קרבן העדה/כתובות/י/ד

קרבן העדה כתובות י ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' של זו מנה ושל זו מאתים וכו'. ושלשתן נחתמו ביום א' דאי בג' יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי או שלא הניח אלא מטלטלין שאין דין קדימה במטלטלין ואיירי במקום שגובין כתובה ממטלטלין כדאמרינן לעיל בפרקין:

חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשיעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:

היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שיעבוד אלא במנה ראשון אבל במנה שני אין שיעבוד לשטרא של מנה:

נוטלת חמשים. בגמרא מפרש:

שלשה של זהב. ג' דינרי זהב וכל דינר זהב כ"ה דינרי כסף:

היו שם ג' מאות. מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת ר' ולבעלת ג' מאות והשלישית לבעלת ג' מאות לבדה:

של מנה נוטלת חמשים וכו'. בגמרא מפרש:

ששה של זהב. הם מאה וחמשים דינרי כסף:

שהטילו לכיס. מעות לקנות סחורה לשכר:

כך הן חולקין. כל אחד נוטל בשכר והפסד לפי מעותיו:

גמ' שוחדא דדייני. הא דמסיק בשני שטרות שיצאו וכו' דהב"ד נותן לאיזה שירצה הוא שוחד לדיין שמותר ליטול שוחד ממי שירצה ליתן לו השדה:

לשני שטרות. מי שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד:

ופריך מתני'. קשיא לשמואל:

חולקות בשוה. ולא אמרינן שהדיין יתן למי שירצה:

ה"ג לשוחדא דדייני את אמרית. וה"פ ומשני דאף מתני' לא קאמר אלא שאם אין הדיין רוצה ליטול שוחד מאחת מהן יפסוק כן שיחלוקו בשוה ולא מן הדין:

שירשו שטר חוב. היינו מלוה בשטר דכיון דמוחזקין בשטר שע"י גובין המלוה ה"ל כאלו כבר גבוי או כאלו השביחו הנכסים ונוטל מהן פי שנים:

עוד יצא וכו'. ואם יצא עליהן שטר חוב שחייב אביהם לאחרים הבכור נותן פי שנים כי היכי דנוטל פי שנים שאותן הנכסים משתעבדו כולן למלוה ואיירי בשכתב לו מטלטלי אגב מקרקע לכך צריך לשלם אף ממה שגבה הבכור מהשטר שירשו:

ה"ג נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי וכ"ה בבבלי בב"ב דף קכד. וה"פ אם אמר כשיצא שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין איני נוטל ואיני נותן רשאי ומפסיד הב"ח ואין לו על היתומים כלומר וקשיא הא דמי לשני שטרות שיצאו ביום אחד על שדה אחת שהרי מיד כשמת האב חל שיעבוד הב"ח גם על חלק בכורה ואף שאמר הבכור מיד איני נוטל ואיני נותן מ"מ שניהם בבת אחת חלין והל"ל דשודא דדיינא הוא:

ומשני עוד היא. אף זו לשוחדא דדייני אתאמרת אם רוצה הדיין לפסוק כן הרשות בידו ואם ירצה יכול לפסוק שיטול הב"ח אף חלק הבכורה:

בין שטר אחד שיצא על שני שדות. כגון שכתב בשטר שדה פלונית ויש לו שתי שדות ששמותיהן שוות:

במרשות זו את זו. הא דתנן במתני' של מנה נוטלת חמשים איירי שהרשה בעלת ג' מאות את בעלת ר' לדון עם הראשונה ואמרה לראשונה לא אריב עמך במנה המשועבד לך דאל"כ אין לה במנה הראשונה אלא שליש:

אמרה לה. השניי' הרי אין לך אלא מנה נחלק אותה וקח חמשים וזיל לך:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא שנשתנה המעות מחמת עצמן כגון שנשתנה המטבע שפחתו או שהוסיפו עליה אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון שנתנו כל אחד:

אבל לשכר ולהפסד. שהרויחו במשא ומתן שנשאו ונתנו במעות אלו שהעילו לכיס אין חולקין הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין אם לא שהתנו מתחלה שיחלק לפי הממון:

וקשיא. זה נתן לכיס ק' דינרין וזה נתן י' דינרין ואת אמרת הכי ששניהם יחלקו בשוה וכי כך שורת הדין נותן:

ע"י. חלקי שנתתי לכיס סליק החשבון ליקח הסחורה כגון שלקחו בעד כל המעות שבכיס מרגליות ואלולי כל המעות לא היו יכולים ליקח:

ה"ג עד כדון דהוות פרגמטייא זעירא וכו'. וה"פ עד כאן שהית' סחורה מועטת שקנו בדמים כגון מרגלית אחת אבל אם קנו במעות סחורות הרבה שבלא מעותיו היה יכול לקנות סחורה זו מאי איכא למימר:

יכול הוא לומר ליה עד שאתה מוכר סחורתך פעם אחת אפשר לי למכור סחורתי עשרה פעמי' נמצא שהריוח שוה שהיה קונה בדמיו סחורה קלה שאפשר למכרה בימים מועטים משא"כ בדמים מרובי' צריכין לקנות סחורה טובה שאין לה קופצים כל כך:

ופריך עד כדון. הניחא כשמוכרים סחורתם במקום קרוב הוא דיכול לומר כן אלא כשמוכרים סחורתם במקום רחוק שא"א למכור אלא פעם א' מאי איכא למימר:

א"ר הילא יכול הוא. לומר לו עד שאתה הולך פעם אחת במשאך אני הולך ובא עשרה פעמים:

תמן תנינן. ב"ק רפ"ד שור שוה מאתים שנגח שור שוה ר' ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה ר' האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל נ' זוז וזה נוטל נ' זוז חזר ונגח שור אחר שוה ר' האחרון נוטל מנה ושלפניו נ' זוז ושנים הראשונים דינר זהב דשותפי נינהו הבעלים והניזק בשור המזיק ושניהם מתחייבו בנזקיו הלכך האחרון נוטל מנה חצי כל השור ושלפניו שהי' החצי שלו משלם על חלקו חצי מנה להאחרון ושנים הראשונים דהיינו ניזק הראשון והבעלים שהיה להם בשור כל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית נזקו:

ה"ג ר"ש בשם רבי זעירא וכ"ה בב"ק:

וכן לשכר. אם הרויחו בשור ע"י מלאכתו שהשכירו אותו כל אחד נוטל לפי מעותיו:

פליגא על דר' אלעזר. דאמר לעיל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה:

רבי מנא אמר. לפני ר"י לעולם לא הפליג ר"ז על ר"א דמי לא מודה ר"א שאם התנו ביניהן שכל א' יטול לפי מעותיו שחולקין לפי ממון שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנים הן. הא דשור שנגח כיון שנשתתפו שלא לדעת ה"ל כאלו התנו ביניהן דלא שייך כאן כל הטעמים שהזכירו לעיל שבעבורם חולקין בשוה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף