קרבן העדה/חגיגה/א/ח

קרבן העדה חגיגה א ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:

הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:

והעבודות. הלכות הקרבנות:

הן הן גופי תורה. כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:

גמ' יש להן. להיתר נדרים על מה שיסמוכו:

נשבעתי ואקיימה. מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:

נשבעתי באפי. מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

תמן תנינן. פ"ד דנדרים:

ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין. בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:

תלה הפרשה. פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:

שלשה שיודעין. לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:

זקן. חכם:

סברין מימר. סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:

אמרין. לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:

א"ל. אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:

לדברים יחידים. כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:

נשמעינה מן הדא. ת"ש:

ולראות כתמים. דם נדה:

מן דדמך. כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:

כולא יהיב ליה. ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:

אע"ג דאת אמר וכו'. והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:

דהוה בכי בעיינוי. שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:

וימניניה לדבר א'. לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:

לימים. לזמן מה ושיעברו אח"כ:

פייס לי. תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:

שלוחינו. הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:

עד שהוא מגיע אצלינו. הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:

הכין כתב ליה. ר"י נשיאה לר' לעזר:

מהו להתיר. נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:

במקום שאין טלית. הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:

לנדרים קלין. שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:

ואת למד ממנו כמה הלכות. נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:

ואין את יודע מה טיבה. מהיכן למדו חכמים כן:

אל תפליגיניה לדבר אחר. אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:

משוקעות. נתונות:

ויאות. ושפיר קאמרת:

הרי שני מיני חיטים. דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:

יודעין היינו. בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:

וכי רובה של תורה נכתבה. הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:

אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב. כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:

מן הדברים הנדרשים מן הפה. והן הלכה למשה מסיני:

ופריך וכיני. וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:

אלו התוכחות. ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:

אפילו כן. אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:

לא כמו זר נחשבו. בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:

מה בינם לבין האומות. שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:

ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן. כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:

ר"י ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:

אם שמרת וכו'. דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:

ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:

עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:

תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:

יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:

וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:

לא מן ההלכות. הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:

ולא מן התוספות. תוספות וברייתות:

התלמוד. גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:

כך היתה הלכה. דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:

והא תנינן. בפ"ב דפיאה:

ומקיים יבשים לגורן. נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:

מן ההורייה. הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:

שאין למידין מן המעשה. כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:

הדא דאת אמר. לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:

בההוא דפליג. בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:

ופריך ולא מתני' היא. בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:

ומשני מתני' בתרומה דחמירא. דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:

אתא. ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:

כשם שמצוה. להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:

שאינו נעשה. שלא יקבלו ממנו:

אם באת הלכה לידך. שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:

לעולם הוי. אומר ששורפין שהיא חביבה:

מפרים הנשרפין וכו'. שטעונין הזיה על הפרוכת:

רבי יוסי פריך ולמידין וכו'. וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:

מדבר שמצותו. לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:

הדרן עלך פרק הכל חייבים

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף