קובץ הערות/עו

אעריכה

פ' מצות חליצה. במ"ש תוס' דלהכי מהני חליצת קטן. אי לאו קרא דאיש. אף דחליצה בעי כונה וקטן לאו בר כונה הוא. משום דאיירי בגדול עומד ע"ג ומלמדו. צריך להבין מ"ש מבכל דוכתי דאין מעשה קטן כלום. ולא מהני גדול עומד ע"ג כמו בכל הקנינין בקידושין. וי"ל לפי המבואר למעלה דהתם כתיב איש. והכא הא איירינן אי לא כתיב איש. וכן לענין כתיבת גט. דמהני גדול עומד ע"ג. משום דהתם לא כתיב איש. אלא דאכתי אינו מבואר כל הצורך. דאי נימא דבגדול עומד ע"ג יש לקטן דעת שלימה. אלא דגזה"כ דאין מעשה קטן כלום. אף דאין כאן חסרון דעת ובכל דוכתי אמרינן מטעם דחש"ו לאו בני דעה נינהו:

בעריכה

והנה בכל הדברים הנעשים ע"י האדם ישנם שני אופנים. א) היכא דחלות הדין נעשה מכח האדם כמו בכל הקנינים. ובקידושין וגירושין שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. ב) היכא שהמעשה בעצמה בלא כח האדם. פועלת את חלות הדין. כמו בשחיטה דמתרת. אף דבעינן כח גברא. מ"מ האדם אינו המתיר אלא השחיטה עצמה מתרת. אם נעשית כהלכתה. ונ"מ טובא משני האופנים האלו. דבמקום שהאדם הוא האוסר או המתיר. יש בידו להטיל תנאי שמקדש או מגרש או מוכר על תנאי כך וכך. שאם יתקיים התנאי יחולו הקידושין והגירושין. ואם לאו לא יחולו. דחלות הדין נעשית ע"י רצונו. אבל השוחט בהמה לא יוכל להטיל תנאי ולומר אם יתקיים התנאי תהא הבהמה ניתרת. ואם לא יתקיים התנאי לא תהא ניתרת. דלאו בדידיה תליא מילתא דהשחיטה בעצמה מתרת. ואין האדם המתיר. וכן נ"מ אם יוכל לקבוע זמן. דבקידושין וגירושין אפשר לקבוע זמן. שיחולו לאחר ל' יום. ואילו בשחיטה א"א לשוחט לומר שתהא הבהמה ניתרת לאחר ל' יום. וכן בקנינים יכול לעשות שיור בקנינו כמו במקדש חוץ מפלוני. אי לאו היקשא לגירושין דבעינן כריתות. ובמקום שהמעשה בעצמה עושה את חלות הדין לא שייך שיור כלל. וכן לענין חזרה לאחר המעשה. דבכל הקנינים שייך חזרה. אי לאו טעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. אבל בשוחט בהמה. אפילו אי נימא אתי דיבור ומבטל מעשה. לא שייך לחזור משחיטתו:

געריכה

[ובתוס' נזיר (י"א). כתבו במקדש אשה חוץ משאר כסות ועונה. לא מהני שיורו משום דאין קידושין לחצאין. וקשה כיון דאין קידושין לחצאין יתבטלו הקידושין כמו במקדש חוץ מפלוני דלא אמרינן שיבטל השיור והקידושין קיימין אלא אדרבא הקידושין בטלין. וי"ל דהאיסור לכל העולם נעשה ע"י המקדש וא"א שתיאסר למי שלא אסרה המקדש. ומשו"ה הקדושין בטלין. אבל שאר כסות ועונה רחמנא רמי עלי' ואין צריך שהמקדש יחייב את עצמו בזה וכיון דאין קידושין לחצאין ממילא הוא מתחייב]:

דעריכה

עוד יש נ"מ הרבה מזה. כגון באי עביד לא מהני. לא שייך הך כללא. אלא היכא שהדין נפעל ע"י כח האדם. כגון באונס שגירש. ומקדש חייבי לאוין. ותורם מן הרע על היפה. אבל בשחיטה. שההכשר נעשה מאליו. לא שייך כלל לומר אעל"מ. וע"כ לא קשה מהשוחט בשבת שחיטתו כשרה. דכיון שהשחיטה נעשית כהלכתא. ע"כ הבהמה ניתרת ממילא. וכן בהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לא שייך לומר כן. אלא היכא שהאדם הוא האוסר. אבל היכא שהאיסור הוא ממילא ע"י המעשה. אין נ"מ אם אינו שלו. והא דהמשתחוה לבהמת חבירו לא נאסרה. אף דאיסור ע"ז חל בע"כ של העובד. אבל היחוד. שהבהמה מתיחדת לע"ז. הוא ע"י רצון האדם. ולאו כל כמיניה ליחד דבר שאינו שלו. וכן בתכריכי המת. האיסור חל מאליו. אלא דאינו' יכול ליחד בגד שאינו שלו. שיהיה מיוחד למת. והאיסור תלוי במה שהבגד מיוחד להמת. וכן נ"מ בהא דאין דשב"ע פחות משנים. לקיום הדבר. והמקדש בלא עדים. לא חלו הקידושין כלל. ומ"מ בא"א שזינתה. דהוי ג"כ דשב"ע. אין צריך עדים לקיום הדבר. אלא גם אם זינתה בלא עדים נאסרת. משום דהאיסור חל ממילא בעל כרחה. כמ"ש תוס' קידושין (ס"ו). (ומזה צ"ע דעת הסוברין דיבום צריך עדים לקיום הדבר):

העריכה

ולפי"ז יש להסתפק בחליצה. אם האדם הוא המתיר כמו בגירושין. או שהמעשה בעצמה מתרת. אם נעשית בכוונת שניהם כדינה. ויש להביא ראיה מפורשת לספק זה. מהא דאיתא פ' המדיר. דטעמא דלא מהני תנאי בחליצה. הוא משום דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר דליתא בשליחות. הא אי לאו האי טעמא היה מועיל תנאי בחליצה. ומוכח להדיא שהאדם הוא המתיר בחליצה. דאל"כ לא שייך תנאי כלל בחליצה כמו דלא שייך בשחיטה. אבל קשה. דע"כ צ"ל דטעמא דאמרינן דבחליצה האדם הוא המתיר. הוא משום דבעינן כונת שניהם להתיר. א"כ בשחיטת קדשים דצריך ג"כ כונה להתיר ג"כ השוחט הוא המתיר. א"כ יועיל תנאי בשחיטת קדשים. דהתם ליכא טעמא דחליצה דהא איתא בשליחות ויוכל לשחוט את הקרבן ע"מ שירדו גשמים. וזה חידוש גדול שלא שמענו. ועוד דיועיל שיור בחליצה ובשחיטת קדשים לומר חוץ מפלוני. דשיור לא ילפינן מב"ג וב"ר. והוא דבר זר מאד:

ועריכה

והנה בהא דלא מהני שליחות בחליצה לא נתפרש בגמ' הטעם. ואין לומר משום דהוי מידי דממילא. דבעינן מעל רגלו ורגל שלוחו אינו רגלו. דזה אינו דהא גם בגט כתיב ונתן בידה ויד שלוחה אינה ידה. אלא צ"ל דלא בעינן אלא יד של מי שעושה הגירושין. וכיון דהוא שליח האשה לעשות הגירושין. סגי בידו ולא צריך ידה אלא בשעה שהיא עצמה עושה הגירושין ה"נ בהא דכתיב רגלו היינו רגל של החולץ. וכשהשליח חולץ סגי ברגלו. ועוד דתועיל שליחות להיבמה. דזה אינו מידי דממילא כלל:

זעריכה

ונראה דיש שני מיני שליחות. א) היכא דבלא השליחות אין המעשה כלום. כמו בשליח לגרש. דאין אדם מגרש אשת חבירו. או בשליח למכור דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו בלא שליחות. ב) היכא דלגוף המעשה א"צ שליחות. כגון בשליחות לדבר עבירה. דהשליחות היא לענין שתהא המעשה נחשבת על המשלח. ובאופן הראשון דבלא שליחות לא חלה המעשה כלל. דדוקא הבעלים יש להן הכח לפעול חלות הדין ולא אחר. אלא דכשהוא עושה שליח הוא מוסר כחו להשליח. וזה אינו שייך אלא היכא שהאדם הוא הפועל את חלות הדין. אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה. לא שייך לומר שימסור כחו להשליח. דגם הוא בעצמו אין לו כח להתיר או לאסור. ולדוגמא בגירושין שהבעל הוא המתיר. יוכל למסור כחו להשליח להתיר. אבל בחליצה, אם נאמר דהמעשה היא המתרת. א"כ אין להיבם כח להתיר ולא יוכל למסור כח ההיתר להשליח. דמילתא דאיהו לא מצי וכו'. והמעשה אינה מתרת אלא אם נעשית ע"י היבם והיבמה. ולזה לא מהני שליחות. לומר שהשליח הוא כיבם. וכמו דכהן לא מצי משוי שליח לזר לעבוד שיהא ככהן. דזה הוי מידי דממילא. ומשו"ה לא מהני שליחות בחליצה. כיון דאין היבם המתיר. ומה"ט גופא לא מהני תנאי בחליצה. דלאו כל כמיניה להטיל תנאי בההיתר הנעשה ממילא ע"י המעשה ולא מכחו. וא"כ גם שיור אינו מועיל מה"ט גופא. ותו ל"ק משחיטת קדשים. דגם שם השחיטה בעצמה מתרת ולא שייך תנאי והא דמהני שליחות בשחיטת קדשים. צ"ל דלהכשר השחיטה לא בעינן שליחות. וגם בלא שליחות השחיטה כשרה וכן משמע בפסחים (ע"א) במשנה תאמר בפסח שאין לו קצבה. עיי"ש בפירש"י (אלא שאין זה ברור. עיין ברשב"א ור"ן [נדרים ל"ו] גבי הא דפריך מכהנים שפיגלו). ואין צריך להשליחות אלא שתהא המעשה נחשבת על המשלח אבל אין השליחות להתיר כמו בשליחות דגירושין. ומשו"ה לא מהני בה תנאי כמו בחליצה. דכיון דההיתר חל מאליו לא שייך להטיל תנאי בחלות ההיתר:

חעריכה

וזה נראה שהיא דעת הרמב"ם שלא הביא כלל בדיני תנאים. דבעינן איתא בשליחות. ולפירוש זה ל"ק מה שהקשו בתוס' והרמב"ן למה מועיל תנאי בנזירות הא ליתא בשליחות. דבנזירות האדם הוא עושה חלות הנזירות כמו בהקדש. וע"כ מהני תנאי. אלא דקשה לזה לשון הגמ' פ' המדיר. מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי ב"ג וב"ר. ולפירוש זה אינו צריך כלל לטעמא. דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר. ועוד דפריך שם. והרי ביאה דא"א ע"י שליח ומהני בה תנאי. ולפי הנ"ל ליכא קושיא מביאה. דהא גם קידושי ביאה חלין מכח האדם כמו קידושי כסף ושטר. ושמא י"ל, דס"ד דמקשה. דקידושי ביאה אינן דומין לקידושי כסף ושטר. שהרי מצינו דגם קודם מתן תורה שלא היו קניני אישות מ"מ נעשית אשתו ע"י ביאה כמ"ש הרמב"ם ריש הל' אישות וכן עכשיו בבני נח. והיה ס"ד דמקשה דקידושי ביאה אינן בתורת קנין. אלא שממילא נעשית אשתו ע"י שנוהג בה מנהג אישות. ולזה משני בגמ'. דאיתקוש הוויות להדדי והיינו דניתנה תורה ונתחדשה הלכה דגם קידושי ביאה הן בתורת קנין כמו כסף ושטר. וגם הן חלין מכח האדם המקדש ולא ממילא כדס"ד ומשו"ה שייך בהן תנאי. ותתישב בזה קושית הגרעק"א בחידושיו. דמאי משני דאיתקוש הוויות להדדי. מ"מ נילף מהכא דמהני תנאי גם היכא דליתא בשליחות ולפי הנ"ל ל"ק כלל כמובן:

טעריכה

ולפי"ז יש ליתן טעם בהא דמהני גדול עומד על גביו בחליצה אף דלא מהני בכל מקום. היינו דהיכא דחלות הדין הוא ע"י כח האדם. אין כח לקטן לפעול בעשייתו. אבל בחליצה שההיתר חל מאליו ע"י המעשה. ורק דצריך כונה מהני גם מעשה קטן בגדול עומד על גביו ומלמדו. ובזה יש לתת טעם לשיטת הרמב"ם. דקטנה שזינתה ברצון נאסרת על בעלה. ובכל התורה אין רצונו של קטן נחשב לרצון כמו בכל הקנינים. ומ"ש. ולפי הנ"ל ההבדל מבואר. דבמקום דבעינן שרצונו של קטן יפעול חלות הדין. אין לו הכח לזה. אבל בזנות דא"א אף דבעינן רצונה היינו למעשה הזנות. אבל לא להאיסור שנאסרת בעל כרחה. בזה אינו תלו בגדלות. אלא אם יש לה דעת בפועל. דאם אנו רואין שיש לה דעת ורצון. נאסרת על בעלה:

יעריכה

ובתוס' ישנים פ"ק דעירובין (י"ג) וצריך לחלק בין וכתב לונתן. דבנתינה בעינן שליחות. אבל בכתיבה לא בעינן שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם יכול לגרש את אשתו. ואפילו ידיו קטועות עכ"ל ודבריהם סתומין. דמה בכך שידיו קטועות מ"מ יכול לעשות שליח לכתיבה. ולא שייך בזה מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו' כדאיתא בפ"ק דקידושין. גבי עבד כנעני לר' שמעון בן אלעזר דאף דאין לו יד לקבל שיחרורו. מ"מ יכול לעשות שליח לקבלה עיי"ש. ועוד דא"כ גם בנתינה נאמר כן דסתמא כתיב אפילו ידיו קטועות ואין לו כח לתת בעצמו. והנה יש להסתפק בכותב גט לשמה שהגט מתכשר לגרש בו. אם הכשר הגט חל מאליו ע"י הכתיבה כהלכתה. או שהאדם הוא הפועל הכשר הגט לגרש בו. כמו שהוא פועל חלות הגירושין. ונ"מ אם יכול להטיל תנאי בהכשר הגט. ולומר אם ירדו גשמים היום יהא הגט כשר. ואם לא יתקיים התנאי לא יהא כשר. וכן אם יוכל לקבוע זמן להכשר הגט שיכתוב גט לשמה היום. ויאמר שלא יוכשר הגט לגרש בו רק לאחר ל' יום:

יאעריכה

ובר"פ השולח רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו וכו'. גיטא גופיה מי קא בטיל. ועיי"ש בתוס' שתי גירסאות בזה אם ביטלו בפירוש לחד גירסא מודה ר"נ דבטל ואינו חוזר ומגרש בו. ולאידך גירסא אינו יכול לבטלו. ובטעמא דהך גירסא כתבו שם בתוס' משום דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. ולפי טעם זה כתבו בתוס' ס"פ המגרש (פ"ח) דדוקא כשנגמר הגט אינו יכול לבטלו. אבל כשלא נכתב כולו מודה ר"נ דיכול לבטלו. אמנם בר"פ האומר כתבו הטעם דה"ה כמעות שאינן מתבטלות. וביאור הדבר דלא שייך ביטול אלא היכא שחלות הדין נפעל ע"י האדם. אבל היכא שהדין חל מאליו ע"י המעשה לא שייך ביטול כלל. ובשוחט בהמה לא יוכל לבטל היתר שחיטתו אפילו אי הו"א אתי דיבור ומבטל מעשה. וס"ל לתוס' דכתיבת גט לשמה דומה לשחיטה. דהכשר הגט חל מאליו ע"י כתיבה כהלכה. ולפי"ז אפילו אם לא נכתב אלא חצי הגט ג"כ לא שייך לבטלו. אבל לפי מ"ש בר"פ השולח הטעם דאינו יכול לבטל הגט משנגמר. משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. מוכח דס"ל דהכשר הגט אינו חל מאליו. אלא ע"י כח האדם. ולפי"ז יכול להטיל תנאי. ואפשר גם לקבוע זמן להכשר הגט כמו בגוף הגירושין:

יבעריכה

ולהגירסא האחרת דיכול לבטל את הגט לאחר שנגמר. והיא דעת הרמב"ם. צ"ל ע"כ. דהכשר הגט אינו חל מאליו. וגם לא הוי מעשה אלא דיבור. ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכמו שיכול לבטל שליחותו של השליח אף שכבר חלה השליחות מ"מ לא הוי מעשה אלא דיבור. ומשום דהשליחות אינה גמר מעשה בפני עצמו אלא הכנה להגירושין שיוכל לגרש אשת חבירו כן ה"ה בהכשר הגט אינו גמר מעשה בפ"ע. אלא שיוכל לגרש בו. אלא דאכתי צריך ביאור. דנהי דאתי דיבור ומבטל דיבור. מ"מ לא נעקר הדיבור הראשון למפרע אלא מכאן ולהבא. וכדמוכח ממ"ש בשו"ת הרשב"א (חלק רביעי סי' פ"ד) בשולח גט לאשתו וביטל את שליחותו ואח"כ נמלך לבטל את ביטולו ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה. והשיב הרשב"א דבכה"ג לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש. דבדיבור של ביטול מעשה. דליתי דיבור של קיום ומבטל דיבור של ביטול. זה לא שמענו בשום מקום. ואם נאמר שהדיבור הראשון נעקר למפרע. אין טעם כלל לחלק בזה אבל אי נימא דהביטול אינו אלא מכאן ולהבא. דברי הרשב"א מבוארין היטב. דבשלמא כשעשה שליח ומבטלו אח"כ שפיר מועיל ביטולו. דאף דעד עכשיו היה שלוחו מ"מ מכאן ולהבא נתבטלה שליחותו. אבל אם יבטל את ביטולו. מה מועיל שיתבטל הביטול מכאן ולהבא. מ"מ כיון שכבר נתבטלה שליחותו מהיכן יחזור ויעשה שליח בלא מינוי חדש:

יגעריכה

ולפי"ז תיקשי בכותב גט לשמה ומבטלו נהי נמי דהכשר הגט לא הוי אלא דיבור. אבל מ"מ כיון שהדיבור הראשון לא נעקר למפרע. וא"כ נכתב לשמה כהלכתו מאיזה טעם יופסל מכאן ולהבא. וי"ל דהא דצריך כתיבה לשמה. הכונה שיהא הגט מיוחד לשם גירושי אשה זאת משעת כתיבה עד שעת גירושין. אלא דבעינן שיעשה היחוד הזה בשעת כתיבה דוקא ולאחר שנכתב לא יועיל היחוד לשם גירושין דאין הקדש לגט. ובמה שכותב לשמה נעשה הגט מיוחד לגירושי אשה זאת עד שעת גירושין. ואם יתבטל היחוד לשם גירושין מכאן ולהבא פסול לגרש בו. אף דלא נעקר היחוד למפרע. דהיחוד שנעשה ע"י הכתיבה לשמה צריך שיהא קיים עד שעת הגירושין:

ידעריכה

עכ"פ מדברי תוס' ר"פ האומר מוכח דהכשר הגט חל מאליו כמו שנתבאר למעלה לענין חליצה. דאין היבם המתיר ומה"ט לא מהני שליחות בחליצה דאינו יכול למסור להשליח כח להתיר. כיון דגם היבם בעצמו אין לו הכח הזה. וה"ה בגט לשיטה זאת. וזהו כונת תוס' ישנים דאי נימא דוכתב אבעל קאי, לא תועיל שליחות בכתיבת גט כמו בחליצה. א"כ מי שידיו קטועות א"א לו לגרש אשתו. וע"כ מוכח דוכתב לא אבעל קאי אלא אסופר. אבל בנתינה אפילו מי שידיו קטועות יוכל לעשות שליח לגרש ולמסור כחו להשליח. דחלות הגירושין הוא מכח הבעל. וכן מבואר לשיטה זו הטעם. אהא דקטן כשר לכתוב גט כשגדול עומד על גביו אף דבכל מקום אין מעשה קטן כלום אפילו גדול עומד על גביו. דהיינו דוקא היכא דחלות הדין הוא ע"י כח האדם. בזה אין כח למעשה קטן לפעול חלות דינים. אבל בכתיבת גט לשמה דההכשר חל מאליו. אם נכתב לשמה מהני גדול עומד על גביו ומלמדו לכוין לשמה. והרמב"ם דסובר דההכשר הוא ע"י האדם הכותב סובר ג"כ דלא מהני גדול עומד על גביו. אלא בטופס ולא בתורף. ותוס' דס"ל דמהני גדול עומד ע"ג בכתיבת גט. אפשר דאזלי לשיטתם. בר"פ האומר דההכשר הוא ע"י מעשה בעצמה ולא מכח האדם:

טועריכה

ונראה דמחלוקת זו בגט. שייכא ג"כ בשאר דברים הצריכין לשמה. כגון בכתיבת סת"מ. דבתוס' ריש השולח מבואר דהא דאינו יכול לבטל ספר תורה לאחר הכתיבה. הוא משום דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. ולפי"ז יכול להטיל תנאי בכתיבת ס"ת שאם יתקיים התנאי תהא הס"ת כשירה ואם לאו תהא פסולה. וכן אפשר להתנות בשעת הכתיבה שלא תהא כשירה אלא לאחר ל' יום. כמו שיוכל לאמר ה"ז הקדש לאחר ל' יום. וכדעת זו נראה מדברי הראב"ד. הובא ברשב"א רפ"ב דנדרים. דקדושת האותיות שבס"ת הויא דבר הנדור ויוכל להתפיס בהן קונמות. אבל לשיטה אחרת דהא דאינו יכול לבטל גט דהוי כמו מעות. אין צריך לטעמא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אפשר דה"ה בס"ת א"צ לטעמא דלא אתי וכו'. אלא כיון שהוכשרה הס"ת מאליה לא שייך ביטול כלל. ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דס"ת שאני מגט. דצריך לקדש את האותיות. וא"כ צריך להטעם דלא אתי דיבור וכו' (ומצינו בפ' הקומץ ל"ד. ולמ"ד הזמנה מילתא דאתני עלייהו מעיקרא. אלא דהתם הטעם משום דכה"ג אינה הזמנה):

טזעריכה

ומ"ש למעלה לדעת הרמב"ם. דהא דלא מהני תנאי בחליצה הטעם הוא משום דההיתר חל מעצמו ולא מכח האדם. ולפי"ז לאו כללא הוא לכל דבר שא"א לעשותו ע"י שליח שלא יועיל בו תנאי. אמנם מדברי תוס' פ"ק דנזיר. והרמב"ן פ' יש נוחלין. שהקשו דלא יועיל תנאי בנזירות משום דליתא בשליחות. מוכח שהם מפרשים הטעם כלשון הגמ'. דהוא משום דבעינן דומיא דתנאי ב"ג וב"ר. הא בלאו ה"ט היה מועיל תנאי בחליצה וא"כ מוכח להדיא דהיתר החליצה הוא מכח האדם ולא ממילא וא"כ יועיל שיור בחליצה. וגם לא נתברר הטעם אמאי לא מהני שליחות בחליצה. והרא"ש כתב בפ' מצות חליצה משום דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו. והדברים סתומין והא דלא מצינו תנאי בשחיטת קדשים. אף דאיתא בשליחות. י"ל כנ"ל דהתם ההיתר הוא ממילא ע"י המעשה ואינה דומה לחליצה בזה אלא דצריך טעם למה דהא בשניהם צריך כונה להתיר כמ"ש תוס' פ"ב דחולין (ל"א) וצ"ע:

יזעריכה

ובפ"ק דקידושין איבעיא להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן. ופשטוה מהא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו'. והקשו בתוס' דבנדרים לא איפשיטא הבעיא ואמאי לא פשטוה מהא דמי איכא מידי וכו'. ובפ"ק דיומא (י"ט) תירצו. דלעולם פשיטא להו דהוי שלוחי דרחמנא אלא דמיבעי להו דילמא הוי נמי קצת שלוחי דידן עיי"ש. וצריך ביאור דמ"מ תיקשי מי איכא מידי וכו' גם בקצת השליחות וי"ל לפי המבואר למעלה (אות ו') דיש שני מיני שליחות עיי"ש היכא דבלא השליחות לא מהני המעשה וצריך שהמשלח ימסור כחו להשליח. ובזה אמרינן דהיכא דאיהו לא מצי עביד וכו' אבל היכא דהשליח יכול לעשות בעצמו. אלא דצורך השליחות הוא שיהא המעשה נחשב על המשלח. בזה ליתא להך כללא. דכל מילתא דאיהו לא מצי וכו'. וזהו כונת תוס'. דאי אמרינן שלוחי דידן דוקא ולא שלוחי דרחמנא כלל. אז השליחות צריכה להכשר העבודה דאם יקריב הכהן בלא שליחות הבעלים הקרבן פסול כמבואר בדבריהם שם. ומשו"ה פריך מי איכא מידי וכו'. אבל אי נימא שלוחי דידן נמי. אז אין צריך לשליחותא דידן לענין הכשר הקרבן. ולזה סגי בשליחותא דרחמנא. אלא דצריך לשליחותא דידן. שתהא המעשה נחשבת על המשלח כמו בדבר עבירה. ובזה לא איכפת לן במאי דאיהו לא מצי עביד:

יחעריכה

ובמנחת חינוך מצוה תרי"ג כתב דכיון דנשים פסולות לכתיבת ס"ת לא מצי משוי שליח לכתוב ס"ת. ולפי המבואר מדברי תוס' אינו כן. דהא להכשר הס"ת אין צורך לשליחות אלא לענין שתהא המצוה נחשבת על המשלח. ובזה ליתא להך כללא דמי איכא מידי וראיה לזה ממ"ש תוס' פ' אין מעמידין (כ"ז) דלמ"ד אשה פסולה למול ל"ל קרא דאותו ולא אותה דאשה אינה חייבת למול את בנה. ותירצו דהו"א דחייבת לבקש איש למוהלו והיינו מטעם שליחות. אף דאיהי לא מציא וכו'. ומ"מ מהני שליחותה. וה"נ במצות כתיבת ס"ת אף דאינה יכולה לכתוב בעצמה מ"מ אפשר דחייבת במצוה זו היינו למנות שליח לכתיבה. אלא די"ל בכונת תוס' לפי מ"ש בשו"ת הר"ח אור זרוע וז"ל ולענין מילה נראה דאין חייב למול את בנו בידים אלא לעסוק שיהיה נימול וכו'. עיקר מצותן אינה העשיה אלא שהמילה תהא חתומה בבשרו עכ"ל. ולפי"ז נראה דאין צורך כלל במילה לשליחות. ואפשר דיכולין למול גם ע"י עכו"ם. למ"ד מילת עכו"ם כשרה. וכן הוא בתוס' רפ"ק דשבועות. דאפשר לקיים מצות גילוח מצורע ע"י עכו"ם. וכן מצות ובערת הרע. כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' שנ"ז) דאין צורך בכה"ג לדיני שליחות. וי"ל דה"ה לענין מצות כתיבת ס"ת. אין צורך לדיני שליחות. אלא די"ל דכיון דקיי"ל דאע"ג שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו. אפשר דמעשה הכתיבה היא גוף המצוה ואינה דומה למילה. וא"כ בעינן שליחות וצריך תלמוד:

שולי הגליון

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף