שו"ת באר מים חיים/ג: הבדלים בין גרסאות בדף

ועי"ל כן במילתא דמהר"מ שכתב דהשתא וכו' היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי ר"ש אין להשביעה וכ"מ מדברי הרמב"ם וכו' דמשמע להדייא דמייתי ראיה מדבריו דאין משביעין ומסיי' בה דלא מפקינן מינה דמהניא תפי' ומאי ראיה היא זו דהא איכא למימר דנהי דמהניא תפיסה משביעין אותה וכדקאמר תר"מ אברייתא דקתני דאין מוציאין מידה ומשביעין אותה. והגע עצמך לו' דמדלא ביאר הרמב"ם דמשבי' לה כמו בתבעה משמע ליה דס"ל דלא משביעינן ליה מ"מ הוי דבריו מפורשים לעין כל דראייתו מהרמב"ם היא אתפיסה דמהניא וכדמסיים ודייק לה מלישנא דש"ס דילן והירושלמי.

ובתובעת נמי מזונות אע"ג דמש' דטעמא הוא דלא משביעינן לה משום דסופ' לישבע מ"מ מיצטרכינן לטעמא דקטטא דאי לא תימא הכי תיקשי מ"ש מהאפוטרופו' וכמ"ש מהר"מ עצמו מטעמא דקטטא לחוד לא מהני אלא משום דסופה לישבע דבלא"ה משום קטטה לא הוו מפקיעין ממונם של יורשים לגמרי אבל כיון שסופה לישבע סמכינן השתא אטעמא דקטטה.  

ועוד דאם איתא דק"ל להבי"ד טעמא דתפסה אינו אלא כדי שלא תתבזה או משום חינא ולאו מדינא הוא אלא תקנת חכמים היא זו, א"כ הו"ל להב"י לפרושי, דהא מסברא לית לן למימר הכי ולא עדיף הב"י מגברא דאתי מחמתיה דבכל דוכת' דהוי דינא באשה משום תקנה מקשה בש"ס מ"ש ופריש משום חינה ובש"ס נמי ביבמות מקשה אאביו וכו' ומשני משום דהוה דחיליה טעמא דכתובה משום חינא, והיאך הב"י הניח הדברים בלי פירוש כאלו הוא דבר פשוט והא ודאי אינו פשוט ולפני ולפנים צריך דמסתמ' אית לן למימר כולהו מילי דכתובה מדינא נינהו עד דמפרש לן ש"ס בהדיי' ודי להרב הב"י שיתרץ מלבו כמו שמתרץ בש"ס לא שיסתום הדברים בלי טעם. ומכ"ש במקום שחולק על גדולי הפוסקי' גאוני עולם זה אין הדעת הולמו כלל.

ועוד דזה רחוק מן הדעת לומר דפליגי אי מתקנינן ומקלינן באשה או לאו. ותו הגע בעצמך לומר דפליגי תר"מ וריב"ב אי מתקנינן או לאו מ"מ מאי האי דקא מבעי' ליה מעיקרא מהו למימר לה חזי וכו' שאין זו שאלה כלל דמהי תיתי לספוקי כיון דמדינ' פשיטא להו דמחייב' שבועה א"כ בואו ונשאל על כל דיני כתובה שמא תקינו או נתקן אלא ודאי דמדינא הוא דריב"א וריצב"א דמדינא נמי הרי לשיטתו לפי' הא' שכתבתי לעיל שהוב' בב"ח כולהו סברי כמהרה"מ ולהרא"ש נמי שכתב דמתוך דברי הרמב"ם וכו' וס"ל דלא נחלק תר"מ וריב"ב לענין שבועה, נמי תיקשי ממ"נ אי ס"ל דבין לתר"ם ובין לריב"ב מפני התקנה כ"ש דתיקשי טפי דנהי דלא תיקשי מה שהקשי' בסמוך לדעת ריב"א וריצב"א לשיטתם, מ"מ תיקשי דאדמבעיא ליה אי אמרינן חזי או לאו הו"ל לאשמועינן בריש אהך חידושא ותקנתא דהלכתא בלא טעמא דלא משביעי' לה והדר ליבעי ליה אי אמרינן חזי אי לאו, דמן הברייתא ליכא לאכוחי מידי דלא משבעינן לה אלא דמהכי תפיס.

ועוד תיקשי מה שהק' בסמוך במאי דקאמר מכיון דסופה לישבע וכו' דמאי מהני האי טעמא הרי לפי האמת אפי' שבועה נמי הוה משביעי' לה אי לאו מפני התקנה ומה תקנה שייך אם נא' לה חזי אמאי תלי לה נמי בסופה לישבע, אלא ע"כ דסופה לישבע טעמא דאלים הוא ומדינא וכמ"ש לדעת מהר"ם. ועוד כיון דבתובעת לדעת הרמב"ם דקיימינן השתא אליביה משתבעא א"כ מהי תיתי  למימר דבתפסה אפילו חזי לא אמרינן.

ועוד לפ"ז מה ענין דברי הרא"ש שכתב דהרמב"ם פסיק כתר"ם אההיא דמהר"ם דמפרש דטעמא דתפסה משו' שלא מצינו, ומהיכא נדוק מהרמב"ם ומהרא"ש ומפסקיהם דפסקי כתר"מ דמשום תקנה הוה. ואי ס"ל להרא"ש דתר"מ וריב"ב פליגי אם פיטור בשבועה זו בתפסה הוא מפני התקנה או מדינא דלתר"מ הוי מפני התקנה ולריב"ב מדינא והיינו דקא מסיי' ריב"ב מכיון שסופה וה"ט דפלוגתא דידהו דלתר"מ דס"ל דמדינא משביעי' לה ולא סמכינן אלבסוף אלא דרבנן תקון דלא משביעינן לה אמטו להכי אמרינן לה חזי דהא אשבועה דלבסוף לא סמכינן דרבנן תקון דלא מישתבעא מ"מ חזי מיהא אמרינן. וריב"ב ס"ל דמדינא נמי פטרינן לה כיון שסופה לישבע וכמ"ש לעיל ולכך אפילו חזי לא אמרינן לא דכי היכי דסמכינן לענין שבוע' אהאי טעמא דסופה לישבע ה"נ אית לן למימר דאפילו חזי לא אמרינן לה מהאי טעמא דסופה וכו', וכיון דס"ל להרמב"ם והרא"ש כתר"מ א"כ ממילא אית לן למימר דה"ט דפטרינן לה משום תקנה הוא דפטרינן לה אבל אנה"נ דבעלמא לא סמכינן אטעמא דסופה וכו', אע"ג דהשתא נמי אינה לא ליטול ולא ליפטר. ובזה יתיישב לכאורה מה שהק' בסמוך לאידך פירושא.  

 

 

אי נמי מיירי בפנויה וכ"כ בט"ז ובפר"י אלא שהקשה א"כ מאי וכן וכו' דכתב הטור ואפ"ל דוכן לא קאי אלא אמ"ש דאין לחלק בין אשה לאיש וכו' ולאפוקי מהך סברא הנמצאת בשם רב האיי וסיעתו דשבועת ה' תהיה בין שניהם דשניהם לשון זכר ולהאי הוא דקאמר וכן ולכ"ע בין לי"א קמא בין למסקנת הגאון אין חילוק לענין שבועה בין איש לאשה. גם הרב הב"י שהקשה על הטור שהביא בסתם תשו' הרא"ש אחר שכתב סברת רב האיי איכ' למי' דלא קשיא ליה אלא משום דמשמע ליה דלרב האיי אין משביעין א"א בשום ענין מטעמא דשבועת ה' וכו' ע"ש בב"י. וה"נ משמע ליה ממ"ש ר"י בשם הרא"ש דאין משביעין א"א בשום ענין ואההיא דרב האיי סיים וכתב ולענין הדין הוא בתשובת הרא"ש וכו' ואההיא דר"י נמי כתב ובסמוך אכתוב וכו' וה"נ משמע ממ"ש בש"ע א"א שנתחייבה שבועה משביעין אותה ואם מסרבת וכו' דלא אתא אלא לאפוקי דלא נימא דמפליג בין אשה לאיש והם דברי תשו' הרא"ש שכתב בטור דאם מסרבת וכו' וה"נ דייק לישנא דקאמר שנתחייבה שבועה וכו' דלא נימא אע"ג דנתחייבה שבועה אין משביעין אותה קמ"ל דלא אבל כשודאי אין לה במה לשלם מזה לא מיירי, דאי' למי' כה"ג לא מיקרי נתחייב' שבועה שהרי אפי' אם תודה אינה משלמת ואפשר דפטרינן לה מה"ט. וניחא נמי מה שלא הקשה הב"י תשו' הרא"ש דידיה אדידה וכמו שהקשה הב"ח גם הרב הפוסק נתעורר בה דפשיטא ליה דאיכא לשנויי לה כמ"ש דלא חיישינן לשמא נתנו לה ע"מ וכו' וכה"ג ולא קשיא ליה אלא אהך דרב האיי דלפום הך טעמא שכתב דשבועת ה' משמע דלעולם אין משביעין א"א וכדמשמע נמי קצת תשו' הרא"ש שכתב ר"י בשמו. ומיהו מה שהקשה הב"י אהך טעמא שכתב רב האיי דשבועת ה' וכו' כתיב איכא למימר דאסיפא דקרא סמיך וכן נמצא ג"כ בב"ח. ויש לפקפק ואפשר לומר דסמיך נמי אבין שניהם שאין שבועה והתשלומין אלא כשהוא בין שניה' דוקא, משא"ך באשה שהחיוב והפיטור תלוי באחר דהיינו הבעל ואע"ג דמעשה ידיה ומציאתה לבעלה לא הוי אלא מדרבנן מ"מ שפיר מימעיט לה היכא דהוי כה"ג כמו עבד כנעני. א"נ עבד עברי ששכרו לכל המלאכות ומינה למאי דתקון רבנן דמעשה ידיה לבעל' שפיר ממעטינן לה ובודאי ה"ט משום שאפי' אם תודה וכו' והא לא שייך אלא בא"א ולא בפנוייה איך שיהיה על דברי הג"ה לא נמצא חולק וכמ"ש. ולא עוד אלא בא"א נמי כשודאי אין ממון ההלואה או הגזל בעין לכ"ע אין משביעין אותה וכדמוכח ממ"ש הגאון עצמו ז"ל וי"א שמזמינין אותה לדין וכו' שמא תודה דממון ההלואה או הגזל מצוי אצלה. הרי להדייא דדוקא משום דשמא תודה וכו' שממון וכו' הא לא"ה לא ומ"ש אחר כך ויקח התובע זכותו בידו כבר פי' הרב בפר"י. ומה שטען דאם איתא דס"ל להרמב"ם דאפי' כה"ג שאין לו במה לפרוע דאין משביעין אותו על כפירת והו"ל לאשמועי' ריבות' טפי דאפי' כה"ג לא משבעי' לה ומכ"ש בהך דאת אמרת לי וכו', זו אינ' קושיא דאיכא למימר דנקט להך משום דפסיקא ליה מילתא דאפי חרם אין מחרימין עליו משא"ך בזו דנהי דלא משתבע חרם מיהא רמינן עליה כדי שתודה ויקח זכותו בידו. והיינו נמי דלא נקט בהג"ה אלא אין משביעין. ועיין מ"ש עוד בהג"ה אהך דאתה קללת וכו'. ועוד יש ליישב ואין להאריך.