עונג יום טוב/מ
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בהא דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בשכפאוהו פרסיים ומשום דמצות אין צריכות כוונה יש להסתפק אי מיירי דוקא באמרו לו שיהרגוהו אם לא יאכל והוא אכל אבל אם תחבו לתוך פיו עד בית הבליעה עד שנבלע המצה לא יצא דדוקא אם עשה המעשה בעצמו רק שחיסר כוונה אז יצא אבל אם לא עשה המעשה בעצמו לא מהני או דילמא אפילו בכה"ג שתחבו לתוך פיו נמי יצא:
תשובה הנה גבי גט דקיי"ל גט מעושה בישראל כדין כשר ודאי דלא מהני אם נטלו ידו בע"כ וזרקו לה הגט דלא מתכשר אלא כשאיימו עליו עד שנתן בעצמו מיהו התם שאני דבעינן רצון וכשהחזיקו בידו עד שנתן לא מיקרי רצון דדוקא אם כפוהו שיתן בעצמו בזה אמרינן דודאי יתרצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואף אם האי גברא באמת בלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב ואינם דברים דרובא דאינשי אם כופין אותם לעשות מצוה ועושים ואומרים רוצה אני מתרצים נמי בלב כמש"כ לקמן אבל כשהחזיקו בידו ליתן גט לא מהני דבזה לא רובן מתרצים בלב גמור:
וכ"ז בגט דבעי רצון אבל במצוה דלא בעינן רצון אלא כוונה לחוד וכיון דמצות א"צ כוונה מהני אף אם עשו עמו בע"כ ולא עשה בעצמו וכן גבי יבום אמרינן ביבמות (דף נ"ג) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס קנה ומפרשינן אונס כגון שנתקשה לאשתו ותקפוהו עכומ"ז ביבמתו ועיי"ש בתוס' דלא רצה התלמוד לפרש שאיימו עליו שיהרגוהו אם לא יבא עלי' בקישוי דכל שעושה מעצמו אפילו ע"י פחד מיתה לדעת חשיב לי' ודבריהם צריך ביאור דהא בכל דוכתא קרי אונס מה שמגזמין עליו להורגו אם לא יעשה דבר זה ואיך כתבו דזה אינו קרוי אונס ונראה כוונתם ז"ל דאף דודאי בכל התורה דבר שעושה ע"י פחד מיתה לא מהני כמו בגיטין וקידושין מ"מ הכא גבי יבום כיון דכבר תנא דלא בעינן רצון וכוונה כלל ואפילו בשוגג נמי קנה א"כ פשיטא דגם מה שמפחידין אותו ע"י אונס מיתה נמי מהני ותנא דקתני נמי אונס ע"כ דאשמעינן רבותא טפי דאפילו אונס כי האי שלא עשה מעצמו כלל רק שכפוהו והדביקוהו נמי מהני וילפינן הכל מקרא דיבמה יבוא עליה דאפילו באונס כי האי נמי מהני ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שם ומשמעות דבריו ג"כ כמ"ש שכ' שם וז"ל וא"ת למה לא פרשו משנתינו בשאנסוהו למיתה לבא עלי' ותי' ההוא כיון דבביאה עלי' ליכא אונס לא קרינן בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת שלא במתכוין למצוה הוא בא עלי' עכ"ל הרי בהדיא דבאנסוהו למיתה מקרי אונס רק דהש"ס לא רצה לפרש מתניתין באופן זה משום דכבר שנה לנו התנא דלא בעינן רצון גבי יבום ולהכי הוצרך לפרש שתקפו לבא עלי' דאפ"ה נמי מהני וא"כ אפשר דבמצות נמי מהני אפילו אונס כי האי והכי משמע לי דלכאורה קשה למה לי' לאוכוחי מהא דשלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא דמצות א"צ כוונה ואמאי לא מוכיח זאת מברייתא דכתובות (דף פ') בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כו' א"כ ש"מ דמצות א"צ כוונה א"ו דמברייתא לא מוכח מידי דמיירי שמכין אותו עד שעושה מעצמו. ובזה אפשר לומר דאף דמצ"כ מ"מ מהני משום דודאי מתרצה אח"כ כמו גבי גט דמהני משום מצוה לשמוע דברי חכמים אבל מהא דשלחו לי' כפאו ואכל מצה יצא מוכיח דאל"כ מדקאמר סתמא כפאו דמיירי אפילו בתחבו לי' בבית הבליעה נמי יצא דבזה לא אמרינן גבי גט דודאי מתרצה ואפ"ה יצא ש"מ דמאצ"כ מיהו ז"א דאפשר לומר דלעולם גם הא דכפאו ואכל מיירי דוקא שאכל בעצמו ולא שאחרים תחבו לתוך פיו והא דלא פשיט מברייתא דבמ"ע כופין עד שתצא נפשו הוא משום דהתם אפ"ל כשכופין אותו אמרינן דמסתמא מתרצה כמ"ש גבי גט דכיון שהוצרך לעשות המצוה למה לא ירצה לעשות המצוה ברצון ובכוונה אבל הכא מיירי במי שיודע בעצמו שלא כיון כלל ושאל אותנו אח"כ אם יצא או לא דאף דגבי גט אמרינן דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים תלינן דודאי מתרצה ולא חיישינן שמא בלבו לא הי' מתרצה משום דהוי דברים שבלב ואף אם לא הי' מתרצה מהני דדברים שבלב אינם דברים מ"מ זהו דוקא גבי גט וקניינים דבזה אמרינן דברים שבלב א"ד אבל במצות ודאי דאחר כוונת הלב הן הן הדברים ולא מהני מה שאנו אומדין דעתו דניחא לי' אם יודע בעצמו שלא נתרצה בלבו ולהכי לא פשיט מהך ברייתא דמכין אותו כו' ועוד אפשר לומר דהתם שהב"ד כופין אותו כדי לקיים המצוה ועושה אותה אמרינן דמסתמא מתרצה לעשות לשם מצוה אבל הכא שכפוהו עכומ"ז שאין כפיית העכומ"ז כדי לקיים המצוה רק לאיזה פני' שיש לו בזה לא שייך לומר דודאי מתרצה ולהכי לא פשיט מהך ברייתא דמצות א"צ כוונה אבל לעולם אימא לך דגם הך דכפאו ואכל מצה מיירי שכפוהו לאכול ואכל מעצמו אבל אם תחבו לו בע"כ כו' לא יצא והכי משמע לישנא דכפאו ואכל מצה יצא משמע שכפאו ואכל מעצמו וכן מצינו בע"ז (דף נ"ד) שכתבו התוס' שם בד"ה כגון וז"ל פי' אנסוהו שאמרו להורגו אם לא ישתחוה מאיליו. אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל התוס'. הרי להדיא דאם אנסוהו להשתחוות לבהמתו והשתחווה מעצמו מיקרי שפיר מעשה להיות אוסר את בהמתו כדין נעבד ואם כפפו קומתו והוא לא עשה מעשה בעצמו אינו אוסר את בהמתו וה"ה לענין קיום מצוה נמי אין לדמות היכא שתחבו לו בביהב"ל והוא לא עבד מידי להיכי דכפאוהו לקיים המצוה ולעשות המעשה בעצמו דאפ"ל הואיל דלא עביד איהו מידי אינו יוצא ואע"ג דגבי טבילה אשכחן בחולין (דף ל"א) דאמרינן שם נדה שנאנסה וטבלה מותרת לביתה ופריך ה"ד אי נימא דאנסה חברתה וטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא הוא מ"מ אפשר לומר דשאני הכשר ממצוה דדוקא בהכשר לא שני לן בין עשה בעצמו או לא אבל גבי מצוה בעינן שעשה מעשה בעצמו ואף דבהגהות אשרי בר"ה (דף כ"ח) שם כתב ראי' דמצות אצ"כ מהא דקיי"ל כרב דנדה שנאנסה וטבלה טבילה מעלייתא היא אלמא דמצוה והכשר לענין זה חדא מלתא הוא וכיון דבהכשר מהני אי טבלה חברתה ה"נ לענין מצוה מהני לי' תחב לי' בביה"כ. מ"מ הא הרמב"ן ז"ל בחי' לחולין (דף ל"א) כתב להדיא דאין לדמות פלוגתא דרב ור"י בנדה שנאנסה וטבלה לפלוגתא דמצות צ"כ משום דאין לדמות הכשר למצוה וכן פלוגתא דר' נתן ורבנן לענין שחיטה נמי לא תליא בזה והוכיח בראי' דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה לרב ואלו מתעסק בתקיעה לד"ה לא יצא עיי"ש בדבריו ז"ל:
מ"מ נ"ל כיון דאשכחן גבי עריות דבאשת כהן באונס נמי אסורה מקרא דוהיא לא נתפסה אסורה ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואמרינן ביבמות (דף נ"ו) הכל היה בכלל זונה והכל היה בכלל אחרי אשר הוטמאה ולא מפלגינן שם בין גיזם עלי' שתעשה מעשה ותביאו עלי' בין לא עשתה שום מעשה והיתה קרקע עולם דבכל ענין נאסרת כדאשכחן בכתובות פ"ק גבי תינוקות שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה וכן ביבמות גבי מעשה בריבה אחת בהיתלו שרבעה כלב כופרי כו' ש"מ דגם בלא עבדה מעשה רק שהאחר עושה הדבר נמי מיקרי מעשה ובכלל אשר הוטמאה וה"נ גבי מצות אף שתחבו לו בביהב"ל נמי מיקרי קיום המצוה ויצא יד"ח. ומה שבעכומ"ז לא מיקרי מעשה כלל הוא משום דהשתחואה לא מיקרי אלא בעביד בעצמו וכשחבירו כופף קומתו לא שייך לשון השתחואה כמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ד) ד"ה אין עיי"ש ואע"ג דגבי חליצה קיי"ל דחליצה מעושה אינו פוסל כלל כדאיתא ביבמות (דף ק') ובארנו בתשובה דאע"ג דחליצה לא בעי רצון רק כוונה וחליצה בלא כוונה פסול ופוסל מן האחין מ"מ חליצה מעושה אינו פוסל כלל משום דאונס כמאן דלא עביד כלל מ"מ הכא גבי מצוה לא מיקרי כמאן דלא עביד כיון דמחויב לעשות המצוה בלא"ה לא אמרינן דכמאן דלא עביד דמי דמה"ט שרינן גט מעושה בישראל כדין כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכ' גירושין) דכל מה שאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס לענין דלא הוי כמאן דלא עביד וכמו שבארנו דבריו בתשובה ולא מיקרי אלא מחוסר כוונה וקיי"ל מצות אצ"כ וכ"ש במצה שאף הני רבוותא דפסקי מצות צריכות כוונה סברי במצה אצ"כ משום שכן נהנה כנלע"ד וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |