עץ יוסף על במדבר רבה/י/א

עץ יוסף על במדבר רבה י א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שנשתוקק. שחשק וחפץ ברצונו המוחלט. ודרש שוקיו לשון משתוקק (מת"כ):

ומנין שכן הוא אומר. פי' מנין שכך אמר הכתוב בשום מקום. ומשיב שנאמר ויכולו השמים וגו' ויכל אלהים ואין ויכל (כצ"ל) אלא לשון תאוה. משום דליכא לפרש ויכל כמשמעו שכלה מלאכתו ביום השביעי דא"כ הוא סותר לקרא דוישבות ביום השביעי. ומ"ש ואין ויכולו אלא לשון תאוה הוא ט"ס. משום דויכולו השמים פירושו כמשמעו. אלא צ"ל ואין ויכל אלא לשון תאוה. ובכל כתב דתרגום ירושלמי ויכל וחמיד. וזהו שתקנו לנו מסדרי התפלות חמדת ימים אותו קראת:

ג' אמהות. ארץ ושמים והים הנזכרים בפסוק זה בס' וישמע יתרו (והמרשים פסו' כי ששת לבראשית טעה. כי הכוונה לפרשת יתרו) ואמהות ר"ל עיקר ושרש הכל (מת"כ). ועיין מה שמגיה הידי משה. אבל לי נראה שהני ששה תיבות הרי שלשה אמהות שמהם נברא הכל. צריכין להיות אחר ההשכל וידוע אותי קודם מראהו כלבנון. והמעין יבחר:

וסור מרע בינה. היינו בינה היינו תבונה ואין צריך לפרטו שמי שיש בו תבונה הוא סר מרע (מת"כ):

זה שכר בעל תשובה. שהוא נקרא סר מרע והיא בינה כד"א ולבבו יבין ושב ורפ"א וכמ"ש רפ"ב דמגילה:

ובלבד בתוהא על הרשע. צ"ל על הראשונות (א"א) וכ"ה בשהש"ר. ועיין בירוש' פ"ק דפיאה. ור"ל שלא יהיה כטובל ואוחז שרץ בידו. כי יש בעל תשובה שמתחיל לעשות טוב אבל אינו שב על העוברות:

הא כיצד. כלו' כ"כ גדלה מעלת התשובה עד שאפי' בשעה אחת קונה לו חיי עוה"ב אף שהיה רשע גמור כל ימיו. וזהו מרוב חסדי ה'. ויש לך חיך מתוק מזה להתנהג בחסד ככה:

מונה אותן לו זכיות. כתב בר"ח שער התשובה שאין ספק שזה דוקא כששב מאהבה:

בזמן שהן קציעות. פי' בזמן שמקוטעין ומופסקים מלעשות עוד להבא. וכמו תוהא על הראשונות. או פי' בזמן שהן קציעות כשעושין קציעות כותשין במכתשת ועושין אותם כמין ככרות ואז ריחן נודף (מת"כ). והכוונה שמהיות שממשפט התשובה שתהיה באותו זמן של החטא. ור"ל שיהיה להבעל תשובה כחו עתה ככחו אז לעשות העבירה. והוא מתגבר על יצרו ומשבר כחותיו ותאוותיו. ומתרחק מן העבירה. זה נקרא שב לאמתו ומחמת אהבת המקום. אבל אם שב מפני שבטל ממנו התאוה. קשה מאד שהתשובה ההיא תקובל אם לא ברוב החסד מאת המקום יתב'. ומ"מ לא נעשה לו זכיות מהעבירות שעבר:

בג' מקומות כו' לכו נא ונוכחה כו'. משום דנוכחה שמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם. ותכלית זה להפרע מהם. דאל"כ מאי טעמיה. והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו. וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה. וכן גבי וריב לה' עם יהודה דכתיב בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה. להכי דריש דאין ה"נ שהתוכחה היתה להפרע. ומפני ששמחו העכו"ם בה. הפכה לטובה (יפ"ת):

ושמעו כו'. וצ"ל שהתוכחה היתה מפורסמת לכל (יפ"ת):

אמרו זו התוכחה. בתמיה וכי זו היא התוכחה שאמר להוכיח אותם:

מתפוגגה. פי' הערוך משתעשע:

שקיבלה. לשון מריבה:

חמתיה כו'. ראתה את הדיין שדן באור ובזפת וברצועות. כל אחד ואחד לפי דינו. אמרה אי ישפוט הדיין לבני באלו המשפטים יהרוג הוא אותו:

דחלת. יראה לומר לדיין חטא בנה:

כד גמר כו'. כשגמר הדיין משפטו אמר לה מה זה עשה לך בנך. אמרה לו כשהיה בבטני היה בועט ודורס ברגליו בי:

א"ל זו סורחנא כו'. פי' בתמיה וכי זה סרחון וחטא:

חלק לו כבוד. סיפיה דקרא ובאונו שרה את האלהים (מת"כ). והכוונה שהקב"ה חלק כבוד ליעקב שנתן בו כח להאבק עם המלאך ולהיותו שר כנגדו. וזה האות הראה לו הקב"ה כי בניו יהיו חלק ה' לבדו שלא ישלטו בהם כוכב ומלאך כל זמן שיעשו רצון הקב"ה ולא יחתו מאותות השמים:

נפשם יצאה מהם. ר"ל שהיו קרובים למות. הה"ד אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. הרי שלא מתו אלא שהיו קרובים למות. ומ"ש נפשי יצאה בדברו פי' קרוב ליציאת הנפש. וז"ש הדבור להקב"ה ושלחתני אצל מתים ר"ל שנחשבים כמתים מצד חלישותם. חזר הקב"ה והמתיק כו':

קול ה' בכח כו'. דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:

לתשים. פי' לתשושי כח ולזקנים:

מנבל עצמו. ר"ל שעושה דבר מגונה נגד טבעו. על כן ניתן לו שכרו שכפה עצמו לעשות נגד הטבע:

אתמהא. בתמיה. וכי ראוי לתת שכר על דבר שהוא להנאתו וטובתו. הרי שאין לך חיך מתוק מזה:

כל מעשים של ישראל כו'. וכדאי' בתנחומא סדר שלח שלא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל יצא לחרוש כו':

כי תשא את ראש כו'. שנותנים כופר נפשם. ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:

להיות לי הרי כו'. כלו' וזשה"כ להיות לי שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לומר הרי אתם שלי שתהיו בכל דבר מובדלים לשמי (מת"כ):

שהוא מרבה לי רעים. חברים שיכנסו תחת כנפי השכינה:

וחוזר ובורר. שמא ימצא עוד טובים. אבל הבורר הרע מן היפה אינו חוזר ובורר שלא חש אם ימצא עוד רעים. וכן כאן הקב"ה בורר וחוזר ובורר הצדיקים מהם שנכנסו תחת כנפי השכינה. וז"ל הילקוט סוף פ' קדושים א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אילו אמר ואבדיל העמים מכם לא היה תקומה לעכו"ם. אלא ואבדיל אתכם כזה שהוא בורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר. אבל כשהוא בורר הרע מתוך היפה שוב אינו בורר ע"כ:

מצפה לעכו"ם. ר"ל שה' יתב' בורר רק היפות מן הרעות עד שאפי' העכום שהם הרעים הגמורים מצפה גם עליהם אולי ישובו:

לפי שהם עמודי עולם. שהוא היסוד והעיקר המעמיד לכל העולם שהן שש סדרי משנה שמעמידים העולם שנברא בששה ימים:

אם לא בריתי. היינו בהתורה שניתנה בברית. יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. או כך פי' אם לא בריתי יומם ולילה פי' אם לא התורה שנא' ובה והגית בו יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:

מה העמודים הללו יש להם קפליות. כי סמיכות הפרשיות לא דבר ריק הוא שהעולם מתקיים על זה כמו על העמודים כדמפרש:

קופליות. פי' כתר ונזר רחב לקבל עליו הבנין. וקיפלוס לשון חוזר (מת"כ). והיפ"ת כתב בלשון יון קורין לראש קייפלי"ש:

ובסיסיות. רגל מצוייר יפה:

ומתחבר בחבריה בנטיעותיו. כלו' עושה עמו בנטיעותיו:

עתידין לתלות בקדקדי ראשיהן כו'. עיין ביפ"ת שמפרש טעם העונש הזה על העון הזה:

והוא אומר לא אשם אני חייב. מתהלך באשמיו כולי עלמא אמרין ייזיל כו'. כצ"ל (א"א). ור"ל מדכתיב מתהלך באשמיו ולא כתיב בחטאתיו או בעונותיו כאורחיה דקרא משמע ליה דמיירי בשפחה חרופה שמביא אשם עליה. וה"ק קרא אך אלהים ימחץ ראש של אותו שמתהלך בבטחון אשמיו שיביא אשם. ומשום דהל"ל מהלך באשמיו. לכן אמרו שאתא ג"כ לרמוז שעמיה חובוי. ר"ל שלא נתכפר לו אותו אשמה ותמיד עמיה חובוי:

ולאשתך אין אתה ממתין. קמפרש דלא תאכלו על הדם אזהרה נמי על הנדה. ופי' לא תאכלו כנוי לתשמיש דהאי לאו שבכללות הוא ומרבי' מיניה כמה מילי (יפ"ת):

שתמצה. לשון מיץ אפים:

מי קיים מצות הדם כו'. מייתי להא הכא להוכיח שפירוש לא תאכלו על הדם קודם מצוי הדם. ודאשכחן לשאול שקיים מצוה זו כלו' שהזהיר העם שהיו עוברים על זה כמ"ש הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. שמעינן פי' דל"א תאכלו על הדם על כרחך קודם מצוי הדם (יפ"ת). ואגב דמייתי ענין שאול מפרש הכא ושחטתם בזה. וכן מפרש ויבן שאול מזבח דכתיב התם:

הרי ארביסר אצבעות. והיינו כשיעור ב' צוארי בהמה. ואע"ג דאי שחיט בהולכה והובאה אפי' בסכין כל שהוא סגי. אך זמנין דשחטי בהולכה או הובאה לחוד. לכן בעי שיהיה הסכין מלא צואר חוץ לצואר כדאי' בפרק השוחט:

כסדר הזה. כלו' בסכין כזה. ואע"ג דלהפריש מלאכול על הדם נתעורר. איידי דאזהרינהו מהא הזהירם נמי בשיעור הסכין משום דרסה (יפ"ת):

שנא' והיה ביום מלחמת כו'. ואע"ג דזה היה קודם י"ל דהקב"ה ידע שיעשה זאת הקדים לו החסד:

מי המציאה לו. שהרי מתחלה קאמר ולא נמצא ואח"כ ותמצא:

רבנן אמרי כו'. דעת רבנן דכיון דעם אלהים עשה היום הזה שבנה מזבח לה' כדלקמן נעשה לו נס זה ע"י הקב"ה. אבל דעת ר' יצחק כיון דהחרב הוי לשפוך בו דם לא היה זה ע"י הקב"ה אלא ע"י מלאך שאין שמו יתב' נקרא על הרעה (יפ"ת):

נח וכו'. ואע"ג דאדם נמי הקריב שור שקרניו קדמו לפרסותיו כדאי' בפ"ק דעכו"ם לא חשיב הכא אלא המפורש בקרא. והבל אע"פ שהקריב מבכורות צאנו לא מצינו שבנה מזבח (יפ"מ):

החל במלכים. כלו' הוא היה ראשון למלכים שבנה מזבח. ובשבחו דבר הכתוב שלא עזב את ה' במלכותו ובגדולתו והיה ראשון למלכים שנזהרו בעבודת ה'. ועיין מ"ש בויק"ר פ' כ"ה ובשהש"ר פ"ה סי' י"ד:

לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה. בשמואל רבתי ליתא הני תיבות של שחיטה. נוכל לפרש שם ע"פ מה שהביא הרד"ק שם מדרש אותו החל לבנות שהוא נתן בעצמו אבן הראשונה ע"ש. וז"ש לפי שנתן נפשו לדבר שבנפשו ובעצמו עסק בבנינו לכן העלה עליו הכתוב כו'. אבל יותר נראה ששם פירושו כמו שמפורש כאן לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה שהוא צורך מזבח לפיכך כו':

בענין נזיר. פי' סמוך לפרשת נזיר. או אפשר שצ"ל כענין נזיר (מת"כ). כלו' הברכות היו כענין נזיר שאינו משתכר. ויותר נראה שצ"ל לכך כתיב כה תברכו אחר ענין נזיר:

הרבה יין עושה. כלו' שמא מתוך יין באתה לידי קלקול ולכן אין הגנאי כל כך ותן תודה כדי שלא ימחה השם הקדוש בחנם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף