עץ הדר/מו
|
< הקודם · הבא > |
וראי' ברורה לדברינו שאפשר הדבר שאע"פ שיהי' עוד מהמין הזה כמה פרטים, מ"מ בחרה תורה דוקא בזה המין, ואין המצוה מתקיימת באחר הוא מסוגיא דסוכה (ל"ז א') דאמרי' שם אליבא דר"י דאמר אין סוכה כשרה אלא בארבעה מינים שבלולב, ומקשה מהא דמסככים בארזים ומשני מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה ב"ר הונא אמרי' בי רב עשר מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז שיטה והדס וגו'. ופירש"י עשרה מיני ארזים הם, והדס חד מינייהו, הרי מבואר דאע"ג דכל עשרת מיני הארזים הם מין אחד ונבדלים רק בפרטים של המין, מ"מ למצוה אינו כשר כ"א ההדס שפרטה תורה סימניו "ענף עץ עבות" ושקבלנו שהוא הדס, שהרי גם בהדס פרכי' דמשמעותא דקר אפשר לומר על מינים אחרים כדאמרי' (שם ל"ב ב') ואימא זיתא ואימא דולבא ואימא הורדוף. ובודאי כשם שבאתרוג אין עיקר הסמך הדרשות כ"א הקבלה, כדהרמב"ם והרשב"א, כן נמי בהדס, וכמו שבהדס מספקת הקבלה לברר מין אחד ולפסול שאר המינים, ה"נ באתרוג. א"כ אין שום מניעה שיהי' האתרוג והלימון מין אחד, ומ"מ יהי' פסול למצוה הלימון, ורק האתרוג הוא הכשר, וע"כ אין תכונתו הטבעית צריכה להשתנות כלל, ונמצא שעירובו מעכב בו ומבטלו, ולא עוד אלא שיש פנים לומר שאפי' טעמו של הלבוש משום דבר עבירה יהי' שייך אפילו אם נאמר דהוא מין אחד, וגבי הדס נראה אע"פ שנחשב הוא למין שאינו עושה פירות כדאמרי' במנחות (כ"ז א') שנים מהם עושים פירות והם אתרוג ולולב כדפירש"י, ושנים מהם אינם עושים פירות שהם הדס וערבה, מ"מ הרי באמת יש לפעמים עליו פירות שהרי יש לו ענבים, וכדתנן (שם ליב א') "או שהיו ענביו מרובים מעליו פסול". ואמרי' (שם ל"ג ב'): "אמר ר"א כגון שלקטן לאכילה, הרי שהם ראוים לאכילה, (ועיין מה שכ' בט"ז או"ח סי' ר"ג סק"א בזה בשם ב"י, משהל"ק ותשובות הגאונים), והנה לענין כלאים מסתבר ודאי שדינו כדין אילן מאכל שיש לו דין כלאים על אילן סרק וכמשכ"ל (אות ז') וכמבואר בירושלמי (כלאים, פ"א ה"ז), ועפ"ז נראה דיהי' אסור להרכיב הדס באילן אחר, יהי' הדס המורכב ג"כ פסול מטעם עבירה כמו אתרוג המורכב אלא שלכאורה במינו דהיינו ביתר המינים של ארז יהי' מותר להרכיבו אע"פ שזה אילן מאכל וזה אילן סרק, שהרי מותר להרכיב אילן ע"ג אילן סרק ממינו, (כמבואר בירושלמי סוטה פ' משוח מלחמה הנ"ל), ועפ"ז נולד לנו פירוש חדש בדברי הירושלמי הנ"ל שאפשר לומר אילן מאכל באילן סרק ממינו ממש דהיינו כמו ארזים והדס שזה עושה פירות וזה אינו עושה, א"כ זהו מאכל וזהו סרק, ובמקום שאנו יודעים בבירור ע"פ הקבלה שהם מין אחד א"צ לדמיון סימנים (כמבואר ברמב"ם כלאים פ"ג ה"ב), וזה א"א לומר דאילן סרק ממינו הכונה הוא כמו שיש למשל תפוח גינה ותפוח-יער דקרו לי' לפעמים אילן סרק (עיין ט"ז או"ח הנ"ל) דהרי שם בירושלמי מקשה ע"ז נוטע בתחילה הוא, וזה שייך רק אז כשאילן הסרק אינו עושה פירות כלל הוא נוטע בתחילה ע"י הרכבתו באילן מאכל, אבל אם גם האילן סרק עושה פירות, איך יחשב עי"ז נוטע בתחילה יותר ממרכיב בשאר אילן מאכל, אבל בכה"ג דהדס וארז שפיר משכחת לן. וכמו שבארז אע"ג דהוא מינה דהדס אינו מקיים המצוה ה"נ י"ל בלימון אע"פ שאינו מקיים המצוה מ"מ מינו הוי לענין דבטל בשורש כמו ילדה בזקנה אליבא דכו"ע, אפילו אם נאמר לחדש דל"ב במין באשא"מ.
אבל נראה לע"ד לומר עוד כיון שמדמינן הרכבת אילן לכלאי בהמה, וגבי כלאי בהמה הרי מצינו שיש קפידא כמו בין מין בשאינו מינו מצד הטבע גם בטמאה עם טהורה, ולד' הרמב"ם (כלאים פ"ט ה"ז) דכלאים דהנהגה אינו אסור מה"ת כ"א טמאה עם טהורה דוקא, אלמא דענין החלוק שמצד דיני התורה הוא יסוד גדול בכלאים ושיטתו הוא (בהלכה א' שם), דשור פסולי המוקדשין מפני שהוא מעורב חולין וקדשים דיני כשני מיני בהמה א"כ י"ל דה"ה מין הכשר למצוה עם מין שאינו כשר למצוה הוי כלאים, ומסתבר לומר דהדם שוטה מ"מ כיון דהוא ממש הדם ראוי הוא לפעמים שיצמיח ג"כ הענין כדת ומקרי ראוי למצוה, כה"ג דחשיב סיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולב (שם ל"ו ב'), אבל עם מין אחר שאינו כלל מסוג ראוי למצוה אע"ג דהוא מינו דהדם י"ל דהוי כלאים, ולפ"ז י"ל דה"ה אתרוג ולימון אפי' אם נאמר דלענין כלאים מצד הדין הי' ראוי לחשבם למין אחד מפני שאין הטבע שלהם מחולק, וע"פ סברת השינוי שכתבנו אין לומר בהם. אבל מ"מ י"ל דכלאים הוי, ונפ"מ שנמצא אפי' לפי סברא זו שכתבנו שלא יהי' בהם הקולא דשינוי, מ"מ הפסול שלדעת הלבוש מצד עבירה יהיה בהם, אלא שי"ל דהאי מין כלאים כיון שהוא מפי הקבלה כמו שכתב הרמב"ם אינו שייך בב"נ. מיהו לפי מה שכתבנו (לעיל אות י"ח) די"ל כיון דב"נ מצווים על עיקר כלאים שייך בהם תיעוב בכל הפרטים לגבי ישראל לענין מצוה, ה"נ י"ל דה"ה בכלאים כזה, ואפי' לדעת הראב"ד שפי' כפי' ר"ת במכות (כ"א א) דיסוד הכלאים של שור פסולי המוקדשין הוא מפני שהתורה קראה אותו כצבי וכאיל, שהוא כחיה עם בהמה, י"ל דמ"מ למדנו מכאן דהחילוק שבין חולין וקדשים, שהוא רק חילוק רוחני חשוב הוא כחילוק מין בטבע, וי"ל דה"ה לכל חילוקים רוחניים, וי"ל עוד דלפ"ד הראב"ד יהי' אסיר ג"כ לב"נ, כיון דמקרא ילפי' לה, י"ל דהדבר שוה לכל, דלד' הרמב"ם דמפי הקבלה הוא דילפי' לה, הוא די"ל דדמי לשיעורין שלא נתנו לב"נ (כד' הרמב"ם מלכים פ"ט הלכה יו"ד) והיינו כדכתב שם הרדב"ז שלא נתנו הלכות לממ"ס לב"נ וקי"ל דשיעורים הלכתא נינהו (כסוכה וי"ו א') אבל לפ"ד הראב"ד דהוא מן הכתוב י"ל דה"ה דלב"נ הוי כלאים. ואדאתאן עלה לענין דבר המחולק למצוה י"ל דלד' הרמב"ם דהוא מהלכתא, וקי"ל אין דנים ק"ו מהלכה כדאיתא בנזיר (נ"ז א') ורש"י (שבת קל"ב א' ד"ה שהי') כתב בטעמא דמילתא לפי שלא נתנה תורה שבע"פ להדרש בי"ג מדות, א"כ לא דרשי לה ג"כ בהיקש שהיא בנין אב, א"כ י"ל דאין אנו יכולים לדמות ג"כ מלתא למלתא בהלכה לממ"ס שזהו ג"כ יסוד ההיקש, ע"כ אין לדמות קדושת מצוה לקדושת קדשים. אבל לדעת הראב"ד דגלי לן קרא י"ל דה"ה כל חילוק שיש מצד דין התורה מחשב כלאים, ומכש"כ לד' הלבוש שרוצה לדמות קדושת המצוה לקדושת קרבנות בעיקר דין הלמוד דכלאים ותיעוב עבירה, י"ל דראוי ג"כ לדמות הכשר המצוה לקדושה. אלא דבאמת קשה על עיקר ד' הלבוש שהרי קי"ל חולין מקדשים לא גמרי' (כפסחים מ"ב א') וזה הוא אליבא דכו"ע, והרי בקדושין (מ"א ב') אמרי' דאפי' תרומה חשובה חול אצל קדשים, לענין דלא ילפי' מינה שליחות, ותוס' (שבועות כ"ו ב' ד"ה משום) כתבו דה"ה דנדרים חשובים חול אצל קדשים, מיהו מנדרים אין כ"כ ראי' לענין מצוה, די"ל שאני נדרים דיש מצוה בשאלתן, כדאמרי': "כל הנודר כאלו בנה במה והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן", והנודר אע"פ שמקימו נקרא רשע אליבא דשמואל (נדרים נ"ב א') י"ל דמשו"ה לא דמי לקדשים, אבל תרומה לכאורה הוי מצוה. ואם נאמר כמש"כ לטעם הלבוש, דמצות ד' מינים שאני, דמדמינן לסוכה כש"כ מפ"ק דסוכה, ובסוכה חל שם שמים עליה כעל החגיגה, א"כ דמיא לקרבן, ועפ"ז הי' מקום ג"כ לנ"ד לענין כלאים, מיהו לפ"ד הר"ן במגילה (פ' בני העיר), בשם הרמב"ן דיש חילוק בין זמן המצוה לאח"כ, וי"ל דה"ה לענין קודם המצוה, דדוקא בזמן המצוה חל עליה קדושה, ושיטת הרמב"ן (שם) שהקדושה היא מדבריהם ומשום כבוד וי"ל דלולב וסוכה חמירא יותר משארי דברים, וכמבואר בתוס' (שבת כ"ב א' ד"ה סוכה) דעצי סוכה קדושתן דאורייתא ממש, וי"ל דה"ה לולב, אבל מ"מ החילוק של הרמב"ן בין זמן המצוה לחוץ לזמנה ניתן להאמר שהרי קי"ל דאחר החג בטלה הקדושה, שהרי אמרו (שבת שם) דאסור להסתפק מהם רק עד מוצאי יו"ט אחרון של חג, וה"ה בעצי סוכה, דרק כל שבעה אסורין (כסוכה ט' א') א"כ י"ל דלענין פסול מורכב לענין מצוה בשעת המצוה ממש מדמי' לה לקדשים, אבל לאסור הרכבה במינו, אלא שמחולק בהכשר המצוה, דא"ז בשעת המצוה, בכה"ג דמי לחולין, ולא מדמינן לשאר פסולי המוקדשין.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |