מראה הפנים/ברכות/ח/ב

מראה הפנים ברכות ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אתיא דב"ש כר' יוסי ודב"ה כר"מ. למאי דמפרש הכא מהאי מתני' דכלים ומוקי להא דב"ש כר' יוסי דהתם דבידים טמאות חוששין שמא יגע במשקין שבאחורי הכלי ויטמא המשקין והמשקין יטמאו את הכלי א"כ הוה קשיא הלכתא אהלכתא דהא קי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכאן הלכה הוא כב"ה דקיימו בשיטתא דר"מ דהתם דאמר אף לידים טמאות אין חוששין שמא יגע במשקין שבאחורי הכלי ויטמאו את הכלי ועל כרחן צריכין אנחנו לומר דלא קי"ל כר' יוסי דהתם דבשיטתיה דב"ש הוא דקאי כדקאמר הכא ויותר מפורש הטעם הוא בהאי תלמודא לקמן בחגיגה פ' חומר בקדש בהלכה א' דמייתי האי מתני' דכלים ומפרש שם דלר"מ היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין משקה לחוץ על גבי הכוס ואחזו בבית צביעתו פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס הרי הטעם לר' מאיר דאף אם יגע בידיו טמאות במשקין אין המשקין חוזרין ומטמאין את הכלי לפי שאין הכלי מקבל טומאה מן המשקין שבאו מחמת ידים ולא כב"ש דהכא ודהתם בהסוגיא בפרקין דס"ל כר' יוסי דהכלי מיטמא אף ממשקין הבאין מחמת ידים. ומעתה מבורר לן ביותר פיסקא דהרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' אבות הטומאות בהל' ב' דהא דגזרו חכמים בי"ח דבר דמשקין מטמאין כלים היינו דוקא במשקין שנטמאו מחמת אב מאבות הטומאות בין של תורה בין של דבריהם. והראב"ד ז"ל השיג עליו דהא משמעתא דאלו דברים משמע דאפי' במשקין הבא מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים. וזה כדקאמר בהסוגיא דהתם הכי לב"ש בפשיטות וב"ה לא השיבו להם כלום על זה ומשמע דהודו להם בדין זה וכן הוא דעת התוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב ד"ה אלא במשקין הבאין מחמת שרץ. והכ"מ הביא שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שכתב דאע"ג דמשמע דב"ה מודו להו בעיקר דינא אפשר דלטעמייהו קאמרי להו ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא בשבת ופשיטותא דירושלמי מקמי ההיא דאלו דברים וכיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא עכ"ל ועל האי דירושלמי דחומר בקדש קאי כדהביא הכ"מ שם לעיל מן היו ידיו טמאות וכו' פשיטא שאין המשקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס. ולכאורה לא הוי סגי כהאי פשיטותא דהא בהדיא אמר התם בירושלמי דכר"מ הוא דוקא כמו שהבאתי וא"כ הלכה כר' יוסי דהתם כדפסק הר"ב שם. אבל לקושטא דמילתא אין הלכה כר' יוסי בהא ומסוגיא דהכא הוא דמוכרח כן דבהדיא אמר דב"ה כר"מ דהתם וא"כ מה שהוא סתום בסוגיא דפרקין בש"ס דילן נגלה ומבואר הוא בש"ס דהכא דב"ה פליגי אב"ש אף בעיקרא דדינא. ועוד ראיה לזה דלא תמצא דפסק הרמב"ם כר' יוסי דכלים לא בכל הלכות אבות הטומאות ולא בהל' כלים כ"א סתם וכתב בי"ב מאה"ט ובכ"ח מהל' כלים לדין דמתני' דהתם כל הכלים יש להם אחוריים ותוך וכו' ולא חילק בין ידים טמאות לטהורות כר' יוסי משום דר' יוסי בשיטתייהו דב"ש קאי כמבואר בהדיא הכא ועלה דהאי סוגיא דהכא הוא דקסמיך:

לחלה ולנטילת ידים אדם מהלך ארבעה מילין. והכי אמר ר"ל נמי בבבלי פסחים דף מ"ו ע"א לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין וא"ר יוסי בר' חנינא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר ופירש"י ז"ל לגבל המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי הבית טמאים עד ד' מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה להטביל כליו ובהא דר' יוסי ב"ח פי' דאתפלה ונטילת ידים דמהלך בדרך קאי דאלו גבל ילך עד ד' מילין דמה יש לו להפסיד והתוס' בשם הערוך פירשו דלגבל נמי באדם המהלך בדרך מיירי דומיא דאינך והשתא אתי שפיר דלא שנו אלא לפניו קאי אכולהו וכ"כ עוד בפ' העור והרוטב דף קכ"ב ע"ב והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ביכורים הל' יא סתם וכתב לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשה בטומאה ויפריש חלה טמאה וציין הכ"מ שם בירושלמי פ"ב דחלה ובפ' העור והרוטב. ודברי רבינו כפי' רש"י דמ"ש ל"ש אלא לפניו וכו' לא קאי אלא לתפלה ולנט"י ולא לגבל וכן נראה מהירושלמי שכתבתי שלא חילק בכך עכ"ל ולא ביאר דבריו דהא הכא מחלק הוא ר' יוסי ב"ח כדמחלק התם וכך הוא בפ"ב דחלה ונראה דהרמב"ם היה מפרש דמה דמחלק ר"י ב"ח לא קאי אלא אנטילת ידים בלבד ולמד לומר כן מההיא דשומרי גנות ופרדסים דבעי הכא אם דינם כלפניהם או כלאחריהם וכלומר אם דין החלה דקאמרת דהטריחו חכמים אותו עד ד' מילין לעולם הוא ואין חילוק בין בעה"ב העושה עיסתו דיש לו לעשות כחפצו וכרצונו ובין שומרי גנות ופרדסים דאינן ברשות עצמן ואינן יכולין לזוז ממקומן ואפ"ה צריכין לחזר אחר הטהרה בשעה שיכולין להשתמש עצמן או דילמא דכיון שהן צריכין להיות יושבין במקומן לא הטריחו חכמים עליהן וזה הפי מוכרח הוא בהבעיא דאלת"ה מאי שנא שומרי גנות ופרדיסין דקא מיבעיא ליה ופשיט ליה מהאשה שהיא יושבת וכו' דלא הטריחו חכמים עליה והיינו נמי מהאי טעמא דכיון שאין דרכה של האשה כ"א לישב במקומה ובביתה לא הטריחוה חכמים להיות מחזרת אחר הבגדים או שתמתין עד שעה שהיא יכולה לכסות את עצמה באיזה בגד ולעשות על צד היותר טוב בענין הברכה וה"ה נמי שומרי גנות ופרדיסים בענין לעשות על צד היותר טוב להפריש חלה בטהרה וזה הפי' מוכרח גם בפשיטות הבעיא דאלת"ה קשה מאי האי דקא פשיט ליה מהאשה דהא מיהת יכולה היא שתברך אף כשהיא ערומה ועוד דלמאי דמדמי דין החלה להפריש בטהרה מדין דהאשה בברכה דלא הטריחה חכמים עליה א"כ קשה אעיקרא דדינא דהכא בחלה אמאי קאמר ר"ל דהטריחוהו חכמים עד ד' מילין ואמאי לא נילף מדין דברכה דאשה דלא הטריחוה חכמים ואם תאמר דשאני אשה דעכ"פ יכולה היא שתברך א"כ היכי פשיט מדין דהאשה לשומרי גנות ופרדסים אלא ודאי כדאמרן דלא קמיבעיא ליה אלא בגוונא דאין דרכן לזוז ממקומן והכי פשיט ליה נמי מדין דהאשה דדמיא להא ושאני בעה"ב בעיסתו דהוא יכול לעשות כרצונו ואותו הוא דהטריחוהו חכמים לחזר לעשות בטהרה עד ד' מילין ולפ"ז נתבאר לנו דמחלקינן בין בעה"ב בעיסתו דלעולם צריך הוא לחזר עד ד' מילין ואין לחלק בו בין לפניו ובין לאחריו דמה שייכות להחילוק הזה לבעה"ב בעיסתו ובין שומרי גנות ופרדיסים דאותן לא הטריחו חכמים כלל כדין דהאשה בברכה והשתא הא דמחלק ר"י ב"ח בין לפניו ובין לאחריו ע"כ דלא קאי אלא אנטילת ידים בלבד וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל והיינו דכתב לא יעשה אדם עיסתו וכו' דבהא הוא דאין חילוק בין לפניו או לאחריו אלא דלעולם לכתחלה צריך לחזר אחר טהרה עד ד' מילין כדמוכרח מהכא. והשתא נתבאר לנו דדעת הרמב"ם כדעת רש"י בענין החילוק דלפניו ולאחריו אבל לא כפירש"י בהא דלגבל כ"א בבעל הבית בעיסתו הוא דפסק כן וזה מוכרח ומבואר מהכא:

תני מים שלפני המזון רשות. בתוספתא פ"ה מים הראשונים רשות והאחרונים חובה מים ראשונים אם רצה להפסיק מפסיק אחרונים אם רצה להפסיק אינו מפסיק. ולמשמעות פירושא דהאי דקאמר נוטל ושונה א"כ צריך הוא להפסיק בראשונים וכן משמע מדקמתמה ר' שמואל נוטל ושונה ואת אמרת רשות. ובמס' חלה הגי' דמתמה עוד אית בעי מימר מהלך ד' מילין ואת אמר רשות. ובבבלי פ' כל הבשר דף ק"ה הגי' בברייתא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות וע"ש בתוס':

נוטל ושונה כדפרישית. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בספר ת"ה הארוך בשער הב' מדיני נ"י שכתב כן בשם פירוש הראב"ד ז"ל שופך פעם א' ומפסיק ואח"כ שופך פעם שני' כדי לטהר המים הראשונים וכמו ששנינו בפ"ב דמס' ידים מים הראשונים מטהרים את הידים שניים מטהרים את המים שע"ג הידים. וכתב הוא ז"ל ואני תמה אחר שהראשונים מטהרים את הידים מה לנו לטהר את המים שעל הידים והלא הידים כבר נטהרו ואין המים הראשונים מטמאין אותן שא"כ מה טהרו המים הראשונים. ופי' בשם הר"ש ז"ל דה"ק נוטל ומפסיק אם נטל פלגא דידיה ואח"כ שופך על החצי האחר של יד קודם החצי שנטל ראשונה ידיו טמאות מפני המים שיצאו חוץ למקום שנטל ידיו ראשונה וטמאו את המים שעל מה שנטל ראשונה אלא כיצד הוא עושה מפסיק ביניהם בניגוב ואח"כ יטול. וזהו דלא כרבי ינאי בפ"ב דגיטין דאמר ידים אינם טהורים לחצאין עכ"ל ולפי פי' זה דחוק הוא הא דקאמר נוטל ושונה. ובעיקר תמיהתו י"ל דהשניי' הן כדי שיטהרו המים הראשונים אף אם לא ניגב ידיו:

ויש אומרים שנהרגו עליה ג' נפשות. ושם דף ק"ו גריס כי אתא רבין אמר הראשונים האכילו בשר נבילה האחרונים הרגו את הנפש. ועל מעשה דכידור דלרבין קטלה. וג' נפשות הוא בעובדא אחריתא בפ' גיד הנשה דף צ"ד גבי אין האורחין רשאים ליתן ממה שלפניהן לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב:

בהתם. כדפרישית וזהו כעין דקאמר התם דף ק"ז גבי רב דאשכחי' שמואל דקאכיל במפה וכו' ר' זירא אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות וכו'. והתם מסיק דהתירו מפה לאוכלי תרומה. וכן איתא התם לכל הא דלקמן:

רבי זעירא סליק גבי ר' אבהו לקיסרין וכו'. האי עובדא גרסי' לה התם בפ' כיצד מברכין רבי זירא חלש על לגביה רבי אבהו וקביל עליה אי מתפח קטינא חריכא שקי עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא כי מטא למשרי א"ל לר"ז לישרי לן מר וכו' והתוס' כתבו שם ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן ורצונו לומר לישנא דאייתי ר"ז משמיה לא סבר מר להא דר' יוחנן בעה"ב בוצע וא"כ משמע דלא אמר ר' יוחנן אורח מברך דא"כ לא היה ר"ז מונע עצמו מלברך אלא כדרב הונא דהבוצע הוא מברך וכלישניה דאמר רבי אבהו משמיה דאורח מברך ותירצו דהא דר' אבהו מיירי כשהבעה"ב מיסב עמהן והא דרב הונא ולר"ז משמיה דר' יוחנן דסבר כוותיה דרב הונא בשאין בעה"ב מיסב עמהן דהגדול הוא הבוצע והוא המברך ואכתי איכא למידק דהא הכא ר' אבהו היה מיסב עמהן וא"כ מ"ט דר"ז דלא בעי למיברך. וגם לר' אבהו איכא למידק בלאו הכי דאם בעה"ב בוצע מאי דעתיה מעיקרא דא"ל לר"ז לישרי לן מר. והנה הרשב"א ז"ל תירץ לקושיא זו על ר' אבהו דיש לומר דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעה"ב דמחמתיה עביד לה יומא טבא לרבנן עכ"ל ולפי זה מתיישב הכל דר' זירא שראה דר' אבהו מחזיקו כבעל הבית בשעה זו אלא דלא קיבל עליו ר"ז ולא רצה מפני כבוד ר' אבהו שהיה מיסב ג"כ עמהם וא"ל לא סבר מר להא דר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואתה הוא הבעה"ב וכשהגיעו לברכת המזון א"ל ר' אבהו א"כ שהחזקת עצמך לאורח אורח מברך והשיב לו ר"ז לסברתך דמעיקרא שהחזקת אותי כבעה"ב ואתה כאורח א"כ אתה הוא הגדול שבסעודה וכיון שאתה הוא הבוצע אתה הוא המברך ולסברת התוס' מתיישב ג"כ קושיא דהאי ש"ס מהאי ברייתא על דרב הונא והתם מייתי לה נמי הך ברייתא שם ע"ב ולא מדייק מיניה לרב הונא אלא דיש לומר דהברייתא מיירי בשהבה"ב מיסב עמהן דהוא הבוצע והאורח מברך וכיון שרבים הם האורחים צריך סימן במים אחרונים לתקן עצמו מי שהוא המברך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף