קרן אורה/יבמות/עב/ב

קרן אורה יבמות עב ב

דף ע"ב ע"ב

ערל שהזה הזאתו כשירה כו'. ופריך מברייתא דטומטום שקידש כו'. ומוקי לה רב יוסף כר"ע דמרבי לערל כי טמא. ופי' רש"י ז"ל דלר"ע אסור בנגיעה כטמא. ויש לדקדק לפ"ז אטו לר"ע ערל בקדשים בכרת כמו טומאת הגוף ובתרומה במיתה. וזו לא שמענו. וי"ל דמדכתב רחמנא גבי פסח וכל ערל לא יאכל בו. וקרא למה לי כיון דכטמא הוא. אלא ש"מ לאינתוקי ללאו גרידא ולא הוי לגמרי כטמא. ולפ"ז אין צורך למה שכתבו התוס' לעיל דמכל ערל יליף דהוא כטמא אלא איצטריך לאשמעינן דלא קאי אלא בלאו. אבל באמת לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דלר"ע לגמרי מדמי ליה לטמא גם לענין נגיעה. דא"כ מאי פריך הש"ס לעיל ואימא לרבות את האונן. הא אונן וודאי ליכא לדמויי לטמא לענין נגיעה דהא קדשי שעה הותר לאונן ואי כטמא הוא גם לענין נגיעה היכי מותר בקדשי שעה. ועוד היכי שייך לרבות טומאה ממש גבי אונן וכי באיזה טומאה נגע זה. אלא וודאי גם לר"ע לא מרבינן ליה כטמא אלא איסורא. וכל דבר שטמא אסור בו ערל אסור בו. כמו אכילת קדשים ועבודה ומעשה פרה דהיא ג"כ כעין עבודה ולענין ראיה. אבל שיהיה כטמא ממש וודאי לא איתרבי. תדע דאטו לר"ע איכא בעובד כוכבים טומאה דאורייתא ובכל דוכתי קי"ל דמדבריהם גזרו עליהם:

והנה רבא קשיא ליה לא לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא מזה משמע ליה לרש"י ז"ל דלענין נגיעה קאמר דאי לענין אכילת קדשים ומילי דעבודה הא לכ"ע ערל כטמא. אבל נראה לפרש דה"ק לא לישתמיט וליתני ערל וטמא גבי הדדי. כיון דאמרת דלר"ע פסולו מפני שהוא כטמא. אלא וודאי לא לכל מילי מדמי ליה לטמא. ומש"ה קשיא ליה למאי דמוקי לה רב יוסף לברייתא דערל פסול כר"ע. אלא וודאי האי ברייתא לכ"ע פסיל ליה. ופריך מערל וטמא דראיה. ומשני התם משום דמאיס ולכ"ע פטור. ולפ"ז לרבא אין פסול יותר בערל לר"ע מלרבנן. ולברייתא דפוסל לכ"ע פסול. ולברייתא דמכשרי לכ"ע כשר ולא ס"ל לשינויא דרב יוסף. אבל לקמן בפירקין מסיק הש"ס כשינוי' דרב יוסף. וכן בחגיגה מסיק סתמא דהש"ס דערל פטור מן הראיה הוא כר"ע דמרבי לערל כטמא. ומ"מ פסק הרמב"ם ז"ל לענין ראיה כסברי' דרבא דלרבנן ג"כ פטור משום דמאיס. והתוס' ז"ל בד"ה משום דמאיס הקשו למה לי קרא לטומטום כשביציו מבחוץ הא ערל הוא. ותי' כיון דלא אפשר למול לאו מאיס הוא. ולפ"ז לשיטת ר"ת ז"ל דמכשר בערל שמתו אחיו מחמת מילה לענין קדשים. ראיה וקדשים סברתן הפוכה דלענין קדשים ערל כשר וטומטום פסול אע"ג דאינו יכול לימול. ולענין ראיה הוי איפכא דטומטום לא מיפסיל משום ערל. וערל פסול אפילו מתו אחיו מחמת מילה כיון דמאיס או אפשר דלענין ראיה ג"כ כשר לשיטת ר"ת כיון דאנוס הוא לאו מאיס הוא. ויותר נראה דאביי דמשני התם כשביציו מבחוץ ס"ל כשינויא דרב יוסף דברייתא דערל וטמא ר"ע היא. אבל לרבנן ערל חייב בראיה. ולרבא עיקר קרא אתי לאנדרוגנוס. וא"ש בזה מה שלא ביאר הרמב"ם ז"ל בהל' חגיגה דין טומטום כשביציו מבחוץ משום דמיפסיל מטעם ערל. ועיין בלח"מ שם:

וראיתי בתוס' בחגיגה שם שהקשו ג"כ לר"ע למה לי כל ערל דכתיב גבי פסח. ותי' דאיצטריך לערל שמתו אחיו מחמת מילה דלא הוי כטמא. ודבריהם ז"ל צ"ע דמנ"ל הא דלר"ע לא איתרבי אלא ערל מזיד ולא אנוס. ועוד דא"כ יש חילוק בין תרומה וקדשים דבתרומה אינו אסור לר"ע אלא ערל מזיד שהוא כטמא. ולענין קדשים אסור אפי' ערל אנוס. וא"כ טומטום אמאי אסור בתרומה הא וודאי אנוס הוא ואינו יכול לימול. וכי בשביל שאפשר שיקרע יהיה כטמא. וכן טומטום שקידש אמאי קדושיו פסול ואף דלשיטת ר"ת ז"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה קיל מטומטום. אבל לשיטת רש"י ז"ל וודאי דלא מסתבר לחלק ואי לא מיקרי טמא אם אנוס הוא מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ה"נ לא מיקרי טמא אם אינו יכול לימול מפני שהוא טומטום ובעיני יפלא איך כתבו זאת בפשיטות כ"כ. ולענ"ד נראה ברור דאין לחלק. ועיין תוס' שם בד"ה טמא משמע דס"ל דאין לחלק ע"ש:

והתוס' ז"ל בד"ה התם משום דמאיס כתבו עוד לפרש דהא דקאמר הש"ס התם משום דמאיס הוא ג"כ לר"ע לחוד. ומש"ה משוי לערל כי טמא. ולפ"ז גם לרבא איכא איסורא לערל להראות בעזרה. אבל אם נפרש דרבא לכ"ע אמר ולאו משום דערל כי טמא אלא משום הכי פטור מן הראי' דמאיס. א"כ איסור לבא בעזרה לא שמענו דנהי דליכא חיובא גביה להראות משום דמאיס. אבל איסור מניין לנו. ובפסחים (דף סב) איתא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם. וכתבו התוס' שם דזה אליבא דר"ע דמשוי לערל כי טמא. אבל לרבנן הוא עצמו מביא קרבנותיו. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ביאת מקדש כתב ג"כ דערל משלח קרבנותיו משמע דס"ל דאסור לבא בעזרה וכיון דהוא ז"ל פסק כחכמים מנ"ל דאסור לבא בעזרה. וצ"ל כיון דפטור מן הראי' משום דמאיס ה"ה דאיסורא נמי איכא אלא דלא נתבאר במשנה דכלים שילוח ערל מהיכא. וכן בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש לא נתבאר דין ערל:

וראיתי במהרש"א ז"ל שכתב לרבא דמסיק דלכ"ע ערל אסור בפרה. ובנגיעה מותר. ואמאי לא נילף בק"ו מטבול יום דמותר בפרה ואסור בנגיעה בתרומה וקדשים ערל שאסור בפרה אינו דין שאסור בנגיעה. ותי' דא"כ למה לי גזרה שוה דתושב ושכיר דערל אסור בתרומה נילף בק"ו מטבול יום. ועוד דאיכא למימר מחוסר כיפורים יוכיח דאסור בפרה ומותר בנגיעת תרומה. אבל נגיעת קדשים מסיק דלרבא ילפינן בק"ו מטבול יום דאסור. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דא"כ למה לי דכתב רחמנא בפסח דערל אסור נילף בק"ו מטבול יום. ועוד דאי לא כתב רחמנא גבי תרומה וקדשים דערל אסור. גבי פרה ג"כ לא הוי פסלינן ליה. ועוד אי נימא ק"ו כי האי גוונא א"כ למה ליה למימר דפטור מן הראי' משום דמאיס תיפוק ליה דאסור להראות בעזרה מק"ו דטבול יום. אלא וודאי לא שייך למילף ק"ו בזה לפוסלו בנגיעה כיון דלית ביה סרך טומאה. ועוד דהא דפסול בפרה לא כתיבא. וע"כ מסברא בעלמא הוא דפסלינן ליה וליכא למילף בק"ו מיניה. ואדרבה נילף איפכא וכדברי רבי אלעזר. ועוד נראה דרבא לא פליג אדרב יוסף. וע"כ ברייתא דערל פסול לקדש כר"ע הוא דמשוי ליה כי טמא. אלא דרבא הוא דמקשי לא לישתמיט תנא כו'. אבל אין כאן קושיא כ"כ דאנן אהכי נוקי ונסמוך. וכדאמרינן בפסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים. ודו"ק היטיב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף