משתמש:בן עזאי/ביצה/כא/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בן עזאי ביצה כא ב

בדין מתוך והואיל אם תלויין זה בזה, ובדין מתוך לב"ש

איתא במשנה ביצה כ"א: בש"א לא יחם אדם חמין אא"כ ראויין לשתיה וב"ה מתירין. ובתוד"ה לא, הקשו וז"ל: וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפילו ראויין לשתיה הא לית להו מתוך, וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש, עכ"ל.

ומבואר בדברי התוס' דבראויין לשתיה אין ההיתר מצד מתוך, אלא מיירי בכגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו, והיינו מדין ריבוי בשיעורין דשרי, ולפי"ז יש לבאר הלשון "ראויין לשתיה" דר"ל דמתעתד לשתות מהם.

אמנם בלשון התורא"ש בשבת ל"ט: ד"ה אא"כ, נראה להדיא דב"ש כוונתם להתיר הכא מדין מתוך, דיעו"ש להוכיח דלא אמרי' מתוך בהדלקת מדורה וכו', [ומה שלא דנו להתיר מדין הואיל, י"ל דהוא משום דהואיל אינו מתיר לכתחילה, עיין חי' בן הרמב"ן בדף כ"א: שדן בזה].

אלא דתיקשי ליה קושיית התוס' דהא ב"ש לית להו מתוך כמבואר בסוגיא דלעיל י"ב. וא"כ אמאי שרו בראויין לשתיה, ובלא"ה קשה דמ"ל אם ראויין לשתיה או אין ראויין לשתיה, דממ"נ אם אית להו מתוך גם באין ראויין לשתיה יהיה מותר להחם ואם לית להו מתוך א"כ גם בראויין לשתיה ייאסר .

ובאמת כבר הקשה כן הגרע"א בחידושיו ובגהש"ס בשבת ל"ט: דהנה כעין מש"כ התוס' בסוגיין, כמו"כ הקשו התוס' בשבת ל"ט: ד"ה אא"כ, וז"ל: אא"כ ראויין לשתיה, נראה לר"י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אף על גב דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך, ובפ"ב דביצה אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות וכו'. ובגהש"ס הנ"ל הקשה דצ"ע דלענין מתוך מה הפרש בין ראויים או אינן ראויים, וכ"ה בחידושיו שם.

ובאמת יש להקשות למה דאיתא בירושלמי לפרש באופן אחד דכ"ה דעת ב"ה דצריך שיהיו ראויים לשתיה, והיינו דהגם דאית להו לב"ה מתוך, מ"מ לא סגי בזה לחוד להתיר חימום המים אלא בעינן גם שיהיו ראויין לשתיה, ובזה שבה תמיהת הגרע"א דמה הפרש יש לענין מתוך אם ראויים לשתיה או אינן ראויים לשתיה.

והנראה לבאר בזה דהך מ"ד בירושלמי ס"ל תנאי חדש בדין מתוך, דההיתר דמתוך זהו דווקא במה שראוי לשתיה, אבל אם אינו ראוי לשתיה בזה תו לא שייך מתוך, והביאור בזה י"ל בב' נוסחאות, דיש לבאר דאם אינו ראוי לשתיה הוי כמו מלאכה אחרת, דכמו דלא אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה הבערה שלא לצורך, כמו"כ אין לומר מתוך ממים הראויין לשתיה למים שאינן ראויים לשתיה, דהרי"ז כמין אחר.

והיינו דיסוד ההיתר במתוך לכל אופן שיהיה הביאור בזה, מ"מ יסוד הענין שהדבר כבר הותר ואינו בכלל האיסור מלאכה, [או מצד הואיל ואשתרי כמו שהזכירו הרבה מן האחרונים, או משום דאי"ז בכלל מלאכת עבודה וכיו"ב] אמנם כל זה הוא רק במה שראוי בעצמו לשתיה ויש בו עצמו משום מלאכת אוכ"נ, אבל במה שאין ראוי לשתיה, הרי"ז כמו מין אחר.

ועוד יש לבאר בזה עפ"י שיטת התוס' דל"א מתוך לענין שלא לצורך כלל, וכעי"ז יש לומר דבאין ראויים לשתיה א"כ בזה כל ענין שייכות הבישול או ההבערה למתוך הרי"ז כמו שלא לצורך כלל, ודו"ק.

אם ב"ש פליגי על מתוך לגמרי

ומעתה יתכן לומר לפי"ז דגם לב"ש אילו היו סוברים דין מתוך שפיר מצינן דמ"מ היינו דוקא בראויים לשתיה, והיינו ע"ד משנ"ת דלא אמרי' הואיל רק במה שראוי לשתיה, דאל"כ הוי זה כמו מלאכה אחרת וכמשנ"ת, בזה מיושב קושיית הגרע"א. ויש שביארו בזה [עי' אבנ"ז או"ח ת"ז] דיתכן לומר דב"ש לטעמייהו, [דף כ"ב.] בדין עירוב תבשילין דב"ש מצרכי עירוב פת לאפיה ותבשיל לבישול וחמין לחמם, הרי דסבירא להו דכל מין ומין ענין בפני עצמו הוא, וא"כ הכי נמי סבירא להו דלא אמרינן מתוך ממין אחד לחבירו, ולא אמרינן מתוך שהותר אוכל הותר לולב, אבל אם צריך אוכל לדבר אחר, שפיר מותר משום מתוך, ועל כן אם אינו ראוי לשתיה ואינו משקה הוה ליה מין אחר, אבל ראוי לשתיה שפיר מותר משום מתוך, ולזה הקשו התוס' דהא לית להו לבית שמאי מתוך דסבירא להו [עי' לעיל י"ב.] השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה, ואף דזה וזה בהמה, וכן לית להו מתוך בהבערה אף דאידי ואידי אש.

והנה בעיקר קושיית הגרע"א, עיי"ש בגהש"ס שהביא דהרשב"א הוסיף דמאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל [בלשון הרשב"א: "מאן דלית ליה מתוך כ"ש דלית ליה הואיל"]. ובחידושיו הוסיף: דכן הוא כוונת התוס' בשבת שם דכמו דלית להו לב"ש מתוך ה"נ לית להו הואיל, ושוב כתב דהכי מפורש ברשב"א שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל.

ור"ל דכך הוא שיעור דברי התוס' "נראה לר"י דווקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אף על גב דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא לית להו מתוך", וכוונתם דאע"ג דראויין לשתיה וכי תימא דב"ש שרו משום הואיל, הא ב"ש גם לית להו הואיל.

מו"מ בד' הרשב"א דמאן דלי"ל מתוך כ"ש דלי"ל הואיל

אמנם בעיקר דברי הרשב"א צ"ע הסברא דמהיכי תיתי דמאן דלית ליה מתוך לית ליה גם הואיל, וגם איזה ק"ו יש בזה, דאמאי דין מתוך הוא פשוט יותר דנעשה מזה ק"ו דמאן פליג אהא פליג אהא, ובפשטות דין מתוך הוא דין היתר יותר מאשר דין הואיל, דע"י מתוך שרינן טפי, דהא ע"י הואיל שרינן רק דבר שהוא לאוכ"נ ואילו במתוך שרינן גם לצורך אחר שאינו צורך אוכ"נ.

[ויש להוסיף דבאמת לרש"י דס"ל דמתוך מתיר גם שלא לצורך כלל, א"כ הרי ודאי דמתוך נמצא דהוי דין היתר יותר מדין הואיל, אמנם לדעת התוס' וסייעתם דבעינן עכ"פ צורך גם בדין מתוך, א"כ בזה י"ל דהואיל הגם דהוא לצורך אוכ"נ, מ"מ אינו לצורך אוכ"נ דיו"ט, משא"כ מתוך דלכה"פ עושה לצורך יו"ט עצמו, אמנם אכתי קשה דמהיכי תיתי דתליין זב"ז, וזה מחודש].

ואמנם דיש להביא קצת ראיה לשיטת הרשב"א, דהא חזינן דרב חסדא פליג על דין הואיל בפסחים מ"ו: ומאידך הרי ב"ה ס"ל דין מתוך, הרי לן דדין מתוך פשיט טפי מדין הואיל, אמנם אי"ז ראיה גמורה דמנ"ל דתליין זב"ז, דבפשטות אין הסברות בהם שוים, וגם דדין הואיל הרי הוא דין היתר פחות מאשר דין מתוך וכמשנ"ת.

ועוד דא"כ יש להקשות איפכא, דהא רבה בפסחים שם ס"ל דין הואיל, ואילו בביצה י"ב. דעתו דבין ב"ש ובין ב"ה לא ס"ל מתוך, הרי דדין הואיל לדידיה פשיט טפי, והן אמת דהרשב"א כבר כתב דרבה אמר כן רק בדרך דחיה, ולעולם מודה דב"ה ס"ל מתוך, אך אכתי תיקשי עמש"כ הגרע"א דזהו כוונת התוס' דהא התוס' לא כתבו כן דרבה אמר כן רק בדרך דחיה.

והנה התוס' בפסחים מ"ז: ד"ה אהעברה כ' בשם ריב"א להוכיח דרבה דאמר הואיל היינו אפי' לב"ש, וכוונתם דהיינו אפי' לב"ש דלית להו מתוך, הרי דפליגי על דברי הרשב"א דהוא נוקט דמאן דלית ליה מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, אמנם התוס' הוכיחו לא כן אלא דבית שמאי לא ס"ל מתוך ואפ"ה סבירא להו הואיל, וצ"ב מהו יסוד פלוגתתם בזה, וכמו"כ צ"ע לשיטת הרשב"א ממה שהוכיחו התוס' שם, וכבר הקשה כן הגרע"א בשבת שם.

אמנם לפי משנ"ת דלעולם בית שמאי לא פליגי לגמרי על דין מתוך, אלא דבאמת גם בית שמאי מודו בעיקר דין מתוך, ורק דהם ס"ל דדין מתוך מהני רק לאותו דבר בעצמו ולא לדבר אחר, וכגון בגוונא דמתני' דלא יחם אדם חמין לרגליו, דאם יחם המים לצורך שתיה בזה אמרי' מתוך ושרי גם לצורך שבת, כיון דבאמת אמרי' מתוך לענין אותו דבר בעצמו, אבל מיחם המים לרגליו ולא לשתיה ולצורך אוכ"נ, בזה חימום המים נידון כמו מין אחר לגמרי, ולא אמרי' מתוך ממין אחד לחבירו, דכל מין ומין ענין בפני עצמו הוא, ולא אמרי' מתוך מזה לזה.

ולפי"ז א"ש דמש"כ הרשב"א בשבת שם דמאן דלית ליה מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, הרי קאי על המיחם חמין לרגליו ובזה הרי ב"ש לא ס"ל מתוך וא"כ כ"ש דלית להו הואיל, וע"כ דמה שאמרו אא"כ ראויין לשתיה, רצונם לומר שהיתה דעתו לשתיה, אבל התוס' בפסחים נימא דמיירי במבשל לצורך אכילה ובזה שפיר גם בית שמאי ס"ל דאמרי' מתוך והואיל, [אמנם כ"ז הוא דוחק].

ובזה יתבאר גם סברת הרשב"א דמאן דלית מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, והקשינו דצ"ב הסברא בזה, דאיך תליין זה בזה, וגם דמצד הסברא הואיל קרוב יותר להיתר מדין מתוך.

אמנם לפימשנ"ת יש לבאר דיסוד סברת הרשב"א דהוא נוקט דטעם ב"ש דלית להו מתוך אי"ז משום דפליגי מכל וכל על דין מתוך, אלא דבאמת גם הם מודו לעיקר דין מתוך, ורק דהם ס"ל דכל מין ומין הוא ענין בפני עצמו ולא אמרי' מתוך מזה לזה, וא"כ כ"ש נ"מ דלית להו הואיל, דכ"ש שאין לומר הואיל בכה"ג שמיחם שלא לצורך אכילה דייחשב בזה מין אחר לענין הואיל יותר מאשר לענין מתוך.

דהרי מתוך יסוד הסברא בזה דחזינן למה שאינו בכלל ההיתר דע"י הדין מתוך יהיה נכלל במה שמותר מצד עיקר ההיתר דאוכ"נ, ואילו בדין הואיל יסוד הענין דחזינן למה שאופה עכשיו כאילו עושה זה לצורך אוכ"נ כבר, כיון דאילו נזדמנו לו אורחים וכו' הרי"ז נחשב כמו שהכין להם כבר.

וא"כ אם לענין מתוך נחשב זה למין אחר מה שאינו מיחם לצורך שתיה ממש, א"כ כ"ש דגם לענין הואיל הרי"ז כמין אחר, כיון דלענין הואיל בעינן בזה לקרב טפי דיהיה נחשב כמאן דעביד לצורך אוכ"נ כבר, ודו"ק.