עץ יוסף על איכה רבה/פתיחתא/לג

עץ יוסף על איכה רבה פתיחתא לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פתח ויהי לאכול כנורי. שנהפכה השמחה לאבל. ככלי לבן לרמז כי היצה"ר מסולק מהם ושהם נקיים מהחטא. כדכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

וכל הכלים. כל הבגדים:

טעונים טבילה קודם לבישה. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה. וכדי שלא לבייש נדות הצריכות להטביל את כליהם [רש"י]:

וחולות. לשון מחוללות:

מה היו אומרות. ר"ל בזמריהן הו אומרות כן:

בחור שוא עיניך וראה. שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה. אבל אל תתן עיניך ביופי אלא במשפחה כי שקר החן והבל היופי. אבל אשה יראת ה' הא תתהלל. לכן תן עיניך במשפחה טובה כי הכל נמשך אחר השורש. ואין אשה אלא לבנים:

צאנה וראנה בנות ציון. פרש"י דמשמע שיוצאת וחונות לכבוד מתן תורה. שניתנו לוחות אחרונות ביוה"כ. כדמסיים בזה חתונתו זה מתן תורה:

וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק. זה ט"ו באב שטעם שמחתו אמרינן לקמן שתלוי בבנין המקדש [מהרש"א]:

יום סליחה וכפרה. פי' שנמחל להם עון העגל ביום הכפורים נקבע לכפרה גם לדורות [ריטב"א]:

יום שנתנו בו לוחות אחרונות. שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחילה ושבר הלוחות. וביום י"ח טחן את העגל. וביום י"ט עלה למרום לקבל לוחות אחרונות. ונשתהה שם שמונים יום. מ' יום עמד בתפלה ומ' יום עמד שם לחזור וללמוד תורה כבראשונה. חשוב מי"ט בתמוז שנים עשר יום דתמוז דההוא שתא מליוה. ושלשים דאב הרי שנים וארבעים. ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים. ותשעה דתשרי הרי שמונים. וביום הכפורים ירד [רש"י]:

שבו זמן קציצה יפה לעצים. וכ"ה בירו'. ופי' היפ"מ דיום זה מיוחד לכריתת העצים משלפניו ומשלאחריו. ולהכי הו עושים יו"ט:

אין עושים מאכולת. פי' תולעים מפני שהחמה חזקה ומיבשן. אבל מקודם זה ומלאחריו שאין כחה של חמה של כך חזקה ליבש ליחות העצים מתליעות (יפה ענף):

שבו בטל הושע. פרשב"ם בפרק י"ל כל הנך אמוראי ל"פ אלא מר גמר מרביה האי ומר גמר מרביה האי:

פרוזדאות. בגמ' גרס פרדסאות ופי' שומרים. כדתניא בס"ע כשראה הושע בן אלה שגלו עגלי זהב עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בחטאת ירבעם בן נבט וגו' אבל בהושע ב"א כהב רק לא כמלכי ישראל אשר הו לפניו [רשב"ס]:

וכתיב ביה עליו עלה כו'. דאע"ג דרשע הוה. מ"מ לא היה ראוי שיגלו ישראל בימיו טפי מבימי המלכים שקדמוהו שהיו רעים ממנו. ומשני ע"י שלא עשה המצוה כתיקונה שלא ציוה שיעלו לרגל בע"כ. אלא אמר הרוצה לעלות יעלה היה סבה לבא הגלות בימיו. שעד עתה היה העון תלוי במלך לבדו. ולא היה ה' מעניש הצבור בשבילו. אבל עתה שהיתה רשות נתונה לעלות ולא עלו נתחייבו הצבור. ועוד שהעושה מצוה ואינה גומרה מתחייב בנפשו. וכמ"ש בתד"א [יפ"מ]:

יום שהותרו שבטים. פרשב"ם הכי הוה קים להו:

לבא זה בזה שנא' כו'. כלו' שהתרו מהאי איסורא שנא' וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וגו' לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה דמשמע אבל למטה אחר לא. ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן הותרו מאיסורא דלא תסוב נחלה מבני ישראל ממטה למטה אחר דהיינו לאו שלא תנשא לבן שבט אחר כדי שלא תסוב נחלה וכו' כדאי' בפרק י"ל. וכדי שלא תקשה לך וכי לא היו יכולים ליקח משבט שלהם על זה מסיים וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות. דאמר הכתוב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל דמשמע שתירש שתי מטות. אלא אמר מעתה אביה משבט אחד ואמה משבט אחר ואמה ירשה את אביה נמצאת זו הבת יורשת נחלה משבט אביה ומשבט אמה וקפיד קרא דלא תנסבי' אלא לגברא דדמיא לה שאביו משבט אביה ואמו משבט אמה. כמסקנת הגמ' בפ' י"נ. ולפ"ז היה קשה להם להמציא בן זוג לאשה יורשת נחלה משני שבטים שיהיה הבעל ג"כ כיוצא בה. להכי כשבטלו זאת עשו יו"ט. וטעם ההיתר משום דכתיב זה הדבר. דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור זה [יפ"מ] והוה קים להו דבט"ו באב הותרו [רשב"ס]:

מקרא קראו וקרבוהו צ"ל בהפוך מקרא קראו ורחקוהו. מקרא קראו וקרבוהו. וכ"ה בירוש' פ"ד דתענית. ובב"ר פ' נ"ב ובילקוט שופטים. ופי' שאעפ"י שאי אפשר למחות שבט מישראל. ר"ל ממנין י"ב שבטים שכך הם נמנין לעולם. וכן אמרי' בפרק י"נ גמירי דלא כליא שבטא. מ"מ לא חששו לאבוד שבט בנימין לפי שאפרים ומנשה חשובים ב' שבטים והרי הם י"ב בזולת בנימין אבל כששתו לבם במ"ש גוי וקהל גוים. דהיינו בנימין ואפרים ומנשה. כדאי' בב"ר ראוי שאע"פ שאפרים ומנשה במנין בנימין יהה לגוי. ולזה חשו שלא ימחה שבט מישראל:

א"ר יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. כצ"ל [א"א ויפ"ע] וכ"ה בפ' י"נ. ור"ל שפסק אותו הדור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה [רשב"ס]:

יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. שבתחילה גזרה המלכות שלא יקברום. עד שעמד מלך אחר ונתן הקב"ה בלבו שיתנם לקבורה. ולכך שמחו שזכו לקברם ולא הסריחו באותן שבע' שנים שלא ניתנו לקבורה וכדאמרי' בסוף תעניות:

ר"א הגדול אמר ניחא בט"ו כו'. כלו' לא בט"ו בו שבו היו נוחים מלכרו' עצים למערכה מפני שמכאן ואילך כו' [מת"כ ויפ"ע] וא"א כתב שצ"ל ר"א הגדול אומר מט"ו באב ואילך תשש וכו'. ולפי שבאותו הום היו משלימין מצוה גדולה כזו עשו יו"ט. ולכן קראו איתו יום תבר מגל. שבירות הקרדומות כלו' שכבר נגמרה המצוה ואין צריכים עוד אף למכשירי מצוה שהוא מגל [מהרש"א]:

מכאן ואילך מניסן ואילך עד ט"ו באב אי בה עסוק בלילות. אבל בט"ו באב ואילך מאן דמוסיף לילות על המים ועוסק בתורה מוסיף הקב"ה שנים על שנותיו. כדכתיב היא חייך ואורך ימיך וגו' ודלא מוסיף מן הלילה על היום לשנות יסף מן העולם שימות בחצי ימיו. ותלה זה בענין עצי המערכה דלעיל ע"ש שזכר שאז תשש כח החמה שמתחלת באב לילך בשיפולי הרקיע והיום קצר והולך. וצריך להוסיף מן הלילה למלא בלימודו מה שיחסר לו מהיום [מהרש"א]:

יום שבטל החפר כו'. שבטל מהן חפירות קברות כדמפרש:

ומוצאין עצמן חסרים חמשה עשר אלף ופרוטרוט עד שחסרו שש מאות אלף. כצ"ל [א"א ויפ"ע] ופי' שהגזרה משנה ב' ליציאת מצרים התחילה שאז היה מעשה המרגלים. ומכיון דבשנת הארבעים לא מתו נמצא שבשלשים ושמונה מתו. וכשתמנה ט"ו אלף לכל שנה ושנה היו ת"ר אלף פחות שלשים אלף. וישראל היו פקודיהם כשנגזרה גזירת המרגלים ת"ר אלף ושלש אלפים ותק"ן. כשתחלק אלו הל"ג אלף ותק"ן בשמונה ושלשים שנה לא יעלו לאלף לכל שנה. ולכן אמר ט"ו אלף ופרוטרוט בכל שנה פרוטרוט פי' דבר מועט:

ובשנת הארבעים האחרון עשו כן. שלא נתברר להם זה דמבן עשרים שנה ולמעלה היה הגזירה ולא עשרים בכלל. והם סבורים היו כי אף בני עשרים ממש היו בגזירה. והיו סבורים שימותו בשנת הארבעים. ועיין בע"י פרק י"נ וברש"י ס' שלח:

דומה שטעינו בחשבון. קביעות החודש ועדיין אינו תשעה באב:

דאיתמלא סיהרא. שהיתה הלבנה במילואה וידעו שהיה בחצי החודש:

אמרו דומה כו'. לא אמרו דודאי בטל שהרי אפשר כי בשנה זו רצה הקב"ה להאריך קצת. ומ"מ משום דמסתבר טפי שנתבטל הגזירה ע"כ עשאוהו יו"ט [יפ"מ] אותו יום של ט"ו כן פרש"י ותוס' אבל לפי המדרש הזה משמע שעשאוהו יו"ט לתשעה באב:

ויהי לאבל כנורי כו'. פי' מה ששמעתי מאז ביום זה כנור ועוגב נהפך עתה לעסוק באבל וקול של בוכים כמ"ש ויבכו העם בלילה ההוא. ואמר רבה אמר ר' יוחנן אותו הלילה ליל תשעה באב היה א"ל הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם. ואני אקבע לכם בכיה לדורות [גמרא תענית]:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף