קרבן העדה/שבת/ו/ב

קרבן העדה שבת ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון:

ולא ביחיד. בסנדל יחיד וטעמא מפרש בגמ' ולא בתפילין. אפי' למ"ד שבת זמן תפילין גזרי' שמא צריך לפנות ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה:

שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

קסדא. כובע של עור שתחת כובע של נחושת:

מגפיים. אנפלאות של ברזל במלחמה:

אינו חייב חטאת. דכולהו מלבושין נינהו בחול למלחמה:

גמ' שהיו רואות את ראשו. שהיה שנון כחרב ברוקה ולטושה והיו נרתעות ומפילות:

שהיו שומעות את קולו. שהמהלך בו משמיע קול גדול ונרתעות ומפילו':

ע"י שהיו נדחקין זה בזה. שהיה שעת השמד ונכנסו למערה ושמעו קול האויבים וסברו שעליהם הם באים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה בברזל השנון ובמסמרות הנתונין בסנדל:

מה נפיק מביניהון. מה איכא בין הנך תלתא טעמים:

הדוסטא. סנדל המסומר שאין הברזל השנון יוצא מראשו אלא הוא תחת הרגל:

מותר. שהרי אינן יכולין לראות ראשו:

ולא בשעת השמד גזרו. למ"ד שגזרו עליו לפי שהיו נדחקין והרגו זה את זה א"כ לא גזרו אלא בשעת השמד עכשיו שעבר השמד למה יהא אסור:

לא עמד ב"ד. שבאותו דור ובטלו ועכשיו אין כח ביד ב"ד לבטלו שהיו הראשוני' גדולים בחכמה ובמנין ואע"פ שנתבטל הטעם אפ"ה צריך ב"ד הגדול בחכמה ובמניין לבטל:

מעתה. להנך טעמי דלעיל:

אפי' בחול. יהא אסור להלך בסנדל המסומר:

ומשני לאו אורחי' דבר נש. שיתקין לו שני זוגות מנעלים אחד לחול וא' לשבת וכיון שכן במה שגזרו שלא לצאת בו בשבת ממילא אף בחול לא יצא בו והטעם שגזרו בשבת דמעשה כי הוה בשבת הוה:

טלה. על המסמרים שבו מטלית שלא יהיו נראים מבחוץ:

מותר. לצאת בו שאז נתבטלו כל הני טעמים דלעיל:

הוות רגליה שחקה. נשחק רגלו מחמת מכה ולא היה יכול לצאת בסנדל אחר ויצא בסנדל המסומר שטלה עליו מטלית:

כמה מסמרין יהו בו. ויהא מותר לצאת בו דאינן אלא לנוי ל"א כמה מסמרין יהיו בו ויהא מותר לטלות עליו מטלית כדי לצאת וכן פי' בי"מ והראשון נ"ל וכ"מ ברבה קהלת וכן מפורש בתוספתא פ"ה:

וכימיך דבאך. דכתיב ברזל ונחושת מנעליך וכימיך ודרש הכי ברזל שבמנעליך יהיה כימיך שהם ימי השבוע:

תשעה. כנגד תשעה ירחי לידה:

כמנין משמרות. כהונה ולוייה דהוה כ"ד כי כן חלקם דוד ויהונתן:

י"ג באחד וי"א באחרת. ומפני זוגות לא נתן כאן י"ב וכאן י"ב:

כליבי'. כמו כלבוס השנוי בבבלי מסמר ששני ראשיו חדין וכפופין ונועץ שני ראשיו בעץ:

מהו ליתנם. למסמורות ע"ג סנדל אחד והשני בלי מסמרים:

א"ל שרי. דבשני סנדלים גזרו ולא בסנדל אחד:

ה"ג מאי ליתנם ע"ג מנעל:

א"ל שרי. דבסנדל גזרו ולא במנעל:

אבל סכין ומדיחן אותן. במים:

הראשונים. תלמידיו הראשונים שהיו לו בילדותו אמרו משמו מגרדין:

ה"ג ואיתשלת לרב. ושאלו לרב איך שמע מר"ח:

הא אזילא וכו'. כלומר הא רב דהוא מתלמידי ר"ת הראשונים ואמר אין מגרדין:

ובלבד באחורי הסכין. שלא יקלוף העור:

ומשזגין. רחץ במים מתרגמינן שזג מיא וה"נ רחיצה במים הוא:

והוא בתוך המנעל. שהמנעל כהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ומתעגל. ומתגלגל:

קטיבלייא. עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה:

ומתעגל עליה. שנראה שעושה לעבד העור שהשיש אינו בולע דבר ונכנס כולו בעור:

אין לובשין. נשים:

מנעלים וסנדלים חדשים. שלא יצאו בהן מבע"י דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל אם יצאה בהן כבר יודעת אם הוא ראוי לה:

כמה יהא בהלוכן. ויהא נקרא מנעל ישן:

מבית רבא דבר קפרא. מבית המדרש של ב"ק עד ב"ה של ר' הושעיא:

מן כנישתא דבבלאי. מן ביהכ"נ של בבליים עד מקום דירתו של רבי חמא ב"ח וכל א' נתן סימן במקומו:

סדרא רובא. בית המדרש הגדול:

אזניו. מקום קביעת הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים כעין שיש למנעלים שלנו:

תבטיו. הוא העור שע"ג הרגל ועשויין לאחוז בהן ללבוש המנעול ולפי שהן חובטין ומדלדלין ע"ג הרגל נקרא חבטיו מלשון חבטה וכן בל"א נקרא קלפי"ן:

תרסיותיו. הרצועות של הסנדל כ"פ בערוך:

ה"ג או שפירשה אחת מכפיו. וכפיו הוא מה שתחת פרסת הרגל וקורין אותו זול"א בלע"ז:

טהור. דתו לא מתקני ליה ואי נמי מתקני ליה חידוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:

טמא. לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפי' נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצא חיצונה נעשית פנימית:

הלכה כר"י לענין שבת. וכדמסי' דאף לענין שבת פליגי:

הוה ליה עובדא. שנפסקה לו החיצונה ושאל לר' יעקב בר אחא אם מותר לצאת בו בשבת:

ה"ג כשם שהן חלוקים בטומאה כך הן חלוקים בשבת:

והורי ליה כרבנן. דמותר לצאת בו דכלי הוא:

ושמע מימר וכו'. היה מתמיה על ר"י בר אחא דאמר בשם רב הלכה כר"י ושמע מר"ח בר בא דפסק כרבנן ושתק א"נ אר"ח בר בא היה מתמה שלא פסק כר"י:

ה"ג כדברי מי שהוא מטמא מותר לצאת בו וכדברי מי שהוא מטהר אסור לצאת בו. וכן הוא ביבמות:

ולא אפיק גביה כלום. ולא הוציא ממנו הלכה ברורה כמאן מורינן בי מדרשא:

אבל מטייל הוא. בסנדל שנפסק בשבת עד שמגיע לפתח חצירו אע"פ שאסור לצאת בו לרה"ר:

באיסטרטן. רחבות קטנות והן בתוך החצר:

מן דמטון לפילי. כשהגיעו לפתח הרחבה:

א"ל. ר"ז:

זהו פתח חצירך. ואסור לך לצאת יותר:

כרך סובנה. כרך סיב של דקל ע"ג סנדל שנפסק בשבת ויצא בו:

אגוד מלבניקי. אגודה של ירק ששמו מלבניקי:

מן המוכן הוא. דחזי למאכל בהמה ומותר לטלטלו:

ה"ג טלקיה לחנותא דחליטרא ויקר אוף ציבחר הזה סרד יקר. כן הגירסא ביבמות וה"פ היה זורק לסנדל שנפסק לו בשבת לחנות של תכשיטים ומרגליות ושאר דברים יקרים ואמר אף שנפסק המעט הזה מ"מ כבגד שרד היקר הוא חשוב כלומר מותר להביאו לרה"י:

טלקיה. השליך ותשלך את הילד מתרגמינן וטלקת ית טליא:

דחליטרא. תכשיט ותעד נזמה וחלייתה מתרגמינן ואיתקנת בקדשהא ובחליטא מרגליתא:

מטלק ליה. היה זורקו ברה"ר במקום שנפסק:

מהו להחליף. שהסנדיל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסקה החיצונה ראוי להפוך המנעלים וליתן של שמאל בימין וקמבעיא ליה אם מותר להחליף ולא גזרי' דלמא מחייכא עליה ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים:

אפילו כן. אע"פ שאני מתיר צא וראה אם יש זקן ות"ח אחד ויסכים עמי להתיר אז תסמוך עלינו לעשות מעשה להיתירא:

שהוא מין מלבוש. אע"פ שמהפך המנעלים:

דתנינן. בפרק מצות חליצה:

חליצתה כשרה. ש"מ דמלבוש הוא אפי' בהפוך:

הדא דתימר. הא דאמרן דבשל שמאל בימין חליצת' כשרה ויוצאין בו בשבת בשנתנו לאורך רגלו אבל כשנתנו ברוחב רגלו צריך שיחפה הסנדל רוב רגלו:

מפני החשד. שיאמרו דטעין ליה לסנדל השני תחת בית השחי כלומר אצילי ידיו שאינו ניכר:

מאן צייר ליה. מי יודע שיש בו מכה שהרי הסנדל מכסהו והרואה יחשדהו שהוא טוען השני בידו א"נ מי מעכבו שלא יתן על השני שאין בו מכה בשלמא על אותו שיש בו מכה י"ל דלכך אינו נועלו משום שכואב למכתו אבל על השני למה אינו נותן:

על אותו שיש בו מכה הוא נותן. שמכתו מוכחת עליו שרואין אותו צולע על ירכו ואין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודי לו בזה שיש בו מכה לבדו:

כהדא דתני במס' דרך ארץ:

חולץ של שמאל. שזה כבודה של ימין:

שלא תהא נראית של ימין פגומה. כאלו יש בה מכה הואיל ואינו נועל אלא בה:

ה"ג א"ל הדא אמרה וכו'. וה"פ א"ל שמעון בר בא לר"י מדבריך מוכח כשיש בה מכה ויוצא בשבת בסנדל יחידי נועל על אותו שיש בו מכה ולכך כל זמן שלא נעל השמאל נראה הימין כאלו יש בה מכה:

א"ל אין בבליא דקמתיה עליה. שמעון בר בא בבלי היה וא"ל ר"י שפיר קאמרת וקמת על אמת הדבר להבין משנתינו:

עם חשיכה. סמוך לחשיכה:

זה. תפילין:

דרכו לחלוץ. בלילה אפי' בחול וכשיבא סמוך לחשיכה יזכיר בו לחלוץ:

וזה. סנדל המסומר בשאר ימות השבוע:

אין דרכו לחלוץ. בלילה וחיישינן שמא יצא בהן בשבת:

נאמן לאדם אחד. אותו אדם מותר לצאת בקמיעיו אבל שאר בני אדם לא אע"פ שריפא להאי גברא בתלתא קמיע אפ"ה לא מהני לשאר בני אדם דאמרינן מזלא דהאי גברא גרם דהוא מקבל כתבא:

נאמן לכל אדם. שכבר אתחזק:

בין בעשבים. דקמיע לשון קשר ושל עשבים נמי קרוי קמיע:

בשיר. אצעדה:

מהו. ליתן הקמיע לתוך קנה חלול ולצאת בו:

מומייקה. שם תכשיט הניתן על הצואר ומחובר לכסותו:

משום תכשיט. פי' דאסרו לצאת בו לאחר החורבן ואפי' בחול:

ה"ג אי משום תכשי' הוא לו. וה"פ אם משום תכשיט אתה בא לאסור לו:

ודניאל ליסר. היה לו לדניאל לאסור על עצמו וכתיב והלבישו לדניאל ארגונא והמניכא די דהבא על צואריה:

והמניכא. היינו מומייקא:

אי משום משוי בשבת. נמי אין לאסרו דהא מחובר לכסות וכבר אמרנו לעיל כל המחובר לכסות ככסות ויוצאין בו:

שאינה אלא כמשמרה. שלא תתקלקל ולא גזרו בו חכמים שאינו בהול כל כך שיבוא לידי שחיקת סממנים ולמירוח:

ה"ג נותנין רטייה ע"ג מכה בשבת. כ"ה בעירובין פ"י והסמ"ג גורס נותנין עלה ע"ג מכה:

חוץ מעלי גפנים. וה"ה שאר עלים שמרפאים אסורים:

ה"ג הדא פיאה עיקר טב הוא סגין כד אית ביה וכו' או תשעה קטרין ובלחוד וכו'. וה"פ האי פיאה והוא מין זרעונים הוא שורש וסם טוב כשיש בו ה' או ז' או ט' קשרים:

ובלחוד דלא יתן מוי. ובלבד שלא יצא ממנו מים:

יברוחה. מין חולי ל"א לפי שיש סכנה למי שעוקר היברוחים והם הדודאים המוזכרים בראובן ולכן אמר שאסור לקרות פסוקים עליו כדי לעקרן:

שהוא מתבע'. שהוא נבעת בשינה:

כאן. הא דאסור:

משנפגע. שניזק כבר ולכך הוא מיתבעית ואינו יכול לישן מפני שהוא נפגע:

עד שלא נפגע. אינו אלא להגין ושרי:

ה' מה רבו צרי. דכתיב ביה ואתה ה' מגן בעדי ויענני יסמיכני הושיעני:

עד כי אתה ה' מחסי. דכתיב ביה מדבר הוות ומפחד לילה מחץ יעוף יומם דהיינו מזיק שטס כחץ וכן יפול מצדך אלף ורבבה מימינך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף