מעלות המדות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מעלות המדות ו

ו
המעלה השישית והיא מעלת הצדקה

בני, בואו ואלמדכם מעלת הצדקה. דעו בני כי מעלת הצדקה היא מעלה גדולה ומגעת עד כסא הכבוד שכך אחז"ל שאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה, אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא. פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, שעולה ומתרוממת עד כסא הכבוד. ואחז"ל באגדה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע במה תרום קרנן של ישראל אמר להן בכי תשא את ראש במה הוא נשיאות ראש שלהן, בצדקה. ונתנו איש כופר נפשו לה' וגו' כמו שנאמר כופר נפשו איש עשרו. חביבה היא הצדקה לפני המקום שכל העושה צדקה עם חבירו מעלין עליו כאלו החיה את נפשו. ולא עוד, אלא שכל הרגיל בצדקה זוכה וקונה לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, כענין שנאמר באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות שבזמן שאדם רואה את העני שאין לו מה יאכל ונותן לו פרוטה ולוקח ממנו פת ואוכל ונפשו שבעה עליו נמצא שזה החיה אותו, שאלמלא זה שמא היה מת ברעב. הוי אומר באורח צדקה חיים, שכל העושה צדקה עם חבירו מעלין עליו כאלו החיה אותו. ודרך נתיבה אל מות, שכל הרגיל בצדקה כופה מעליו מדת הדין שאינו יכול לשלוט בו ואפילו אם נקנסה עליו מיתה. וכן הוא אומר, לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. ולא עוד אלא שעומדת לעולם הבא, שאין בו מות, שנאמר ודרך נתיבה אל מות. ואמרו חז"ל בכח הצדקה עתידין המתים להחיות שכן מצינו באליהו הנביא שהיה הולך מהר אל הר וממערה אל מערה והלך לו לצרפית ואשה אלמנה קבלתהו בכבוד גדול מפיתה ומיינה ומשמנה היו אוכלין ושותין הוא והיא ובנה. לאחר ימים חלה בן האשה ומת והחיה אותו אליהו בתפלתו. וכן כיבדה השונמית את אלישע, כענין שנאמר נעשה נא עלית קיר קטנה וגו', וכל פעם שהיה עובר אלישע דרך שם יסור שמה ובישרה שתלד בן והרת וילדה ומת והחיה אותו.

גדולה היא הצדקה שנמשלה לזרע, כענין שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כו'. ואמרו חז"ל בבקר זרע את זרעך, שאם בא עני אצלך שחרית תן לו. ולערב אל תנח ידך, שאם בא עני אצלך ערבית אל תאמר כבר נתתי בשחרית, אלא חזור ותן לו, כי אינך יודע אי זה יכשר, שאין אתה יודע איזו מצוה עומדת לך ואם עומדים לך שניהן הרי יותר טוב. ולמה נמשלה הצדקה לזרע, מה הזרע הזה אדם זורע סאה אחד וכונס ממנה כמה סאין, כך כל מה שאדם נותן לצדקה מתרבה לו כזרע הזה. וכן הוא אומר, ויזרע יצחק בארץ ההיא. ואמרו חז"ל באגדה, זרע צדקה לעניים כמה דתימא זרעו לכם צדקה וקצרו לפי חסד.

וכל הנותן צדקה צריך שיתננה בסתר, כדי שלא יתבייש העני כשנותנה לו. כענין שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו, הוי פותח את ידך בינך לבינו עד שלא תהא ידך האחרת מרגשת כדי שלא יתבייש. ואמרו חז"ל, כל העושה צדקה בסתר הקדוש ברוך הוא כופה ממנו ומאנשי ביתו מדת הדין שנקרא אף, שנאמר, מתן בסתר יכפה אף. ואמרו חז"ל, גדול העושה צדקה יותר ממשה רבנו ע"ה, שאלו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה. ואלו בעושי צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף. ואמרו חז"ל נתן תתן לו, אפילו ק' פעמים לו בינך לבינו. מכאן אמרו, לשכת חשאין היתה בירושלים, יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים ובני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי. ונמצא באגדה שתלמידי חכמים היו מהלכין לחלק צדקה בלילה, ופגעו בהן רוחות ושדין ומזיקין. אמרו להן, לא כן כתוב בתורה לא תשיג גבול רעך, וכתיב בו תרמוש כל חיתו יער, כלומר הלא אתם יודעים כי התחום והגבול שלנו לילך בלילה. כשם שאין אנו באים בתחומכם ביום, כך לא היה לכם לילך בתחומנו בלילה. אמר להם שוטים אתם, אלו היינו הולכים לצורך עצמנו יפה אתם אומרים, עכשיו לא יצאנו אלא לעשות רצון המקום שגולל אור מפני חשך וחושך מפני אור. ואמרו להם, לא כך כתיב מתן בסתר יכפה אף, מיד ברחו והלכו להם:

בני, בואו וראו כמה גדולה מעלת הצדקה, שכל מה שמחסר אדם מממונו לצדקה הוא נוסף לו יותר, שכך אמרו חז"ל, אם ראית אדם שמפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנתוסף לא, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד. ואם ראית אדם שמונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר, שנאמר וחושך מיושר אך למחסור. צאו וראו מגופו של אדם, כל מקום שהוא מסתפר הוא מחליף, וכל מקום שאינו מסתפר אינו מחליף. שער הזקן והראש לפי שהן מסתפרין הם מחליפין, הגבינים לא מסתפרין ולא מחליפין. הרחלה הזאת, לפי שהיא נגזזת היא מתחלפת, החזיר הזה אינו נגזז ואינו מחליף. גדול הצדקה שהוא אוכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, שנאמר צדקתו עומדת לעד. ולא עוד אלא כל הצדקה שעושין הצדיקים זה עם זה הקדוש ברוך הוא מחשב עליהן כאלו לפניו הן עושין, כענין שנאמר אך בה' לי אמר צדקות ועוז וכו':

בני, צאו וראו כמה גדולה כחה של צדקה. אדם מביא עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. שלמים, שכר שלמים בידו. אדם עושה צדקה, שכר כל הקרבנות בידו. שנאמר, זבחו זבחי צדק וגו'. זבח לא נאמר, אלא זבחי, מלמד שהיא חביבה מכל הקרבנות כולן. וכן הוא אומר, ואלה מדות המזבח עד וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא לומר לך כל זמן שבית המקדש קיים היה המזבח מכפר, משנחרב בית המקדש נעשה שולחנו של אדם מזבח כפרתו. ואמרו חז"ל, בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו. ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב, ואם לאו באין ליסטים ונוטלין אותו בזרוע. וכן הוא אומר, הלא פרוש לרעב לחמך, זכה פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית. אף על פי כן נחשב לו לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה.

לעולם יחלק אדם ממונו לצדקה, לפי שאין אדם נותן משלו כלום, שנאמר, לי הכסף ולי הזהב וגו'. ואמרו חז"ל, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. לפיכך אל יהי אדם צר עין בממונו של מקום, ויעשה ממנו צדקה. חביבה היא הצדקה, שכך אמרו חז"ל, גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. ולא עוד אלא שהצדקה כהלואה היא לפני המקום, כאדם שמלוה מעות לחבירו שחייב להחזירה לו, שנאמר מלוה ה' חונן דל וגו'. ואמרו חז"ל באגדה, יכול נתן אדם פרוסה לעני הקדוש ברוך הוא משלם לו פרוסה לא כי אלא אמר הקדוש ברוך הוא נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מפני הרעב ונתת לו פרוסה והחיית את נפשו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר בנך או בתך באין לידי חולי או מיתה וזוכר אני להם המצות שעשית ומציל אותן מן המיתה. וכן אמרו חז"ל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. כביכול עבד לוה לאיש מלוה.

גדולה היא הצדקה שמצלת את האדם ממיתה משונה, כענין שנאמר צדקה תציל ממות ולא עוד, אלא שמצילתו מדינה של גיהנם שכך אמרו חז"ל מאי דכתיב אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד, אם שלמים רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה. וכן רבים. כל שכן כשהן מרובים. וכן נגוזו ועבר, כל המגזז את כספיו ועושה מהן צדקה הרי ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחילות שהיו עוברות בנהר, אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה. גזוזה עוברת, ושאינה גזוזה אינה עוברת. ועיניתך, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה. לא אענך עוד, שוב אין מראין לו סימני עניות. ואמרו עוד, עני שנתן פרוסה לתמחוי ופרוטה לקופה מקבלין ממנו, ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן:

בני, צאו וראו כמה גדולה כחה של צדקה, שאפילו הרשעים שהיו בדורות הראשונים כשעשו צדקה הקדוש ברוך הוא היה תולה להן וקבלו עליה שכר, שהרי עשו הרשע בשביל צדקה שעשה עם אביו והאכילו והשקהו, זכה לקבל מלכות ונתן לו ארכא למלכותו. וכן נבוכדנצר כשפתר לו דניאל החלום ואמר לו שגזר דינו נגזר ואינו יכול לעכבו כי אם בצדקה, כענין שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטאתך בצדקה פרוק. ועויתך במיחן ענין וגו' וקבל ממנו נבוכדנצר ושלח אגרות בכל מלכותו והכריז שכל העניים יבואו ויתפרנסו מנכסי המלך, ותלה לו הקדוש ברוך הוא י"ב חדש, ואלמלא שמנע עצמו מן הצדקה לא באת עליו הפורעניות. לסוף שנה גבה רוחו וזחה לבו עליו, וכיון שראה חגרין עושין כן: 'הרי פמליא הבאתם לי?', אמר לו הם העניים שאמר לך דניאל לפרנסן כדי שיתלה לך המקום. אמר להן ומה יכול לעשות לי, והלא שרפתי את ביתו באש. ועליו נאמר, לפני שבר גאון. שמתוך שנתגאה לבו באה עליו הפורענות. ומנין שנתלה לו שנה, שנאמר לקצת ירחין תרי עשר וגו'. וכתיב כלא מטא על וגו'. ומנלן דאיענש דניאל, שנאמר ותקרא אסתר להתך ואמר מר התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך, שחתכוהו מגדולתו. ואיכא דאמרי שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. ואם תאמר היכא נענש דניאל שהושלך לגוב אריות:

בני, בואו וראו כמה קשה אפילו שגגתה של צדקה, שכך אמרו חז"ל, אלמלא הלווהו יהונתן שתי ככרות לדוד לא נחלקה מלכות בית דוד ולא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג ולא נהרג שאול ויהונתן בנו. אשריהן בעלי הצדקה, שכל זמן שאדם עושה צדקה מממונו הקדוש ברוך הוא פותח לו את ידו הרחבה ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב הימנו את הפורענות, כענין שנאמר מתן אדם ירחיב לו. ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו הקדוש ברוך הוא משרה אותו אצל אברהם יצחק ויעקב שנראו גדולי, שנאמר ולפני גדולים ינחנו. ומנין אנו יודעין שנקראו גדולים, באברהם כתיב האדם הגדול בענקים. וביצחק כתיב, ויגדל האיש. וביעקב כתיב, ויגדלו הנערים. וכיון שקלקל עשו ומכר את בכורתו ליעקב נאמר עליו הנה קטן נתתיך בגוים ונוטל ממנו שם הבכורה והגדולה וחל על יעקב:

בני, אם ראיתם עני בא אצליכם תמלאו עליו רחמים כאלו הוא אחיכם או קרובכם, ואם תראו אותו ביישן תנו לו דרך הלואה כענין שנאמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וגו' וסמיך ליה כי פתח תפתח את ידך לו. ואמרו חז"ל באגדה, פתח לו בדברים עד שלא תתן לו, שאם היה ביישן אמור לו שמא אתה צריך ללוות. מכאן אמרו צדקה נתנה כמלוה. ועוד אמרו גדול המלוה יותר מכולן, וכן הוא אומר אשרי משכיל אל דל וגו'. ואמרו חז"ל באגדה, אשרי משכיל מסתכל בו היאך לזכות בו, כיצד, בשעה שאדם רואה עני בן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, ילך אצלו ויאמר לו שמעתי עליך שנפל לך ירושה במדינה ואתה צריך ללוות, הילך חפץ זה וכיון שאתה נוטל דמים אתה נותנם לי, ובשעה שתתנם לו הוי אומר במתנה נתונים לך. ולא עוד אלא כל המסתכל בעני היאך יזכה ינצל מדינה של גיהנם שכך אמרו חז"ל באגדה בה' פעמים כתוב אשרי ובכולן אינו מפרש קבול שכר אלא בזה, ומהו קבול שכרו ביום רעה ימלטהו ה', ואין רעה אלא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה. ועוד אמרו, האומר איני מתפרנס מאחרים, שוקדין ומפרנסין אותו. כיצד, נותנין לו לשם מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשם מלוה או אומר לו לך והבא משכון כדי להפיס דעתו. ועוד אמרו ג' מדות בנותני צדקה. הנותן צדקה הרי זה משובח. המלוה בלא רבית למעלה הימנו. הנותן למחצה לשליש ולרביע, למעלה הימנו, מפני שאינו מתבייש בכך כלל. ובזמן שאדם עושה צדקה, יעשה אותה בעין טובה ובשמחת לבב, ואל יעשה אותה בעין רעה ובלב רעה, כענין שנאמר, ולא ירע לבבך בתתך לו. ואמרו חז"ל באגדה, למדתך תורה דרך ארץ, כשאדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח, שאלו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו וגו', בכתיפיו היה טוענו אצל אביו. ואלו היה אהרן יודע שהיה הקדוש ברוך הוא כותב עליו הנה הוא יוצא לקראתך וראך וגו', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא כותב עליו ויצבט לה קלי, עגלות פטומות היה מאכילה:

בני, בואו וראו כמה חבתן של בעלי צדקה לפני המקום, שאף על פי שאין נותנין משלהם כלו אלא משל הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר לי הכסף ולי הזהב וגו', ואומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאלו נותנין משלהן, כענין שנאמר, ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, וקורא לך גודר פרץ. ואמרו חז"ל באגדה, פרצה הזאת עליך היה לגודרה ועמדת וגדרת אותה, מעלה אני עליך כאותו שעמד בפרץ, שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ וגו', ואמרו חז"ל, גדול פיוס דברים שאדם עושה לעני יותר ממה שנותן לו צדקה, שכל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך בי"א, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש לרעב וגו', וכתיב אז יבקע כשחר אורך וגו', עד (ישעיהו נח ה) תשוע ויאמר הנני. והמפיסו מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע מה שכרך וזרח בחשך אורך וגו', עד כי פי ה' דבר. וכשם שהמפייסו מקבל שכר הדבור, כך המקנתרו נענש על הדבור, כענין שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, שאפילו על הדבור נקרא בליעל.

גדולה כחה שלך צדקה, שכך אמרו חז"ל, שכר הצדקה כשכר התורה, מה התורה נאמרה בה כי היא חייך ואורך ימיך שהוא זוכה בה לעולם שימיו ארוכים, אף הצדקה נאמר בה וארוכתך מהרה תצמח, שהוא זוכה לעולם שכולו ארוך. ולא עוד, אלא שכל הרגיל לעשות צדקה זוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר והלך לפניך צדקך וגו':

בני, אם בא לפניכן עני אל תחזירוהו ריקם מלפניכם אם תוכלו, כדי שלא יקבול עליכם לפני המקום, כי דמעתו קרובה ושועתו עולה לפני המקום, שכך אמרו ח"ל, אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מד' סאין בסלע. לן, נותנין לו פרנסת לינה, דהיינו כר וכסת כדי לישון עליו. שבת, נותנין לו מזון ג' סעודות. ואם היה עני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת.

לעולם יבקש אדם רחמים מלפני המקום, שלא יביאהו לידי עוני, שאם לא בא הוא בא בנו. אם לא בא בנו, בא בן בנו. שנאמר, כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא העניות שחוזר בעולם.

לעולם ירגיל אדם עצמו להיות ידו פתוחה לכל עני הבא אצלו, בין מכירו בין שאינו מכירו. ולכולם יתן בעין טובה כפי אשר תשיג ידו. לא דרך הפקר, כי אם על דרך בינונית, כדי שלא יצטרך הוא לבריות. שכך אמרו חז"ל, נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות, ואמרו כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה עד פלגא. אבל כל ממונו אינו רשאי לבזבז, אפילו לאחר מיתה. שכשם שאינו רשאי להטיל עצמו על הצבור, כך אינו רשאי להטיל בניו ובנותיו על הצבור.

לעולם יעשה אדם צדקה מכל מה שיש לו, שכך אמרו חז"ל, מאי דכתיב פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. למה נאמרו כלם? הראוי ליתן לו פת נותנין לו פת, עיסה נותנין לו עיסה, מעה נותנין לו מעה, להאכילו לתוך פיו מאכילו. ומנין שאם צריך ליתן לו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו שנותנין לו, שנאמר פתוח תפתח וגו', והעבט וגו'. מהו אשר יחסר לו, אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו ד' מילין. וכן מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנתעסק בלויה, שנאמר ויקומו האנשים וגו' ואברהם הולך עמם לשלחם, שקיים עמהם מצות לויה. וכן מצינו במשה רבנו עליו השלום שקיים מצות לויה, כענין שנאמר וישלח משה את חותנו שקיים עמו מצות לויה. ואמרו חז"ל כל מי שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים, שאלמלא לוהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים בתינוקות, שנאמר ויעל משם בית אל, והוא עולה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר וגו'. ועוד אמרו, כל המלוה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק. ועוד אמרו כופין להלויה, ששכר הלויה אין לו שיעור, שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר, ויאמר לו הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד ואמת. וכתיב ויראם את מבוא העיר וגו'. ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. ומה שכר שלם לו המקום, שנאמר וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה, היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, בא נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בתוכה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה בהן מוציאין אותם חוץ לחומה והן מתים. והלא דברים ק"ו, מה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו אלא שעקם להם את הפה או שהראה להם באצבע גרם הצלה לו ולזרעו ולזרע זרעו עד סוף כל הדורות, המדבר בפיו והמהלך ברגליו על אחת כמה וכמה. ואמרו חז"ל, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בדברי תורה, כענין שנאמר, כי לוית חן הם לראשך:

בני, בואו וראו כמה חביבה הצדקה לפני המקום, שאפילו נעשית הצדקה מממונו של אדם בלא מתכוין, הרי זה עולה לצדקה גמורה, שכך אמרו חז"ל, הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר לא תשוב לקחתו וגו', עד יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא יודע. אמור מעתה היתה לו סלע צרורה בכנפו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר. ומצינו בגדולי החכמים יש מהם שיהיה מפזר מעות במקום שהיו העניים מצויין שם, כדי שיטלו אותם ולא יתביישו. ויש מהם שהיה מפקיר כל הגדיש שלו. ויש מהם שהיה צורר מעות בסדינו ומפשילו לאחוריו המעות נופלין והעניים רואין ונוטלין אותן. וכל כך למה, לפי שלא היו רוצין לידע מי העני שמקבלה כדי שלא תזוח דעתו עליו בשעה שרואהו.

גדולה היא הצדקה שכל פרוטה ופרוטה שאדם נותן מממונו לצדקה מצטרפת ועולה לו לחשבון גדול, שכך אמרו חז"ל, מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון, מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. לכן בני, כשתוכלו לעשות צדקה עשו, הן רב הן מעט, ובעין טובה. ואל תאמר מה יעשה עני זה מפרוטה אחת שאני נותן לו, כי יזמין לו המקום אנשים אחרים שיתנו לו כמו כן. ואותה הפרוטה שתתנו לו עולה לכם לחשבון גדול. שכך אמרו חז"ל, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ודעו לכם שכן הוא, שבכל הקרבנות כלן נאמר אדם כי יקריב, איש כי יקריב. ובעשירית האיפה שבאה בדלי דלות כתיב בה ונפש כי תקריב. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מעלה לו כאילו נפשו הקריב לפני. ובזכות הצדקה אדם זוכה לבנים, שכן אמרו חז"ל במסכת כלה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלו הן חפצי שמים, יפזר מעותיו. כענין שנאמר, פזר נתן לאביונים. ואלו הן חפצי אשתו, יפתנה בשעת תשמיש וישמחנה בדבר מצוה. כלומר, ישמחנה בכל עת שהיא צריכה לאותה מעשה. ותנא דבי אליהו, גדולה צדקה שמיום שנברא העולם ועד עכשיו הנותנה הרי הוא משתבח וקולט עצמו מדינה של גהינם. שנאמר, אשרי משכיל אל דל וגו'. אין יום רע אלה גהינם. שנאמר, והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ואומר, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. אבותינו הראשונים מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולחיי העולם הבא, מפני שנתנו עצמם בצדקה. שנאמר, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', עד לעשות צדקה וגו'. אף הקדוש ברוך הוא נשתבח בצדקה, שנאמר, ויגבה ה' צבאות וגו'. ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך:

בני, כשיבוא לפניכם עני אל תעלימו עיניכם כאלו אינכם רואים אות כדי שלא תשלוט מאירה במעשה ידיכם, כענין שנאמר נותן לרש אין מחסור ומעלים עיניו רב מאירות. ואמרו חז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודת אלילים. כתיב הכא השמר לך ושמור נפשך מאד פן יהיה דבר וגו', בליעל וכו', וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו'. מה להלן עבודת אלילים אף כאן עבודת אלילים. ואם יש לו לאדם קרובים עניין ואין ידו משגת כדי ליתן לקרוביו העניים ולשאר עניי עירו ולעניי עולם, קרוביו קודמין לכל אדם, שנאמר פתוח תפתח וגו' לענייך תחלה ואח"כ לאביונך בארצך. ואם ידו משגת יתן לכלם כפי אשר תשיג ידו בעין טובה כדי שיחן מפי המקום כענין שנאמר, טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל וגו'. וכשם שבני אדם מצווין לרחם על ענייהם, כך העניים מצווין שלא להטריח על בני אדם יותר מדאי, שלא יהו מטילין עצמן על הציבור אלא מתוך דוחק גדול כדי שלא לנעול דלת בפני עושי צדקה. אלא יהא אדם משתדל ועוסק במלאכתו כדי שישתכר בה ויחיה ממנו הוא ובני ביתו בעולם ולא יבואו לידי צורך הבריות. שכך אמרו חז"ל, לעולם ימכור אדם לעבודה שהיא קשה עליו מתוך טרחתה מרובה או אפילו שאינה המלאכה ההיא לפי כבודו, ולא יצטרך לבריות. ועוד אמרו, הפוך בנבילתא ולא תהפוך במילי. פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא. וכל המטיל עצמו על הציבור בחנם הרי זה גוזל את העניים כענין שנאמר, אל תגזול דל וגו'. ולא עוד, אלא שגורם לעצמו שפלות וקלות וחרפות, ועליו הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו', זה מי שהוא בריא וחזק והיה יכול להתעסק ומטיל עצמו על הציבור ומזה האיש ראוי למנוע ממנו צדקה ולהכלימו ולביישו עד שישב וישתדל להתעסק במלאכה שיחיה ממנה הוא ובני ביתו כדי שלא יתגאה בפני הבריות. וכל הזריז להתעסק במלאכתו באמונה ותולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא בכל מה שישתכר הן רב הן מעט ואינו אומר היאך די לי להתפרנס בדבר מועט כזה עליו הכתוב אומר ברוך הגבר וגו'. מכיון שבטח בהקדוש ברוך הוא הקדוש ברוך הוא ממציא לו חייו בריוח ואינו ירא משני הבצורת והרעב, כענין שכתוב אחריו, והיה כעץ שתול וגו' עד ובשנת בצורת לא ידאג וגו'. ואם עשה כן עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל וגו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ואמרו חז"ל אין לך אומנות שעברה מן העולם אלא אוי לו לאדם שהוא רואה (אם בן חורין) [את הוריו] באומנות פגומה. ועוד אמרו, לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות שהיא נקייה וקלה, ויתפלל לפני המקום שהעושר שלו שאין לך אומנות שאין בה עניות ועשירות, ללמדך שאין עוני ועושר מן האומנות אלא שלא סייעוהו מן השמים. ועוד אמרו חז"ל באגדה, מהו כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם עמל ויגע ועושה סחורה הוא נעשה עשיר, אפילו הוא יוצא והולך בשיירא ואפילו הוא פורש כל המערב, ואפילו הוא מחזר על כל המדברות וכל ההרים, לא נעשה עשיר. שנאמר כי לא ממוצא וגו'. וכל ההרים טורין חוץ מזה שהוא לשון רוממות, אין אדם מתרומם מדברים הללו. מה הקדוש ברוך הוא עושה נוטל מזה ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. ולמה נקרא שמם נכסים, שהם נכנסין מזה ונגלים לזה. וכי חנם אמרה ה' מוריש ומעשיר וגו', מהם משפיל אף מרומם, אלא באף שהוא מביא על זה מרומם לזה. לפיכך צריך לו לאדם להשתדל ולעסוק במלאכה ויתן בטחונו על המקום, שכל זמן שאדם נושא ונותן עם הבריות באמונה ועמל וטורח והולך לכאן ולכאן ומחזר אחר מזונותיו ורודף להשכיר את עצמו בכל אשר ימצא ומשים עצמו אל הסכנות כדי להשתכר מזונותיו ומזונות אנשי ביתו ולא עלה במזלו להצליח, אין לו להתבייש בכך ואין מביישין אותו על כך, שכבר התנצל לפני הבורא ולפני הבריות, שהרי היה משאו ומתנו באמונה ובנחת עם הבריות והיה זריז לחזר אחר מזונות, אלא שלא סיעוהו מן השמים כמו שאמרו חכמים ז"ל חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דכתיב וחנותי את אשר אחון וגו', ואף על פי שאינו הגון.

לכן בני הוו זהירין במעשה הצדקה כדי שתעמדו בהשקט ובבטח ובשלום בעולם הזה ותזכו לימות המשיח ולחיי העולם הבא כענין שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו'. האל יצילנו בה ברחמיו הרבים, אמן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף