ערך/נקימה

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי נקימה

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יט יח) 'לא תקום'. ואע"פ שאינו לוקה עליו, דיעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואין כדאי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה, אמר לו חבירו 'השאילני קרדומך', אמר לו 'איני משאילך'. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חבירו 'השאילני קרדומך', אמר לו 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך' הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דוד בדעותיו הטובות (תהילים ז א) 'אם גמלתי שולמי רע ואחלצה ריקם'^[1].

נקמה בדבר שאינו ממוןעריכה

יש אומרים שאיסור נקימה הוא רק בדבר שבממון ולא בצער הגוף^[2], ויש שלא חילקו בכך^[3].

לעיון נוסףעריכה

חדש על ה(מ)דף (קידושין כח).

ראו גםעריכה

*נטירה

שולי הגליון

↑ רמב"ם (דעות פ"ז ה"ז), ומקורו בברייתא ביומא (כג.): איזו היא נקימה וכו'. נקימה, אמר לו השאילנו מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה וכו'.
↑ בספר יד המלך הביא דברי רש"י בפירושו לקידושין (כח.) שהקורא לחבירו רשע, אף שבית דין אין נזקקים לו, אבל הוא בעצמו מותר לשנאותו ואף למעט פרנסתו ולירד לתוך אומנותו. וכתב על דבריו: הרי אנו רואין שיש דברים אשר מותר לאדם לנטור שנאה ולנקום עליהם. הוא אף מוסיף ומביא את דברי רש"י בבבא מציעא (עא.), שבדבריו הרגיש בהערה זו, שקשה שיתירו חכמים לישראל להינקם ולגמול רעה. ומקיים היד המלך את הפירוש שמביא רש"י בקידושין, שיורד עמו לחייו הוא היתר לשנאותו ולמעט פרנסתו ולירד לתוך אומנתו, והוא מבאר מדוע אין בכך משום נקמה, משום שבאמת לא מצינו אזהרה זו של 'לא תקום' אלא רק בצערא דממונא ובמניעת טובה, וכפי הציור שהביאה הגמרא ביומא בהשאלת קרדום בינו לחברו. אבל בצער הגוף, אינו בכלל אזהרת התורה של 'לא תקום', ואינו אלא "דרך צדיקים ועצת חכמים דכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו". ולכן הקורא לחבירו רשע, אין רעה בענייני העולם גדול מזה, שאת נפש חבירו הוא חובל להחזיקו ברשע, ולהרע לו ולזרעו אחריו, ועל זה אינו צריך להעביר על מידותיו כלל ורשאי להרע לו עבור כך ואף לקפח פרנסתו. ואין הדקדוק רק מכך שציור הגמרא הוא בדבר שבמון, אלא שבגמרא ביומא מובאת תחילה מימרת רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. ומקשה על כך הגמרא: והכתיב 'לא תקום ולא תטור'. ומיישבת הגמרא: ההוא בממון הוא דכתיב, דתניא איזו היא נקימה וכו'. הרי מפורש בגמרא כדבר הזה שכל דין 'לא תקום ולא תטור' בממון הוא דכתיב. וכלשון המאירי (יומא שם): נקימה ונטירה בכל עניינים שבממון אסורה, שנאמר 'לא תקום ולא תטור', ע"כ. וכן נדרש בתורת כהנים: 'בממון הכתוב מדבר'. וכן כתב בריקאנטי (סימן תקנז): נקימה ונטירה לא שייך אלא בדבר ממון, כדאמרינן ביומא ובתורת כהנים, אבל בשאר דברים לא. וביומא אמר דת"ח שביזוהו בפרהסיא נוטר בלבו ולא ימחול עד שיבקשו ממנו מחילה, ואם מחל הרי זה נענש... אבל בשאר דברים שאדם מתקוטט עם חבירו, מידת חסידות הוא להעביר על כל פשעיו, וכשיעלה על מטתו יאמר 'הריני מוחל לכל מי שציערני היום' כמו שהיה אומר אחד מן החכמים 'שרי ליה מארי לכל מאן דמצערן', עכ"ד. גם המנחת חינוך (מצוה רמא) הביא שמדברי הגמרא ביומא מבואר שדוקא בממון עובר על לאו זה, אבל על צערא דגופיה אינו עובר על לאו זה ולא על לאו דלא תטור, והוא רק ממידת חסידות של הנעלבים ואינם עולבים. והביא שכן מבואר בסמ"ג (לאוין יא-יב) שהביא דין זה שעל צער הגוף אינו עובר משום לא תקום ולא תטור, והביא מקורו מדברי הגמרא ביומא.
↑ המנחת חינוך העיר על שהרמב"ם השמיט חילוק זה. וביותר תמה על החינוך שכתב שם: שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה מנענו השם ברוך הוא באומרו 'לא תנקום'. הרי מלשון החינוך נראה שלא חילק בזה, ולדעתו הן בענייני ממון והן בצער הגוף, הכל בכלל הלאו של 'לא תקום', וזה נסתר לכאורה להדיא מדברי הגמרא ביומא.
ורבינו ישראל מאיר הכהן מראדין עמד על מדוכה זו בספרו 'חפץ חיים' (פתיחה לאוין אות ח) שם ב'מקור החיים' מנה את מנין הלאוין שבהם יכול לעבור המספר לשון הרע, ובכללם כתב: ולפעמים שהמספר עובר גם כן על לאו ד'לא תקום ולא תטור', כגון שיש לו שנאה עליו על דבר שביקש ממנו לעשות לו טובה בדבר שאילת ממון וכויוצא בזה, ולא הטיבו, ועבור זה נוטר לו שנאה בלבו, וכשרואה אחר כך עליו שום דבר גנאי מפרסמו בפני אנשים. והוא עובר מתחילה על הנטירה שבלב על לאו ד'לא תטור', ואחר כך כשנוקם ממנו וסיפר עליו עבור זה הדברי גנות שראה עליו, עובר על לאו ד'לא תקום'. אלא צריך שימחה הדבר מלבו. ובבאר מים חיים הוסיף: ומה שציירתי בדבר שאילת ממון, ולא ציירתי בפשיטות כגון ששפך עליו דברי בוז, משום דהרבה פוסקים סוברים דמן הדין אין עובר על זה בלאו ד'לא תקום ולא תטור' כיון שציערו צער הגוף. וראייתם הוא מיומא, דקמשני הגמרא 'ההוא בממון הוא דכתיב', עיי"ש, מזה מוכח דאם ציערו צער הגוף מותר לשום הדברים על לבו ולזכרו, ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו, אם כן ליכא בזה הלאו ד'לא תטור'. [אך לענין לנקום ממנו במה שכתבנו בפנים, דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם משום זה, צריך עיון גדול, ונראה דאסור, כי לו יהי דאיננו עובר על הלאו דסיפור לשון הרע, עכ"פ עובר על הלאו ד'לא תשיא' משום השומע, ועוד איזה איסורים הנזכרים בפתיחה הזו]. והביא הח"ח שכ"כ הסמ"ג [כמו שציין המנחת חינוך], ושכ"כ גם השערי תשובה (שער שלישי אות לח), זה לשונו שם: ואמרו רז"ל כי אזהרת הנטירה, על דבר שבממון. אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה, מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רז"ל על זה, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. אבל אם יבקשו ממנו מחילה, יעבור על מידותיו. אלא שהח"ח מביא גם את דברי החינוך שמהם עולה שאיסור זה הוא איסור כללי בין בדברי ממון ובין בדברי צער הגוף. וזאת הן מעצם העמדת האיסור באופן כללי על כל מי שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, והן מהמשך דברי החינוך בבואו לבאר את 'שרשי המצוה'. וכך כתב החינוך: משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשי"ת גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו - כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד עליו השלום "הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם" (שמואל ב' טז יב), תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא, עכ"ד. הרי שהביא ראיה לדין זה של 'לא תקום' ממעשה דוד ושמעי בן גרא, ושם הלא חירף לדוד המלך ולא הזיקו בדבר שבממון. ותמה החפץ חיים על דעת החינוך, ועל דעת הרמב"ם שאף הוא לא העתיק חילוק זה להלכה, מה יעשו עם סוגיית הגמרא ביומא ששם מפורש שלא נאמר לאו זה אלא בדבר שבממון. אולם רבינו אברהם בן הרמב"ם (מעשה נסים סימן יג) לא גרס בגמרא ביומא 'ההוא בממון הוא דכתיב', אלא 'הא במילי דאורייתא הא במילי דעלמא'. וכתב הרי"פ פערלא בביאורו לסהמ"צ לרס"ג (ח"ב ל"ת נא) שהרמב"ם גרס כן בגמרא ולכן לא חילק בין 'צער ממון' ל'צער הגוף', אלא רק בין מילי דאורייתא למילי דעלמא. ואכן דין מילי דאורייתא מובא ברמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה (פ"ז הי"ג). וכן יש לבאר גם בדעת החינוך. והחפץ חיים מציע בביאור דעת הרמב"ם והחינוך דהנה הגמרא ביומא שם מקשה על מסקנתא ש'ההוא בממון הוא דכתיב': וצערא דגופא לא, והא תניא, הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ומיישבת הגמרא: לעולם דנקיט ליה בליביה. ופירש רש"י: ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט, ישתוק. שוב מקשה הגמרא: והאמר רבא, כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ומיישבת: דמפייסו ליה ומפייס. ופירש רש"י: דמפייסו ליה, לבקש מחילה. והפוסקים למדו שגם למסקנת הגמרא עיקר הלאו הוא בממון דוקא, אלא שגם בשאר עניינים יש מעלה של 'כל המעביר על מידותיו' ומעלה של 'הנעלבין ואינן עולבין', אך זו 'דרך צדיקים ועצם חכמים' וכלשון היד המלך. אמנם בביאור דעת הרמב"ם והחינוך מציע החפץ חיים שהגמרא דוחה יישוב זה של 'ההוא בממון הוא דכתיב', בקושייתה מ'הנעלבים ואינם עולבים', והם סוברים שמסקנת הגמרא ש'נקיט ליה בליביה' הוא דוקא בתלמיד חכם שחרפו בפרהסיא ויש בכך בזיון התורה. ולכן מסיק החפץ חיים: היוצא מדברינו, אם ציערו צערא דגופא - מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו, וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אם העוולה שיש לו עליו הוא עבור ענייני ממון, לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא. [ויעויין שם שהוסיף להוכיח שגם לדעת הסוברים שאיסור נקימה הוא בממון, אין צריכה הנקימה אף היא להיות בממון דוקא, אלא אפילו אם זה הזיקו בדבר שבממון ושכנגדו מצערו בצער הגוף, הרי הוא בכלל האיסור].

מעבר לתחילת הדף

[1] רמב"ם (דעות פ"ז ה"ז), ומקורו בברייתא ביומא (כג.): איזו היא נקימה וכו'. נקימה, אמר לו השאילנו מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה וכו'.

[2] בספר יד המלך הביא דברי רש"י בפירושו לקידושין (כח.) שהקורא לחבירו רשע, אף שבית דין אין נזקקים לו, אבל הוא בעצמו מותר לשנאותו ואף למעט פרנסתו ולירד לתוך אומנותו. וכתב על דבריו: הרי אנו רואין שיש דברים אשר מותר לאדם לנטור שנאה ולנקום עליהם. הוא אף מוסיף ומביא את דברי רש"י בבבא מציעא (עא.), שבדבריו הרגיש בהערה זו, שקשה שיתירו חכמים לישראל להינקם ולגמול רעה. ומקיים היד המלך את הפירוש שמביא רש"י בקידושין, שיורד עמו לחייו הוא היתר לשנאותו ולמעט פרנסתו ולירד לתוך אומנתו, והוא מבאר מדוע אין בכך משום נקמה, משום שבאמת לא מצינו אזהרה זו של 'לא תקום' אלא רק בצערא דממונא ובמניעת טובה, וכפי הציור שהביאה הגמרא ביומא בהשאלת קרדום בינו לחברו. אבל בצער הגוף, אינו בכלל אזהרת התורה של 'לא תקום', ואינו אלא "דרך צדיקים ועצת חכמים דכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו". ולכן הקורא לחבירו רשע, אין רעה בענייני העולם גדול מזה, שאת נפש חבירו הוא חובל להחזיקו ברשע, ולהרע לו ולזרעו אחריו, ועל זה אינו צריך להעביר על מידותיו כלל ורשאי להרע לו עבור כך ואף לקפח פרנסתו. ואין הדקדוק רק מכך שציור הגמרא הוא בדבר שבמון, אלא שבגמרא ביומא מובאת תחילה מימרת רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. ומקשה על כך הגמרא: והכתיב 'לא תקום ולא תטור'. ומיישבת הגמרא: ההוא בממון הוא דכתיב, דתניא איזו היא נקימה וכו'. הרי מפורש בגמרא כדבר הזה שכל דין 'לא תקום ולא תטור' בממון הוא דכתיב. וכלשון המאירי (יומא שם): נקימה ונטירה בכל עניינים שבממון אסורה, שנאמר 'לא תקום ולא תטור', ע"כ. וכן נדרש בתורת כהנים: 'בממון הכתוב מדבר'. וכן כתב בריקאנטי (סימן תקנז): נקימה ונטירה לא שייך אלא בדבר ממון, כדאמרינן ביומא ובתורת כהנים, אבל בשאר דברים לא. וביומא אמר דת"ח שביזוהו בפרהסיא נוטר בלבו ולא ימחול עד שיבקשו ממנו מחילה, ואם מחל הרי זה נענש... אבל בשאר דברים שאדם מתקוטט עם חבירו, מידת חסידות הוא להעביר על כל פשעיו, וכשיעלה על מטתו יאמר 'הריני מוחל לכל מי שציערני היום' כמו שהיה אומר אחד מן החכמים 'שרי ליה מארי לכל מאן דמצערן', עכ"ד. גם המנחת חינוך (מצוה רמא) הביא שמדברי הגמרא ביומא מבואר שדוקא בממון עובר על לאו זה, אבל על צערא דגופיה אינו עובר על לאו זה ולא על לאו דלא תטור, והוא רק ממידת חסידות של הנעלבים ואינם עולבים. והביא שכן מבואר בסמ"ג (לאוין יא-יב) שהביא דין זה שעל צער הגוף אינו עובר משום לא תקום ולא תטור, והביא מקורו מדברי הגמרא ביומא.

[3] המנחת חינוך העיר על שהרמב"ם השמיט חילוק זה. וביותר תמה על החינוך שכתב שם: שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה מנענו השם ברוך הוא באומרו 'לא תנקום'. הרי מלשון החינוך נראה שלא חילק בזה, ולדעתו הן בענייני ממון והן בצער הגוף, הכל בכלל הלאו של 'לא תקום', וזה נסתר לכאורה להדיא מדברי הגמרא ביומא.
ורבינו ישראל מאיר הכהן מראדין עמד על מדוכה זו בספרו 'חפץ חיים' (פתיחה לאוין אות ח) שם ב'מקור החיים' מנה את מנין הלאוין שבהם יכול לעבור המספר לשון הרע, ובכללם כתב: ולפעמים שהמספר עובר גם כן על לאו ד'לא תקום ולא תטור', כגון שיש לו שנאה עליו על דבר שביקש ממנו לעשות לו טובה בדבר שאילת ממון וכויוצא בזה, ולא הטיבו, ועבור זה נוטר לו שנאה בלבו, וכשרואה אחר כך עליו שום דבר גנאי מפרסמו בפני אנשים. והוא עובר מתחילה על הנטירה שבלב על לאו ד'לא תטור', ואחר כך כשנוקם ממנו וסיפר עליו עבור זה הדברי גנות שראה עליו, עובר על לאו ד'לא תקום'. אלא צריך שימחה הדבר מלבו. ובבאר מים חיים הוסיף: ומה שציירתי בדבר שאילת ממון, ולא ציירתי בפשיטות כגון ששפך עליו דברי בוז, משום דהרבה פוסקים סוברים דמן הדין אין עובר על זה בלאו ד'לא תקום ולא תטור' כיון שציערו צער הגוף. וראייתם הוא מיומא, דקמשני הגמרא 'ההוא בממון הוא דכתיב', עיי"ש, מזה מוכח דאם ציערו צער הגוף מותר לשום הדברים על לבו ולזכרו, ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו, אם כן ליכא בזה הלאו ד'לא תטור'. [אך לענין לנקום ממנו במה שכתבנו בפנים, דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם משום זה, צריך עיון גדול, ונראה דאסור, כי לו יהי דאיננו עובר על הלאו דסיפור לשון הרע, עכ"פ עובר על הלאו ד'לא תשיא' משום השומע, ועוד איזה איסורים הנזכרים בפתיחה הזו]. והביא הח"ח שכ"כ הסמ"ג [כמו שציין המנחת חינוך], ושכ"כ גם השערי תשובה (שער שלישי אות לח), זה לשונו שם: ואמרו רז"ל כי אזהרת הנטירה, על דבר שבממון. אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה, מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רז"ל על זה, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם. אבל אם יבקשו ממנו מחילה, יעבור על מידותיו. אלא שהח"ח מביא גם את דברי החינוך שמהם עולה שאיסור זה הוא איסור כללי בין בדברי ממון ובין בדברי צער הגוף. וזאת הן מעצם העמדת האיסור באופן כללי על כל מי שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, והן מהמשך דברי החינוך בבואו לבאר את 'שרשי המצוה'. וכך כתב החינוך: משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשי"ת גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו - כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד עליו השלום "הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם" (שמואל ב' טז יב), תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא, עכ"ד. הרי שהביא ראיה לדין זה של 'לא תקום' ממעשה דוד ושמעי בן גרא, ושם הלא חירף לדוד המלך ולא הזיקו בדבר שבממון. ותמה החפץ חיים על דעת החינוך, ועל דעת הרמב"ם שאף הוא לא העתיק חילוק זה להלכה, מה יעשו עם סוגיית הגמרא ביומא ששם מפורש שלא נאמר לאו זה אלא בדבר שבממון. אולם רבינו אברהם בן הרמב"ם (מעשה נסים סימן יג) לא גרס בגמרא ביומא 'ההוא בממון הוא דכתיב', אלא 'הא במילי דאורייתא הא במילי דעלמא'. וכתב הרי"פ פערלא בביאורו לסהמ"צ לרס"ג (ח"ב ל"ת נא) שהרמב"ם גרס כן בגמרא ולכן לא חילק בין 'צער ממון' ל'צער הגוף', אלא רק בין מילי דאורייתא למילי דעלמא. ואכן דין מילי דאורייתא מובא ברמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה (פ"ז הי"ג). וכן יש לבאר גם בדעת החינוך. והחפץ חיים מציע בביאור דעת הרמב"ם והחינוך דהנה הגמרא ביומא שם מקשה על מסקנתא ש'ההוא בממון הוא דכתיב': וצערא דגופא לא, והא תניא, הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ומיישבת הגמרא: לעולם דנקיט ליה בליביה. ופירש רש"י: ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט, ישתוק. שוב מקשה הגמרא: והאמר רבא, כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ומיישבת: דמפייסו ליה ומפייס. ופירש רש"י: דמפייסו ליה, לבקש מחילה. והפוסקים למדו שגם למסקנת הגמרא עיקר הלאו הוא בממון דוקא, אלא שגם בשאר עניינים יש מעלה של 'כל המעביר על מידותיו' ומעלה של 'הנעלבין ואינן עולבין', אך זו 'דרך צדיקים ועצם חכמים' וכלשון היד המלך. אמנם בביאור דעת הרמב"ם והחינוך מציע החפץ חיים שהגמרא דוחה יישוב זה של 'ההוא בממון הוא דכתיב', בקושייתה מ'הנעלבים ואינם עולבים', והם סוברים שמסקנת הגמרא ש'נקיט ליה בליביה' הוא דוקא בתלמיד חכם שחרפו בפרהסיא ויש בכך בזיון התורה. ולכן מסיק החפץ חיים: היוצא מדברינו, אם ציערו צערא דגופא - מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו, וספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אם העוולה שיש לו עליו הוא עבור ענייני ממון, לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא. [ויעויין שם שהוסיף להוכיח שגם לדעת הסוברים שאיסור נקימה הוא בממון, אין צריכה הנקימה אף היא להיות בממון דוקא, אלא אפילו אם זה הזיקו בדבר שבממון ושכנגדו מצערו בצער הגוף, הרי הוא בכלל האיסור].

[1]

[2]

[3]