פני משה/עבודה זרה/ג/ה

פני משה עבודה זרה ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הם מותרין. ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים דמחובר לא מיתסרן כדדרש רבי יוסי הגלילי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

ומה שעליהן אסורין. כגון אם צפום זהב וכסף:

שנאמר לא תתמוד וגו'. דאף על גב דאינהו לאו ע"ז מיקרי ולא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן אבל ע"ז מיהא הויא לענין תלוש שעליהן דאסור כתלוש של שאר ע"ז שנאמר לא תחמוד עליהן על כל שהן נעבדין משמע:

ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כלומר הרי המקרא מלמדינו שהמחובר אינו נאסר דכתיב אלהיהם וגו' ומאחר שהוא כן מפני מה אשירה אסורה דכי היכי דרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"נ נדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסרה תורה דכתיב ואשריהם תגדעון:

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם הוא שנטעו. והתם פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק ומסיק דאילן שנטעו לפירות ולבסוף עבדו איכא בינייהו דר' יוסי סבר אסור דתפיסת ידי אדם מיקרי ות"ק סבר הואיל ובתחילת נטיעתו לא נתכוין לעבדו אין עבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו דהוי כמי שעובד להר והלכה כת"ק:

אני אהיה אובין. אני אפרש לפניך דאחר שאין לנו לדרוש מתחת כל עץ רענן שום מיעוט יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים מקום שרגילים האמורים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום ומעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן דמשמעות הכתוב כך הוא שלא צוה לנו לאבד ההרים אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפו באש:

גמ' כתוב אחד אומר וכו' אם עליהם למה עמהם. כלומר כיצד יתקיימו שני כתובים הללו דעמהם משמע כל שעמהם:

מה עליהם. משמע שהוא שייך ומיוחד להם והוי תכשיט להם ואסור אף קרא דעמהם כל שהוא מיוחד להם ותכשיט להם הוא דאסור אבל דבר שאין תכשיט להם לא מיתםר כדתנן לקמן פ"ד מצא בראשו מעות וכו' מותרין:

כל שהכניסו לפנים מקנקלין. הוא לפנים מן המחיצה הפרוסה לפני ע"א אסרו ואפי' דבר שאינו של נוי כגון כיסים של מעות:

סימן הוה לן. היה מסור סימן בידינו בהלכה זו דהדא דרבי הושעיה דלעיל פליגא על דרבי ינאי דאוסר אפי' בכיסים של מעות כל שהכניסו לפנים ואף על גב דלא הוי תכשיט להם:

ולית היא אלא מסייע לה. ולא היא דלא פליגי אלא סיועי מסייע ליה כדלקמן:

מה עליהן וכו'. כלומר הכי הוה אמרי מעיקרא דסימן היה להן דפליגי דהוו אמרי לדברי ר' הושעיה יצאו כיסים של מעות ולא הוו מחלקי בין הכניסו לפנים או לא אבל הא ליתא דאדרבה ר' ינאי מסייע ליה לר' הושעיה דהא כל שהכניסו לפנים קאמר ומפרש בכיסים של מעות אלמא דס"ל דכיסים של מעות לאו דבר נוי הוי ובחוץ מן הקלקלין מודה הוא לר' הושעיה ובהכניסו לפנים טעמא דאסור משום דהתם אפי' מים ומלח אסור כדאמר ר' בא וכו' דהוי תקרובת ע"ז ובהא ר' הושעיה נמי מודה לר' ינאי:

מלח לשוף. טעמא דהוי תקרובת היא דמפרש שמכניסין שם מלח לשוף הקרקע לפניו ומים להדיח הקרקע:

ואהין אפילו. מסקנא דמילתא היא דהאי אפי' דקאמר לא בא לרבות אלא דברים שהן כגון מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובת כמו מים ומלח:

הנעבד אית תניי תני וכו'. גרסינן להא בפ"ז דכלאים על המתני' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרין אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ות"ק ר"מ ור' יהודה היא כדקאמר התם ומפרש השתא דפלוגתייהו דהני תנאי בנעבד אם הוא אוסר את של אחרים כגון שהשתחווה לבהמת חבירו או לא דהוון בעיי מימר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דמתני' דכלאים דמ"ד אוסר בשל חבירו ר"מ ור' יהודה היא וה"ג התם. ומ"ד בשל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש היא. וקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דלא היא אלא בדין דנעבד לא פליגי הני תנאי דמתני' דכלאים ואיכא למימר דדברי הכל ס"ל כהאי תנא דאוסר בשל חבירו כדמפרש ואזיל לטעמא:

כמה דאת אמר תמן. בתמורה דקי"ל דנעבד אסור לגבוה ואף על גב שאין דבר רוח חיים הנעבד נאסר להדיוט מכל מקום לגבוה אסור הוא כדיליף בפ"ו שם מקרא ודכוותה נמי אמרינן בדבר שאינו שלך אף על פי שאין יכול לאסור להדיוט כמו דסברי הני תנאי בכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בנעבד מודו דאסרו לגבוה:

אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. וכן הוא בכלאים. ולפי' גי' הספר יש לפרשו בלשון תמיה:

ר' בון בר חייה אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר. לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמ"ל דלאו דוקא בנעבד בעלי חיי' קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דקי"ל דאין נאסר להדיוט כדקתני במתני' אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והמשתחוה לקמת חיטים אסרן ואפי' הסולת למנחות אסור דס"ל אין שינוי בנעבד והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא סבירא ליה לתנא דברייתא דשלו הוא דאסור ושל חבירו מותר:

מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור אמר. ובעי הש"ס השתא לפרש לדברי ר' בון אהיכא קאי ומה דעתיה מי נימא להאי מ"ד דברייתא קדמייתא דס"ל דבין שלו ובין של חבירו אסור אמר למילתיה:

לא איתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלו' והא קמ"ל דלא פליגי כלל בדבר שאין בו רוח חיים והיינו במחובר דאפי' תנא דברייתא קמייתא מודה הוא במחובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

אתא ר' בון בר חייה מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין. כלומר או דילמא לאידך גיסא דאתא ר' בון להשמיענו דמתניתא קמייתא דקתני בין שלו בין של חבירו אסור בדבר שיש בו רוח חיים מיירי ובהא כ"ע מודו:

מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר ולא פליג תנא דברייתא בתרייתא דס"ל של חבירו מותר אלא במחובר והשתא מילתיה דר' בון להאי מ"ד אזלא וקמ"ל דאפי' נשתנה לסלת אסור בשלו ובשל חבירו מותר דבהא הוא דפליג על תנא קמייתא:

הא דבר וכו'. ופשיט לה הש"ס ומהדר לה בתמיה דודאי הא לא מצית אמרת דאי ס"ד דס"ל לר' בון דלא פליגי אלא בדבר שאין בו רוח חיים אם כן משמע הא דבר שיש בו רוח חיים מודה הוא לתנא קמייתא דאסר גם בשל חבירו והשתא מה דבר שיש בו רוח חיים אסור בנעבד בשל חבירו דבר שאין בו רוח חיים לכ"ש דטפי מסתברא לאסור בנעבד דבר שאין בו רוח חיים מלאסור דבר שיש בו רוח חיים:

הוי. ע"כ לא תפרש השתא לדברי ר' בון לא כדבעינן למימר מעיקרא דאתנא קדמייתא קאי דהא ק"ו הוא אי פליג בדבר שיש בו רוח חיים וס"ל דאוסר בשל חבירו בדבר שאין בו רוח חיים לכ"ש וכן לא מצית אמרת דס"ל דלא פליג תנא בתרייתא אלא בדבר שאין בו רוח חיים מהאי פירכא גופה ולא קאי ר' בון אלא אתנא דבתרייתא דפליג בדבר שיש בו רוח חיים ושלא תאמר כמה דאת אמר תמן וכו' ודכוותה וכו' דלא אמרינן הכי אלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' לגבוה והשתא קמ"ל ר' בון דאפי' בדבר שאין בו רוח חיים נמי ס"ל להאי תנא הכי דאין אדם אוסר בדבר של חבירו:

השתחוה לבצה. ופליגי לקמיה בפירושא דבצה:

בביצה פליגין. בביצה ממש פליגי דחזקיה סבר דאין בה תפיסת ידי אדם וכבעלי חיים חשיבא ור' יוחנן ס"ל הא לאו ב"ח ממש היא אלא שנולד ממנה אפרוח:

בחלוקי נחל פליגין. לאו ביצה ממש אלא חלקי אבנים הנמצאים בנחל וזקפה והשתחוה לה. בצה מלשון היגאה גמא בלח בצה וטיט הוא ונעשה קשה כאבן:

בחלקי נחל וגו'. גם להם שפכת נסך הנביא הוכיח להם מדרכי ע"ז שלהם אלמא דדרכם לעשות ע"ז לחלקי נחל:

חייליה דחזקיה וכו'. וזה לאו תפיסת ידי אדם הויא שמאליהן הן גדילין:

הכל מודים. בהשתחוה לחטים שאסורה דתפיסת ידי אדם הן ולא דמו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו דפליגי רבנן במתני':

דאמר ר' חנינה וכו' שרשי חיטה בוקעין בארץ חמשי' אמה. אלמא דכל שעה ושעה משתרשין ובוקעין בעומק הארץ והוי כעבדן ואח"כ נטען ומילתיה דר' חנינא איתא פ' הרואה על המתני' על הזיקים וכו':

שורשי תאנים רכים. הן ומתוך רכות שלהן הולכין ובוקעין בצור קרקע קשה:

אם כן. הגי' מסורסת כאן והכא גריס לה בברכות הא דתני רשב"א והדר קאמר א"כ וכו':

תני רשב"א אומר וכו'. לפי חיסומה לשון לא תחסום כלומר לפי סתימתה ושפתיה ואין הגשמים משקין אותה בעומקה:

א"כ מה יעשו שורשי חרוב ושקמה. שהן עמוקין בארץ ומהיכן שותין הן:

אחת לשלשים יום התהום עולה ומשקה אותן ומ"ט אני ה' נוצרה לרגעי'. לעת שתצטרך אשקנה:

ביצת ע"ז שנעשית. ממנה אפרוח:

וקשיא על דעתיה דחזקיה. דהיך משכחת לה דביצה שנאסרה משום ע"ז שתעשה אפרוח דמה אנן קיימין:

אם בשפחסה. ששברה בפני הע"ז ועשה בה מעשה לאסרה א"כ אין כאן אפרוח דכששברה נתלקלקל האפרוח:

אם בשהכניסה. ביצה שיש בה אפרוח לפנים מן הקלקלין לתקרובת ע"ז:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מה אמרת הא אפי' השתחוה לה קאמר חזקיה לעיל דלא אסרה משום ע"ז דלא עשה בה מעשה ומשום תקרובת ע"ז אסרה:

תיפתר שגירר בה לע"ז. שגררה בפני ע"ז ועשה בה מעשה. וגרסינן להא בספ"ק דערלה והתם גריס שגדר בה ע"ז. שהעמידה לפני ע"ז לגדר וכמעשה הויא:

אגוז של ערלה שנטעו. בסוף הפרק תנן התם ר' יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואם עבר ונטעו וכן ביצת הקדש שאסור בהנאה ונעשית ממנה אפרוח פליגי בה כהנא ור' יוחנן:

אמר ר' זעירא קומי ר' יסא והא אמר ר' יוחנן מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כצ"ל וכן הוא בערלה. כלומר לדברי ר' יוחנן דס"ל האפרוח מותר דהויא גידולי הקדש ותנן בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעם כפי אשר היו שוין בזמן הזרע אע"פ שנתרבו לאחר מכאן ור' יוחנן דמדמי לה לגידולי הקדש א"כ אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי שוויה קודם שנעשית אפרוח:

אתא ר' חנניה וכו'. ואמרו בשם כהנא דהוא ס"ל פודה אותה בזמן זרעה ובשם ר' פינחס אמר ר' חנניה מתקנתא טפי דההיא קדמייתא משבשתא היא דהא כהנא אמר אסורה ולא חשיב לה לגידולי הקדש אלא כגופה הויא וא"כ לדידיה פודה אותה כמות שהיא עכשיו האפרוח ולר' יוחנן דאמר מותרת פודה היא בזמן זרעה:

א"ר עקיבה וכו'. אין תנן במתני' אובין לשון הבנה נבין הדבר לפניך:

ולאית תני אוביל לפניך נייבל מלשון משא והבאה הוא נביא ונציע הדבר לפניך:

מלמד שלא הניחו וגו'. האי קרא קא דריש אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הנכרים וכו' ופריך ולא כן סברנן מימר לעיל דדבר שיש בו רוח חיים הנעבד אסור לגבוה והכי נמי נעבד המחובר אסור הוא לגבוה מק"ו דלעיל דאם דבר שיש בו רוח חיים אסור דבר שאין בו רוח חיים לכ"ש והשתא דקדריש שלא הניחו הר וגבעה שלא עבדו א"כ בית הבחירה איכן נבנה דהא כל המקומות נאסרו לגבוה ומשני על פי נביא נבנית שהתיר לו בשם המקום ב"ה דכתיב בקניית גרן ארנן ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף