קרבן העדה/כתובות/יב/ג

קרבן העדה כתובות יב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אי אפשי לזוז מבית בעלי. לצאת מבית בעלי:

גמ' כתיב במתים חפשי. לא שייך הכא אלא אמתני' דכלאים פ"ט דתנן התם תכריכי המת אין בהן משום כלאים דטעמא כיון דמת נעשה חפשי מן המצות ומייתי לה הכא אגב שאר מימרות דבסמוך דשייכי הכא ואמורות גם שם:

אל תזוז אלמנותי. מביתי:

בעיירות. שהן קטנים מכרכים אלא בכרכים יספדו אותו:

שנטפל בי. ששימש אותו בחייו ישמשנו במותו:

פריך ולא מתני' היא. הא תנן הכי במתני' ולמה ליה לצוות על כך:

דלא. יאמרו לה בית הנשיא הוא משועבד להנשיא הבא אחריו וידחנה מביתו:

כהדא דתני. בא לשנויי דאיצטריך לאשמועינן שלא יתנו לה דירה שאינה חשובה כל כך כדתני' שאין נותנין לה דירה חשובה אלא כאשה שבעלה במדינת הים:

דרה. אלמנה בבית כאלו בעלה קיים והלך למדינת הים וכן לענין תשמישה בכלי בית וכן לענין מזונותיה:

מפני המחלוקת. שכל אחד יאמר אני אספדנו משא"כ בכרכים יש שם גדול העיר אשר יספדנו ולא ליתי לאנצויי:

ה"ג כגון שמעון אפרתי ויוסי חפני. דמן אפרת וחיפא:

מוסיף. שאמר ר' עוד בצוואתו:

אל תרבו עלי תכריכין. שהמרבה תכריכין על המת מרבה עליו רימה:

ותהא ארוני נקובה לארץ. שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה:

מילתא אמרה. יש אומרים שלא נקבר בבגדים כלל אלא בסדין אחד:

ה"ג דר' אמר לא כמה דבר נש אזיל וכו'. וה"פ כיון דר' סובר שאין המתים עומדים ביום התחיי' בלבושיהן שנקברו בהן הלכך אמר שלא לקברו בבגדים משום בל תשחית:

ורבנן אמרין. באותן הבגדים שאדם נקבר בהן בשעת מיתתו בהם הוא עומד בעת התחיי':

מאי טעמא. כלומר מנ"ל:

תתהפך כחומר חותם. חותם של הקב"ה הוא צורת האדם והוא מתהפך בקבר כחומר ואח"כ יתיצבו בלבושם:

כמו. דריש ליה כאלו כתיב במו:

מי שהוא מביא את הדור. כלומר מי שהוא מחיה את הדור שמת ומהפך חומר בחותם הוא יברא את מלבושיהם ורבי לשיטתו שאין המתים עומדים בלבושיהם שנקברו בהם:

ר"י. צוה קודם מותו לקברו בבגדים שמראיהן דיהה ברו"ין בל"א לא לבנים ולא שחורים:

אין קמית. אם יקום בשעת התחייה בין הצדיקים שלבושיהם לבן לא יבוש ואם יקום בין הרשעים לא יבוש על שהחזיק עצמו לצדיק כנראה ממלבושיו שהרי אין בגדיו לבנים ממש:

רבי יאשיה. צוה לקברו בלבנים כמדתו לא משולשלין ולא מסולקין:

א"ל מה את. עדיף מר"י רבך שצוה שלא לקברו בלבנים:

א"ל מה אני. מתבייש ממעשי בתמיה הלא מעשי טובים ונכוחים הם:

דנרסי. הוא בגד עליון החשוב:

ויהבון. ותנו נעלי ברגלי ומקלי בידי והשכיבוני על צידי שאם יבא משיח אהיה מוכן לעמוד וכל זה אמר להחזיק אמונת התחייה:

מעתד. מוכן כמו ולהיות היהודים עתידים:

ציפורייא. אנשי ציפורי אמרו מי שיבשרם במיתת רבי יהרגו אותו מרוב הצער ומרירת לבם במיתתו:

אדיק. הציץ עליהם בר קפרא מן החלון וראשו מכוסה כאבל ובגדיו קרועים:

אמר. להו מצוקי ארץ כלומר צדיקי ישראל ומלאכי מעלה תפשו בלוחות הברית להמשיכם אליו וגברה ידן של המלאכים וחטפו אותן:

אמרו ליה. וכי מת ועליה קאמרת לוחות הברית שהיו כל דבריו ברורים כנתנו מסיני:

א"ל אתון. קאמריתו ולא יצא הדבר מפי שתעשו בי כנדריכם:

וקרעון. בגדיהם כדין נשיא שמת וצעקו בקול מר עד שנשמע הקול שהיה בשעת הקריעה במקום ששמו פתתה שהיה רחוק מציפורי ג' מיל:

ה"ג ואישרוניה י"ח כנישין. וה"פ הניחוהו י"ח פעמים כלומר עשו לו י"ח מושבות כדרך שעושין למת כדי שיקבצו כל פעם אחרים להספידו:

ואחתיניה לבית שריי'. והורידוהו לבית שערים כי שם קבורתו:

ותלת לון יומא. ונתארך להם היום שלא שקעה השמש בעונתה:

כיון ששקעה החמה. שראו ברקיע:

קרא הגבר. קרא התרנגול שלא נשתנה מהלך התמה אלא להם האיר הקב"ה שלא יתעצלו בהספידא דרבי:

אמרין דלמא. ח"ו היינו מחללים שבת וטעינו בראות השמש:

ואחת ב"ק. וירד בת קול מן השמים:

בר מן קצרה. חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא ולא עסק כל הלילה בהספידא וחילל שבת:

כיון דשמע. האי כובס כן עלה לעלייה והפיל עצמו למטה כדין מחלל שבת שחייב סקילה ומת:

נפקת. יצא בת קול אפי' האי כובס מזומן לחיי עה"ב שעונו נתכפר וכבר עסק בהספידא דר':

וקרא. על עצמו:

ויחי יהודה וכו'. שהיו לו י"ז שנים אלו ימי צער:

ומן גוביהן. ומתוכן היו י"ג שנה שהיה חושש בשיניו:

חיה. יולדת:

חד זמן. פעם אחת היה ר' עובר בשוק וראה עגל אחד מונח לשחוט וצעק העגל ואמר לרבי הצילני ואמר ליה רבי לכך נוצרת לשחיטה והואיל ולא ריחם על העגל ניתן לו חולי השיניים שאין דרך הבריות לרחם על החושש בהן לפי שאין בו סכנת הגוף:

ובסופא. ובסוף איך נתרפא מחולי זה:

ה"ג חמתון אינון קטלין וכו'. ראה אותן שבאו להרוג קן אחד של עכברים ואמר להו הניחו אותן ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב והלכת בדרכיו א"כ גם על האדם לרחם על הבריות לכך נתרפא שכבר תיקן אשר עוות:

רבי. היה עניו גדול והיה אומר כל מה שיאמר לי אדם אני עושה חוץ ממה שעשו זקני בתירה לאבי אבי הלל שסלקו עצמן מנשיאות ומינוהו להלל כמפורש בפסחים פ"ו:

אין סליק. אם יעלה ר"ה ראש גולה מבבל לכאן אושיבנו למעלה ממני שהוא מצד האב מן יהודה ואני מצד האב מבנימן ומן האם מיהודה מבית דוד:

חד זמן. פעם אחת נכנס ר"ח הגדול אצל ר' א"ל לר' רב הונא בא מבבל:

נתכרכמו פניו של ר'. נשתנה פניו שסבר שאמר ר"ח כן כדי שיעשה לו לר"ה כמו שעשו בני בתירה להלל:

א"ל ארונו הוא. כלומר מת ר"ה ובא בתוך ארונו לכאן לקבור בארץ ישראל:

א"ל. ר' לר"ח צא וראה מה הוא רוצה זה שבא לכאן:

נפק. יצא ר"ת ולא מצא שם אדם והבין ר"ח שכוונתו היה שילך מלפניו שהוא כועס עליו שלא א"ל מיד דארונו דר"ה בא:

עבד. עשה ר"ת עובדא בנפשיה ונהג נזיפה שהיא שלשים יום ולא נכנס לפני ר' בבה"מ שלשים יום:

ה"ג כל אותן תלתין יומין יליף רב מיניה וכו':

בסוף י"ג שנייא. לחולי השיניים כדאמרן לעיל ושלשים יום של ימי הנזיפה של ר"ח:

על. נכנס אליהו הנביא לגבי דר' בדמות ר"ח הגדול:

א"ל חד שינא. שן אחד כאיב לי א"ל הראני איזהו:

חמי ליה. והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא:

למחר. ליום ל"א של נזיפה נכנס ר"ח הגדול אצל ר' וא"ל אדוני אותו השן שלך מה הוא עושה א"ל ר' מאותה שעה שהנחת ידך עליו נתרפא:

ה"ג א"ל מרי מה עביד האי שניך מה היא עבידא:

באותה שעה אמר. ר"ת אי לכם חיות וכו' שלא יגין ר' עליהם עוד:

אמר. ר"ח לא אני הייתי מי שהניח ידו על שנך:

מן. אותה שעה התחיל רבי לנהוג כבוד בר"ח שהבין שאליהו בא בדמותו ואין זה כי אם איש קדוש ונורא:

כד הוה. כשהיה נכנס לבית הוועד אמר יכנוס ר"ח הגדול לישב במעלה העליונה לעיל מיניה או שיכנוס ר"ח תחלה לבית הוועד לפניו:

אריב"י. וכי לפנים ממני יכנוס ר"ח בתמיה:

א"ל ח"ו. דריב"י זקן וגדול הוה א"נ משום כבוד אביו ר' יוסי ראוי שיכנוס לפני ולפנים:

רבי הוה. מספר שבחיה דר"ח הגדול לפני ריב"י שר"ח חסיד ועניו:

חד זמן. פעם אחד ראה ר"ח את ריב"י נכנס לבית המרחץ ולא נכנע לעמוד מלפניו:

ה"ג א"ל אהנו דאת מתני שבחיה א"ל מה עבד לך א"ל חמתי גו ביבני ולא איתכנע מן קומי א"ל למה עבדית כן. וה"פ א"ל ר"י לר' זהו שאתה מספר שבחו בתמיה שאינו ראוי לכך א"ל מה עשה לך ר"ח א"ל ר"י שלא נכנע לעמוד מלפני בבית החיצון של בית המרחץ א"ל ר' לר"ח למה עשית כן ולא עמדת מפניו:

א"ל. ר"ח יבא עלי כך וכך קללה דאם העבירו אדם ממקום למקום לא היה מרגיש בו:

סחית. לשון היסח הדעת א"נ לשון רחיצה שאם היה אדם רוחצו לא היה דעתו עליו:

בההיא שעתא. באותה שעה נתן עיניו ולבו על האגדה של כל ספר תהלים לחזור עליו שלא ישכח ממנו:

מן ההיא שעתא. מאותה שעה מסר רבי שני תלמידים לר"ח שילכו עמו וישמרנו במקום סכנה:

ה"ג בגין סכנתא:

ה"ג ר' יוסי צם. שמנים תעניות כדי לראות לר"ח הגדול בחלום:

ובסופא. ובסוף שמונים יום ראה מטה שלו שהיה שוכב עליה ר"ח:

וכהן. הוא רב כהנא:

גני גבוי. ישן אצלו ובמס' כלאים פ"ט יש גירסא אחרת ע"ש:

וכאן תימר. ושמא תאמר שהיה ר' יסא אדם קטן כלומר שלא היה אדם חשוב ולכך לא היה ראוי לראות לר"ת הא ודאי ליתא כדמוכח ממעשה דבסמוך שהיה ר' יסא אדם גדול:

חד גדליי. אורג אחד בא לפני ר"י וא"ל ראיתי בחלומי שרקיע נטה ליפול ואחד מן התלמידים שלך העמידו:

א"ל חכים וכו'. א"ל מכיר אתה אותו שעדיין צורתו חקוקה בזכרונך:

א"ל מן וכו'. א"ל כשאראנו אני מכירו והעביר ר"י כל תלמידיו לפניו והכיר לר' יסא שהוא עמוד העולם ש"מ שהיה אדם גדול:

ה"ג רשב"ל צם. שלש מאות תעניות לראות ר"ת הגדול ולא ראהו ובסוף שלא ראהו התחיל להצטער:

אמר. וכי היה ר"ח מייגע בתורה יותר ממני שאיני כדי לראותו:

אמרין ליה. משמים ע"פ בת קול שהעמיד ר"ת תלמידים יותר ממך:

ולא עוד אלא. שהיה ר"ח גולה מבבל לא"י וגלות מכפרת עון:

אמר לון. רשב"ל ואני לא הייתי גולה ג"כ ממקום למקום בתמיה:

אמרין לים. את היית גולה ללמוד לעצמך והוא היה גולה ללמד לאחרים ולא היה גלותו אלא לכפרה:

כד דמך. כשמת ר"ה ריש גלותא בבבל בימי רב אמי ורב אסי העלוהו לא"י ואין זה ר"ה ריש גלותא שהיה בימי רבינו הקדוש:

ה"ג אמרין אין אנן יהבון ליה. להיכן אנו נותנין ארונו לקבורה:

ניהביה גבי ר"ח וכו'. הסכימו ליתן במערה שר"ח קבור בה שאף ר"ח מבבל היה ורב הונא ריבץ תורה כמו ר"ח:

אמרין מאן. יכנוס למערה להכניס הארון לשם כי לאו כל אדם ראוי לכך לראותם:

א"ר חגיי. אני אכנס ואתנהו לשם:

א"ל. עלילה אתה רוצה לכנוס לשם שאתה איש זקן וידעת שתמות שם לפיכך אתה רוצה לכנוס ולישב שם:

אמר להו. קשרו חבל ברגלי כדי שאם ימות שם ימשכו משם בחבל שברגליו:

ה"ג עאל ואשכח תלת דנין. וה"פ כשנכנס מצא שלשה שדנו אם יותן רב הונא ביניהם או לא ושמע קול אומר יהודה בני אחריך כלומר יהודה בנו של ר"ח ישב בימינו של ר"ת ואין עוד ולא זולתו ויותר נראה דגרסינן ואשכח תלת ארונין:

חזקיה בני אחריך. חזקיה בנו של ר"ת ישב בשמאלו של ר"ת ואין עוד ולא זולתו:

אחריך יוסף בן ישראל. כלומר מאחוריו של ר"ת ישב יוסף הצדיק ולא זולתו והטעם שר"ח ובניו הם דוגמת אברהם יצחק ויעקב כמפורש בבבלי פ' השוכר את הפועלים לכך אין ראוי שיפריד אחר ביניהם ואחריהם יוסף הצדיק שהיה בן זקונים של יעקב ודמיא לי':

תלה. הגביה ר' חגיי עיניו להסתכל בר"ח ובניו:

א"ל. קול אחד השפיל פניך ואל תביט שלא תהא ניזוק:

אר"ח. הגדול ליהודה בנו שבוק רווחא לרב הונא כלומר שיקרב עצמו גביה כדי שיהא מקום לר"ה שישב על ימינו של יהודה:

ה"ג נפיש לר"ה:

ולא קיבל. עליו רב הונא לישב שם:

אמרין. ברקיע כי היכי דלא קיבל ר"ה לישב בין האב והבנים כן לא יפסוק זרעו לעולם:

ויצא משם. רבי חגיי ממערה כשהיה בן שמנים שנה וחי עוד שמנים שנה כיון שחשדוהו שעושה כן בשביל שימות שם וכל מי שחושדין אותו ואין בו שכרו ניתן בעה"ז להיות גלוי לכל שחשדוהו שלא כדין ולכך בני משה רבו למעלה לפי שחשדוהו שפירש מאשתו שאינו חפץ בבנים:

ופריך יעקב כל. היכא שהוא שוכב מהו מפסיד בשלמא מי שאינו צדיק משתכר בקבורת ארץ שמכפרים לו כל עונותיו אבל יעקב שהוא צדיק גמור מאי פסידא אית ליה אם נקבר בארץ מצרים:

ה"ג מהו מנכי. כלומר מאי מפסיד:

דברים בגב. יש כאן דברים מסותרים בדבר זה וצריך לתת עליהם לב:

אתהלך לפני ה' בארצות החיים. אין לפרש שהכוונה על חיי העולם הזה שהלא אין תאות העה"ז מצויין בעולם יותר מצור וקיסרין ושאר מקומות הדומין לה כי שם כל מעדנים ותפנוקים ושם שובע גדול. ובכלאים הגירסא תמן זולא ותמן שובעא:

אלא רשב"ל אמר בשם בר קפרא לכך נקראת ארץ ישראל ארצות החיים שמתים שבתוכה חיים תחילה לימות המשיח קודם לשאר מתים שבחוצה לארץ:

מ"ט. כלומר מנ"ל למידרש הכי:

נותן נשמה לעם עליה. אין הנשמה חוזרת לגוף אלא כשהגוף עליה כשהוא בא"י ע"י גלגול מחילות כדמסיק אבל מתים שבא"י הנשמה חוזרת עליהם מיד:

ופריך מעתה. חכמים שמתו בבבל וכי אין עומדין ח"ו בתחיית המתים כיון שאין הגוף בא"י:

מה טעמא. כלומר מאי קרא שהוא כן שבאים תחלה בא"י ואח"כ חוזרת הנשמה עליהם:

ומשני דכתיב והבאתי אתכם אל אדמתכם ואח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם:

ואפי' כגון ירבעם וחביריו. שהיו רשעים ונקברים בא"י היעמדו לעת קץ בזכות א"י דא"כ מה בין צדיק לרשע:

מה הין דשאל להון. על השאלה ששאלו לא שמעינן תשובה מהך קרא דאף דהגופות שנקברו בארץ נשרפו אין זה מספיק שלא יחיו בתחיית המתים דאם כן הצדיקים שבתוכה מה תהא עליהם:

מהו כדון. מעתה מה היתה התשובה מהאי קרא:

ומשני כיון שנשרפה א"י נעשה בהן. ברשעים מידת הדין וקבלו עונשן:

והגביר ברית לרבים שבוע אחד. וכתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגומר ואמרו על אשר עזבו את ברית וגו' מה ברית שנאמר כאן שבוע אחד אף ברית שנאמר בגפרית ומלח שבוע אחד:

ה"ג כותים שבה מה היו עושין וכ"ה במס' כלאים. וה"פ מהיכן היו אוכלין שלא היו יכולין לזרוע בארץ:

ומשני מטליות מטליות היתה נשרפת. חתיכות חתיכות היתה נשרפת ולא היתה כל הארץ נשרפת כאחת והיו זורעין במקום שלא נשרפת בשנה ההיא:

מת שם ונקבר שם יש בידו. שני עונשים דהל"ל ושם תמות ותקבר אלא ללמדך שיענש בשני עונשים:

וחרנה. ואידך אמר דאיצטרך ושמה תקבר ללמדך אלו נקבר בא"י לא היה המיתה שם עונש כלל שהקבורה בא"י היתה מכפרת על המיתה שבח"ל:

רגלוי דבר נש. רגליו של בן אדם הן מוליכין אותו למקום שנגזר עליו למות שם:

וימת בתוך ביתו. הכי משמע לישנא דקרא דכתיב ויעבור הרנה כבוא השמש איש אל עירו ואיש אל ארצו וימת המלך ויבא שומרון משמע כשבא לשומרון מת:

לא תמן. אע"פ שהנפילה היתה הגזרה שתהיה ברמות גלעד מ"מ עיקר מקום המיתה לפי מה שנגזר עליו א"א שישתנה והיה צריך לבוא חי עד שומרון ולמות שם:

אליחורף ואחייה. כתיב במלכים שהיו סופרי שלמה:

איסקריטורי. סופר בלשון לטין:

חמא. ראה שלמה למלאך המות שמסתכל ומתבונן בהן וחורק שיניו עליהם איך להרגם:

אמר. שלמה דבר אחד וניתנו בחלל העולם כלומר באוירו לקיים בהו חבי כמעט רגע עד כי יעבור הזעם:

אזל. הלך המלאך ונטלן משם מן האויר:

אתא. בא המלאך וצחק ועמד נגד שלמה:

אמר ליה. באותה שעה שעברה היית חורק בשיניו ועכשיו אתה מצחק:

א"ל. המלאך לשלמה אמר לי הקב"ה להמית אליחורף ואחייה בתוך אוירו של עולם ולא ממקום אחר ואמרתי מי יתן לי האנשים האלה לאותו המקום דהיינו לאויר העולם ששולחתי ליקח אותן משם הלכך הייתי עומד ומצטער:

ויהב בלבך. ומשנתן הקב"ה בלבך לעשות כן להביאן לאויר העולם כדי שאוכל לעשות שליחותי הלכתי ליקח אותם משם:

תרין בנוי. שני בניו של ר' ראובן שהיות למידיו של רבי:

חמא. ראה רבי שהמלאך מסתכל בהם וחורק שניו עליהם:

אמר. ר' שיגלו לארץ דרום אולי יכפר עליהם הגלות וינצלו ממיתה:

אזל. המלאך ולקחן משם שכך נגזר עליהם שימותו בארץ דרום:

עולא נחותא. והיינו עולא המוזכר בבבלי פעמים רבות ונקרא נחותא שירד פעמים רבות מא"י לבבל:

הוה אידמיך. היה מת שם בבבל:

שרי בכי. התחיל לבכות קודם מותו:

א"ל מה לך. לבכות שאין אתה מת בא"י הלא אם תמות נעלה ארונך לא"י כדי שתיקבר שם:

אמר. להו מה הנאה יש לי שאני מאבד מרגלית שלי והיא הנשמה היוצאת ממני בתוך ארץ הטמאה:

לא דמיא הפולטת בחיק אמו. כי מא"י ניטלה בתחלת בריאותה לכך נקראת אם ויש בזה תועלת שהולכת בדרך הישר למקורה א"נ לחיק אמו על השכינה קאי דכתיב בא"י עיני ה' אלקיך בה:

ר"מ. מת באסיא:

ה"ג אמר אמרין לבני ארעא דישראל הא משיחכון דידכון. וה"פ אמר לבני אסיא שלא הכירוהו שיאמרו לבני א"י הא גדול שבארצכם מת כאן כדי שיתעסקו ויעלוהו לארץ:

ואפילו כן. אע"פ שידע שבני א"י יעלוהו משם אמר שבעוד ארונו באסיא יתנוהו על חוף הים לפי שא"י מיוסדת על ז' ימים כדמסיק וא"כ חוף הים בכל מקום יש לו צד שייכות לא"י ול"נ שחוף הים שבאסיא הוא אחד משבעה ימים שבא"י:

ימא רבא. ים הגדול:

ופריך ויהא ימא דחמץ. למה לא קחשיב בהדייהו ימא דחמץ שאף הוא סובב מקצת א"י נמצא ששמנה הם:

ומשני דיקליטיאנוס. המלך קיבץ נהרות רבות ועשה מהם ימא דחמץ ואינו בכלל הימים שהיו מימי בראשית:

כמין כברה. סלע עגול ככברה:

זו היא. הבאר שהלכה עם ישראל במדבר בזכות מרים:

שערינהו רבנן. שיערו חכמים שמקום הנחת הבאר מכוון נגד השער האמצעי של בית הכנסת הישן שבעיר דיסדוטגין:

ה"ג רבי בר קריא ור"א וכו':

הוון וכו'. היו הולכין לטיול ברחובות העיר:

ראו ארונות. עם מתים באים מח"ל:

נחלתי שמתם לתועבה בחייכם. שמאסו בה ולא באו לדור שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף