מנחת ברוך/קז
|
< הקודם · הבא > |
אעריכה
הנה בסימן הקדום הבאתי הא דאמרינן (זבחים כב:) אמרו זקני דרום ל"ש אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד. ופרכינן טמאי שרץ נמי ליתי בק"ו. ומה טמא מת שטעון הזאה ג' וז' מרצה, טמא שרץ שאינו טעון הזאה ג' וז' אינו דין שמרצה, קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין, מה מתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא, אף מכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא. ואמרינן שם דטעמא דזקני דרום דס"ל דגבי מתכפרין טומאת מת הותרה אבל לא טומאת שרץ דסבירא להו שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אם כן אפילו יחיד טמא שרץ נמי אינו נדחה אלא שולח את פסחו על ידי אחר. וכיון דיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה. ושולחים נמי את פסחן על ידי אחרים. וטעמא דזקני דרום גבי מכפרין משום דילפינן מכפרין ממתכפרין. ולהלכה ודאי דאי נימא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. א"כ יחיד טמא שרץ נדחה וממילא דצבור הותרו לעשות בטומאה. וכדאמרינן נמי כן בהדיא (פסחים סט:) ולפ"ז פשוט דה"ה נמי גבי מכפרים כהנים טמאי שרץ עושים בטומאה. משום דבין גבי מתכפרין בין גבי מכפרין אמרינן האי ק"ו. ומה טמא מת דטעון הזאה ג' וז' הותרו טמא שרץ לכש"כ. וכבר כתבנו בסימן הקדום דלפום ש"ס בבלי אין שום נ"מ בין מגע שרץ למגע זב. והול"ל דכל טמאי מגע הותרו בין במכפרין בין במתכפרין חוץ מזב ומצורע שטומאה יוצאה מגופן. וא"א למילף מק"ו דטמא מת. והנה כ"ז הוא אי נימא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. אבל אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ. תו גבי מתכפרין דיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה. ודאי דהלכתא בזה כזקני דרום דגבי מתכפרין טמאי שרץ לא עבדי בטומאה.
אך עדיין יש לעיין אי הלכתא נמי בהא כזקני דרום דילפינן מכפרין ממתכפרין דמדאמרינן בגמרא קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין. מכלל דאיכא נמי דפליגי עלייהו. ולא ילפי מכפרין ממתכפרין משום דא"ל דאע"ג דגבי מתכפרין טמא מת הותר ולא טמא שרץ. מתכפרין שאני. דלא שייך למילף בהו טמא שרץ מק"ו דטמא מת. דהא גם אי נימא דטמאי שרץ לא עבדי בטומאה. מ"מ הא יכולים לעשות פסחן ע"י אחרים. ולאכול ג"כ בערב. כיון דס"ל השתא דשוחטין וזורקין עליו, אבל גבי מכפרין א"ל האי ק"ו השתא כהנים טמאי מת עובדים ולא מבטלינן קרבן צבור כש"כ דטמאי שרץ עובדים. ולא מבטלינן קרבן צבור אלא דזקני דרום סבירא להו דיליף מכפרין ממתכפרין. ויש לעיין אי הלכתא הכי. כיון דאיכא פלוגתא בזה. וגם בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) מבואר דאיכא דפליגי על זקני דרום. דאמרינן שם על דעתין דדרומאי מגע זב כזב. מוכח דאיכא דפליגי עלייהו. ואע"ג דהירושלמי פליג על הבבלי דלהירושלמי דוקא במגע זב סבירא להו לזקני דרום דאינו מרצה בצבור. אבל מגע שרץ מרצה דלא כהבבלי, שאינו מחלק מ"מ לתרווייהו איכא דפליגי על זקני דרום. ובהא דמבואר בהדיא בזבחים בסוגיא שם דכמה אמוראי פליגי על זקני דרום, זה הוא מלתא אחריתא דהתם קאי על הא דסבירא להו לזקני דרום דטמא מת שהותר בצבור מרצה אפילו ביחיד. ע"ז פליגי כל הני אמוראי בסוגיא שם. וגם מוכרח ומבואר בסוגיא שם דבזה לית הלכתא כזקני דרום. וכל דברינו הוא אי הלכתא בהא כזקני דרום דילפי מכפרין ממתכפרין. דכהן טמא שרץ לא הותר בצבור. והנה שיטת ר"ת בתוס' בסוגיא שם דגם לזקני דרום נמי כהן טמא שרץ הותר בצבור, רק דס"ל שאינו מרצה בקרבן יחיד. אבל שם בתוס' הרבו להקשות על שיטת ר"ת, וכל דברינו הוא לפי מה שפי' רש"י ותוס' הסוגיא דשם, וכפי שבארנו לעיל. וכן פי' ג"כ הרמב"ם כמו שנביא דבריו. ובזה יש לעיין אי הלכתא בהא כזקני דרום דילפי מכפרין ממתכפרין וכהן טמא שרץ לא הותר בצבור:
והנה הרמב"ם (פ"ד מהל' ביאת מקדש) פסק בהדיא כזקני דרום דבין במכפרים דהיינו בכהנים העובדים. בין במתכפרין דהיינו הבעלים בקרבן פסח. לא הותרו בהן טמא שרץ אלא טמא מת בלבד. ובמה שפסק כזקני דרום גבי מתכפרין א"ש לפי מה שבררנו לעיל (סימן נ"א) דגם הרמב"ם ס"ל דמן התורה שוחטין וזורקין על טמא שרץ אלא דמדרבנן אין שוחטין וזורקין עליו, וכיון דמן התורה שוחטין וזורקין עליו. ויחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה.
אמנם במה שפסק דגם גבי כהנים לא הותרה טומאת שרץ, הנה הרמב"ם פסק גם בזה כזקני דרום. דילפינן מכפרין ממתכפרין. מ"מ אין הכרע דהלכתא בהא כזקני דרום. ומצאתי דרש"י ותוס' כתבו בהדיא להיפך דרש"י ביומא (ז.) כתב דזב ומצורע שטומאה יוצאה מגופן ובועל נדה לא הותרו בצבור. מוכח דטמא מגע זב הותר. ובתוס' זבחים (יז:) ד"ה אמר רבה בסוף דבריהם כתבו בהדיא דדוקא זב ומצורע שטומאה יוצאה מגופן לא הותרו. אבל טמא מגע הותר מק"ו דטמא מת. וזה הוא דלא כזקני דרום. א"כ איכא בזה פלוגתא דרבוותא ומה שאפשר לומר בזה יבואר בענף ב':
בעריכה
והיה אפשר להביא ראיה דמגע זב לא הותר בצבור, מהא דתניא (יומא מז.) אמרו על רבי ישמעאל בן קמחית פעם אחת סיפר עם ערבי בשוק. ונתזה צינורא מפיו על בגדיו. ונכנס יוסף אחיו ושמש. וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. שוב פעם אחת סיפר עם אדון בשוק ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושמש, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. והנה הני עובדי הוה ביום הכיפורים כדאיתא בירושלמי שם, דאי לאו הכי אין צריכים כהן גדול אחר. וקשה הא כל עבודה של יום הכיפורים דוחה טומאה, א"כ לר"נ דס"ל (יומא ו:) דטומאה הותרה בצבור, דאפילו אי איכא כהנים טהורים עבדינן בטומאה, אם כן למה ירד רבי ישמעאל מגדולתו ונכנסו אחיו לשמש הא היה מותר ליה לרבי ישמעאל לכתחלה לשמש בטומאה. אך אי נימא דדוקא טמא מת הותר בצבור אבל מגע זב לא, א"ש, דהא רבי ישמעאל נטמא מצנורא דכותים שהן מטמאין כזיבה, וזה לא הותר בצבור:
אך זה ליתא דהא שעיר החיצון של יוה"כ, הבשר נאכל בערב, ובכ"מ דאיכא בשר לאכילה גם לרב נחמן מהדרינן אטהרה, כדאיתא (יומא ז.). והא דפרכינן שם (ח.) לר"נ דאמר הותרה בצבור דלמה מזין על כה"ג ז' ימים קודם יום הכיפורים ולא משנינן משום דאיכא שעיר החיצון שהוא נאכל. משו"ה מהדרינן אטהרה שאני התם דהזאה של כה"ג לא היתה אלא משום פר ושעיר הנעשה בפנים, דמשום שעיר החיצון לא היו מזין, כמו דאין מזין משום שעירי הרגלים. וכה"ג כתבו בתוס' שם משום קושיא אחריתא שהקשו מאי טעמא לא משנינן שהיו מזין עליו משום אילו ואיל העם, דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. ותירצו דהזאה של כהן גדול לא היה משום אילו ואיל העם. והיה אפשר לתוס' להקשות ג"כ קושיא זו. דהא בשעיר החיצון ודאי מהדרינן אטהרה מה"ט שכתבנו, מ"מ א"ש דירד ר' ישמעאל מגדולתו ונכנס ישבב אחיו דמשום שעיר החיצון מהדרינן אטהרה. וגם אפשר לומר נמי הכא דמשום אילו ואיל העם דיחיד הוא מהדרינן אטהרה:
והיה אפשר להביא ראיה להיפך דטמא שרץ הותר בצבור, מהא דתנן (זבחים לג) קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר. קיבל בימין ונתן לשמאל יחזיר לימין. ושם (לד:) אמרינן וצריכא דאי תני קיבל הכשר ונתן לפסול, הו"א מאי פסול טמא, דחזי לעבודת צבור, אבל קיבל בימין ונתן לשמאל לא, והשתא נחזי אנן לפי ההו"א דמאי פסול טמא דחזי לעבודת צבור, באיזה טמא מיירי, הא א"א לומר דמיירי בטמא מת דאב הטומאה הוא, שמטמא כלים. א"כ הול"ל דהכ"ש שהיה בידו כבר נטמא, והכלי כבר טמא את הדם שבתוכו, ומ"ט יחזיר לכשר, הא הדם לא חזי להזאה, כדאיתא בדוכתי טובא דדם שנטמא פסול להזאה, וחדא מהני הא דתנן (זבחים צב.) נטמא הדם וכו' ולא עוד הא כיון שאין עושין כלי שרת אלא של מתכות, וחרב הרי הוא כחלל, וא"כ איך יחזיר לכשר, הא הכלי יטמאנו. אלא ודאי דמיירי בטמא שרץ שאינו מטמא כלים, ומ"מ אמרינן דחזי לעבודת צבור, אלמא דטמא שרץ הותר בצבור. אך מ"מ אין הכרע דא"ל דהכא מיירי בטמא שנטמא בטמא מת, או מכלים שנטמאו במת, דכה"ג אינו מטמא כלים. וגם א"ש דחזי לעבודת צבור כיון דטומאתו הוא משום טומאת מת, אבל בטמא שרץ א"ל דלא הותר בצבור:
אמנם יש לעיין בזה כיון דלזקני דרום טמא שרץ לא הותר בצבור, ואע"ג דאפשר למילף מק"ו טמא מת מרצה טמא שרץ לא כל שכו, מכל מקום סבירא להו לזקני דרום דילפינן מכפרין ממתכפרין, כמו שהבאתי בענף א'. אם כן מהאי טעמא גופא הול"ל נמי דגם מי שנטמא במגע דטמא מת לא הותר בצבור. מה"ט דהא גבי מתכפרין דוקא טמא מת ממש שהוא טמא טומאת ז' הותר בצבור. אבל טמא מגע דטמא מת לא הותר בצבור, דכיון דחזי לאכילה באורתא, א"כ יחיד נמי אינו נדחה, אלא שמשלח את פסחו ע"י אחר כמו טמא שרץ, וכל שיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה. דהא טמא מגע טמא מת דמי ממש לטמא שרץ. ולמ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ה"ה דשוחטין וזורקין על טמא מגע דטמא מת. וזה פשוט וגם מוכרח בסוגיא דפסחים (צ:). א"כ כמו דלזקני דרום טמא שרץ לא הותר בצבור מה"ט דילפינן מכפרין ממתכפרין. הול"ל נמי מה"ט דטמאי מגע טמא מת נמי לא הותרו בצבור. וכ"ת דזה א"א לומר דטמא במגע טמא מת יהיה חמור מטמא מת עצמו. דזה הוה כמו שאומרים במשל מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני. זה ליתא דהא בתוס' זבחים (כב:) ד"ה לא למעוטי כתבו דדוקא טמא מת בתוך ז' הותר בצבור. אבל טמא מת בשביעי שלו לא הותר בצבור מהאי טעמא גופא דכיון דחזי לאכילה לאורתא, א"כ טמא כי האי לא הותר גבי מתכפרין, דכיון דגם יחיד טמא כי האי אינו נדחה, דהוה כמו טמא שרץ ששוחטין וזורקין עליו תו צבור טמאי מתים כה"ג לא הותרו בצבור. וילפינן תו מכפרין ממתכפרין. א"כ מה"ט הול"ל נמי דטמאי מגע דטמא מת לא הותר בצבור. ולפ"ז לכאורה נסתר מש"כ לעיל דאפשר לאוקמי דהאי טמא מיירי בטמא דמגע טמא מת. הא לכאורה זה דמי לטמא שרץ:
אמנם א"ל דטמא מגע טמא מת, מ"ל ג"כ גבי מתכפרין. דאע"ג ששוחטין וזורקין עליו וצבור כה"ג לא עבדי בטומאה. מ"מ מ"ל בגווני אחרינא כגון שהפסח בא בטומאה, משום דהכהנים והכלי שרת היו טמאים, וכדאמרינן (פסחים עט.) דאם היו הקהל טהורים והכהנים והכלי שרת טמאים עושים בטומאה, משום דאין קרבן ציבור חלוק. ובכה"ג א"כ הטהורים יטמאו אח"כ במגע דטמא מת. ומ"מ עושים בטומאה. א"כ טמא מגע דטמא מת מ"ל גבי מתכפרין, לכה"פ כשהפסח בא בטומאה, אבל מגע שרץ לא מ"ל לה כלל. דאפילו בפסח הבא בטומאה ג"כ טמאי שרץ אינם נכנסים לעזרה כמש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' ביאת מקדש). א"כ א"ש דאע"ג דלזקני דרום טמא שרץ לא הותר בצבור, משום דילפינן מכפרין ממתכפרין, מ"מ טמאי מגע בטמא מת הותרו בצבור, דבזה א"א לומר דיליף מכפרין ממתכפרין. דמ"ל ג"כ טמאי מגע טמא מת גבי מתכפרין בפסח הבא בטומאה. וגם מש"כ בתוס' דטמא מת בז' לא הותר בצבור, משום שא"א גבי מתכפרין, הנה מצד הסברא קשה טובא לומר דטמא מת בתוך ז' הותר בצבור וטמא מת בשביעי שלו יהא אסור. וכבר בררנו לעיל (סימן כ"א) דהרמב"ם פליג בזה על התוס' וגם בררנו שם דטמא מת בשביעי איתא ג"כ גבי מתכפרין כמש"כ שם בארוכה. והעמדנו את הרמב"ם פטיר ועטיר מכל הערעורים והתמיהות שתמהו עליו חכמי הדורות ובררנו דבריו כשמלה עי"ש.
והנה הנוגע לעניננו בשמן שנטמא במגע זב אי הותר למנורה. לא מיבעיא לדעת הני רבוותא שהבאתי דס"ל דמגע זב ושרץ הותרו בצבור, אפילו בטומאת גברא, כש"כ שהותרה בטומאת קדשים כגון שמן שנטמא. ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דטמא שרץ לא הותר בצבור זה הוא דוקא בטומאת גברא, אבל בטומאת קדשים הותרה כמש"כ בסימן הקדום וחזרה קושית הרא"ם שהבאתי ויבורר בסימן ק"ט בארוכה: