה לחטאת העוף והכי אמרינן להדיא ביומא בפרק הוציאו לו א"ר יהודה לא היו שופרות כו' מפני התערובות ומסיק מפני תערובות חטאת המתות והכי מוכח מכמה סתמות במס' קנים ופלוגתא דתנאי בזה לא שמענו והכי משמע בריש זבחים גבי הא דאמרינן דחטאת משום דלא אתי לאחר מיתה לא מרצה ואם איתא חטאת העוף יוכיח דאתי לאחר מיתה ואינו מרצה ויש עוד לומר בזה דבחטאת העוף לא איצטריך הלכתא למיתה דלהקריב ודאי מסברא לא קרבי כיון דאתי לכפרה וליכא בעלים לכפרה והכי משמע בשבועות פ"ק גבי חטאת צבור לר"ש ע"ש וכי איצטריך הלכתא דלא אזלי לרעיה ובעוף לא שייכא רעיה דאין פדיון לעוף וא"כ ממילא אזלי למיתה אלא דא"כ הא דגמירי הלכתא דבאשם רועה ע"כ לא איצטריך הלכתא אלא דלא קרב אשם דהא עולה קרבה מה"ת וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי אלמא דאי לאו הלכתא ה"א דקרב אשם אע"ג דליכא בעלים ויתבאר עוד בזה לקמן דף כ"ה בס"ד:

ומהא דילפינן בבכורות מקרא דמפריסי פרסה לה' חטאות המתות שהם בלאו משמע קצת דדוקא בבהמה שהיא מפריס פרסה נאמר הלאו ולא בעוף אבל אין זה מוכרח דלעוף לא איצטריך קרא דבלא"ה הוא בלאו משום דהוי מליקה שלא כמצותו ונבילה היא ואין כאן מקומו בזה וכבר כתבתי בזה בחידושי לתמורה ג"כ:

תוס' בד"ה לעולם מיעקר עקר כו' וסיפא איצטריך לאפוקי מדר' יהודה דאמר דלוקה מכת מרדות. ומד' הרמב"ם ז"ל שפסק כר' יהודה נראה דת"ק לא פליג אר' יהודה בהא וכמו שכתב הכ"מ ז"ל וא"כ הדק"ל מאי קמ"ל בסיפא ואמאי לא תני רבותא טפי דאפילו שתתה יין קודם הפרה אינה סופגת. וי"ל דמהכא משמע כדברי הרמב"ם ז"ל ואתי לאשמעינן דלוקה מכת מרדות ולא איצטריך למימר דמשום ר"י נקט הכי דתיקשי לשמעינן רבותא לתנא קמא וכמו שהקשה בא"מ. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דליכא פלוגתא בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף