מראה הפנים/מעשרות/ה/א

מראה הפנים מעשרות ה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

העוקר שתלים מתוך שלו. בשתלים שיש בהן פירות מיירי כך פי' הרמב"ם במשנה וכ"כ בחבורו בפ"ו ממעשר בהלכה ג' ולפ"ז אתי שפיר מה דמסיק הש"ס דמתני' דברי הכל היא והא קמ"ל דאע"פ שיש בהן פירות לא דמייא לחטין לפי שאינן גמר מלאכה כדפרישית בפנים:

לקט לשלוח לחבירו פטור. היינו שקנה בתלוש ואפ"ה פטור דאין המקח קורע הואיל ולצורך חבירו הוא דקנה כ"כ הרמב"ם בפירושו שקנה תלוש וכן בחבורו בפ"ג בה"ב וההכרח לפי' זה בארתי בפנים. ולפי' הר"ש שלקט בשתלין איירי וכן נמשך הר"ב אחריו קשה דמאי איריא לשלוח לחבירו הא אפי' עקרן לצורך עצמו וכדי לנטען במקום אחר קתני רישא דפטור אבל אם האי לקט פירושו שלקט הפירות בתלוש וקנה לצורך חבירו טובא קמ"ל דאף דהמקח קובע בתלוש היינו דווקא אם הוא לעצמו אבל לשלוח לחבירו אין הלוקח הזה קובע שלא יאכל ממנו זה עראי וכיון שכן לא נקבעו כלל ויש לו ג"כ לאכול מהן עראי וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג שם. והתוי"ט העתיק כאן לשון הש"ס דהסוגיא וכל מה שביאר והאריך בזה ללא צורך ולא לפי הדין הוא דמ"ש דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו וכו'. דעתו דהאי דקאמר דר' יהודה הוא לר' יהודה דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה וכו' הך דכלכלה בלאו הכי לא שייכא כלל וכלל להא דהכא דהתם טעמא דדוקא כשליקט בכלכלה משמרה הוא לחבירו ומקפיד על כך והוי לה ככלכלה דשבת כדמפרש הש"ם התם אליבא דר' יהודה והשתא למאי שרצה לפרש דהך דר' חייא בשם ר' יוחנן אוקימתא אחריתא הוא ואדלעיל קאי אדר' מנא דמוקי להא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור כר"מ כדאיתא ואיהו מוקי כר' יהודה דפרק דלעיל מאי שייך זה להא דלקח במחובר לקרקע והוא סיבב הדבר להא דלקט לשלוח לחבירו ואין זה במשמע אף למי שלא ראה התוספתא ופשיטא מי שרואה בתוספתא מאליו יבין דהא דר' חייא בשם ר' יוחנן ענין בפני עצמו ואדברי ר"א בן עזריה לחוד קאי ולא שייך כלל להא דלעיל וכדפרישית בפנים. גם בענין שכתב בההיא דר"מ וציין בפ"ב משנה ה' לאו אהאי ר"מ קאמרינן הכא בענין המקח דהתם בפירות שנגמר מלאכתן מיירי והמקח קובע לדברי הכל ולא פליגי ר"מ ור' יהודה שם כ"א לענין אוכל אחת אחת בלוקט המוכר ונותן לו ור"מ דאמרינן הכא בפירות שלא נגמר מלאכתן הוא והיינו ר"מ דסוף פ"ב וכבר כתבתי בסוף פ"ב בענין שרצה התוי"ט לדמות אליבא דר' יהודה לדינא האי דסוף פ"ב עם הדין דמשנה ה' בפ"ב וע"ש ובמקומות המצוינין שם ותמצא כדברי. סוף דבר לא נאריך בזה ולא במה שסיים בענין דסתם הכא אליבא דר' יהודה וכו' וא"צ כלל לזה נשאר עלינו לבאר כאן לדעת הרמב"ם דלמאי דהש"ס מוקי הכא לסתמא דמתני' כר"מ דסוף פ"ב כדמדייק הא בתלוש חייב וכו' וא"כ מ"ט פסק דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדכתב בריש פ"ג ובכמה מקומות והנראה דלא סמיך הוא ז"ל אהא דהכא אלא הואיל וחזינן למסקנת הש"ס דילן דסוף פ"ד דביצה דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדקאמר התם כי אתא רבין אמר ר' יותנן אחד מקח וכו' והבאתי לעיל בכמה מקומות ולא סמכינן אהא דיוקא דהאי ש"ס אלא דהתנא היא גופה קמ"ל דאין המקח קובע במחובר לקרקע ובנגמר מלאכתו איירי וכההיא דלעיל בפ"ב בהלכה ה' בעשרים תאנים אלו וכו' והתם איידי דרישא קתיי לה והכא עיקר וזהו הנכון לדעת הרמב"ם ולמסקנא דדינא כמבואר:

לזרע חייב. דוקא לזרע וכדאמר ר' מנא בגמרא לא שנו אלא לזרע הא לוכל פטור כ"פ הרמב"ם בפ"ו ממעשר בה"ג בעוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוין להוסיף בגופן מותר ואם שתלן כדי שיתקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל. הא דנקט לשון מותר ואסור משום דלעיל כתב אין זורעין את הטבל ואפי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר וכו' הלכך מסיים ג"כ בלשון הזה והיינו הך כלישנא דמתני' דבמקום שאסור לזרוע משום טבל חייב לעשר קודם שיזרע ובמקום שמותר פטור מלעשר קודם הזרע ומיהו בעיקר הדין דפסק כר' מנא לכאורה קשה דהא ר' יוחנן פליג וקאמר לא שנייה בין לוכל נמי חייב מפני שהוא גורנן ונראה דסמך הוא ז"ל אסתמא דמתני' ואסתמא דתוספתא שהבאתי בפנים בריש הסוגיא דקתני לזרע ואע"ג דבתוספתא גבי שתלים תני לה בהא פסק כסתם מתני' דריש פרקין וכמבואר הטעם לעיל שם משום שלא אסף מהן הפירות לא הוי כזורע טבל אבל לפת וצנונית דהן עצמן הפירות אם נתכוין להוסיף בגופן דהיינו לאכול הוא דמותר דלא נתכוין משום הזרע ואינו כזורע טבל וכשנתכוין לזרע אסור ומשום זה סמיך אפיסקיה דר' מנא ועוד דר' מנא בתראה הוא בהאי תלמודא וכבר זכרתי זה בכמה מקומות דבכל מקום דלא פליגי רבים עליה דר' מנא פסק הרמב"ם כוותי':

בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא. כתב הר"ש כדאמר בירושלמי דרבתה התורה בטהרת זרעים על כל זרע וגו' אבל לשאר מילי כתלושים דמי ובחזקתן למעשר ולשביעית ואחריו נמשך הר"ב אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה י"א בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי' השרישו בקרקע עליה פטורין מן המעשורות. והכ"מ ציין שם להמתני' וסיים אלא שאין כתוב שה זה בצד זה. ומשום זה לא אתינן לדייק דלישנא דהתוספתא הוא דנקט והוא שהובאה בהסוגיא השרישו בקופה וכו'. השרישו בעלי' וכו'. וגריס בתוספתא השרישו זה בזה וכו' וכמו שבארתי כאן בפנים. דהוי כהאי דאגודה דפ"ק דכלאים מיהו בעיקרא דדינא צריך ביאור מ"ט פסק נגד התוספתא במה שמבואר בהדיא דאפי' השרישו בחזקתן למעשר ולשביעית ובמתני' לא הוזכר כלום מדין מעשרות ועוד בהש"ס מסיק הכי דשאני מעשרות מטומאה כדקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא בהסוגיא. ולא ראיתי למי שהרגיש בזה ועיין לקמן בהסוגיא ד"ה התורה ריבתה בטהרת זרעים ושם תמצא ביאור לדבריו ובענין מקור הדין מהיכן למד הרמב"ם לומר כן ומענין דינים השייכים לזה והנזכרים בהסוגיא:

אפילו חבר ששילח לחבר צריך לעשר. הכא אליבא דר"א בן עזריה קאי בענין שסבר דלקח ושלח לחבירו נקבע הוא למעשר אם יש כיוצא בו נמכרין בשוק וכדמסיים הטעם לפי שנהגו בגי אדם וכו' בדברים הללו. ומיהו לדינא היכא דכבר נקבעו למעשר ובחבר ששילח אפי' לחבר קי"ל שאסור לחבר המשלח לשלוח לחבר עד שיעשר שלא יסמכו זה על זה ויאכל הטבל כדכתב הרמב"ם בפ"ו ממעשר בהלכה ו' ונלמד ההיא דלעיל בפ"ג דדמאי מהתוספתא שהובא שם בהלכה ג' וע"ש בד"ה שלח לי ר' יוסי בריבי אתרוג מה שנתבאר מענין זה בס"ד:

על דעתיה דר' יוחנן דהוא אמר אין הטבל בטל ברוב וכו'. משמע הכא מהשקלא והטריא דהסוגיא דלא קמה מילתא דר' יוחנן כדפריך עליה מהאי תוספתא ומאי דמספקא ליה להש"ס דדילמא בטבל שהוא מדבריהם אף ר' יוחנן מודי דבטל ברוב ואקשי עלה מהאי מתני' דחלה כמבואר בפנים וא"כ פריכא מילתיה דר' יוחנן ואף דבא ר' מנא לקיים האי דבעי לחלק בין טבל מן התורה לטבל מדבריהם אליבא דר' יוחנן ומוקי להמתני' דחלה בשמן זיתי מסיק וכו' דיחויא בעלמא הוא כלומר יכילנא לשנויא לך דבהני מיירי ובאמת לא קאי האי אוקימתא דזיתי מסיק וענבי בציר קתני ועוד דהא למ"ד דאינו בטל ברוב אפי' בטבל בכה"ג שאינו ברור כמו שזכרתי בפנים א"כ לא קיימא לדינא האי חילוק בין דאורייתא לבין דרבנן דהא טעמא דטבל אינו בטל ברוב משום דדבר שיש לו מתירין הוא וכדאמר בהדיא בפ"ו דנדרים דף נ"ח ובהאי תלמודא בפ' הנזכר בהלכה ד' וא"כ אי אמרינן דאף טבל דכה"ג הוא בכלל הטבל השנוי במתני' סוף פ"ג דחלה דהטבל אוסר בכל שהוא מין במינו שוב אין לחלק בין טבל דאורייתא או דרבנן דדבר שש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל כרב אשי דריש מס' ביצה ולפ"ז היה נראה מסוגיא זו דלא קאי מילתיה דר' יוחנן בטבל דכה"ג דאיירינן הכא אבל הא ליתא דכל הא דאיתמר הכא אינו אלא למאי דדייק מהאי תוספתא כמבואר הכל בפנים ומילתיה דר' יוחנן בדוכתיה קאי למאי דנלמד מהמתני' דריש פ"ד דתרומות ומהסוגיא דהתם וע"ש ותמצא מבואר היטב ולכל השייך לזה לדעת הרמב"ם ז"ל וכמו שהכרחתי שם בס"ד:

ר' יוחנן בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישה התולש מהן בשבת פטור וכו'. בהא לא קיימא מילתיה דר' יוחנן דהכא דמה שייך גבי שבת שאינו רוצה בהשרשתן וכדאקשי ליה רשב"ל מאי איכפלה שבת גבי מעשרות וכן למדין אנו ממה דמבואר בבבלי שבת דף ק"ז האי מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגידולו וכדקאמר נמי אביי התם האי מאן דתליש פיטרא מאונא דתצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וקאי המסקנא הכי וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מהלכ' שבת בהלכה ג' ומכ"ש כאן שהשרישה בקרקע ואפי' בקרקע עליה הא מיהת עדיפא מהני דאינם מחוברין לקרקע כלל ואפ"ה מיחייב משום דהיינו רביתייהו ועיין עוד מזה לקמן ד"ה התורה ריבתה:

הא שביעית איכפלה וכו'. אע"ג דקאמר הכא בפשיטות דגבי שביעית אם אינו רוצה בהשרשתן מותרין משום ספיחין לא סמיך הרמב"ם עלה ולא כתב בפ"א דשמיטה אלא דין דמתני' דכלאים הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית אם היה מקצת עלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור ובריש פ"ד שם דאיירי בספיחין כתב בהויא דגם הספיחין הצומחין מאליהן מן התורה הן מותרין ומד"ס שגזרו על הספיחין כל הספיחין הצומחין בשביעית אסורין וא"כ אין חילוק בשביעית אם רוצה או אינו רוצה בהשרשתן ועיין מענין ספיחין לעיל בפ"ה דשביעית ובריש פ"ט מה שנתבאר שם בס"ד:

התורה ריבתה בטהרת זרעין וכו'. משמע דקאי הכא דלענין טומאה הוא דטהרו אבל בחזקתן הן למעשרות ולשביעית וזהו שהביאו להר"ש לפרש כן כמו שזכרתי לעיל ד"ה בצלים ואמרתי דלפי פשיטות הסוגיא דהכא צריך טעם למאי דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכ' מעשר דפטורין מן המעשרות אמנם אם נחקור למקור הדבר יתבאר לך טעמו של הרמב"ם דבהאי תלמודא מייתי עוד להאי דרשא דהתורה ריבתה בטהרות זרעים לעיל בסוף פ"ז דכלאים על מתני' עציץ נקוב מקדש בכרם וכו' ור"ש פליג עלה וכדתני בתוספתא אליבא דר"ש דס"ל אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד כדתנן בסוף פ"ב דעוקצין ומפרש התם טעמיה דר"ש דמשוי לכל מילי נקוב ושאינו נקוב מלבד לענין הכשר זרעים משום דהתורה ריבתה בטהרת זרעים והכי אמרינן נמי בבבלי סוף פ' המצניע דר"ש לכל מילי עציץ נקוב כתלוש משוי ליה ושאני לענין טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע וכדפירש"י ז"ל דזריעות יתירי דקרא קדריש ושמעינן מיהת דכל מקום דמייתי להך דרשא אליבא דר"ש בדוקא הוא אבל לרבנן דקי"ל כוותיהו דלכל מילי עציץ נקוב כמחובר משוי להו כמו גבי כלאים וגבי שבת וכן לענין תרומה ומעשרות בעציץ נקוב מן התורה הוא כמ"ש הרמב"ם בפ"ה בהל' תרומות בהלכה טו עציץ נקוב הרי הוא כארץ וכו' והתורם מהגדל בארץ על הגדל בעציץ נקוב או איפכא תרומתו תרומה ואם היה מדבריהם היה צריך שיחזור ויתרום כמ"ש שם לעיל בהלכה י"ד וזה פשוט הוא לדעתו ונלמד הוא מהאי תלמודא דמס' כלאים שם כמו שתמצא מבואר שם זכינו מזה דלרבנן דלכל מילי עציץ נקוב כמחובר הוא ושאינו נקוב כתלוש הוא ודאי הוא דלא דרשי להאי דרשא דעל כל זרע וגו' לרבות טהרה לענין הכשר דהא ממילא נפקא לן דנקוב שהוא כמחובר לכל מילי אינו מכשיר את הזרעים ושאינו נקוב שהוא כתלוש מכשיר כדדריש לה בת"כ על כל מחובר שאינו מכשיר וכדכתב הרמב"ם בזה בפ"ב מהלכ' טומאת אוכלין בהלכה ח' והאי זריעות יתירי דהאי קרא על כל זרע לדרשא אחרינא הוא דאתיא וזה כדדריש בהאי תלמודא לעיל בפ"ק דפאה בהלכה ד' דקאמר התם דזרעי אילן אינם קרוים זרעים לענין כלאים ולענין הכשר הן קרוים זרעים כמו שבארתי שם דהא אנן בפ"ק דמכשירין ובכמה מקומות דפירות אילן ג"כ הן בכי יותן ומפרש טעמא דגבי הכשר מרבויא דקרא הוא דנפקא לן דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע לרבות זרעי אילן והשתא הא דאמרינן דהתורה רבתה בטהרה גבי זרעים מה שאין כן בכל הדברים לר"ש ולדרשא דידיה הוא דאתיא אבל אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו לא מחלקינן מידי בין טהרת זרעים לבין שאר כל הדברים וא"כ מתני' דקתני טהרו מלטמא משום דכמחובר משוית להו לענין מעשרות ג"כ כמחובר משוינן להו ופטורין מן המעשרות עד שיתלשו וכדפריך הש"ס בפשיטות על התוספתא בחזקתן למעשרות ואת אמר עלו ומאי דמשני אליבא דר"ש הוא דאתיא אבל לא אליבא דרבנן כדאמרן וברייתא דתוספתא כר"ש הוא וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל בדין זה ולמדנו עוד מזה דכל מה דשקיל וטרי בהסוגיא אליבא דמ"ד דס"ל דהתולש בשבת ממקום שאינו רוצה בהשרשה פטור זהו לא כדהלכתא דהא אליבא דרבנן דר"ש כל מקום דמחובר משוית ליה התולש בשבת ממנו חייב כמו בעציץ נקוב וכיוצא בו וכבר זכרתי מזה לעיל ד"ה ר' יוחנן דמבואר בהדיא כרשב"ל וע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף