מלמד להועיל/א/טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה.

בעיר אחת הסכימו הפרנסים להעמיד בביהכ"נ שלהם כלי שיר האָרגעל הידוע, והרב אשר שם אף שהשתדל בכל כחו לא עלתה בידו לבטל הסכמה זאת, אשר ע"כ רצונו לבחור הרע במעוטו ולהתיר להם שינגנו בארגעל בימי החול, כגון בחתונות וביום הולדת של המלך יר"ה וע"י זה יגרום כי לכל הפחות לא יחללו שבתות ומועדות. חוץ מזה הוא חושש שאם יניח את משרת הרבנות ויעזוב את מקומו בשביל הארגעל, יבוא לשם רב אחר אשר לא לבד הארגעל יתיר להם כי אם יגרום עוד קלקולים אחרים גדולים, וע"כ שואל הרב דעיר הנ"ל, אם יכול לשבת במקומו ולהניח לנגן בארגעל בימי החול.

תשובה.

טרם נחוה את דעתנו הקלושה נפן נא אל משכנות הרועים המה הגבורים אנשי השם אשר כתבו פסק דינם בשנת התקע"ט בעת אשר פרצה הרעה בראשונה, בעיר האמבורג, והתחילו שם מהרסים לפרוץ כמה פרצות בדת למרות עיני בד"צ דשם, והבד"צ דהאמבורג אסף מכתבים ופסקים מכל גדולי הדור ויחוקו דבריהם בספר הידוע אשר נקרא בשם: אלה דברי הברית. ושם קמו הגאונים חסידים וקדושים לאסור איסר על שלשה פשעים, ואחד מהם הוא אסור לנגן בביהכ"נ בשום כלי שיר בשבת ובי"ט אפילו ע"י אינו ישראל. והנה הגאונים דשם הסכימו כולם פה אחד שאסור לנגן בכלי שיר בביהכ"נ בשבת ובי"ט אפילו ע"י נכרי; אך אם מותר לנגן בחול בארגעל או אסור לא ראיתי הסכמה ביניהם. ואחרי העיון מצאתי שם בין הגאונים שלש שיטות.

(א) יש מהם שכתבו סתם שאסור לנגן בשבת וי"ט, ולענין חול לא פסקו כלום, ואפשר דס"ל דבחול שרי, או אפשר דספוקי מספקא להו ולא רצו לחלוט הדין לאיסור או להיתר. ואלה הם: בד"צ דק"ק האמבורג (ריש ספר אלה דברי הברית) ר' משולם זלמן הכהן בעל בגדי כהונה (אדה"ב צד א'), ר' אליעזר בעל שמן רוקח (שם צד כ"ג), ר' אברהם טיקטין ברעסלא (שם צד כ"ה), ר' אהרן יושע ראוויטש (שם צד כ"ט), ב"ד דק"ק פאדובא (שם צד נ'), והגאון ר' עקיבא איגר כתב בפירוש (שם צד כ"ח): גם בחול עדיין אין ההיתר ברור, עיין מ"ש בבאר שבע סי' ע"ד טעם שאין אנו מתפללים בפרישות כפים ומדמה לאיסור דלא תקים לך מצבה יע"ש. וזה הטעם שייך גם בארגעל עכ"ל. ובכן אפשר דלכל הגאונים הנ"ל לא היה ההיתר ברור.

(ב) ויש מהגאונים שהתירו בפירוש לנגן בחול ואלה הם: ב"ד דק"ק פראג ה"ה ר' אליעזר פלעקלש, ר' שמואל לאנדא, ר' ליב מעליש, וכתבו (שם צד י"ז): ומה שמנגנים בכלי שיר (ארגעל) בשבת קדש איסור גמור הוא לנגן, אפילו ע"י נכרי בשום כלי זמר, והמנגנים בקהלתנו בכלי זמרים בקבלת שבת, המנהג פה שמחוייבים המזמרים להסיר ולסלק מידם כלי זמר חצי שעה קודם ברכו עכ"ל. (ואפשר דלא התירו בחול אלא בשאר כלי זמרים ולא בארגעל) וכן פסקו עשרה רבנים דק"ק ליווארנא החתומים שם (שם צד ס"ז) וז"ל: וכולנו יחד אסרנו איסר לבלתי ינגנו (בארגעל) ביום ש"ק וי"ט ח"ו. ולא התרנו רק בחה"מ וערב שבת וערב י"ט קודם שתכנס קדושת שבת וי"ט לצאת ידי כל הדיעות בידוע וגם את זה לא התרנו כי אם ע"י ישראלים אנשים אשר יראת ד' בלבם וכו' עכ"ל.

(ג) ויש מהגאונים הבאים על החתום שאסרו בפירוש לנגן בארגעל בביהכ"נ בין בחול בין בשבת. ואלה הם: ר' הירץ שייאר (אדה"ב צד ה') אפשר נדנוד איסור משום איך נשיר וכו' וגם כן גדר קדושה עיי"ש. הגאון בעל הח"ס (שם צד ט') במכתבו הראשון כתב מדלא תקנו אבותינו כלי שיר בתפלה אע"ג שמאתנו יצא השיר בעבודת בית המקדש ש"מ לא הוי ניחא להו בהא מטעם מיום שחרב ביהמ"ק אין שמחה לפניו וכו' איך נשיר וכו', ובמכתב שנית למד איסור חדש מדברי רב ספרדי בס' נוגה צדק (אשר החליט להתיר) והעלה דאסור משום חוקותיהם, ועיין בשו"ת ח"ס חלק ו' סי' פ"ד עד צ"ו ובמה שנרמז שם על שו"ת ח"ס חח"מ, גם הגאון מהור"ר מרדכי בנעט (שם צד י"ח) כתב דאסור גם בחול משום חוקותיהם וסיים וז"ל ולפענ"ד הספק עצום ויש לאסרו עכ"פ מצד הספק, וכ"כ הגאון מהור"ר ר' יעקב ליסא בעל חות דעת (שם צד פ"א) שאיסור גמור הוא לשיר בעוגב בבית הכנסת הן בחול והן בשבת ע"י נכרי, וכן פסקו הגאונים מוהר"ר שמואל אב"ד דק"ק אמשטרדם (שם צד ס"א) ומהור"ר משה טוביה מזונטהיים האנויא (שם צד ע"ו, מפקפוק שלא תתבטל הכונה) ומהור"ר הירש לקא"ב ווינטצענהיים בעל שו"ת שער נפתלי (שם צד פ"ה). ועיין בספר שו"ת מהר"י אסאד שם מובא תשובה ח' א"ח סי' נ"ט מרבו מהר"ם בנעט שאוסר בשבת לנגן בארגעל ולא הזכיר דאף בחול אסור, עיי"ש ואפשר דכך היה השאלה לענין שבת ומשום דבחול ספוקי מספקא ליה לא הזכיר מזה.

ובשנת ה' תק"פ יצא לאור הספר הנחמד צרור החיים מהרב הגאון ר' אברהם לעווענשטאמם אב"ד דק"ק עמדען והוא העלה ג"כ דלנגן בארגעל אסור בין בחול בין בשבת משום ובחוקותיהם לא תלכו.

בשנת תרכ"ג חיבר הרב הגדול מו"ה דוד דייטש אב"ד דק"ק זאהרויא (אבערשלעזיען) חיבור נחמד בל"א: דיא ארגעל אין דער זינאגאגע ובו האריך בטוב טעם ודעת לברר איסור הארגעל בכל צדדיו, והעלה ג"כ דאף בחול אסור לנגן בו משום ובחוקותיהם ושם הביא ג"כ גוטאכטען לאיסור מדייני בערלין ה"ר הג' ר' אלחנן ראזענשטיין ומהרי"ם ד"ר זאכס זצ"ל. ובשנת תרכ"ב כבר השמיעו את קולם במ"ע: איזראעליט נומ' 2, 3, 4 הרב הגדול מוהר"ר מאיר ד"ר לעהמאנן זצ"ל ולהבדיל בין חיים למתים הרב הגדול מוהר"ר משולם זלמן ד"ר קאהן נ"י לברר איסור הארגעל בטוב טעם ודעת וכן נדפס פסק דין מהרב מהור"ר ישראל שווארץ אב"ד דק"ק קאלן באיזראעליט נומ. 1 שנת 1865. וכולם הסכימו לאסור בין בחול בין בשבת. וכן כתוב בהודעה נאמנה שלנו, אשר אנחנו נותנים לכל תלמיד בית - מדרשנו פה ברלין ביחד עם התרת הוראה, איסור הארגעל משום חוקותיהם. וא"כ אסור בין בחול בין בשבת. וכן ראיתי להרה"ג מוהר"ר שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו לויקרא י"ח ג' שאוסר הארגעל משום חוקותיהם בין בחול בין בשבת. גם הגאון מהר"ץ חיות בספרו מנחת קנאות דף ה' ע"ב כתב דבארגעל יש לאו בחוקותיהם לא תלכו כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז דבדבר המיוחד לע"ז אסור להתנהג אצלנו. אך ראיתי להרב ר' אברהם זוטרא בספרו מלחמות ה' שנדפס בהנובר תקצ"ו שמדבר מאיסור ארגעל בשבת ואינו אומר איסור בחול אלא אם זמרן נשי עיי"ש צד 108 עד 111.

ועתה נחזי אנן לברר הדין על בוריו, ויען כי המתירין החזיקו את ידם ואמרו שהיה גם בבית המקדש כלי שיר שהיה דומה לארגעל, וגם הביאו ראיה מהארגעל שהיה בק"ק פראג, על כן נחקור תחילה על הדברים האלה.

כלי שיר מגריפה שהיה בבית המקדש.

גרסינן בערכין י' ע"ב א"ר מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה וכו' ע"כ. ועיין בירושלמי פ' החליל ובמדרש ילקוט קהלת רמז תתקפ"ט דשם פליגי רב ושמואל בצורת המגריפה. ואמרו המבארים כי זאת המגריפה היא כלי שיר כמו הארגעל. אמנם מבואר במשנה תמיד פ"ה מ"י שהמגריפה עיקר שמושה היה לדברים מיוחדים ולא לשיר עם הלויים. הן אמת שהתוי"ט כתב שם שהמגריפה דכאן אינה המגריפה דמשנה ח' פ"ג ודש"ס ערכין שהיה כלי שיר חשוב, דזה א"א שיזרקוהו שלא ישבר קניה עיי"ש. אמנם כל רואה יראה כמה מן הדוחק הוא לומר שהיו ב' מיני כלי קול במקדש ושניהם שמם מגריפה. וכבר באר דבר זה היטב הראב"ד ז"ל בפירושו לפ"ג מ"ח דתמיד שכתב וז"ל: וזו שקראו מגריפה על שם שכמו שמגריפה גורפת הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן וכו' נטל את המגריפה וזרקו וכו'. האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה אלא האי זריקה היינו כדאמרינן נזרקה מפי החבורה דהיינו שכל א' וא' כיון לדעת חבירו ויצא מהם הדבר כמו פתאום שלא היה יודע מה בדעת חבירו אעפ"כ כונו לדעת אחת משום אגב חביבא להו מלתא לאומרה לא המתין א' לחבירו ויצא מהם הדבר מהרה, כך בכאן גבי מגריפה דכשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגן בכנורות שמרבים עניני קולות כדי לתקן הנגינה ובה היה מתחיל לשורר וממנה היו יודעים הלויים שכבר נכנסים לדבר בשיר אבל בכאן כשהגיע בין האולם ולמזבח זרקו כולם בפעם אחת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכווין להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה אדם שומע את קול חבירו גם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום עכ"ל. הרי דהיא היא המגריפה דערכין ודתמיד פ"ה, והתוי"ט אילו היה רואה דברי הראב"ד היה חוזר מדבריו. וא"כ חזינן דהמגריפה היתה משמשת לדברים מיוחדים ולא כשאר כלי שיר. וכן כתב הרב ר' אברהם משער אריה בספרו שלטי גבורים פ"ו דלגודל קול המגריפה לא יכלו לויים לשורר עמה עיי"ש. ולפ"ז אין המגריפה דומה כלל לארגעל. אמנם אף את"ל דהמגריפה היא כלי שיר חשוב כמ"ש התוי"ט אכתי איכא לספוקי וכמו שהעיר כבר הרב הגאון מהר"ם בנעט דאיכא ספק עצום אם היה ארגעל במקדש, ויפה העיר תלמידו הרב מוהר"ר דוד דייטש בספרו הנ"ל צד 26 דיש ראיה שלא היה ארגעל במקדש מסוגיא דערכין הנ"ל דאמר רשב"ג לא היה הדרולוס במקדש מפני שקולו עב (כן גי' הערוך) ומערבב את הנעימה (נעימה הוא בל"א: מעלאדיע והמתרגמים ליעבליכקייט טועים) ועיי"ש בתוספתא. וכן איתא בירושלמי סוכה פ"ה לא היה ארדבלס במקדש מפני שהיה סורח את הנעימה. ושם אמר רשב"ל עוגב זה ארדבל"ס. וכבר פי' יפה ר' בנימין מוסאפיא הדרולוס וארדבלס שהוא לשון יוני (hydraulus) והוא בל"א וואזזערארגעל שנשתמשו בימים ההם הרבה לנגן בו בפני שרים. (ע' ערש אונד גרובער ארטיקעל (hydraulus) ורשב"ג העיד שלא היה במקדש מפני שמערבב את הנעימה וכן החליטו בזמננו המנגנים המפורסמים מייערבעער ובארטאלדי שהארגעל מערבב את הנעימה כאשר העיר על זה הרב ר' דוד דייטש שם בספרו. היוצא לנו מזה שנראה שלא השתמשו בארגעל במקדש לשיר. אמנם כן אף אי היו משתמשין בו במקדש לא עדיף ממצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואחר כך נעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה. ונדבר עוד מזה לקמן בע"ה.

הארגעל בק"ק פראג.

המתירין מביאין ראיה מבית הכנסת על תנאי בפראג שהיה שם ארגעל ואין מוחה בדבר. וראיתי בספר אלה דברי הברית הנ"ל שהעידו על דבר זה הגאון מו"ה הירץ שייאר, וז"ל (צד ה') בק"ק פראג, עיר גדולה לאלקים, בתוכה תשעה בתי כנסת ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר וכו' ע"כ. והחתם סופר (שם צד ל"א) ז"ל ואבותינו ספרו לנו, שבימי קדם היה עוגב בפראג בבית הכנסת על תנאי וכו' גם אנו מקובלים שפסקו נגינתם בפראג טרם אמרם מזמור שיר ליום השבת, ומ"מ אמת שבפראג השיר היה להם בעוגב, גם שנו מהנגון המיוחד להם, אבל בכל שאר בתי כנסיות שבעיר גדולה לא' הלזו לא עשו ככה, וגם זו משנתקלקלה שוב לא תקנוהו עכ"ל. (אמנם הרב דהאמבורג כתב לי שלא הי' ארגעל בבהכ"נ אלטנייא אלא בבהכ"נ מייזעל).

והנה הראה לי הב' המושלם הבקי בספרות העברית כ"ה יעקב וואגנער נר"ו סדור אחד ישן משנת תל"ח לפ"ק (ואח"כ הראה לי תלמידי הב' הנעלה כ"ה אלכסנדר מארקס סידור זה מכורך ביחד עם ספר שפתי ישנים שנדפס באמשטרדם שנת ת"מ, ונראה מזה שגם אותו סידור נדפס באמשטרדם) שנדפס בו זמר קודם לכה דודי וכתוב על גבו וז"ל: זמר נאה מר' שלמה זינג"ר ז"ל שמנגנים בק"ק פראג בב"ה מייזל ז"ל בעוגב ובנבלים קודם לכה דודי, עכ"ל. ומבין השורות של השיר הזה ניכר הטעם למה התירו לקבל שבת בכלי זמר שכתוב שם חרוז אחד בזה הלשון: הן שבת הכלה עם החתן, בתפארת וגדולה, אם נשמור שתים כהלכתן, נזכה מיד לגאולה, ואז האל, ישלח גואל, ברינה בוא יבוא, זה היום עשה אל שמחת לבו נגילה ונשמחה בו. נראה מזה שמפני שהתירו לנגן לכבוד חתן וכלה, ג"כ התירו לכבוד שבת מלכתא וישראל בן זוגה שהם ג"כ כחתן וכלה, עכ"פ נראה מכאן שבימי קדם בבה"כ מייזעל בפראג היו מנגנים בעוגב ובנבלים, אף שאח"כ בטלוהו כעדות הח"ס. והרב מוהר"ר אברהם עמדין בספרו צרור החיים דף ו' ע"ב כתב וז"ל: ומה שהביא בעל הנוגה שספרו לנו מק"ק פראג שהיה שם מקדם ארגעל בביה"כ, אולי נבנתה הבית הכנסת עם הארגעל הזה, בעוד שלא היה מנהג זה בעבודתם ובאמת כפי ששמענו עמדה בית הכנסת הלזו מזמן בית שני, וכאשר נתקנה בהיתר, שוב לא היה האיסור חוקת העכו"ם חל עליה, ולא זזה ממקומה. אבל כאשר נפלה באמת אין מקימה עוד, מפני שבעת נפילתה כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל בארגעל, בבתי עבודתם לשם עבודתם דוקא ואסורה. עכ"ל. אמת שי"ל שבעת הקמת הארגעל בפראג לא היה מיוחד עוד לבית עבודתם דוקא, כי כידוע לא היה הארגעל בימי קדם נפרץ כ"כ בבתי עבודה שלהם. אך כיון שראינו שבב"ה מייזעל היו מנגנים בעוגב, יותר טוב לומר שלמדו להם היתר באשר חשבו דארגעל כתיב באורייתא בין כלי המקדש שהוא נבל או עוגב או שחשבו כאשר כתב בעל שלטי הגבורים בפרק י"א שאפשר שהוא מנים שנזכר בכתבי קדש, וסברו כיון דלאו מינייהו גמרינן מותר כדלקמן אות ד' ועיין אות ה'. וכיון שאח"כ בטלוהו הוכיח סופו על תחילתו שטעות היה בידם. ואין להביא ראיה ממנהג קהלה אחת ולסגור העינים בפני מנהגי שאר קהלות קדושות שלא ראינו ולא שמענו מנהג כזה, עד העת אשר גברה יד המהרסים. עוד אפשר שבק"ק פראג סברו כיון דשנו מהנגון המיוחד להם וגם לא היו מנגנים בשבתות וי"ט, אלה השנויים היו מיכיחים דלא הלכו בחוקותיהם. אמנם בודאי אין לסמוך על סברות כאלה בשאר מקומות.

איסור הארגעל משום חוקותיהם.

דבר ידוע שאף שלרוב הפוסקים הגוים אין מוזהרין על השתוף, מ"מ לישראל שתוף אסור במיתה כשאר ע"ז, וא"כ חוקותיהם אסורים לישראל משום חוקות ע"ז. ויש לתרגם כאן במכתבנו מלת ע"ז בל"א: פרעמדער קולטוס ולא במלת גאטצענדיענסט. והנה לענין איסור חוקותיהם יש סתירה בין סוגיא דע"ז דף י"א ע"א ובין סוגיא דסנהדרין נ"ב ע"ב, דבע"ז מסקינן דלכך שורפין על המלכים משום דשריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא היא והיינו כמו שפירש"י דלאו חוק ע"ז הוא לשם ע"ז אלא שמראין שמי ששורפין עליו מיתתו חשובה להם, ובסנהדרין מסקינן דשריפה שרי משום דכיון דכתיב באורייתא לאו מינייהו גמרינן. משמע דלכ"ע חוקה היא והויא אסורה אי לאו דכתיב באורייתא. וליישב זאת הסתירה נאמרו תירוצים שונים, ויש כאן שיטות שונות.

(א) הר"י בתוס' ע"ז י"א ע"א ד"ה שלא, תירץ דתרי גווני חוקה הוו א' חוק לע"ז, ב' חוק הבל ושטות (אבערגלייבישער געברויך). ולענין חוק לע"ז לא מהני מה דכתיבא באורייתא, דהא חזינן במצבה דאף שהיתה אהובה בימות האבות מאחר שנעשית חוק לע"ז שנאה והזהיר עליה, ועל כן מזכיר הש"ס בע"ז דכ"ע לא חוקה היא כלומר לאו חוק היא לשם ע"ז, אבל מ"מ הוא חוק הבל ושטות ולזה מהני מה דכתיב באורייתא ולא מינייהו גמרינן, וא"כ אנו עושים משום דכתיב באורייתא ולא משום הבל ושטות שלהם, וזאת היא המסקנא דסוגיא דסנהדרין. היוצא לנו מזה דחוק לע"ז אסור אפילו כתוב בתורה, ושאר חוקות אי מינייהו גמרינן אסורי ואי כתיבי דלא מינייהו גמרינן שרו. וכן כתב הריטב"א בתי' שני עיי"ש. ולפ"ז הארגעל אסור שהוא חוק לע"ז, כמ"ש כל הגאונים עיין גם צרור החיים.

(ב) הר"ן בחידושיו לסנהדרין נ"ב ע"ב כתב וז"ל: ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותן וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במס' חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמ' בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו, הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו', וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל (אולי צ"ל הרמב"ן ז"ל). וכ"כ הר"ן בקיצור בהלכות בע"ז וז"ל: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אינה מדרכי האמורי לחוש שלא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלמא חוקות של ע"ז ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן סרך ע"ז אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא עכ"ל.

היוצא לנו מזה להר"ן נמי כל חוקות של ע"ז או מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז אסור בכל גוונא. אבל בשאר חוקות דבר שיש בו טעם והוא מיוסד בדרכי הטבע שרי, ואם לא אסור. ומאי דקאמר הש"ס דכתיב באורייתא היינו לומר שיש בו טעם הגון. ולפ"ז הארגעל אסור שמיוחד לע"ז.

(ג) הרבנו יונה בחידושיו לסנהדרין שם כ' פי' א' שאינו מובן ונראה שהוא מה שהביא הריטב"א בשם תוס' שנעתיק לקמן בע"ה. ובשם י"א כ' רבנו יונה דה"פ דהכא והתם חד טעמא הוא. דהתם הכי קאמרינן אלא כ"א שריפה לאו חוקה היא כלומר כיון דאשכחן שריפה בדאורייתא ודאי דלאו חוק ע"ז הוא אלא חשיבות בעלמא היא. שאילו היה חוק ע"ז לשרוף איך היו שורפין מתחלה ואיך היתה שריפה בתורה אלא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא. והכא נמי אמרינן ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו וכו' אלמא אית לן למימר דלאו חוקה אלא חשיבות היא שעשו להם הגוים עכ"ל. גם לפי פי' זה אינו מותר בכתוב באורייתא אלא חוק של עמים הקדמונים דאיכא למימר מדכתיב באורייתא ע"כ לאו חוק ע"ז הוא אבל בחוק מאוחר ודאי לא מהני מה דכתב באורייתא מידי דהוי אמצבה דהיתה אהובה בימי אבות ונעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לע"ז אחרי כן. וא"כ גם הארגעל אסור.

(ד) הריטב"א בע"ז שם מביא בשם תוס' תירוץ דסוגיא דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי והאי דהתם (דסנהדרין) עיקר דהיא דוכתא. וא"כ לפ"ז אי כתיב באורייתא דלאו מינייהו גמרינן מותר בכל גוונא אפילו בחוק שעשאוה לע"ז. וצ"ל לפ"ז דהא דמצבה שאני דאסרה תורה בפירוש, ואי קשיא וליגמר מיניה צ"ל דהיה לו לש"ס שום דחוי דליכא למילף משם. מ"מ גם לפי תירוץ זה ליכא למשרי הארגעל, חדא דאיכא ספק עצום אי כתיב באורייתא, ועוד דהא אנן סהדי דמינייהו גמרינן וכל עיקר כוונת המהרסים היתה להתדמות להם, ואף שכחשו זאת בפיהם הלא ידוע שלא עשו זאת אלא לנקר עיני האנשים היראים.

(ה) המהרי"ק, הובא בב"י י"ד סי' קע"ח, כתב דאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים. הא' הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה דכיון שעושה דבר אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגין כן אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. והמין השני הדבר אשר שייך בו פריצות ע"כ והביאו הרמ"א לפסק הלכה בסי' קע"ח ס"א בהג"ה. והנה המתיר הארגעל בספר נוגה צדק סמך יתידותיו על דברי מהרי"ק אלו וכתב דנ"ד אינו דבר משונה וגם אין בו משום פריצות. אולם כבר השיב עליו ר"א עמדין בס' צרור החיים דף ו' והראה שגם בארגעל יש בו אחד מטעמי האיסור שכתב מהרי"ק והוא היותו חוק תמוה שהארגעל אין משתמשים בו כי אם בבתי עבודתם ושם אין משתמשין בכלי שיר אחר והארגעל מוקצה לעבודת בית תפלתם וע"כ הרחיקוה משמחות של חול עיי"ש. ופשוט נראה דמהרי"ק מודה לר"ן ותוס' דבחוק של ע"ז בכל גוונא אסור.

חוץ מזה כבר כתב מהר"ם בנעט (אדה"ב י"ח) שדברי מהרי"ק תמוהים מסוגיא דסנהדרין דחזינן דאף דאיכא טעמא רבא בסייף שלא לעשות לו מיתה מנוולת מ"מ אי לאו דכתיבא באורייתא הווי אסור. וכן כבר השיג הגר"א בהגהותיו לסי' קע"ח על המהרי"ק ועל הרב מסוגיא דסנהדרין עיי"ש. ומו"ר מהר"ם שיק בתשובותיו חי"ד סי' קס"ה רוצה ליישב דמהרי"ק ורמ"א ס"ל דפליגי סוגיא דסנהדרין ודע"ז והלכתא כסוגיא דע"ז. ואח"כ תי' עוד שם בענין אחר והעלה דכל העושה מעשה או עבודה כדי לדמות עצמו לאומות עובר בכמה לאוין עיי"ש וכל שהוא חוק לע"ז אפילו היא כתיבא אסור. גם יש לפרש סוגיא דסנהדרין למהרי"ק כמ"ש לעיל אות ב' להר"ן. הנך רואה שלכל הדיעות יש בארגעל איסור דאורייתא משום חוקותיהם. ועיין עוד א"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה איסור לנגן בנגינותיהם. ובב"ח בתשובות סי' קכ"ז דבמיוחד לע"ז ודאי אסור. וא"כ ה"ה כאן. ועי' משא ומתן בדין חוקות הגוים במ"ע איזראעליט שנת 1865 צד 533 שנכתב שם בטוב שכל מאת מו"ר מו"ה עזריאל הילדעזהיימער זצ"ל.

איסור הארגעל משום חַקות האפיקורסים.

שנינו במתני' חולין מ"א ע"א אבל עושה גומא בתוך ביתו וכו' ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים ופירש"י יחזיק ידיהם בחוקותיהם יחקה לשון חוק. ואיתא שם בברייתא ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ומעתה אני אומר שאף אם נצדד לומר שאין בארגעל משום חוקות ע"ז מ"מ אין להתירה משום שמחקה בזה האפיקורסים (כלומר שמחזיק ידיהם בחוקותיהם), שהרי ידוע שהתחילו בזה המהרסים לפרוץ פרצות בדת ד', חללו שבת בפרהסיא שנו התפלות וכפרו בביאת המשיח ועוד תועבות אחרות חברו עם הארגעל למרות עיני הרבנים החרדים לדבר ד'. ועתה אם נתיר הארגעל הלא יאמרו המהרסים הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים והרבנים עונים אמן אחרינו. ועוד מעט ויתירו גם שאר איסורים אשר (כפי דעתם) אין רוח העת סובלתם. ובאמת הנסיון מעיד שהעם לא יספיקו בהיתר מעט כי אם מושכים העון בחבלי השוא ובצדק כתבנו בהודעה נאמנה שלנו אשר הארגעל: נהיה לשורש פורה רוש ולענה לעבירה גוררת עבירות אחרות ותועבות גדולות, כי לא יארכו הימים ולרגל הארגעל קול מקהלות נשים שרות נשמע בהיכל ד'. ובסדר התפלה אשר קבלנו מאבותינו נפרצה פרצה אחר פרצה, ונהרסו שתות העבודה שבלב על ידי הוספה וגרעון, ע"י שנויים וחלופים אשר יענו ויעידו, כי כפרו המהרסים ובעטו בהבטחות ה' ע"י נביאיו, להשיב שכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים באחרית הימים. וא"כ בזמננו יש איסור יותר בארגעל מפני שמחקים בזה המינים והאפיקורסים ומחזיקים את ידיהם בהריסות האמונה והדת.

לא אדבר על איסור הארגעל משום אבל על חורבן בית המקדש, אף שהרב מוהר"ר משולם זלמן הכהן נ"י במאמרו הנ"ל באיזראעליט הראה בטוב טעם שכל מי שמתאונן ומתאבל על ירושלים לא יאבה לשמוע את שיר ד' על אדמת נכר, והמיטיבים לבם בשיר הארגעל כבר מאסו בגאולה שנתיעדה ע"פ נביאינו, והעמאנציפאטיאן היא להם הגאולה האמתית וע"כ מוחקים בתפלה כל המאמרים המדברים מבנין ציון וירושלים. בכל זאת לא אדבר לאסור הארגעל מטעם זה יען שהשאלה היא שלא להתירה כי בחתונות ולכבוד המלך, וכבר התירו לנגן בחתונות. וכן יש להתיר לכבוד המלך יר"ה. אמנם כן כל ירא שמים יבחר בעת הזאת כלי שיר אחרים, אבל לא הארגעל שיש בה משום חוקות ע"ז וְחַקות האפיקורסים. סוף דבר ברירא לן שאין להתיר הארגעל בשום אופן אפילו בחול וראיתי בלקט הקמח א"ח הלכות בית הכנסת ובה"מ וז"ל: ועיין בס' השירים על דבר ניגון המוזיקה בב"ה עכ"ל. וכמדומה לי שהוא ס' השירים אשר לשלמה לה"ר שלמה מן האדומים מנטובה, ד"ו שפ"ג. ועפ"י קאטאלאג של בן יעקב יש שם פסק הרי"א די מונדינא וב"ד דוויניציא להתירא נגד עוררין לאיסורא. ויען שהספר הזה אינו תחת ידי לא אוכל לשפוט עליו ולא ידענא מה הדבר אשר התירו הב"ד הנ"ל. מיהו אם רב אחד מאונס או מדוחק יתקע עצמו לדבר הלכה להתיר את הארגעל לחתונות ולכבוד המלך, באשר שהוא סומך עצמו על קצת המתירין שלא אסרו אלא בשבת, וגם יש לו קצת התנצלות שכיון שאינו מנהג לעבודת ד' רק לכבוד חתן וכלה ולכבוד המלך אינו הולך בחוקותיהם, שהם מנגנים בעבודה ובימי החג שלהם. הסומך עצמו בשעת דוחקו על היתירים כאלו, בשביל חטא זה אין בדעתי לבטל רשות התרת הוראה שנתתי לתלמיד. אך חוב עליו לפרסם הדבר איך וכיצד התיר כדי שלא ילמדו ממנו להתיר מכל וכל וצ"ע. וכשיבוא מעשה כזה לידנו נעיין ונתיישב בדבר. נעשה ונכתב יום ד' ב' דר"ח אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק. אח"ז ראיתי מאמר השכל בענין ארגעל מהרבי' דוד אפפענהיים מגרי בעטשקערעק במ"ע ישורון להר"י קאבאק חלק ה' שנת 1865 שהחליט שהארגעל אסור עפ"י השכל והמדע ועי' בשו"ת מכתם לדוד לר' דוד פרדו שמתיר לנגן בשמחת תורה דוקא בביהכ"נ בכלי שיר הנקרא פאנדירי"ש עי"ש חא"ח סי' י"ט.

ב"ה בחדש אדר ראשון תרנ"ז לפ"ק.

שוכט"ס להרה"ג יושב בשבת תחכמוני.

מכ"ת ימחול נא אם אטריח אותו להציע לפניו דבר הלכה הלזה. הנה השאלה הרצופה בזה באה לפני מאחד מתלמידינו, וכתבתי עליה התשובה הנוכחית והסכים עמי מו"ר הג' מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. אולם יען שהדבר הוא דבר קשה שאינו מפורש בפוסקים ויש להראות פנים לכאן ולכאן, וגם הוא דבר גדול כמעט כדיני נפשות, כי אפשר שיקרה דבר כזה לרבנים רבים שטפלי תלי בהו, והיו חייהם תלויים. על כן אמרתי שלא אומר לתלמידי בזה קבלו דעתי, עד אשר אציע דברי לפני איזה חכמי הדור, למען יחוו גם הם את דעתם הרמה, ומעתה שאלתי ובקשתי לפני מכ"ת שישים עינו ועיונו על הדבר הזה ויחרוץ את משפטו לרחק או לקרב לאסור או להתיר. ובברכת שלו' טו"ב הנני דו"ש ומוקירו כערכו הרם.

הק' דוד צבי האפפמאנן.

מכתב זה שלחתי לחמשה רבנים ה"ה הרה"ג מו"ה אביעזר אויערבאך אב"ד דק"ק האלבערשטאדט, הרה"ג מו"ה בנימין זאב פיילכענפעלד אב"ד דק"ק פאזען, הרה"ג מו"ה מרדכי עמרם הירש אב"ד דק"ק האמבורג, הרה"ג מו"ה מרדכי האראוויטץ אב"ד דק"ק פראנקפורט דמאין והרה"ג מו"ה משה אריה באמבערגער אב"ד דק"ק קיזזינגען. והשיבו כולם לאיסור חוץ מן הרב מוהר"ר מרדכי האראוויטץ שנמנע מלחוות דעתו אחר אשר כבר הורה זקן מו"ר הגאון מוהר"ר עזריאל הילדעזהיימער נ"י. ועיין בס' שדה חמד ערך בית הכנסת מה שהביא בענין זה מתשו' לב חיים.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף