פני משה/עבודה זרה/ה/יא

פני משה עבודה זרה ה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' יין נסך אסור ואוסר. בתערובתו בכל שהוא:

ומים במים. מים שנתנסכו לע"א או שנעבדו ונתערבו במים של היתר בכל שהוא ולא שנא נפל היתירא לתוך איסורא או איסורא לתוך היתירא במינו בכל שהוא ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר נופל מכלי שפיו רחב ונפיש עמודיה אבל המערה יין נסך מצרצור קטן והוא כלי שאין בו קילוח הרבה ונפל לתוך של היתר אפי' כל היום כולו אמרינן קמא קמא בטיל ואם עירה יין היתר לתוך האיסור כל מה שיערה ממנו לתוך האיסור אסור ואפי' חבית מלאה לתוך טיפה אחת:

זה הכלל וכו'. ומסקנא דמילתא כל אסורין שבתורה בין במינן ובן שלא במינן בנותן טעם והוא בששים חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם יין נסך משום חומרא דע"א וטבל משום דיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו אפי' באלף לא בטיל:

גמ' הדא דאת אמר. יין במים בנותן טעם:

במקום שאין המים נמכרין במידה. שאינן חשובין להם אבל במקום שהן חשובין להם ונמכרין במידה כיין ביין הן כלומר נותנין עליהן חומרא של יין ביין:

חזקיה אמר כוס שמזגו. האי מילתא גרסי' בפ"ב דערלה והגירסא נכונה בהא וה"ג התם חזקיה אמר כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר ונפל איסור בסוף איסור היתר בסוף היתר. כוס שנתערב בו משקה אסור כגון שמזג מים עם יין היתר ואח"כ נתערב בו יין אסור והרי זה נפל האיסור בסוף הכל איסור הוא ואם נפל ההיתר בסוף שמזג מים עם היין האסור ואח"כ נפל בו יין היתר הכל היתר הוא ומפרש ואזיל מילתיה דחזקיה:

דר' ליעזר היא. האי מילתא דחזקיה כר"א אתיא דאמר התם בערלה גבי שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר האחרון אני בא אם הוא של תרומה שנפל באחרונה או אם של חולין וה"נ הא דחזקיה דהולכין אחר מה שנפל בסוף:

אומר הוא ביין נסך.ולא מטעמא דס"ל לחזקיה כר"א דהתם אלא דשאני יין נסך דהחמירו בו ולקמיה פריך עלה:

אם חומר הוא ביין נסך. ולא מדמינן ליה לדין דשאור א"כ אפי' נפל ההיתר בסוף יהא אסור:

ר' אסי בשם ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג אדחזקיה וס"ל כל היכא דנתערב האיסור במינו ובשאינו מינו כגון הכא שנתערב יין איסור עם יין היתר ועם מים אמרינן רואין הרואה אתה את מינו ההיתר כמי שאינו והאיסור אם יש בו בנותן טעם במים אסור ואם לאו מותר:

והוא שנפל ההיתר בסוף. ר' הושעיא אליבא דר' יוחנן ס"ל דדוקא בשנפל מינו ההיתר בסוף דאז אין דינו כמו מין במינו ביין נסך דבמשהו אלא רואין את מינו ההיתר כמי שאינו ומשערין היין האסור עם המים בנותן טעם אבל אם נפל ההיתר בתחילה לא אמרינן רואין:

ר' אמי. פליג אלא דהכי אמרינן בשם ר' יוחנן דלא שנייא הוא בין שנפל איסור בתחילה וכו' ואפי' נתערבו מתחילה המים והיין ההיתר וכבר נמזג כל צרכו מן היין ההיתר ואח"כ נפל היין האסור אפ"ה אמרינן רואין את ההיתר שנפל בתחילה כמי שאינו ומשערין היין האסור עם המים בנותן טעם:

א"ר זירא הדא למעלן איתאמרת. הכל מה שנאמר למעלה וכולה תיניין ששנינו אליבא דר' יוחנן היך היא עבידא ומשום דכל הני אמוראי שנו מילתא דרואין אליבא דר' יוחנן בסתמא ולא פירשו דבריהם לפיכך שאל ר' זירא לפרושי מילתיה וקאמר ר' יוסי בר' בון דזהו רואין דקאמר ר' יוחנן:

צלוחית יין נסך שנפל לחבית של יין גרסינן וכן הוא בערלה וחזר אח"כ ונפל הכל לתוך הבור של מים אין משערין את כל היין עם המים אלא הואיל והשתא נתערב נמי בשאינו מינו אין מצטרף מינו ההיתר ורואין את ההיתר כמי שאינו וביין האיסור משערינן עם המים אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר:

עד כדון בשנפלו זה אחר זה. התם על מתני' דערלה קאי ואגב מייתי כל הסוגיא הכא. עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבנן בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה דר"א אומר אחר האחרון אני בא וחכמים אומרים לעולם אינו אוסר עד שיהא בשאור של תרומה כדי לחמץ אלא בשנפלו זה אחר זה דבהא סברי רבנן דאין מצטרפין אם אין בשל תרומ' לבדו כדי לחמץ:

נפלו שנים כאחת. מהו אם בהא נמי קסברי רבנן דאינן מצטרפן או דילמא הואיל ונפלו שניהם בבת אחת מצטרפין זה עם זה ואע"פ שאין בשאור של תרומה לבדו כדי לחמץ אסור:

נישמעינה מהדא. דתנינן בתוספתא דפסחים ריש פ"ב:

מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח. קודם שגזרו על הכותי' שיהו כנכרים מיירי והכותים אינם נזהרין לחמץ עיסתן בשאור שעבר עליו הפסח שבזה אינם מודים לדברי חכמים ומאימתי מותר חמצן אחר הפסח ולא חיישינן משום חימוץ שאור שעבר עליו הפסח:

של בעלי בתים. שאינן אופין הרבה עד אחר שלש שבתות של אפיה שאפו אחר הפסח דתולין שכבר חלף וכלה מתערובות השאור שלהן של קודם הפסח ובשאור שלאחר הפסח חימצו עיסתן:

ושל נחתומים. שאופין הרבה כדי למכור:

בכפרים עד שלשה ימים ובכרכים אחר שלשה תנורים. כצ"ל וכן הוא בתוספתא דבכרכין שהן אופין הרבה ביותר אחר שלשה פעמים שאפאו בכל פעם כמלא תנור סגי:

והוא שהיה אדם גדול. כלומר ואם הוא אדם גדול וצריך לאפות הרבה לפני אוכלי שלחנו המרובין. וכן הוא בתוספתא דגריס אם היה בעל הבית או שמשיא את בנו ואפה שלשה בשבת אחד זו אחר זו מותר דכיון שהוא צריך לפת הרבה בשלשה תנורים בשבת אחת כבר כלה תערובת השאור של קודם הפסח:

אף כשאמרו. וכן בנחתומין אף שאמרו בהן בכפרים שלשה ימים בעינן אם היה נדחק לפת שהיו לוקחין הרבה והיה צריך לאפית הרבה בשלשה תנורים ביום אחד סגי:

תני ר' שמעון אומר אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד שלשה תנורים אסור עד שלשה ימים שמשחרית וכו'. כצ"ל וכן הוא בתוספתא. כלומר דר"ש פליג את"ק דס"ל בכרכים אחר שלשה תנורים סגי דמשמע אפי' ביום אחד וקאמר דאף דאמרו שלשה תנורים מיהו בשלשה ימים בעינן ומשום שמשחרית בורר הוא לו שאור שיהא בו לחמץ כל עיסות שאופה בו אותו היום וא"כ כל השאור של כל היום כחד תנור חשבינן ליה. ור"ש מחמיר בכרכים מהאי טעמא גופיה דאלו בכפרים אחר שלשה ימים תלינן לקולא שכבר כלה תערובת שאור מקודם הפסח בין שאפה תנור אחד או הרבה תנורים אמרינן דפת שנאפה אח"כ נתחמץ בשאור של עיסה האחרונה אבל בכרכים כיון שהוא צריך לאפות הרבה ובתנור גדול בורר לו כל שחרית שאור מעיסה שקדמה לכל אותו היום ועד שלשה עיסות חיישינן שעדיין יש בה תערובת שאור של איסור וכל יום כעיסה אחת בתנור אחד חשבינן והלכך שלשה תנורים בשלשה ימים בעינן:

אותה העיסה השנייה וכו'. השתא פשיט ליה להא דבעי אי פליגי רבנן דר"א בשנפלו איסור והיתר כאחת או לא דהא קתני בהאי ברייתא דחוששין להעיסות שנעשו אחר הפסח משום תערובת שאור של איסור וחלקו חכמים בשיעורן לבעל הבית ולנחתומין וכן בכפרי' או בכרכים ואי ס"ד דבנפלו שניהם כאחת נמי פליגי רבנן וס"ל דאין מצטרפן לאסור עד שיהא בשל תרומה כדי לחמץ א"כ ע"כ דמטעמא דס"ל זה וזה גורם מותר הוא והלכך בנפלו שניהם כאחת אין מצטרפין לאסור א"כ קשיא הכא אמאי חששו כלל בעיסה השנייה דבשלמא עיסה הראשונה שלהן שנעשית אחר הפסח איכא חששא שנתחמצה כולה בשאור שעבר עליו הפסח אלא עיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת בתמיה שכן דרך שלוקחין שאור שנשאר בעיסה זו לחמץ עיסה שלאחריה והשתא בעיסה זו הוי זה וזה גורם שהאיסור וההיתר גורמין לחמץ עיסה השנייה ואפ"ה אסרו ש"מ דבנפלו שניהם כאחת מודו רבנן דהתם לר"א דמצטרפין דזה וזה גורם אסור הוא ולא פליגי אלא בנפלו זה אחר זה ומשום דס"ל דזה וזה גורם כאחת הוא דבעינן:

מאן תנא חמיצן של כותים ר' אליעזר. דברייתא זו כר"א אתיא דס"ל דזה וזה גורם אסור ואכתי לרבנן לא שמעינן מידי:

נהירת. זכרני דהויתין תרוייהון אמרין בשם ר"ל בהאי לישנא מאן תנא חימצן וכו' ר"א היא אבל כאן לא הוינן אמרינן כן אלא הכי אמר ר' הילא בשם ר"ל ירדו לחמצן של כותים כר"א כלומר שהחמירו חכמים בחמצן של כותים וירדו להן בשיטת ר"א ולא דמוקמינן הברייתא כר"א דהוי משמע דחכמים פליגי עליה:

ועוד מהדא. נמי שמעינן דחמצן של כותים כ"ע מודה בה:

אבא הוה ליה עובדא. בחמצן של כותים אחר הפסח ושלח לשאול לר' חייה ולרב אמי ולרב אסי והורון ליה כר"א מה. בתמיה וכי כיחידאה מורין ליה אלא לאו משום דרבנן נמי מודו בה ושירדו בשיטת ר"א להחמיר בחמצן של כותים:

כמה דאת אמר תמן. בחמצן של כותים דפסקו הלכה כר"א אם השתא אמרינן דאוף הכא הלכה כר"א:

ולכל דבה. ובערלה גריס וכל דבר והיינו הך כלומר לכל דין שיש בה ודוגמתו לעיל בפ"ב הל' ג':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף