מראה הפנים/עבודה זרה/א/ט

מראה הפנים עבודה זרה א ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שדה מצוי להתברך מתוכו. לכאורה היה נראה דעל טעמא דיליף מדרשא דקרא קאי כדפריך והתנינן וכו' ומחלק בין בית לשדה דבית לא הוי כחנייה בארץ אלא דלפ"ז הוה משמע דגם שכירות בכלל לא תחנם הוא והא ליתא דלא אסרה תורה אלא מכירה ובין בית ובין שדה וכל המחובר לקרקע הוי חניה במכירה דוקא ושכירות מדרבנן היא והטעם גזירה אטו מכירה והכי הוא בהדיא בסוגיא דהתם דף כ"א ע"א וכדפרישית במתני' בטעם פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי לכך נראה דעיקר פירושא דהכא כך הוא דה"נ קאמר כעין דאמר התם דפריך אי דדרשינן מקרא לא תתן להם חנייה בארץ א"כ מאי האי דתנינן ר' יוסי אומר אף בא"י משכירין להם בתים דוקא ואם לא אסרה תורה אלא מכירה א"כ מ"ט אסרו להשכיר להם שדות ומשני דאין ה"נ דשכירות גזירה מדרבנן הויא ובשדות דהברכה מצויה מתוכן גזרו בהו רבנן ובבתים דאין הברכה מתוכן לא גזרו בהו רבנן. והתם קאמר טעמא דגזרו רבנן בשכירת שדות משום דאית בהו תרתי חנייה בקרקע והפקעה מן המעשרות ולכאורה איכא נ"מ בין טעמא דהכא לטעמא דהתם דאי אמרי' משום הפקעת המעשר א"כ אזלא כמ"ד דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות ולטעמא דהכא איכא למימר דכ"ע סברי אין קנין לנכרי להפקיע ממעשרות וכ"כ התוס' בשמעתין להכריח דסוגיא דהתם אזלא כמ"ד יש קנין ובמנחות דף ס"ו ע"ב ד"ה מירוח עכו"ם וכו' העלו עוד דסוגיא דהאי ש"ס וסוגיא דהתם פליגי בהא אליבא דר"מ שכתבו ומיהו בירושלמי משמע דר"מ סבר אין קנין דתנן במסכת דמאי פ"ה מעשרין משל ישראל על של נכרים וכו' (וכן מוכח בהרבה מקומות) וירושלמי לטעמיה דמפרש בסוף פ"ק דע"ז בית אינו מצוי להתברך מתוכו וכו' עכ"ל. מיהו כל זה לשיטתם שהכריחו בהסוגיא דלא מיקרי הפקעה אלא בענין שיופקע אף כשהישראל יזרע בתוכה והיינו כמ"ד יש קנין וכשמוכרה לנכרי אפי' ישראל אחר יזרע בתוכה פטורה מן המעשר ודלא כהיש מפרשין דהפקעה שהוא עתה ביד הנכרי והוא זורעה ואין כאן מעשר הוי הפקעה ואפי' כמ"ד אין קנין אתיא. אמנם למדין אנו מדברי הרמב"ם ז"ל שדעתו כדעת הי"מ דגם סוגיא דהתם כמ"ד אין קנין אתיא שהרי בפ"א מהל' תרומות הל' י' פסק כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י להפקיע הקרקע מן המצות אלא הרי היא בקדושתה ולענין כשחזר ולקתה הישראל ממנו דלא מיקרי כיבוש יחיד כדכתב שם וכן אם לקח ישראל הפירות ממנו קודם שנגמרו בידו אבל אם הפירות נגמרו ביד הנכרי פטורין מן המעשרות ובשמרחן הנכרי כדכתב שם הל' י"א וכן אם מכר הישראל קרקע שלו לאכילת פירות לנכרי וגמרו ביד הנכרי פטורין כדכתב שם הל' י"ג וזה נלמד מסוגית דהאי ש"ס בדמאי ובגיטין סוף פרק השולח דקאמר התם אע"ג דאמר ר"מ אין קנין לנכרי בא"י להפקיעו מן המעשרות מודה שיש לו בה קנין נכסים מהו קנין נכסים א"ר בא אכילת פירות. וזהו כדאמרן לענין אם נגמרו הפירות ביד הנכרי דפטורין. והשתא ממילא נשמע דמה שכתב היא ז"ל בדינא דמתני' דהכא בפ"י מהל' עכו"ם הל' ג' ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע שדעתו בזה כדעת הי"מ דאע"ג דקי"ל אין קנין לנכרי בא"י מ"מ הפקעה איכא דאם יגמרו הפירות ביד הנכרי אין כאן חיוב מעשרות והשתא שפיר אזלה סוגיא דהתם בשמעתין אליבא דהלכתא כרבה ורב אשי סוף פ' השולח. וכבר רמזתי בזה במקצת סוף פ' הנזכר על מה שתמה התיו"ט בזה ודבריו נמשכין מדברי התוס'. אבל מוכרח הוא דדעת הרמב"ם והי"מ עיקר הוא כדאמרן. ובענין שדקדקו התוס' על הי"מ דגם בשכירות גופה איכא הפקעה מן המעשר שלא יעשר הנכרי מאותה תבואה צ"ל לדעת הרמב"ם והי"מ דהא לאו קושיא היא דלאו הפקעה הויא מה שהנכרי לא מעשר ואינו אלא לפי שעה ולא מיקרי הפקעה אא"כ הופקעו הפירות ממעשר לעולם ואף כשיבואו ליד ישראל כדלקמן וכן מה שהקשו עוד דלשון הפקעה משמע שמפקיע החיוב לגמרי מן הקרקע וכאן אין הפקעה גמורה כיון דאין קנין שהרי גם עתה שהיא ביד הנכרי אם יזרע בה ישראל תתחייב לעשר. גם בזה איכא למימר דאי משום הא לא ארייא דמי יימר שהנכרי יניח לישראל לזורעה ועכ"פ כל שהוא ביד הנכרי והוא זורעה ופירותיה יהיו נגמרין בידו והיינו שמרחן ג"כ הנכרי אף שאח"כ לוקח ישראל הפירות ממנו פטורין מן המעשרות והרי יש כאן הפקעה גמורה לעולם וביד ישראל ומה שכתב עוד התיו"ט בהאי מתני' פ"ד דפיאה הלקט ושכחה ופיאה של עכו"ם חייבין במעשרות דההיא נמי כשי' הירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר"מ היא וכו' ותו דחינן לה התם וכו'. בזה נמשך אחר דברי הר"ש ע"ש אבל לדעת הרמב"ם אינו כן. והר"ב שכתב בפיאה ומתני' ר"מ היא וכו' ואין כן הלכה נמשך אחר דברי הרמב"ם בפי' המשנה שם ואנן חזינן דבחיבורו חזר בו ופסק כהאי סתמא דמתני' בפ"ב מהל' תרומות הל' י' וטעמו נתבאר מדברינו דלעיל דהוא ז"ל פסק בפ"א שם כמ"ד דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מקדושתה והיינו לענין שאם יבאו ביד ישראל קודם שנגמר מלאכתן למעשר וזהו קודם שמרחן הנכרי אז חייבין הפירות במעשרות והשתא מכיון דלא חייל שם לקט שכחה ופיאה מה שקרא הנכרי עליהן שהרי אינו מוזהר על כך הוי כמו שבאו ליד ישראל קודם שמרחן הנכרי ופסק כרבה וכאוקימתיה ולא כדדחי הש"ס דאינו אלא דחיה בעלמא דלא מוכרח מהתם קאמר אבל לענין הלכ' דברי רבה ורב אשי עיקר הן. ושיטת הירושלמי שם אזלא שפיר לר' יוסי א"ר יותנן התם כש"ס דילן ובמקומו יתבאר יותר בסייעתא דשמיא:

והתני מעשה בר"ג שהיה מהלך בדרך וכו'. לכאורה לא אשכחן הכא דמשני להקושיא וע"כ צ"ל דבהא דקאמר כיוון ר"ג ברוח הקדש ולמדנו ממנו וכו' ושהולכין אחר רוב עוברי הדרכים א"כ ממילא ניחא לן הקושיא והכא לא משום חן נתן לו מתנת חנם זה אלא שלא היה ראוי כ"א להמבגיי הזה ועוד שר"ג רצה ללמדינו זה שהולכין אחר רוב עוברי הדרכים וכדאמרינן בעלמא לאפרושי מאיסורא שאני. והתוס' בעירובין דף ס"ד ע"ב גבי הא דמייתי האי עובדא התם הקשו קושית הש"ס הזה ותירצו דשמא לא סבר לה ר"ג להא דר' יהודה א"נ כיון שהנכרי היה מתלוה עמהן בדרך שרי וכו' וכל זה דוחק ועוד דמשמע מיד שמצאו ופגעו לנכרי הזה ציוה ליתן לו ועיקר התירוץ כדמשמע מהכא וכדאמרן ולא צריכין לאוקמי להא דר"ג דלא כהלכתא דהא קי"ל כר' יהודה:

אבל עכשיו מעבירין על האוכלין מפני הכשפים. והכי מסיק לה בעירובין שם:

והתני מעשה בר"ג שהיה מטייל בהר הבית וכו'. והכי פריך ומפרק לה התם בפרקין דף כ' ע"א:

ליתן עליהם בל"ת. לאו דוקא הוא ולא מצינו שיהא עובר בלאו דלא תתחתן אלא כחיתון ממש ואסמכתא בעלמא היא וכלומר דחמיר איסוריה מההולך למשתה שלו דאינו אלא גזירה בעלמא וכאן אסמכוהו אקרא ודומה לבישולי נכרים דאיכא למ"ד משום חתנות ואינו אלא מדרבנן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף