פני משה/שבת/ז/ב

פני משה שבת ז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. בגמרא מייתי להו סמך מן המקרא שבתורה למספר הזה וכמו שראו להני מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים חסר אחת והיינו דכתיבי ארבעים אלא דמספקא להו בחדא אי ממנינא הוא או לא ולפיכך קבעי בלשון המשנה כן ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל"ט מלאכות:

החורש הזורע הקוצר. כללא דמילתא כל שהוא ממש ענין אחד עם האב נקרא ג"כ אב כגון החורש והחופר או עושה חריץ שכל אחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא כל אלו בכלל החורש ונקראו אבות וכן הזורע זרעים או נוטע אילנות והמבריך והמרכיב והזומר שכל אלו ענין אחד הן להצמיח הדבר ובכלל זורע הן ונקראו אבות וכן הקוצר בתבואה והבוצר ענבים והגודר בתמרים והמוסק זיתים והאורה בתאנים כולן ענין אחד הן לעקור דבר מגידולו ובכלל הקוצר הן ונקראו אבות וכן כיוצא בהן בשאר האבות וכל שאינו ענין אחד ממש עם האב אלא דומה לאב נקרא תולדה ממנו ואין חילוק בין אב לתולדה לענין החיוב שעל כולן במזיד בלא התראה חייב כרת ובעדים ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת ואין הפרש ביניהם אלא לענין חילוק חטאות בהעלם אחד שאם עשה הרבה אבות בהעלם אחד חייב חטאת על כל א' וא' ואם עשה האב עם התולדות שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכן הדין אם עשה הרבה אבות בהעלם אחד והן מענין אחד וכמו שאמרנו אינו חייב אלא חטאת אחת ואם עשה אב ותולדה אחרת מאב אחר או שתי תולדות משתי אבות חלוקות הרי זה כמו שתי אבות בהעלם א' וחייב על כל אחת ואחת:

המעמר. המאסף שבלים ומקבצן אל מקום אחד וכן כל כיוצא בזה שמקבץ הדברים לעשות כמו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר:

הדש. דישה אינה נקראת אלא בגדולי קרקע וכל המפרק איזה דבר כגון החולב את הבהמה או החובל בבעל חי שיש לו עור וכן הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין והן עומדין למשקה וכל כיוצא בזה הרי זה מפרק ומיחייב משום תולדת הדש:

והזורה. ברוח:

והבורר. פסולת מתוך האוכל אפי' בידו חייב והבורר אוכל מתוך הפסולת בנפה ובכברה חייב ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר:

והטוחן. תבואה או הכותש תבלין וסממנין במכתשת ה"ז טוחן וכל המחתך ירק תלוש או כל כיוצא בזה הרי זה תולדת טוחן:

והמרקד. בנפה והאי דומה לזורה ובורר שעניינם דומין זה לזה. ומנאן בשלשה לפי שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה:

הלש. והמגבל את העפר וכל המחבר איזה דבר במים ה"ז תולדת לש:

האופה. אפייה עצמה לא היתה במשכן אלא מבשל בסממנין והיינו מבשל והייני אופה ותנא סידורא דפת נקיט:

הגוזז את הצמר. וכל אלו מלאכות המנויין אחריה שייכין לצמר וכולם היו במשכן:

המלבנו. מכבסו במים וכן כל מיני כיבוס חייב משום מלבן:

המנפצו. חובטו במקל או סורקו במסרק:

והצובעו והטווה והמיסך. זהו שמסדר החוטין ומתקן את החוטין נקרא אורדי"ר בלע"ז. העושה שתי בתי נירין. נימי הסירוג נקראו נירין ודרך המסרג לעשות כמו בתים בתים כדרך שמסרגין המטה בחבלים וכיוצא בזה ומשיעשה שני בתים חייב:

האורג שני חוטין. של שתי או של ערב:

והפוצע שני חוטין. זה שמסיר את הערב מן השתי או השתי מן הערב כדי לתקנו באריגה נקרא פוצע:

הקושר. קשר של קיימא. והוא מעשה אומן:

והמתיר. לקשר של קיימא ומעשה אומן. והתופר שתי תפירות. והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שיתקיים ואם תפר יותר משתי תפירות חייב אפי' לא קשר ראשי החוט:

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. אבל הקורע להפסיד מקלקל הוא ופטור:

הצד צבי. וכל כיוצא בו שאינו ברשותו:

השוחטו. מחייב משום נטילת נשמה וכן כל כיוצא בזה בבעל חי:

המפשיט את העור והמולחו. חייב דהוא מין עבוד:

והמוחקו. מעביר את השער מעל העור:

והמעבדו. בסיד או בשאר דבר המחתכו ואלו מלאכות השייכין לעור וכולהו הוו במשכן:

הכותב שתי אותיות או מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:

הבונה והסותר ע"מ לבנות דאם להפסיד פטור:

המכבה והמבעיר. והוו במשכן כשבישלו הסממנין ונקט המכבה קודם המבעיר מפני שהמכבה לעולם הוא חייב במכוין לכיבוי והמבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לו כגון המדליק את הנר או העצים להתחמם בהן או להאיר או שמבעיר העצים לפי שצריך להאפר אבל אם מבעיר דרך השחתה פטור:

והמכה בפטיש. שכך עושין לגמר מלאכה וכל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

והמוציא מרשות לרשות. וכן המכניס ונקרא הכנסה אב כמו הוצאה מפני שהוא ענין אחד ונכלל בהמוציא שהכל מרשות לרשות הוא:

הרי אלו וכו'. מנינא דרישא קמ"ל לחילוק מלאכות שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ארבעים חסר אחת חטאות ומנינא דסיפא לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף באבות וקחשיב אף השובט והמדקדק:

גמ' מנין לאבות מלאכות. רמז להן מן התורה:

כל הן דכתיב מלאכות. לשון רבים נימא דמיעוט מלאכות שתי' וא"כ יהיו יותר:

אשגרת עייניה דר' אחא. ראה והשגיח בכל התורה כולה ולא אשכח כתיב מלאכות ולפיכך לא חשש להשיב להם על דבעון מיניה:

דא מילתא בעיא. בתמיה וכי כי האי מילתא הוה מיבעיא להו מה שלא נמצא כתוב בתורה כלל:

דא מילתא. כלומר אלא דא מילתא דאיכא למיבעי אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון דמלאכתו ממש היא וכן אם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון משום דאיכא למימר דדוקא אותן מלאכות האמורות אצל האדם הן מן המנין וה"ה שני מלאכתו האמורים שם בפסוקים דויכלו מספקא להו אלא דרישיה דפרשה נקיט וא"כ צריך לומר דכל מקום שנאמר בתורה מלאכתך לשון רבים משמע כדי להשלים המנין והשתא הא דקא מיבעיא להו אם אנחנו מוכרחין לומר דמקום שנאמר לשון רבים הרומז על שתים הוא ולא כל הן דכתיב מלאכות ממש קאמרי דלא טעו לומר מה שלא התיב כלל:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו'. ולעיל מיניה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות ולמה חלקן הכתיב כאן אלא כדי לסיים ביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והרי זה בא להשלים מ' חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה והיא אחרונה שאח"כ לא תמצא לשון מלאכה בתורה:

שכתוב במשכן עבודה ומלאכה והרי זה ג"כ רמז למה שחשבו למנות לאב מה דהוה במשכן:

דבר דברי דברים. דבר היה צ"ל וכו' אלא לרבות לאבות ולתולדות:

אל"ף חד וכו'. משום דלר' יוסי בן חנינא אין מכאן רמז למנין האבות הלכך קאמר ר' אבהו דרוש הכי אל"ה ל"ו דבר חד דברים תרי הרי ל"ט:

מן אתרה לא חסרה כלום. לא צריכת למידרש דבר דברים אלא מתיבת אלה גופה איכא רמיזא אל"ף חד וכו' דלא מיתמנעין רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת במקום שיש לרמז איזה דבר כדאמרי' בפיאה פ"ז ובמעשר שני פ"ה:

ר"י ור"ל עבדין הוויי. הוויית וקושיות ופרוקי בהדא פירקא כלל גדול תלת שנין ופלגא ולבסוף הוציאו ללמוד ולהבין לאלו אבות מלאכות מ' חסר אחת והתולדות דכל חדא וחדא מה דשייכא לה ומה שמצאו לסמך להתולדות מן האבות סמכו זה לזה ומה שלא מצאו למיסמך בהדיא לזה האב או לזה עשו אותה התולדה לחייב עליה משום מכה בפטיש וכלומר דכל שלא יכלו לומר זה משום זה וזה משום זה לפי שאינה מלאכה ממש אלא כגמר מלאכה וא"כ ה"ז משום מכה בפטיש דאותה קראו אב ללמד על כל גמר מלאכה:

שית מילין. שש שהוסיפו שהן כאבות על כל חדא וחדא מה שנשנו במתני' כדמסיק ואזיל דבנוי דר' חייא רבה הויות דידהו בשיטת אבוהין הן דתני ר"ת וכו' והרי כאן ששה עם הקוצר:

אמר רבי סירוד. כך שמו:

יהודה ברבי עביד הוויי. בדינא דמכשירין בענין שיכול לעשות מע"ש דאסור בשבת ומה שא"א מותר ועביד להא שיתא ירחין ולבסוף אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאיל ליה בהן ולא השיבו ואמר זה התלמיד עליו ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה וה"ז יגע שיתא ירחין ולא ידע להשיב:

ארבעים וכו' ליידא מילה. לאיזה דבר נקיט התנא להמנין והרי אנו רואין שכך הם אלא ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כצ"ל:

תני רבי זכאי וכו'. גרסי' להא לעיל בהלכה א' עד ואין כאן אחת וכדפרישית שם וגרסי' להא נמי בריש פ"ז דנזיר וכן להא דלקמן:

ויהא חייב על כל אחת ואחת. לר' יוחנן הוא דמקשה שהשיב לר' זכאי דבע"ז אין חילוק עבודות ואמאי יהא חייב על כל אחת ואחת גם בע"ז כמה דתימר גבי שבת דנפקא לן חילוק מלאכות מלא תבערו דיצאת הבערה מן כלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כולו לחייב על כל מלאכה מיוחדת בפ"ע ואף הכא בע"ז נמי נימא דלא תעבדם כלל היא לכל העבודות ויצאת השתחויה לפרט בפ"ע וללמד על הכלל כולו:

א"ל. לא דמיא האי להאי דשבת דהתם הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצידו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבמקרא אחד כתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל שכתוב בצידו לא הוי אלא כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה לדבר שיצא מן הכלל:

והרי כתיב. בפרשה כי תשא כי לא תשתחוה לאל אחר והרי כאן הפרט במקום אחר הוא:

זובח לאלהים יחרם ל"ג דמיותר הוא וכן ליתיה בנזיר שם:

א"ל כיון שאת לומד מצידו. מכיון דגלי לן קרא במקום אחד שכתיב בצידו ללמדנו שאין דנין לו במדה זו הלכך אין למדין אפילו במקום אחר. וכך הוא בנזיר. מכיון שאין אתה למד מצדו אפי' ממקום אחר אי את למד:

חברייא אמרין. דלאו היינו טעמא משום דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא לפי שבכל מקום ליתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך שפיר לומר יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל בע"ז הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך לומר בו יצא מן הכלל וה"נ אמרינן מכיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל ר' יוסי אמר דלא היא דגם בהא לא שנייא לו בין שהוא כלל ואח"כ פרט ובין פרט ואח"כ הכלל כלל ופרט הוא לענין שדנין אותו במדה שיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודתה כלומר הכל ממלאכות השייכין לאזהרת שבת הן אבל בע"ז הכלל הוא בעבודתה דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך העכו"ם לעשות כן ואף איתן שאין מדרך לעשות כן לגבוה הן בכלל. ופרט במלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דעבודת פנים לא הויא מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:

ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע"ז ללמד על עצמה יצאה:

שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג"כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע"פ שאין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:

אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע"פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג"ש דמושבותיכם דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא:

הדא אמרה וכו'. כלומר השתא הא פשיטא לן דדבר אחד שיצא מן הכלל אם הוא לצורך עצמו אינו מלמד על הכלל לחלק ואם הוא שלא לצורך עצמו אז יצא ללמד על הכלל לענין לחלק אלא הא דקא מיבעיא לן שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שנאמר בהן שיצאו ללמד לחלק או שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהג באלו שני דברים וכדלקמן:

נישמעינה מן הדא דתנינן. בתוספתא דמכות פ"ד גבי דחשיב אלו שהן בלא תעשה מנין להמעלה מבשר חטאת וכו' על המזבח שהוא עובר בל"ת דבל תקטירו. ת"ל כי כל שאור וכו' ממנו אשה לה' ודרשינן כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו על המזבח והני כולהו כבר עלה מהן לאישים דמבשר הקרבנות הוקטרו האימורים ומהמנחות הוקטר הקומץ ושתי הלחם עלו אימורי הכבשים הבאים עמהן וכגופן דמי ומלחם הפנים הוקטרו בזיכי לבונה:

ר"א וכו'. כלומר ואיתמר עלה דרבי אליעזר שאל לר' יוחנן אי נימא יצאו שתי הלחם וילמדו על הכבש והיינו משום דבתריה דהאי קרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקרבן ראשית היינו שתי הלחם שבאו מן החמץ אבל על המזבח לא יעלו ומדכתיב המזבח מרבינן דאפי' על הכבש של המזבח לא יעלו וזהו ששאל ר"א לר' יוחנן דהאי דרשא לרבות הכבש ילפינן מקרא דשתי הלחם אם נאמר דמלמדין הן על כל אלו מהקדשים דלעיל דאמרינן שעובר עליהן בבל תקטירו שהכבש כמזבח הוא ואם עלה מהן על הכבש ג"כ הוא עובר:

א"ל ר' יוחנן אין כהדא דתני בהדיא המזבח אין לי אלא המזבח וכו'. ומה"א דהמזבח דריש לרבות הכבש שהוא כמזבח ומדכתיב לא יעלו לרבות לכל שהוא מן הקדשים שעלה מהן לאישים עובר על הכבש כמו על המזבח:

יכול וכו'. סיומא דברייתא היא דיכול אפי' מעלה אותן שלא לעבודה אלא לשם עצים בעלמא ת"ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה לא יעלו:

א"ל. ואמר ר"א לר"י דאפ"ה נימא דלא מרבינן בשאר הקדשים שיהא הכבש כמזבח ואי מהאי קרא הא כתיב אותם מיעוט הוא דאלו שתי הלחם חייבין עליהן על הכבש כעל המזבח ואין שאר כל הקדשים בכלל הריבוי לכבש:

מפני וכו'. השתא פשיט לה להבעיא אם שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין דטעמא מפני שכתב אותם למיעוטא הא אם לא כתוב אותם היו שתי הלחם מלמדין על כל הקדשים אפי' לר"א א"כ הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כלומר לא אמרינן שיצאו ללמד על הכלל לענין לחלוק אלא שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהגין בהן כהאי דשתי הלחם דכשני דברים הן וא"נ דהאי הדא אמרה וכו' בדרך שאלה מיתפרשא וכלומר ואי נימא דג"כ יוצאין לחלק הן או אינן חולקין ושייך שפיר הא דר' חנניה בריה דר' הילל עלה דלחלק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין וכדפרישית. והיותר נכון דגרסינן הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין דקס"ד דכשם שהן מלמדין כדמוכח מהאי דשתי הלחם כך נאמר בעלמא במקום דשייך לומר לחלק ששני דברים היוצאין מן הכלל חולקין והיינו ללמד על הכלל כולו לענין לחלק ודחי לה רבי חנניה בריה דרבי הילל דלעולם לחלוק אינן חולקין דמדה זו לא נאמרה אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל לענין לחלק אבל ללמד על הכלל לענין שנוהג בהכלל כדרך שנוהג בהן מלמדין הן וטעמא דבשלמא ללמד אמרינן כהאי דר' יהודה דסבירא ליה בפ"ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין וכן בב' דברים שיצאו מן הכלל אבל לענין ללמד לחלק אילו לכך יצאו למה לי שנים בדבר אחד שיצא בו הוה גמרינן לה:

לא אמר כן. בהא דמייתי לעיל דר' יוחנן פשיט ליה לר' אליעזר דשתי הלחם מלמדין על כל הקדשים לכבש ור"א פריך עלה מקרא דאותם אלא כך הוא שמע דר"א שאל לר' יוחנן אי נימא דיצאו שתי הלחם וכו' ופשיט ליה ר' יוחנן מקרא דאותם דאין מלמדין על כל הקדשים:

הדא אמרה וכו' מהדר אהא דאמרן דהשתא שמעינן דדבר אחד וכו' כדלעיל ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כהאי דר' חנניה בריה דר' הילל דמהאי דשתי הלחם לא גמרינן אלא לענין מלמדין וכדפרישית:

וכר' ישמעאל. אבל אליבא דר' ישמעאל שמעינן דסבירא ליה חולקין דאמר רבי בון וכו' בפ"ז דסנהדרין בהלכה ה' וגרסינן התם נמי להסוגיא דלקמן:

לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הנחוש והעינון בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו מן הכלל:

לחילוק. ללמד חילוקי לאוין על הכלל כולו דקחשיב בקרא קוסם קסמים וגו' ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו:

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתא באנפי נפשה היא מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:

מילתא דר' יוחנן אמרה. שמענו בשם ר' דאמר כלל ופרט היא כלומר להאי עניינא דא ירינן בה לידון אותה במדה דדבר שיצא מן הכלל וכו' דאלו במדה דאין בכלל אלא מה שבפרט לא שייכא הכא ועוד לאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כדאמרן דהפרט באחותו יצא ללמד על הכלל כולו לחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כולן ואם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

התיב ר"א והכתיב ערות אחות אמך וגו' ולמה יצאת הלא כבר נאמר בפרשת עריות ומה מלמד זה על הכלל:

לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כגומר דכתיב התם כי את שארו הערו וגו':

והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ולמה יצאת. ופרט בה העראה תיפוק ליה מקרא דערות אחות אמך דהא אמרת דכה"ג אמרי' ללמד על הכלל כולו יצאה:

לידון בה את המערה כגומר. כלומר לעולם ללמד ג"כ על העראה ומשום שלא תאמר דאין למדין נדה משאר עריות. דמהו דתימא דהואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר:

לפום כן צריך מימר. כך היא בסנהדרין ותו לא בהאי דנדה. ומה שכתוב כאן בספרי הדפוס חייב על כל אחת ואחת ט"ס היא. כלומר שצריך הכתוב להשמיענו העראה גבי נדה:

והכתיב איש אשר ישכב את דודתו. וכבר כתיבא בפרשת עריות דודתך היא:

לידון בערירי. דכתיב בהאי קרא דפרשת קדושים חטאם ישאו ערירים ימותו:

והכתיב ואיש אשר יקח וגו' ג"כ לידון בערירי וכדאמר ר' יודן כל מקום דכתיב ערירים יהיו הוון בלא בנים כלל והיכא דכתיב ערירים ימותו אם יהיו להן קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה ע"ז:

ר"י אמר דודתו. לצורך יצאת למעט אשת אחיו מאמו מערירי:

ונאמר להלן וכו'. בגאולת קרובים ובאחי אביו מאביו הכתוב מדבר דמשפחת האב הם הקרובים לגאולה:

אף את אשת אחיו למידה מדודתו. כלומר דמעיקרא ילפינן דודתו מדודו בג"ש דבאשת אחי אביו מן האב הכתוב מדבר והדר ילפינן אשת אחיו דכתיב בתרה ואיש אשר יקח את אשת אחיו וגו' דג"כ באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר והלכך ממעטינן אשת אחיו מאמו מערירי:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דלמדין דודתו מג"ש ואשת אחיו מדודתו כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל אשכחן דדריש מקרא אחרינא למעוטי אשת אחיו מאמו:

כדקתני ר' ישמעאל וכו' דכתיב נדה היא מה נדה וכו' אף אשת אחיו. דמיירי בהאי קרא בגוונא דלפעמים יש לה היתר לאחר איסורה וזהו באשת אחיו מן האב שאם מת בלא בנים מתי יבמת היא. לא יצאת וכו' שאין לה היתר לעולם:

ה"ג בסנהדרין שם. הא ר' יוחנן מקשי לה מנן תיתי לה וכך היא העיקר והכתוב כאן בספרי הדפוס הא ר' ישמעאל טעות הוא שהיה כתוב ר"י בר"ת ודימו דר' ישמעאל הוא. ועל ר' יוחנן דלעיל קאי דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק ועלה קאמר הש"ס דהא דר' יוחנן. קשיא עלה דלא איצטרך להא כדלקמן:

מנן תיתי ליה. להמקשה ומפרש ואזיל כההוא דר' אבהו וכו':

שני לאוין וכרת אחד. שיש בהכתוב שני לאוון וכרת אחד כהאי דלקמיה:

הלאוין חולקין את הכרת. ליתן לכל לאו ולאו כרת בפ"ע:

וחילוק חטאת ביניהן. שאם עשה שתיהן חייב על כל א' וא':

ומה טעמו. והיכן מצינו לזה דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכו' על הסך בשמן המשחה והמפטם כמוהו הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת והלאוין חולקין את הכריתות:

מה עבד לה ר' יוחנן. השתא קשיא ליה דלמה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חלוקי לאוין הרבה וכל מקום שיש חילוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חילוק חטאות ביניהן:

באנשים הכתוב מדבר. כלומר אי מהאי קרא דסך ומפטם לא הוה ידעינן אלא באנשי' ולכך יצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק:

ולית לר' אלעזר כן. לר"א דמקשי ליה לר' יוחנן ולית ליה דאיצטריך לחלק אף בנשים:

אית ליה. דיליף מלא תקרבו לגלות ערוה אחד האיש ואחד האשה במשמע:

ומה עביד לה ר' יוחנן. להאי קרא דלא תקרבו:

פתר לה. אבל אינו מחוור ולא רצה הש"ס להביאו:

ועוד. דבלאו הכי קשיא לדברי ר' יוחנן מן הדא דבעי עלי' שמואל בר אבא קמיה דר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו וכו'. דגבי שלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפ' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן דהאי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה וכתבה התורה בלשון יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ולמה יצאו שלמים מן הכלל אלא ללמד על הכלל כולי מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח והשתא קשיא לר' יוחנן דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק אי הכי נימא נמי בשלמים כן דמכיון שיצאו ללמד על הכלל ילמדו על הכלל גם לענין לחלק ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה שאם אכלן בטומאה בשוגג שחייב על כל אחת ואחת:

אמר ליה רבי זעירא לצורך יצאו למעט את קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. כך היא בסנהדרין שם ותיבת ומעילה הנדפס כאן ט"ס הוא. וכדאמרינן לעיל דדבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק:

ולא מתניתא היא. סיומא דמילתא דר' זעירא הוא להשיב לשמואל בר אבא חדא דלצורך יצאו ועוד וכי לא מתני' היא דשמעינן בהדיא אין חילוק חטאות באוכל מהרבה קדשים בטומאת הגוף דאנן בריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה וכו' וטמא משא"כ בקדשי בדק הבית מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין. הכי איתא בסנהדרין. כלומר ואי ס"ד דיש חילוק חטאות ביניהן א"כ לא היה להן להצטרף זה עם זה אלא דמכיון שהן מצטרפין אינן חולקין:

ולפי הגי' חולקין יש לפרש בתמיה דאם הך מצטרפין איך חולקין. ותיבות אמר ליה הכתוב כאן מיותר הוא וכן ל"ג לה בסנהדרין:

א"ר חנינא וכיני ויחלוקו ולא יצטרפו. כלומר מאי ראיה ממתני' דהתם להשיב לשמואל בר אבא דכן הוא מקשה דלר' יוחנן יחלוקו ולא יצטרפו והיא גופה קשיא אלא מדקתני דמצטרפין ש"מ דאינן חולקין ודלא כר' יוחנן:

כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ופרט הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג. כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתיה דר' אלעזר אמרה. מדברי ר"א שמעי' דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דדיינינן ליה במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דר"א ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית כדקאמר טעמא דושבתה הארץ כלל היא וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והוא פרט ויצאו הזורע והזומר מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דעל דבר שהיא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט ס"ל אין לוקין על החרישה:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן לעיל דאינן חולקין שאין מלמדין על הכלל לענין לחלק. ואכתי לא מסיק לטעמייהו דהכא עד לקמן:

ולית ליה לר"א חולקין. כלו' ואם לית ליה להאי מילתא בענין חולקין דאמרי' לעיל שאינן חולקין ואי ס"ל כתני ר' ישמעאל דלעיל דס"ל דאף חולקין הן:

ובסנהדרין גריס בדברי ר' יוחנן חולקין ובתמיה מיתפרשא ובדברי ר"א גריס דשואל הש"ס על דעתי' דר"א אינן חולקין כלומר אי מודה ר"א בהא או דפליג גם בזה וס"ל כר' ישמעאל והיינו הך:

אית ליה. כת"ק דר' ישמעאל וס"ל דלחלוק אינן חולקין לענין לחלק אין מלמדין על הכלל הא ללמד לענין להקיש להפרט מלמדין הן:

ולית לר' יוחנן מלמדין. אם לדידיה אפי' בעלמא אין מלמדין אף לענין להקיש להפרט:

שניא היא. הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה אבל בעלמא אימא לך דס"ל מלמדין:

אמר ר' אלעזר. ובסנהדרין גריס ע"ד דר' אלעזר וכו' והיינו הך כלומר אמר לך ר"א וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בל"ת שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על ל"ת דחמירא ואין ל"ת מלמד על עשה בתמיה דהיאך תאמר כאן שהפרט שהוא בל"ת דחמירא ולא ילמד על הכלל שהוא בעשה וקילא מיניה:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא וכו'. כלומר לדידיה ודאי ניחא ופשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דאפי' חרישה שהוא לצורך הקרקע ס"ל דאינה אסורה מן התורה שהרי אין לוקין עליה:

ע"ד דר"א. אלא לר"א דקסבר חרישה אסורה מן התורה מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרי' דלדידי' כל עבודות שבקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא שאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלו' דמהדר הש"ס וקאמר מאי תיבעי לך אליבא דר"א אדרבה לדידיה טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל"ת על החרישה כך לא ילמדו לענין היתר חפירות בורות דאימא דהקפידה התורה בקרא דושבתה הארץ על כל שהוא עושה בארץ דמיהת עובר בעשה הוא ואפ"ה אמרת לר"י דמותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא קרטיגנאה וכו'. ר' בא פליג על הא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלא הוא אלא דהיינו טעמיה דבהדיא גילתא לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת דכתיב שש שנים תזרע וכן שש שנים תזמור ומשמע ולא בשביעית וא"כ הוי ל"ת הבא מכח עשה וכלל הוא דל"ת הבא מכח עשה דהוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור בעשה ול"ת להא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע"כ דבא ללמדך שעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר ר' ירמיה עובר בעשה:

וגרסי' דברי ר' ירמיה קודם דברי ר' יוסי וכך הוא בכלאים ריש פ"ח ובסנהדרין שם:

ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות הקרקע ואין איסורן אלא מדבריהם:

וליידא מילה. ואם תאמר לאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ובל"ת:

יכול יהיו לוקין על התוספות. כך היא הברייתא שנויה ופליגי בה בפירושה דר' יוחנן מפרש לפי שיטתיה דה"ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה תוספת על המפורש בכתוב הוא ואסיקו לה בברייתא לפטורא:

ור' אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור שני פרקים הראשונים שנשנו במסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית הוא דאיירי שם ושנו בברייתא דאין לוקין על תוספות שביעית הואיל ואין נלמד מן הכתוב בתורה:

אית תניי תני וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא דשש שנים תזרע ולא בשביעית וללמד דעל שאר עבודות הקרקע אינו עובר אלא בעשה ומסייע לר' יוחנן וכדלעיל ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' דללמד על הכלל כולו ודוקא בשביעית ולאפוקי תוספת שביעית ומסייע לר"א:

מתניתא פליגא על ר"א. ברייתא היא בספרי פ' ראה בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך וגו' ודריש השמר בל"ת ופן הוא בל"ת וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה. ושם תעלה זו העלייה ושם תעשה דרשינן זו שחיטה וזריקה והרי למדין מן הכתוב הזה לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא ומדהקישן הכתוב במקרא אחד ללמדינו מה העלייה שהוא בעשה והרי הוא גם בל"ת דהא כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו עוברין עליהן גם כן בל"ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק להקושיא אלא טעמא דבשביל דכתיב האי קרא שם תעלה וגו' והקישן הכתוב הא אילו לא היה כתיב האי קרא להיקישא לא הוה ידעינן שעובר על שחיטה וזריקה בלא תעשה כי אם בעשה ואמאי לא נימא נמי הכא דבא פרט העשה ומלמד על הלא תעשה דמה בהעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהל"ת כן אלא לאו ש"מ שאין העשה מלמד על הל"ת ואין הל"ת מלמד על העשה וקשיא לר"א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים שם לא גריס להא כלל דהא לר' יוחנן לא קשיא מידי ול"ג אלא שלא תאמר וכו' דהאי שינויא לר"א היא דאיצטריך. ולגי' דהכא וכך היא בסנהדרין אפשר לומר דר' יוחנן אליבא דר"א הוא דמשני לה הכי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ודאי אי לא הוה כתיב האי היקשא שפיר היינו למדין מעשה על הל"ת והאי קרא להכי הוא דאיצטריך שלא תאמר גבי שחיטה והעלאה כמה דתימר גבי שבת שאם חפר וחרץ ונעץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן מעין מלאכה אחת הן וה"נ הוי אמינא ודכוותה שחט וזרק והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן משום העלאה הוא דהזהיר הכתיב כדכתיב בקרא דהשמר לפום כן צריך מימר האי קרא שם תעלה ושם תעשה לחייב על כל אחת ואחת על השחיטה בפני עצמה ועל העלאה בפני עצמה ואזהרה הוא דילפינן מזה על זה ולעולם אימא לך בעלמא שהפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה:

כל הן. כל מקום דתנינן אבות מכלל שיש להן תולדות:

תמן תנינן. בריש בבא קמא ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה ומפרש השור זה הקרן דכתיב בתורה כי יגח ואם כן נגיחה הוי אב וכן דחיפה אב דכתיב כי יגוף ומאי ניהו תולדות כדתני ר' חייה נשך רבץ בעט הרי אלו תולדות לקרן:

תמן תנינן. ריש מסכת כלים אבות הטומאה וכו'. ותולדות השרץ איזהו:

מדפות. טומאות הקלות מלשון עלה נדף ומאי ניהו מדפות מגעות כלומר אלו הנוגעות בשרץ שהוא אב הטומאה או באב הטומאה כיוצא בו הן הנקראין תולדות שהן ולדות הטומאה ומאי איכא בין אב הטומאה לבין ולד הטומאה אב הטומאה מטמא את הכל אף לאדם ולכלים. ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלי וכלי חרש. כצ"ל שהרי כלי חרס קילא משאר כל הכלים שהמטמא בגדים בשעת מגעו מטמא הוא שאר כל הכלים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כדתנן בריש פ"ה דזבים וכן אין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואפי' נגע במת ושאר הכלים נעשו אב הטומאה כשנוגעין בטמא מת כדתנן בפ"ק דאהלות. אוכלין ומשקין וכלי אין נעשין אב הטומאה לטמא זיבה. כלומר אם נגעו בטמא זיבה אין נעשין אב הטומאה שהאוכלין לא מצינו בהם לעולם שיהיו אב הטומאה אפי' נגע במת והמשקין ג"כ אין נעשין אב הטומאה לעולם בנגיעה אא"כ משקין היוצא מן טמא זיבה וכיוצא בהן והכלים ג"כ אין נעשין אב הטומאה מן הנגיעה בטמא זיבה חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והכא תנינן אבות מלאכות מכלל דאיכא תולדות כדמפרש חרישה אב ותני ר"ת חפר חרץ נעץ הדקר בקרקע תולדות לחרישה וחייב עליהן כמו שחייב על האב דתולדות האבות כיוצא בהן של האבות גבי שבת וא"כ אמאי קרי להנהו אבות ולהנהו תולדות היינו טעמא דכל אבות מלאכות מן המשכן למדו והך דהוה במשכן קרי ליה אב כדקאמר מה חרישה היתה שם וכו'. וכן לכולהו אבות דקרינן לפי שהיו במשכן וגרסינן נמי להא לקמן. פ' הבונה בהלכה ב':

כמה יחרוש ויהא חייב. לפי דתנינן שם החורש כל שהוא ומפרש כמה הוא כל שהוא:

כדי ליטע כרישה. אחת ור' אחא בר רב קאמר כל שהוא ממש ואפי' כדי ליטע זכרותה של חטה גרעין אחת ממנה:

תמן תנינן. לקמן בפ"ט לענין הוצאה דבשאר אוכלין שיעורן כגרוגרת כדתנן לקמן בפרקין והמוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן בפחות מכגרוגרת מזרע קישואין שיעורן בשנים וכו':

תני חטים מדיות. הבאות מארץ מדי והן חשובות שיעורן להוצאה בשתים:

חטים על ידי שהן חביבות לאדם עשו אותן כשאר זרעיני גינה שאינן נאכלין לחומרא שחייב על הוצאתן בפחות מכגרוגרת:

לכל דבר זה הכלל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש כעין החופר וכו' והוא צריך לזה לתועלת הקרקע:

המדייר. שעושה דיר של בהמות שיהו מזבלין את הקרקע:

המעדר. בגפנים:

המפעפע גושים. גישים הנעשים מן קרקע קשה והוא משבר ומפעפע אותם:

המברה בחרשים. מלשון וברא אותם בחרבותיהם שהוא נוקב וקוצץ בעצי היער לתקנם ושיתגדלו:

המצית את האור כחישת הקנים שהן רציפות הרבה ומצית את האור למעטן ושיתגדלו ויתעבו וכן באגודות תמרים שממעט הרצופות שבהן:

וכר' זעירא. וכלומר ור' זעירא דאמר לעיל בפ"ג דשביעית בהל' ב' וכן לקמן פ"ק דמ"ק על הא דתנינן ר"א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומפרש שם ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה ולדידיה מוסיף אף המתקן אמת המים שתהא מכשרת את הצדדין שלה שיהו ראויין לזריעה וכן המסקל את האבנים מן השדה וכו' דהני כולהו תקנת הקרקע או האילנות הן וחייב עליהן משום חורש דדמיין לחרישה שהיא תקנה להזריעה או להנטיעה:

המבשל נבילה בי"ט אינו לוקה. שעל כל המלאכות בי"ט שהן שלא לצורך אוכל נפש חייב עליהן בלאו ואעפ"כ במבשל נבילה בי"ט אינו לוקה לפי שהותר מכלל בישול בי"ט בדבר שהיא לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרה מכללה אינו לוקה אף על בישול נבילה:

ר' שמעון בן לקיש אמר לוקה לפי שלא הותר מכללה אלא לאכילה בלבד ולא אמרינן בה מתוך:

מעתה החורש בי"ט אינו לוקה. אליבא דב"ש דפ"ק דביצה פריך. וגרסי' להאי סוגיא שם עד הרי הוציא צור. דהא ב"ש אמרי התם השוחט חיה ועוף בי"ט יחפור בדקר ויכסה א"כ ממא נמי החורש בי"ט אינו לוקה לפי שהותרה מכללה בי"ט גבי כיסוי ואנן לא שמעי' להא אף לב"ש ומתרץ ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני בחרישה דמיהת לא הותרה כדרכה דחפירה בדקר שלא כדרכה היא:

רבי שמי אמר לפני ר' יוסי דר' אחא בשם ר' אילא קאמר דטעמא דהתירו שם שיחפור בדקר ומכסה דכר"ש הוא דס"ל בפ' המצניע דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וה"נ אינו צריך לחפירת הגומא אלא לעפרה והלכך הואיל בשבת פטור עליה התירו אף לכתחלה לצורך כיסוי משום שמחת י"ט:

קם ר' יוסי עם ר' אחא. כך היא בביצה שם:

וא"ל ר' יוסי לר' אחא את אמרת דא מילתא. בתמיה וכי לא כן אמר ר' יוחנן דברי ר"מ דקאמר דהאי פלוגתא דהשוחט חיה או עוף בי"ט אחד מן כ"ד הדברי' שהן מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולב"ה אסור והשתא לדידך דמוקמת לטעמא דהתירא כר"ש ולא פליגי בה ב"ה דהא ר"ש קבל מר"ע והן מתלמידי ב"ה וא"כ לית כאן כ"ד דברים מקולי ב"ש וב"ה ונימר שהן אינן אלא כ"ג:

אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד ולא כן וכו'. זו קושיא אחריתי היא שהקשה ר' יוסי לר' אחא כלומר ותו קשיא דאפי' תימא דטעמי הו דב"ש מפרשת להו דאינהו סברי כר"ש וא"כ ר"מ ור"ש הן שאמרו דבר אחד בענין דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה והא וכי לא כן סברין מימר לעיל בפרק במה מדליקין בהלכה ה' דר' יוסי דהתם דפוטר בכולן חיץ מן הפתילה שעושה פחם כר"ש הוא דסבירא ליה כדאמרי' לעיל שם ומעתה קשיא נימר ר' מאיר ור' יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד ובדין הוא דהלכתא כוותייהו והיאך פשיטא לך האי מילתא כדמסיק להקושיא:

אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטא לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. כך הוא בביצה שם. כלומר מה דלשאר רבנן ספוקי מספקא להו אי הלכה כרבי שמעין פשיטא הוא לכון ואם כן מה דפשיטא להו כדלקמן יהא מספקא להון בתמיה:

קצר לצורך עשבים וכו'. השתא מפרש לה מה היא דפשיטא להו לרבנן ויהא מספקא למאי דקאמר רב אחא וזה אם קצר לצורך עשבים ואנן קיי"ל גבי קוצר דצריך שיעור כגרוגרת ואם לייפות הקרקע שיעורו בכל שהו והשתא אם דעתו לצורך עשבים אע"פ שמתוך כך מייפה ג"כ את הקרקע מסתברא דלא ליחייב משום מייפה לדידך דאמרת כר"ש שהרי א"צ לכך אלא לצורך העשבים הוא שקוצר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה:

חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. בתמיה וכלומר דהש"ס פריך עלה וכי בכה"ג איכא לספוקי בענין מלאכה שא"צ לגופה אי חייב אי לא תיפוק ליה דודאי אינו חייב אלא משום קוצר דהרי אין מתכוין כלל לייפות את הקרקע ובודאי בהא קיי"ל כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר. לא צורכה די לא קצר לייפות את הקרקע. כלומר אלא כך הוא מיבעי ליה ל"צ אלא אם מתכוין הוא לקצור גם כדי לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הואיל דמתכוין גם לכך או דילמא כיון שעיקר הקצירה לצורך העשבים הוא וממילא באה ייפוי הקרקע אינו מתחייב עליה:

ואפי' תימר דר"ש היא. זה הכל מדברי ר' יוסי שהקשה לר' אחא וכלומר דאנא אמרי אפי' תימר כן דלר"ש היא וזה דהא דמן הסברא איכא למימר דחייב משום קוצר ואינו מחייב משום מייפה ההיא אליבא דר"ש היא דלדידיה הוי הייפוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דממילא אתיא ברם כרבנן דר"ש במלאכה שא"צ לגופה דסבירא להו דחייב הכא נמי מחייב הוא נמי משום מייפה כמו דמחייב הוא התם גבי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דמיחייב הוא משום חורש דמכל מקום חרש הוא וה"נ מ"מ הרי קצר וייפה ג"כ את הקרקע והיינו דקאמר דמילתא דפשיטא להו לרבנן דבית המדרש דאמרי כרבנן דר"ש וחייב צריכא ומספקא היא לכון דשיטתא דידכו אזלא כר"ש ולאו מילתא היא:

א"ר מנא מיליהון דרבנן. דלקמן מסייעא ליה לר' יוסי רבי שלי. דר' מנא תלמידו של ר' יוסי הוא כדאמר בהרבה מקומות. ודלא כר' אחא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג מליח שסחטו אם לצורך גופו פטור הוא על סחיטת הציר ואם להוציא הציר חייב ומוקמי אינהו נמי הכי דאפי' תימר דר"ש היא דלצורך גופו פטור ומיתפרשא נמי כדלעיל כלו' דאפי' תימא כן לא אתיא אלא אליבא דר"ש דלדידיה סחיטת הציר שאינו לצורך הוא והוי מלאכה שא"צ לגופה ברם כרבנן מ"מ הרי סוחט הוא ומ"מ הרי הוציא הציר והיינו כר' יוסי דקאמר בכה"ג לרבנן דר"ש חייב הוא ודלא כר' אחא דלא אזלא שיטתיה אלא כר"ש:

כל דבר שהוא מבחיל את הפרי. שהוא להשביחו ולגדלו מלשון נפשם בחלה בי וכן בלשון המשנה פגה בוחל צמל בפ' יוצא דופן:

הנוטע וכו' המזהם את האילן בזבל וכן המפרק הענפים וכו'. המתלע שעשה תקנה להמית את התולעים. הקוטם אותו והמקרסם והמזרד בענפים הוא זה ביבשים וזה בלחים. והקוטם הוא באילן עצמו. הסך וכו' וכל אלו לתקן אותו ולהגדילו והעושה לו בתים כדי לשמרו מפני הקור ומיירי בענין שאין זה משום בונה אלא עושה איזה תיקון לזה וכל דבר וכו' חייב משום זורע:

הזומר. חותך הענפים של גפנים שיתגדלו ביותר:

על דעתיה דכהנא חייב שתים. דכל אחת מלאכה אחרת היא:

על דעתיה דר' זעירא. דקאמר הזומר כנוטע וקס"ד דזומר כנוטע ונוטע נמי דומה לו ואינו כזורע וא"כ אם נטע וזמר חדא הוא דמחייב דמעין מלאכה אחת היא ודחי לה הש"ס דכלום אמר ר"ז אלא הזומר כנוטע ושמא הנוטע כזומר ולא כזורע קאמר בתמיה וכדמסיק ואזיל:

ושמא הנוטע כזומר. וכך היא בריש פ"ח דכלאים ובפ"ז דסנהדרין בהלכה ה':

הכל היו בכלל זריעה. נוטע וכל הני דדמי ליה בכלל זריעה הן ויצאת זמירה בפירוש כדכתיב גבי שביעית לא תזרע ולא תזמור וללמד להחמיר על עצמה שאם זרע וזמר חייב על הזמירה בפני עצמה וכי מפני שיצאת זמירה על עצמה אתה פוטרו לנוטע שלא יתחייב משום זורע בתמיה:

הוי לא שנייא וכו'. דלכ"ע חייב שתים בזמר ונטע דנוטע משום זורע הוא:

ההן דגזע ספוג או הגמי או הקרולין. מיני קוצים יש בהן משום קוצר ומשום נוטע לפי שמתגדלין ע"י כך:

כוסבר. גליינדר"א:

או כרתין וכו' או טריקסמין או בשומין או נענע חייב וכו'. טריקסמין ונענע מוזכרין הן במס' כלאים והן מיני ירקות:

עציץ נקוב. שהוא יונק מן הקרקע:

חייב עליה משום קוצר. מפני שנטלה ממקומה וה"ז קוצר וכשנתנה ע"ג עציץ נקוב אחרת הרי זה חייב משום זורע וקמ"ל דאע"ג דלא חזר ונתנה ע"ג הקרקע אלא על עציץ נקוב אחר ואפ"ה יונק הוא דרך נקבים של תחתיה והוי כזורע:

חייב עליה משום שלש. משום קוצר ומשום נוטע לפי שמתוך הקציצה מתגדל הסדין שלו יותר והשלישי מפרש לקמיה:

ולא פליגין. הני תרי לישני ששמעתי בשם ר"ש בן לקיש דהא דקחשיב בקורת שקמה שלש ובעציץ נקוב שתים משום דבקורת שקמה משכחת לה שלש משא"כ בעציץ נקוב כדקחשיב ואזיל דכשקוצצה חייב משום קוצר ומשום זורע והיינו נוטע דחדא היא וכדפרישית וכשהוא מוחקה ומחליקה חייב משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה וכדפרישית במתני':

הדין דצייד כוורא וכו'. וכגון שאינו מתחייב משום צידה שכבר היה ניצוד ועומד ברשותו ומונח בתוך המים בכלי ונטלו בשבת חייב משום קוצר שעוקר דבר מגידולו ומבדילו מחיותו:

שמעית טעם. על איזה מתולדת עימור ולית אנא ידע עכשיו מה שמעית:

מאי כדון. ועכשיו מה הוא שנדע ומפרש לאיזה מהן שהוא משום דש ולאיזה מהן שהוא משום מעמר או משום אב מלאכה אחרת:

ההן דכתית וכו'. זה שהוא כותת את האורז ועושהו חלק מן שערין שעל השבולת שלו ה"ז חייב משום דש:

ההן דשטח צלן צימוקין זהו ששוטח הצמוקין על עורות לייבשן. צלין מלשון עססא דצלא:

מסוסלה בנקלטה. ממיני מידות הן כלומר שאח"כי מקבץ מהן לתוך המדות מעט מעט חייב משום מעמר וכן כל שהוא נוגע במאכל עצמו ומקבצו אל מקום אחד הרי זה משום מעמר וכל העושה בקליפה ולהסירו הרי זה משום דש ובמרדכי בפרקין ראיתי שמביא הגירסא דשטח צימוקין קלטה חייב משום מעמר וכו' וזה ידוע למי שרגיל בדפוס ממלאכת המסדרים הבורים שמערבין האותיות ועושין תיבות זרים ומשימין אותו בין המצרים ואצל המגיהים שולטות עינים כהות וידים עצלות ומניחין כך מבלתי לתקן את המעות:

הדא איתתא. האשה הזאת כשהיא מערבת בחיטין אנה ואנה להסיר הקליפות הרי זה משום מרקד וכשהיא מפרכת ומשברת ראשיהן שעל ידי כך יוסרו הקליפות הרי זה משום דש וכשהיא משברת בצדדין שלהן ועל ידי כך נוטלת אותן שהוסרו הקליפות הרי זה משום בורר וכשהיא משפה אותן ורוצפת זו בזו ה"ז משום טוחן וכשהיא מנפת אותן בנפה לזרות הקליפות הרי זה משום זורה וכשגמרה מלאכתה בהן חייבת עוד משום מכה בפטיש וקמ"ל דמשכחת לה שש חטאות בהן לפי שיש בהן מחלוקי מלאכות:

ההן כיתנייא. הפשתן הזה משכחת ביה משום ז' חטאות:

בקופנה. כשמכה אותו בתחלה בקופנא כמו הקופץ ה"ז משום דש ואח"כ במערוכה כמו המעריך שעורכין בו ומדיקין את הפשתן ה"ז משום טוחן וכשחוזר ומכה בהן באפסטיתה והיא כלי שמגרר בו ממנו את הקש ה"ז משום זורה ואח"כ מחליקו בכפו להסיר הקשין הנשארין בו ה"ז משום בורר וכשמחלק האניצין זה מזה משום מנפץ וכשתלש אותו בתחלה ה"ז מחתך והיינו קוצר וכשגמר מלאכת כולן חייב עוד משום מכה בפטיש:

ההן דשחק תומא. השוחק את השום משכחת ביה חמש חטאות כשמפרך ראשיהן הרי זה משום דש וכשבורר אותו מקליפתו הרי זה בורר וכשדכו במדוכה ה"ז טוחן וכשנותן עליו המשקין לעשות גוש אחד ה"ז משום לש כצ"ל וכשגומר מלאכתו חייב עוד משום מכה בפטיש:

ההן סיקורה. אבן הצבע הזה מלשון בסם ובסיקרא משכחת ביה שבע חטאות:

כד מכחד בגרריה בקלופתיה. כשמסיר בהכלי שגורר את קליפתו ונוטלו ה"ז בורר וכשכותתו במרגזיה והוא כלי שמשבר אותו ועשוי כמין גרזן לפי שהיא מין אבן וקשה. ה"ז משום דש לפי שמתוך כך מסיר ממנו מה שנשאר עליו מהקליפה. וכששוחקו במדוכ' משום טוחן וכשנותנין עליו המשקין לעשות גוש ה"ז משום לש וכשמשקעו באנטרין והיא הכלי שמקבל בו הצבע ומכנסו בתוך הגומא אשר בו וה"ז משום בונה מפני שכל המאסף מן האבנים ודברים הקשים שייך בו בונה וכשהוא קוטע אח"כ מעט מן הגומא והחידודין אשר הם בתוכה ה"ז מחתך וגמר מלאכתו משום מכה בפטיש:

דגים. מלוחים שסחטן אם לגופו שיצא מהן המשקה וא"צ להציר פטור אבל אסור לכתחלה ואם צריך הוא ונתכוין להוציא הציר ה"ז חייב:

רב אמר. גרסי' וכדלקמן:

כבשים. ירקות שכובשין אותן בחומץ או במי מלח וסחטן:

שלקות. הן מיני אוכלים ששלקן:

בין לגופן בין למימיהן מותר. כצ"ל דהא שלקות קילי דלאו למשקה נינהו אלא אוכל:

הא דרב פליגא אדר' יוחנן. וכדמפרש ר' מנא דההן רב אמר גבי כבשים אסור ומותר לגופן מותר ולמימיהן אסור וההן ר"י קאמר גבי דגים לצירן חייב ולגופן פטור אבל אסור וקמ"ל דדגים וכבשים חדא דינא אית להו והלכך פליגי:

בצל שריסקו. אם נתכוין כדי ליתן טעם שמתוך כך הוא ממתקן אסור לכתחלה לפי שהוא מתקנו לאוכל ואם כדי להוציא השרף ממנו שלא יזיק לו מותר:

צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא. בו דהוי כבונה שמתוך כך הוא מתקשה:

כליו מבית האומן. שהביאו לו ועדיין לא לבשן ואינו יודע אם יהיו מכוונין למדתו אעפ"כ מותר ללבשן בשבת ואם יתקרע יתקרע שהרי אינו מכוין אלא ללבשן:

נסתבכי בגדיו בקוצים. שהלך בין הקוצים ונסתבכו מהן על בגדיו ה"ז מפשרן ומסירן במקום צינעא כלו' אם הן מבפנים שלא יכאיבו אותו ובלבד שלא יקרע בגדו כשמסירן:

נטל טיט. שהוא על בגדו ה"ז ממרחו בידו אחת כלומר כשנוטל הטיט מעל בגדו עושה ע"י שינוי וממרח ממנו בידו אחת ובלבד שלא יכסכס את הבגד הרבה כשמסיר הטיט:

ההן ננעה. מלשון נענוע וניעור המנער והמנענע מן האבק והעפר שעליו:

בחדא שרי. בפעם אחת מותר ובתלתא פעמים אסור לפי שכשמנענעו הרבה מיחזי כמלבנו ובתרתי פעמים צריכה דמספקא היא לן אי שרי או אסור:

ההן דסחי. זה שהוא רוחץ עצמו בנהר:

הכין שרי אם רוצה להסיר ממנו המים בסדין או באיזה דבר הכין. והיינו פעם אחת שרי:

ואם הכין והכין כלומר שמסיר מצד אחד וחוזר ועושה בהיפך כן אסור משום סחיטה ואידך אמר בין הכין ובין הכין כלומר בין כך ובין כך אסור ואפי' בפעם אחד:

ר' אבא בר זמינא וכו' ולא שבקיה רבי זעירא למיעבד לנגב ממנו המים כלל וכלל דחייש משום סחיטה:

מנערה. לנער בבגדו שיפלו המים מעצמו שרי ולא מחק בידו אסור דמשום דהוי כמכבס ואידך מחליף דמיחוק ביד שרי שאינו אלא דבר מיעוט אבל כשהוא מנערו עד שיפלו המים מיחזי טפי כמלבן ומכבס:

זה שרוקק. ואינו רוצה שיונח על הקרקע מבליעו בכסותו ואינו חושש משום כיבוס דדבר מיעוט הוא:

איתפלגון. ברוקק על הארץ:

חד אמר רוקק ושף. ברגלו ואידך אמר כשרוקק אינו שף ובמה פליגין כשאין שם פסיפס והוא רצפה של אבנים דמר חייש משום אשווי גומות ומר לא חייש דכדרכו הוא עושה ולא מתכוין לכך אבל אם יש שם פסיפס לד"ה רוקק ושף ולא חיישינן לזה שמחליק הרצפה ע"י כך:

רקק. כנגד הרוח והפריחתו הרוח להרוק חייב משום זורה:

וכל דבר שהוא מחוסר לרוח. כלומר שע"י הרוח הוא נעשה ובלתי הרוח לא היה נעשה ה"ז חייב משום זורה:

יש שהוא בורר וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידה שאם היה יושב ע"ג כרי של תבואה אפי' בורר ממנו צרורות כל היום אינו מתחייב שהרי אינו מתקנו כלום שא"א לו לברור כל הצרורות שבכרי אבל אם נטל לתוך ידו כשיעור גרוגרת ובירר הצרורות ממנו חייב שזה הוא מתקנו לגמרי והוי בורר ומתחייב בכגרוגרות:

רבי יונה בעי וכו'. הך בעי קאי על מתני' דפרק קמא דביצה הבורר קטנית ביום טוב דפליגי בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה וגרסי' להסוגיא לקמן שם עד מהו לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן:

עשה כן בשבת על דעתיה דבית שמאי. לבית שמאי דסברי ביום טוב בורר אוכל מתוך הפסולת הוא דמותר אבל לא הפסולת מתוך האוכל ואם בורר פסולת מתוך האוכל בשבת מהו שיהא חייב לדברי בית שמאי:

אמר ליה ר' יוסי. מאי תיבעי לך ולמה לא יתחייב שהרי אילו עשה כן בשבת לדעתייהו דבית הלל והיינו מה דאסרו ב"ה בי"ט בטבלא ובנפה ובכברה ואם עשה כן לדידהו בשבת שמא אינו חייב וא"כ הכא נמי לב"ש מה שאוסרין בי"ט אם עשה כן בשבת חייב:

א"ר מנא יאות א"ר יונה אבא. שפיר היא דקא מיבעיא ליה אליבא דב"ש משום דלא אתיא הך ספיקא אלא אליבא דידהו ולמה לפי שמצינו דלב"ש יש ברירה שהוא מותר כגון ברירת אוכל מתוך הפסולת ויש שהוא אסור כגון ברירת פסילת מתוך האוכל. והשתא איכא למיבעי אי נימא שהותר מכלל ברירה בי"ט דוקא אבל לא הותר מכלל ברירה בשבת וא"כ לדידהו אפי' בבורר אוכל מתוך הפסולת איכא לספוקי שאם עשה כן בשבת יתחייב או דילמא מכיון שהותרה בכה"ג בי"ט א"כ בשבת אסור הוא אבל לא יתחייב עליה. והיינו דבעי ר' יונה ולא כס"ד דר' יוסי שעל פסולת מתוך האוכל הוא דקא מיבעיא ליה אליבא דבית שמאי בשבת והשתא ליכא למיפרך כדפריך תיפשוט מהא דבית הלל להא דבית שמאי דהא ליתא דאי בנפה ובכברה בודאי לכ"ע מתחייב בשבת ואם הוא בורר כדרכו ולאכול מיד אפי' בשבת מותר כי קא מיבעיא ליה לבית שמאי ואהך גוונא דהתירא לבית שמאי ביום טוב מיבעיא ליה אם עשה כן בשבת וכדאמרן:

בורר אוכלין מתוך אוכלין. שיש לפניו שני מיני אוכלין ובירר זה מתוך זה:

חזקיה אמר חייב דזה הוי כבורר ור' יוחנן אמר פטור אבל אסור:

מתניתא. ברייתא פליגי על דחזקיה דתני בורר ואוכל ובורר ומניח על השולחן וא"כ משמע דאוכל מתוך אחר לאו כבורר הוא דהא קאמר ומניח על השולחן דבשלמא לר' יוחנן ל"ק דקתני בורר לכתחלה משום דמצינן לשנויי דכי קאמר רבי יוחנן אוכל מתוך אוכל פטור אבל אסור בבורר ומניח הכל ואינו אוכל מיד וברייתא דקתני בורר ואוכל הלכך מותר ומה שנשאר מניח על השולחן ולאכלו אח"כ אלא לחזקיה דסבירא ליה כל בורר הוא חייב ואפי' באוכל מתוך אוכל וא"כ משמע דאף לאכול הוא מחייב דקס"ד דאף אוכל מתוך אוכל כדי לאכול מיד הוא מחייב והשתא היכי מוקי להאי ברייתא דמתיר אפי' לכתחלה:

תיפתר וכו'. כלומר אמר לך חזקיה לדידי נמי בבורר ואוכל מיד מותר וכי קאמינא דכל בורר חייב הוא בבורר ומניח וברייתא דקתני בורר ומניח על השלחן לאו להניחו לאח"כ הוא דקאמר אלא כגון שהיו אורחין אצלו ומה שמניח על השלחן הן אוכלין ראשונה ראשונה ובכה"ג הכל כבורר ואוכל מיד הוא ומודינ' בזה דמותר:

והתני. כלומר והך ברייתא דתני ובלבד שלא יבור את כל המין ממין אחר ואם עשה כן בשבת חייב הכי מתרצית לה תרווייהו. וקאמר הש"ס דעל דעתיה דחזקיה בפשיטות מיתרצא שכן הבורר כדרכו בשבת מין זה ממין אחר ואינו אוכלו מיד חייב ולדעתיה דר' יוחנן הכי מתרצינן להא דקתני ואם עשה כן בשבת חייב שכן הבורר כדרכו במקום אחר וכלומר שבורר הוא ומניחו במקום אחר לגמרי ואינו אוכל כלום היום ממנו חייב הוא וכי קאמר ר' יוחנן פטור באוכל ממנו אבל לא את הכל וברייתא מיירי במניח הכל במקום אחר:

על דעתיה דחזקיה אפי' עיגולי. דבילה הלבנים מתוך השחורים ואפילו רמונים מתוך רמונים וכלומר אפי' באלו שהן גדולים וניכרין מיד הוי כבורר:

או כיני. אם כן אפי' בני נש מן גו בני נש יהיה אסור לברר ולקרוא אותם בתמיה ודרך גוזמא קאמר:

מאי כדון. ומאי הוי עלה דברירה וקאמר דכ"ע מודים להדא דר' אימי דלקמיה שהיו לו אורחין והוציא לפניהם תורמוסין עם הפסולת שלהן ואמר להם הבו דעתיכון שלא תאכלו הקונדסין והמקלות שלהן בסוף וכלומר מפני שראה אותן מדקדקין על עצמו ובוררין הכל אוכל אוכל מתוך הפסולת אמר להן כך שא"כ לא ישאר לכם בסוף אלא הקונדסין שלהן ומשום שלא היו צריכין לכך אלא בורר כדרכו והיינו שנוטל האוכל עם הפסולת ובורר ואוכל מיד ואפי' בשבת:

והא תנינן בורר כדרכו וכו'. בי"ט לב"ה והלכתא כוותייהו:

דר"ג היא. הך ברייתא דקתני בי"ט סופג את הארבעים כר"ג דאמר בפ"ב דביצה אף מדיח ושולה כלומר דכך הוא שיעשה שנותן מים ע"ג הקטניות בי"ט והפסולת צף מלמעלה ושולה אותן ולא התיר לברור אותן כדרכן:

והא תנינן. בתוספתא פ"ב דביצה של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בי"ט ברחיים שלהן א"כ לדידיה מותר לטחון ואסור לבור בתמיה דהא ודאי טחינה חמירא שלא היתרה לגמרי בי"ט וברירה מיהת לברור אוכל לכ"ע שרי:

ר' יוסי בשם ר' הילא. קאמר דאי משום הא ל"ק שלא הותרה טחינה כדרכה בי"ט וכן לא ברירה לדידיה בכדרכה אבל לטחון שלא כדרכה וע"י שינוי ס"ל לר"ג מותר:

ומנין שאין בוררין וכו'. דאמאי לא נימא דכל מלאכה שהיא לאוכל נפש התירה התורה בי"ט:

ר' אחא בשם ר"ש בן לקיש כל מלאכה וכו'. כך הוא בביצה שם ור' יוסי הכתוב כאן ט"ס היא דהא ר' יוסי מקשה עלה:

כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות כלו' מדסמכה התורה להאי קרא ושמרתם את המצות לקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ש"מ למידרש דה"ק כל מלאכה שהיא מקודם עד שבא לידי ושמרתם והיינו לישה דמלישה ואילך בעי שמירה אותן מלאכות לא יעשה בהם:

ר' יוסי בעי על זה. כלום למדו לתבשיל אלא מכאן. כלומר הרי לא למדו לומר שאינו יוצא במצה של תבשיל אלא מדכתיב ושמרתם כדאמרי' לקמן בפ' כל שעה בהלכה ד' יכול יצא ידי חובתו ברביכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאת זו שאינה צריכה שימור דכשהיא מבושלת אינה באה לידי חימוץ והשתא לדידך דדרשת האי ושמרתם ללמד שכל המלאכות שהן קודם מלאכות הלישה שהיא הצריכה שמירה שהן אסורין א"כ מנא לן למידרש למעוטי מצה מבושלת שאינו יוצא בה דהא איצטריך ושמרתם לדרשא דלך וליכא למימר דתרתי ש"מ ומדכתב לישנא דשמירה דהא ליתא דאי לא הוה כתיב ושמרתם אלא ועשיתם לא הוה ידעינן לאסור כל המלאכות הקודמים דה"א דכל מלאכה הצריכה לעשיית המצות התירה התורה ומלאכו' הקודמים ג"כ בכלל:

ר' יוסה לא אמר כן. כלומר לפיכך לא אמר ר' יוסי כהאי דר' אחא אלא כך אמר רבי שמעון בן לקיש מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות וכלומר מסיפיה דקרא דלהיתירא אתא וסמיך ליה ושמרתם את המצות הוא דדרשינן והשתא שפיר אמרינן דתרתי ש"מ דאפי' הוה כתיבא ועשיתם את המצות הוה ידעינן דהיתירא דאוכל נפש אינה אלא במלאכות שהן גורמים שתהא ראויה לאכילה וזהו מלישה ואילך דאי לאו הכי אלא דאמרת שכל מלאכה שהן שייכין לעשייה של אוכל נפש התירה התורה הוי קשיא אמאי שני קרא בדבוריה דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואמאי לא כתיב אשר יעשה לכל נפש דהוה כולא עניינא בלשון עשייה וכדהוה נמי כתיבא אבתרה ועשיתם את המצות דהכל בלשון עשייה אלא מדכתיב אשר יאכל והוה סמיך אבתרה ועשיתם את המצות ממילא הוה שמעינן דאותן מלאכות שהן שייכין להעשיה שתהא ראוייה לאכילה אותן הוא שהתירה התורה בדוקא ולאפוקי מלאכות הקודמים והשתא שפיר איכא נמי למידרש מדכתיב ושמרתם ולא כתיב ועשיתם אלא למעוטי מצה מבושלת שאינה צריכה שמירה:

תני חזקיה ופליג. כלומר דלהך דרשא דתני חזקיה למעוטי למלאכות הקודמים פליגא לדינא אהא דר"ש בן לקיש בין לר' אחא ובין לר' יוסי דאלו לדידהו מלאכת הברירה ג"כ בכלל לאסור אותה בי"ט כדקאמרי בהדיא ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין וא"כ לא אזלא מילתייהו אליבא דב"ה שהתירו להיות בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי ובלבד שלא יעשה כדרך חול בטבלא בנפה ובכברה הלכך פליג חזקיה וקאמר דמהכא נפקא לן מדכתיב אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין. וכך הוא בביצה וכאן חסר בהעתקה תיבת לבדו. כלומר מדכתיב שלש מיעוטין דרשינן שלא לקצור ולא לטחון ולא לרקד בי"ט אבל ברירה לית לן למעוטי אלא בורר כדרכו וכב"ה:

המשמר. שנתן שמרים במשמרת לסננן בשבת חייב משום בורר:

ר' זעירא. משמיה דנפשיה לא אמר כן אלא מסתברא דאלא משום מרקד הוא שחייב:

בקדמיתא. בראשונה היינו אומרים דיאות אמר ר' זעירא דמשמר דומה למרקד הוא דמה מרקד קמח מלמעלן וסולת מלמטן. כצ"ל אף המשמר היין הוא מלמטן והשמרים נשארו מלמעלה אבל לא הוינן אמרינן כלום דעל כרחך משמר משום בורר הוא למה. לפי שמצינו שהותר מכלל ברירה בי"ט וכב"ה דאמרי בורר כדרכו וכו' וכן נמי מצינו שהותר מכלל שמירה בי"ט כדתנן בריש פ' תולין וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת בי"ט ואין נותנין לתלויה בשבת. אבל נותנין לתלויה ביו"ט ולא מצינו שהותר מכלל הרקדה בי"ט להיות מותר לרקד כדרכו דהא אמר ר"ח וכו' אין שונין את הקמח לחזור ולהרקיד אף מה שכבר הורקד אבל מרקידין ע"י שינוי לאחורי הנפה ואי אמרת דמשמר משום מרקד יהא אסור בי"ט כמו דמרקיד אסור כדרכו ואפי' לחזור ולשנות מה שנרקד:

אמר ר' יוסי בר' בון די לא כר' יהודה. כך היא הגי' בביצה. ואמרקידין לאחורי הנפה קאי וכלומר דלא מסתברא כי דלא אתיא אלא כר' יהודה דתני בברייתא בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש התירו וכך הוא שם ומיהת ע"י שינוי דכל מה דאפשר למיעבד בשינוי עבדינן:

בעיא דא מילתא מהו. לשנות את הקמח לאחורי הנפה כרבנן. כלומר אבל אליבא דרבנן דר' יהודה דפליגי דלא התורה התורה אלא מלאכת אוכל נפש אבל לא במכשירין שאפשר לעשות מערב י"ט א"כ מיבעיא לן הדא מילתא דאימא לדידהו אסור לחזור ולשנות ולהרקיד הקמח ואפי' לאחורי הנפה:

ההן דשחיק. זה שהוא שוחק מלח או חסף חרס או פלפלין חייב משום טוחן:

ההן דחשר. זה שהוא מרקיד גירגבסין. והוא מין גרתיקין המוזכר בפ' במה טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתיקון ושורין אותו עם מוץ חול ועפר או המרקד את המוץ והחול והעפר חייב בו משום מרקד וקמ"ל שאף שאין דרכן של אלו להרקיד אם הרקיד חייב:

ההן דגבל. זה שמגבל הגירגבסין שאמרנו או עפר או קילורין או למלוגמא או לסממנין חייב משום לש:

הלש. וקאמר דהמקטף את העיסה והעורך אותה כולן משום לש ומעין מלאכה אחת הן:

תמן אתה אומר. בפ"ה דמנחות כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו ואם החמיצו שיריה עובר בל"ת וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה על כל אחת ואחת בפני עצמה אלמא דלישה ועריכה כשתי מלאכות הן והכא את אומר הכין בתמיה:

אלא תמן יש לו לחלוק. כלומר שאני תמן דיש לו מן המקרא ללמד לחלק מדכתיב לא תעשה חמץ וכתיב לא תאפה חמץ אפייה בכלל היתה ויצאת להקיש אליה מה אפייה מעשה יחידית וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי והלכך חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת מכיון שכולן מעין מלאכה אחת הן אינו חייב אלא אחת:

אית חמי. על המתני' מתמה דקתני האופה בא וראה הרי האופה לא היה במשכן אלא מבשל בסממנין וא"כ מבשל הוא האב והאופה תולדה דמבשל ואת אמר הכין בתמיה. דאמאי לא קחשיב התנא להמבשל אלא בשביל דתנינן בשארי מלאכות שהן מסדר העיסה החורש והזורע תנינתה להאופה עמהן דסידורא דהעיסה נקיט ואתא:

ההן דאזין. אזין כמו אסין מלשון אסיא כלומר שעושה לרפואה מהגירקררין והוא מלשון גוהרקי כדמצינו בפ' כל שעה הוה שייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה והן גרגרין שלא בישלו כל צרכן ומושחין בהן לרפואה:

משיח בילוס שרי. אם הן כמשיחה מעורבת מלשון עיסה בלוסה מותר:

זיפות מוסרין. וכן מדבש הזיפות או משמן הבא ממוסק וקמ"ל דכל הני לא מיחזי כרפואה למיגזר משום שחיקת סממנין:

המתיך. על האש את האבר חייב משום מבשל:

הצולה וכו'. ואם בישל בחמי טבריה מהו:

אמר ר' מנא. אני לא שמעתי בשם חזקיה בהדיא לאיסור אלא כדאזלית לקיסרין שמעתי שר' זריקא אמר בשם חזקיה דלחזקי' צריכא ומספקא ליה וחושש הוא לאיסור:

מאן דאמר אסור. מדכתיב ובשל מבושל מכל מקום ואפי' בחמי טבריה ומ"ד מותר מדכתיב כי אם צלי אש ואש מיותר הוא אלא למידרש לדיוקא דמה שהיא מבושל על האש ולא צלי היא דאסרה התורה ולאפוקי המבשל בחמי טבריה דלא נקרא בישול:

כל אילין שיעורייא שאמרו חכמים כדתנן לקמן אם לאוכלין וכו' וכלומר ובגוזז ג"כ אם לארוג שיעורו כאורג כמלא רוחב הסיט. ול"ג כפול וכדתנן בפ' האורג ואם לטוות שיעורו כטווה כמלא רחב הסיט כפול דכמו שצריך לו כך הוא בהגוזז את הצמר לכך:

גזז סתם מהו. שיעורו:

נישמעינה מן הדא. ברייתא אם הוציא דיו אם הוא בקולמוס כלומר סתם ולא נתכוין להגיה שיעורו ככותב ואם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואם נתכוין בהוצאה זו כדי להגיה שיעורו כדי להגות בו אות אחת כדין המגיה שזה משלים הוא וה"ה בגוזז את הצמר סתם דלטוות היא שעומד ושיעורו כטווה:

תמן תנינן. בפ"ג דבכורות ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ וכו' ותולש את השער וכו' ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך:

התולש. ביד מן הקדשים פטור דאין בזה משום גיזוז דתלישה ביד לא הוי גזיזה:

ר"ש בן לקיש כדעתיה. דאשכחן דפליג בהדיא עם ר' יוחנן בהא:

מחלפה שיטתיה דר"ש בן לקיש. בהא דאיתפלגון דהכא אמר התולש לאו כגוזז הוא והא קאמר התולש כנף בעוף והמורטה לאחר שתלשה מורט את ראשון הדק הדק וקוטמו לשער מכאן ומכאן כדי להשים בכר וכסת חייב משום שלש כדמפרש לקמיה אלמא תולש כגוזז הוא:

ולא פליגין. לישניה דר"ש בן לקיש אהדדי דהכא התולש חייב משום גוזז והמורט חייב משום ממחק והקוטמה שהוא גמר מלאכה משום מכה בפטיש דלא דמיא לדהתם דעוף שאין לו גיזה אחרת תלישתה היא גזיזתה ברם הכא בצאן קדשים עד שיגוז כדרך הגיזה:

תדע לך שהוא כן. דבמקום שאין מדרך לגזוז תלישה הויא כגיזה כדתני תלש מן המתה בקדשים חייב משום דתלישתה היא גזיזתה:

המלבנו ההן דמגפר. זה שהוא מגפר בגפרית בכלל המלבן הוא:

עאל מנין נהבלין. כלומר שנכנס ג"כ במנין שמנו נהבלין ועל שם מקומן נקרא כדאשכחן נהרבלאי מתנו:

אליקה. זה אחד מן מה שהכניסו במנין המלבן אם הוא מגפר את האליתא שתהא נוחה להדליק והגיפור שלה הוא כמלבן:

אליקא. מלשון הציתו את האש באליתות במסכת תמיד:

הדא איתתא דשרקה אפה. וכן האשה זו כשהיא שורקת פניה בכחול ובאיזה דבר ה"ז משום מלבן. או דשרקה מעזלה שלה עץ שטווה בו. בידיה טוו תרגומו בידהא מעזלא וכן הדין חייטא דיהיב חוטא גו פומיה מלבן את החוט ברוק שבפיו כולהו חייבין משום מלבן:

המנפצו. ההן דנפיץ סיב של דקל או הוצין או גמי ומחלקו חייב משום מנפץ:

הצובעו ומפרש מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בשרביט הצבועה להכירה לזו שהופרשה לקרבן או כדרך שעשו להיוצא עשירי כדתנן בפ"ט דבכורות והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא וכן היו צובעין בעורות אילים מאדמים:

הדא אמרה. מדקאמר דכל סימן מראה נקרא צובע ש"מ העושה חבורה ונצרר בה דם חייב משום צובע שניכר האודם וכן המאדם בצבע אדום ועושה אודם אפילו בשפה אחת לסימן ה"ז צובע:

המוציא דם. איידי דאיירי בחבורה קאמר נמי להא שאם הוציא הדם חייב עוד על הדם. משום נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל בו שכל דם ודם כשנוטלו ה"ז כנטילת נשמה:

הצר צורה. ודרך הוא שאחד מסמן הצורה באבר או באיזה דבר ואח"כ נותן בהסימן הצבע שהוא רוצה הרי הראשון שעשה הסימן חייב משום כותב והשני הוא שחייב משום צובע דבצביעה זו אין הסימן של הראשון ניכר ולפיכך לא שייך אצלו אלא משום כותב. והלכך הוא דנקיט לה בשני בני אדם דבכה"ג משכחת לה תרתי חיובי ולא באחד:

חיסר בה אבר א' בהצורה ובא אחר וגמרה חייב השני משום מכה בפטיש:

והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. ואם עשה אותן כאחת אינו חייב אלא אחת:

תני. בתוספתא פרק עשירי:

הצבעים. שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה. שלאחר שכיבסו כדי לצבוע סחטו וחשבו בחשבון להסחיטה בפ"ע:

על דעתיה דר' ישמעאל. משכחת לה לארבעים מלאכות וקשיא דניתני נמי במתניתין להסוחט שאינו בכלל המלבן שזהו מכבס ולדידיה סוחט לא הוי בכלל. ומשני לא אתינן מיתני במתני' אלא מילין דכ"ע מודים בהון ולאפוקי סוחט דלא אתיא אלא כהאי דר' ישמעאל:

ההן. זה שעושה חבלים וכן זה שעושה ממזור והוא מיזרן המוזכר בפי"ט דכלים מיזרן היוצא מן המטה שהוא כמין אזור של ארוג שכורכין אותו סביב המטה כדי לחבר הפרקים חייב משום מיסך כלומר אע"פ שעדיין לא ארג אותם אלא סידרן ומתחן כדי לארוג וזהו המיסך:

ההן דעביד קונטרן. ככרות ונפות ומחצלות חייב משום מיסך. מיד כשמסדר ומותח אותן כדי לארגן:

הדא איתתא. אשה זו כשהיא מתחלת לסדר חוטי השתי כדי לעשות קוביא והיא קובה של אריגה שהנשים יושבין ואורגין חייבת משום מסכת את השתי. וכשהיא נותנת קדמה והיא כמין שפה שעושה סביב לחיזוק חייבת משום עושה בתים. וכשהיא מעמדת אותן משום בונה. וכשהיא מחברת החתיכות משום אורגת וכשהוא קוצצת הנימין היוצאין כדי להשוותן משום מחתכת וכשגומרת הכל חייבת עוד משום מכה בפטיש ומשכחת לה שש חטאות:

ההן דעביד קופין. זה שעושה קופות:

כשמצפיר. שמתחיל לסדר הצירי דקל והסיב שעושין מהן הקופות חייב משום מיסך וכשמחייט ומחבר החתיכות משום תופר. כף כשכופף אותן משום בונה וכשקוצץ הראשון היוצאין משום מחתך וכשנגמר מלאכתו חייב עוד משום מכה בפשיט ויש כאן חמש חטאות:

ההן דעביד סלן ערסוון. כנ"ל. זה העושה סלים ומטות ומדרך הוא לסרגן באורך וברוחב ועושין בהן כמין חורין חורין והן הן הבתים וכשמסדר את החבלים או הדבר שמסרג בו לאורך ה"ז מיסך וכשחוזר ונותן על גביהן לרוחב הרי כאן אורג וכשעושה הקנקליטין והן החורים ה"ז משום עושה בתים הוא המוזכר באבות מלאכות העושה שתי בתי נירין כדפרישית במתני' וכשמקטע הראשון היוצאין ה"ז מחתך וכשנגמרה מלאכתו יש עוד משום מכה בפטיש והרי כאן חמש חטאות:

שתי נירין בחף אחד. לפרש העושה שתי בתי נירין דמתני' קאי שעושה שני נירין והן החוטין או חבלי הסירוג ומסרגן להיות ביניהן חף אחד והוא הבית והחלל שביניהן מלשון חפי פותחות כמו שיש בין שני המפתח בחלל שביניהן או שעושה שני חפין בניר אחד חייב משום שני בתי נירין:

האורג וכו'. מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים. ליתידות האהלים בשעה שהיו חונין:

ופריך ולא לפי שעה היתה. שבנסעו היו מתירין אותן והאיך למדין מדבר שאינו אלא לפי שעה:

א"ר יוסה וכו'. כלומר דר' יוסי מתמה על הא דקאמר שלשעה היתה בשביל שהיו חוזרין ונוסעין והלא מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור כמי שהיא לשעה קרית לה בתמיה:

א"ר יוסי וכו'. כלומר אלא א"ר יוסי דלפיכך שייך שפיר לומר שלשעה היתה שמכיין שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ מיד אלמלא לא חטאו במרגלים הרי זו החנייה כמי שהיא לשעה ומעתה הדרא קושיא לדוכתה וכי למידין מדבר שלא היה אלא לפי שעה בשעת העשייה ולקמן גריס מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמי שהיא לעולם. ומיהו גי' דהכא נראית היא כדמוכח מדלקמן והכי גריס נמי בריש פרק ואלו קשרים:

א"ר פנחס. לא מן המיתרים למדו אלא מתופרי היריעות הוא שלמדו נפסק היה קושרו כלומר כשלא נפסק החוט אלא פעם אחד לא הוה איכפת בזה אלא היה קושרו אלא כשחזר ונפסק ולעשות קשרים קשרים אי אפשר שאין זה דרך כבוד שיהא נראה בהתפירה קשרים קשרים והיו צריכין לחזור ולהתיר את הקשר הראשון ולהסיר החוט וליקח אחר והרי היה שם קושר ומתיר:

אמר חזקיה. הא נמי ליתא שלא היו צריכין לקשור כלל שהרי ההן חייטא אומנא מבליע תרין ראשיה כשנפסק החוט שתופר בו אינו קושר לו החוט האחר שלא תהא נראית הקשירה אלא שמניחו כך ונוטל חוט אחר לתפור ומבליע שני ראשי החוט של זה ושל זה בהתפירה שמתחיל לחזור ולתפור מעט קודם מקום פסיקת החוט ונמצא שמובלעין שני הראשין ואין צריך לקשרן יחד וא"כ מסתמא עושי מלאכה שבמשכן היו יודעין לעשות כן:

והיידא אמרה. והשתא מאיזה היא שלמדו קושר ומתיר שהיה במשכן:

דא. וזה היא שלמדו כהאי דאמר ר' יוסי ב"ח מאורגי יריעות למדו שלא היה אפשר להן בלא קשירה והתרה ומה טעם דכתיב אורך היריעה האחת ומכאן שהיו צריכין לארגה כדי שתהא כולה כאחת ולא לחבר חתיכות חתיכות עד שתתמלא ארכה וא"כ כשארגו אותה וא"א בלי שיפסוק חוטי האריגה וכשנפסק היה קושרו בתחלה עם חוט אחר כדי שיכול לאחוז בידו ולהכניסו בבתי האריגה ולא שהיה מניחו להקשר שא"כ היו נראין קשרים קשרים בהיריעה אלא מכיון שהיה מגיע לארוג במקום שנפסק החוט הראשון ובהקשר שלו היה מתירו להקשר ומעייל לה לראשי החוטין בהאריגה ומחליקן והרי היה קושר ומתיר ולא היה נראה שום קשר בהיריעה וכן אמר ר' תנחומא בשם רב הונא שאפי' חוט הערב שבה ומדרך לקשור על השתי כשמתחיל להרכיבן זה בזה ואעפ"כ היו מצמצמין שלא יהיה בו לא שום קשר ולא תיומת וזהו כשבאין שני חוטין זה על זה ונראית כתיומת בתוך האריגה והן היו מקפידין שלא יהא בהן מזה כלל ומכוונין שתהא נראית הכל חלק ויפה:

תני ר' הושעי' וכו'. מייתי לה לעיל ריש פ' במה אשה:

פטילייא. סל:

ואין זו התרה. וכי לא מיחייב משום מתיר:

ומשני נעשה כשובר את החבית וכו'. דמותר כדתנן לקמן פ' חבית שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרת:

אזנים של דיסקיא. שק של עור ויש לו אזנים שמשימין הרצועות בהן לקשרו מותר לקשור ולהתיר שאין זה אלא כפותח ונועל הדלת בשבת:

ר' חנינא אמר עד יחות כל סיטרה. גרסי' להא לעיל בסוף כלאים ואהתם קאי ואגב דהא דלקמן מייתי לה הכא דתנינן שם התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב ר' יהודה אומר עד שישלש. ומפרש ר' חנינא דהאי תכיפה ששנינו עד שירד המחט עם החוט כל צד הבגד מעבר לעבר דבכה"ג הוא דמקרי תכיפה אמר ר' ינאי אמרו ליה לר' חנינא צא וקרא משנתך בחוץ דלאו מילתא היא דהא תנינן עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר החוט לאותו צד שתחב בו ונמצא ששני ראשיה בצד אחד אפי' בתכיפה אחת הוי חיבור ומעתה לדבריך עד יחות ויסוק. הכי גריס בכלאים ותו לא וכאן ט"ס הוא ואגב שיטפא דלקמן נזרקה. וכלומר לדידך היה צריך שיוריד החוט דרך כל הבגד ויחזור ויעלה כמו כן ואנן חזינן דלא קפיד התנא אלא שיהו שני ראשי החוט מצד אחד ואפי' תחב המחט עם החוט בתוך אמצע הבגד ולא העבירו לצד האחר אם חזר והעביר החוט לאותו צד שתחב בו הרי שני ראשיה בצד אחד והוי חיבור:

והתנינן. ועוד דמדברי ר' יהודה נמי קשיא לדברי ר' חנינא דקתני עד שישלש ולר' חנינא עד יחות דרך כל הבגד לעבר האחר ויסוק כמו כן ויחזור ויחות בתמיה דלהא ודאי לא קפיד ר' יהודה דלא קאמר אלא עד שישלש שיכניס החוט בתוך הבגד ויוציא ויחזור ויכניס ג' פעמים ואי איתא דצריך דרך כל הבגד הוו להו למיתני בהדיא כן:

אלא הכין והכין. אלא ע"כ דליתא שאינו צריך אלא שיעשה לכך ולכך וכלומר שאפי' תחב באמצע תוך הבגד וחזר והעבירו לצד שתחב בו סגי בכך שהרי שני ראשיה בצד אחד הן:

חוט שהשחילו במחט. שהכניסו והורידו לתוך נקב המחט ומלשון משחילין הוא בפ' בתרא די"ט אפי' קשר מכאן ומכאן. כלומר שתחב המחט בבגד עם החוט ולא החזירו להחוט אלא הניחו כן אף על פי שהחוט קשור מכאן ומכאן אינו חיבור לבגד:

החוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט. כך הוא בכלאים ותיבת תפרו הכתוב כאן מיותר היא כלומר דאנן בעינן שיהא החוט חיבור לבגד ולא שיהא חיבור למחט דזה לא מועיל כלום שאע"פ שהוא קשור מכאן ומכאן לצד המחט והמחט תחוב עמו בהבגד לאו כלום הוא דלא מיקרי חיבור להחוט עם הבגד:

בקשור מכאן ומכאן. הא דקתני הכא במתני' התופר שתי תפירו' דוקא בקשור מכאן ומכאן לשני ראשי החוט דאי לאו הכי אינו מתקיים:

מיליהון דרבנן. דלקמיה פליגין על ר' יונה ור' יוסה:

דהא אמר ר' בא ור' ירמיה בשם רב. לקמן בפרק י"ג הממתח צדדיו של החוט בשבת שהיה נכווץ בהבגד ומתחו על פני הבגד חייב משום תופר ואי איתא דבעינן קשירה א"כ ה"נ עד שיקשר ראשי החוט וקשיא דיאמר משום תופר ומשום קושר אלא דסבירא להו דלא בעינן קשירה בהדי תפירה:

קריעה בבגדים. משום דבמתני' חשיב לתרוייהו המחתכו והקורע והיינו הך הלכך מפרש דקריעה שייכא בבגדים וחיתוך בעורות והכי הוה במשכן להכי חשיב להו בתרתי וקריעה בבגדים היינו באמצע וחיתוך בעורות היינו מן הצד שמחתכו לתקנו:

ואית דמחלפן קריעה בעורות וחיתוך בבגדים. ומפרש דלא פליגי דהא דמתנו קריעה בעורות באילין רכיכיא ברכין שדרכן לקרוע ומתני' דקתני המחתכו בעור הצבי שהוא עב וקשה ולא שייך בו קריעה. וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא בבגדי הלבדים שעושין מהן הכובעות ועבים הן ושייכא בהו חיתוך:

הצד חלזון ופצעו אית תניי תני חייב שתים. כדתני בתוספתא פ"ט וכדמפרש לה משום צודה ומשום נטילת נשמה:

אית תניי תני אינו חייב אלא אחת. ומפרש היידא היא ומשום איזה מהן הוא חייב משום נטילת נשמה דלית ליה להאי תנא לצידה שהיא אב מלאכה דלא מצינו לדידיה לצידה שהיתה במשכן דאי משום אילים בהני לא מיקרי צידה ולא מיחייב משום צידה שהרי ברשותו הן ואי משום תחשים הני לא הוו אלא לפי שעה וכדמסיק ואזיל ואתיא כהאי דאמר וכו' לעיל בפ' במה מדליקין בהלכה ג' ואין למידין מדבר שאינו אלא לפי שעה כדאמרי' לעיל גבי מיתרים:

השוחטו ר"ש בן לקיש אמר. לית כאן שחיטה. כלומר לא מנינן לה לאב מלאכה שהיא תולדת חבורה היא וחובל מפרק הוא ואם כן בכלל דש הוא:

ולמה תניתה עמהון. כלומר שאע"פ שחייב עליה הרי לא מנו אלא האבות ולאשמועינן שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב ל"ט חטאות ומכיון דסבירא ליה לריש לקיש דתולדה דחובל היא ואינה אלא משום דש אם כן למאי הילכתא תני לשחיטה שאם עשאן לכולן הרי בכלל דש היא:

אלא בגין דתנינן. סדר סעודה הצד צבי תנניתה לשחיטה עמהון:

מה משרטטין לון. למה הצריכו לשרטוט:

מסרגלין לון. שהיו חותכין על פי המדה במסרגל שקורין קאמפא"ס ועושין סימן בשירטוט:

ואתיא וכו'. על המתני' קאי דנקט הצד צבי בדוקא ולא קתני סתמא הצד חיה משום דאגב אורחיה קמ"ל דהכל ממשכן למדו ובמשכן לא היה מין טמא דס"ל תחש מין טהורה היתה כדלעיל וא"כ אהלים מעור בהמה טהורה דוקא נקרא אהלים ומותר לעשות אהלים מעור בהמה טמאה וכלומר שאינה מטמאה טומאת אוהלים:

שהיו שפין את האור ע"ג העמוד. להחליקו:

הדא דאת אמר בחדש. בעור חדש אבל בישן תליא בפלוגתא דר"א וחכמים דאיתפלגון וכו' ותוספתא היא בפ"י:

המכבד. את הבית וס"ל דיש בו משום ממחק שמוחק את העפר ממקומו והרי זה ישן ולר"א חייב ולחכמים משום שבות:

המחבץ. שמאסף חלב הקפוי ונוטלו ומשאיר הנסיובי:

ולא פליגין. כלומר היכא דשייך למיחייביה משום הני דנקיט ואזיל לא פליגי וכי פליגי במקום דלא שייך משום הני:

מאביהן. בזמן שהן מחוברין:

למי נצרכה לרבי אליעזר. כלומר אליבא דר' אליעזר הוא דמחייב ברודה חלות דבש ומשום דלדידיה כמחובר חשיב ליה וא"כ מחייב נמי בסוחט מזיתים מחוברין:

הגורר ראשי כלונסות. שיהיו שוין וחדין:

את האספלנית. שעל המכה ה"ז ממחק:

ויש במקומה כו' חייב. דהוי כמיחק ע"מ לכתוב שתי אותיות אבל בכותב וכו' פטור דמ"מ אין כאן אלא אות אחת:

זה חומר מוחק מבכותב. וכן עוד חומר שהמוחק ע"מ לתקן חייב וכדאמרן ובכותב ע"מ לקלקל וכגון שכותב ע"ג שתי אותיות והרי זה מקלקל שאין זה מוחק ע"מ לכתוב פטור:

יש שהוא כותב נקודה אחת וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' כגון שהיו שתי אותיות וצריך לרי"ש והיה כתוב דלית ומחק לנקודה ועשאו רי"ש וה"ז משלים לב' אותיות וחייב משום כותב הרי"ש ומשום מוחק לנקודה וה"ז מוחק נקודה וחייב שתים:

רי"ש ועשאו דלי"ת. שהשוה אותו בנקודה אחת ועשאו דלי"ת ומחק הרי"ש ה"ז כותב נקודה וחייב שתים:

שהיו נותנין קרשים ע"ג האדנים. ונעשה הבנין. ופריך ולא לשעה היתה ואיך למידין מלפי שעה:

אמר ר' יוסה וכו'. כדלעיל:

הדא אמרה בנין לשעה בנין. וזהו לפי הגירסא דלעיל מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמו שהיא לשעה וכדפרישית שם:

הדא אמרה אפי' מן הצד. שהרי נתינת קרשים לתוך האדנים אינו אלא כבנין מן הצד דלאו בונה ממש הוא שכבר היה מתוקן הכל:

אפי' נתון וכו'. כלומר אפי' נתן דבר א' ע"ג דבר אחר ומתוך כך הגביה אותו הוי כבנין:

בנין ע"ג כלים בנין. שהרי אדנים ככלים משאר כלי המשכן היו. ודחי לה שאני אומר אדנים הואיל ומונחים ע"ג הקרקע בשעת חנייה כקרקע הן:

המביא את הטיט חייב. שהוא עושה הבנין דאבנים בלא טיט אכתי לאו חיבור הוא:

סבר ר' יוסי אבן בלא טיט בנין. ולדידיה סידור האבנים הוי כבנין:

הכל מודים וכו' שהוא חייב. הנותן את האבן דטיט בלא אבן לאו כלום היא למיחשביה בנין:

בראש הדימוס. של הבנין להשלימו חייב:

למי נצרכה לרבנן. דאע"ג דס"ל אבן בלא טיט לאו כלום הוא הכא מודו דמכיון דנשלם הבנין בהאבן הזה בנין היא ואפי' עדיין לא חברו בטיט:

וההין דעבד דפין וההין דעבד ספיין. כלומר אחד עושה הדפין לעשות הספינה ואחד עושה הספינה חייבין משום בונה:

והסותר. דקחשיב במתני' ובלבד לצורך שסותר ע"מ לבנות דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:

הגודל כלי צורה. שצר צורה שעל גבו ומגדלו:

יש דברים קרובים. לעין מלאכה זו ואע"פ שנראין רחוקים כדמפרש ואזיל שהגודל כלי צורה וכו' דאמרי' דכולהו משום בונה והן קרובים למלאכת בונה ונראין רחוקים מבונה ועוד שהן בעצמן רחוקים זה מזה שזה צר צורה וזה נופח ונעשה כלי או עושה כלי בדפוס ואפ"ה וקרובים בענין זה דחיובא דכולהו משום בונה הוא ואינו חייב עליהן אלא אחת:

א"נ לפרש רחוקים קרובים קאמר בבבא זו וכדאמרן. ויש שהן קרובים ואעפ"כ הן רחוקים בענין החיוב שהרי הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת וקרובים לעין מלאכה אחת הן ורחוקים מצד החיוב הן שכל אחד ואחד חייבו בפני עצמו הוא שהרי הבורר נמנה לאב מלאכ' בפ"ע וכן המרקד ואם עשאן שתיהם חייב על כל א' וא' בפ"ע והמשמר למר היינו מרקד ולמר היינו בורר כדפליגי בהא לעיל:

ולמה לא תנינן הושטה עמהון. דקחשיב המוציא מרשות לרשות ולמה לא קחשיב נמי הושטה שהרי היתה במשכן שהיו מושיטין הקרשים מזה לזה:

מפני מחלוקת ר"ע וחכמים. לקמן בריש הזורק דפליגי במתני' בזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע וס"ל להאי תנא דכי היכי דפליגי בזורק פליגי נמי במושיט ומכיון דאיכא חדא גוונא בהושטה דפליגי בה לא קחשיב לה התנא במתני':

יתר עליהן הושטה. כלומר אדרבה הושטה מצינו בה רבותא טפי דאפי' מרה"י לרה"י ור"ה באמצע מחייב וס"ל דלא פליגי רבנן במושיט וא"כ למה לא תניתה עמהון. וקאמר דהיינו טעמא דכל המלאכות משכחת לה באחד וזו בשתים שאחד מושיט ואחד מקבל והלכך לא קחשיב התנא עמהן ועוד לכל המלאכות משכחת להו תולדות הדומין להן ולהושטה אין לה תולדות שאין לנו כה"ג אלא הושטה היא בלבד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף